Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חיל הסְפָר העֵבֶר-ירדני (באנגלית: Trans-Jordan Frontier Force; בערבית: قوة حدود شرق الأردن) הייתה יחידת זַ'נדַרמֶריה (כוח צבאי העוסק בפעילות שיטור), שפעלה בתקופת המנדט הבריטי והיוותה חלק מ"הגדודים הטריטוריאליים" של הצבא הבריטי. היחידה הוקמה על ידי שלטונות המנדט ב-1 באפריל 1926, לאחר פירוקן של שתי יחידות דומות שנקראו "הז'נדרמריה הבריטית" ו"המשטרה המעולה". עם הקמתה מנתה היחידה כ-800 לוחמים, והוגדרה כגדוד, אך במהלך שנות קיומה הורחבה והגיעה לסדר כוחות של למעלה מ-3,000 לוחמים. סגל הפיקוד הבכיר של היחידה היה בריטי, והלוחמים מן השורה היו ערבים, ומיעוטם (כמה עשרות) היו יהודים (ראו החיילים היהודים בחיל הספר העבר-ירדני). תפקידה העיקרי של היחידה היה שמירת גבולות עבר הירדן, אך היא פעלה גם בארץ ישראל, ובמיוחד בשמירה על גדר הצפון. היחידה פעלה גם במקומות שונים אחרים במזרח התיכון שבהם פעלו כוחות בריטים במלחמת העולם השנייה, כמו למשל בעיראק במהלך מרד רשיד עאלי אל-כילאני. כ"גדוד טריטוריאלי" הייתה היחידה מחויבת לשרת בכל מקום שאליו נשלחה, שלא כמו הלגיון הערבי שנחשב ליחידת ביטחון פנים בעבר הירדן. בפברואר 1948, לאחר קבלת העצמאות של ממלכת ירדן ולקראת יישום תוכנית החלוקה, פורקה היחידה. מרבית חייליה עברו ללגיון הערבי, ונלחמו לצדו במלחמת העצמאות.
הסכם סייקס–פיקו מ-1916 הכליל את שטח עבר הירדן באזור "B", שטח שהיה אמור להיות בשליטה בריטית לאחר כיבושו מידי העות'מאנים. בספטמבר 1918, במסגרת מתקפה בריטית כוללת, כבשו הכוחות הבריטים במהירות את צפונה של ארץ ישראל ואת עבר הירדן המזרחי, כולל עמאן הנטושה. ב-1 באוקטובר נכבשה דמשק, וחודש לאחר מכן חתמה האימפריה העות'מאנית על הסכם כניעה, וכך בא קצה של האימפריה.
בראש הכוחות שנכנסו לדמשק הורשה לעמוד פייסל, בנו של השריף חוסיין ממכה, והוא הוכרז כשליטה האזרחי של סוריה. למעשה כל שטחי ארץ ישראל, עבר הירדן, סוריה ולבנון היו כעת תחת שליטה בריטית במסגרת "שטח האויב הכבוש" (Occupied Enemy Territory). ביולי 1920 נכנסו כוחות הצבא הצרפתי לשטחי סוריה ולבנון, שטח שהיה מיועד לשליטה צרפתית על פי הסכם סייקס–פיקו, וגירשו את פייסל מדמשק; הצרפתים לא ניסו להשתלט גם על עבר הירדן. חודש לאחר מכן הגיעה משלחת של מאה שייח'ים מעבר הירדן לפגישה עם הרברט סמואל, שהיה כבר הנציב העליון בארץ ישראל, ובקשו ממנו להכליל את שטח מגוריהם תחת תחום שלטונו ומחוץ לשטח השלטון הצרפתי שהחל להתבסס בסוריה. בנובמבר הגיע מחג'אז למעאן, בראש כ-1,200 בדואים, בנו השני של השריף חוסיין, עבדאללה; מטרתו הייתה לנקום את נקמת אחיו מהצרפתים. במרץ 1921 הוא הגיע לעמאן. הבריטים לא היו מעוניינים בהתנגשות בינו לבין הצרפתים, ולפיכך הוזמן עבדאללה לירושלים לפגישה עם וינסטון צ'רצ'יל, הרברט סמואל, ולורנס איש ערב. בפגישה זו סוכם שעבדאללה יעמוד בראש השלטון האזרחי בעבר הירדן, שלטון שיהיה תחת פיקוחו של הנציב העליון בירושלים. מאוחר יותר הפך הסכם זה להסכם קבע. באפריל 1923 הודיעה ממשלת בריטניה כי היא החליטה, בכפוף לאישורו של חבר הלאומים, להכיר בקיומה של ממשלה בעבר הירדן בראשותו של האמיר עבדאללה, זאת בתנאי שהממשלה תהיה קונסטיטוציונית ושלממשלת בריטניה יתאפשר לקיים את התחייבויותיה הבינלאומיות לגבי שטח זה. ב-23 במאי 1923 הוכרז על הקמתו של ממשל זה.
ב-1920 הוקם בעבר הירדן הלגיון הערבי. מפקדו הראשון היה מייג'ור פרדריק ג'רארד פיק, מקציניו של לורנס. הלגיון הצליח להשליט בשלב הראשון לקיומו סדר בשטח האמירות, להכניע את השבטים המתמרדים שהתנגדו לשלטונו של עבדאללה ולהדוף את הפלישות הסעודיות מבחוץ. בשנת 1939 מונה למפקדו של הלגיון סר ג'ון באגוט גלאב (גלאב פאשה), ששימש בתפקיד זה עד 1956, עת פוטר על ידי המלך חוסיין.
אמירות עבר הירדן הייתה למעשה עצמאית למחצה. ההסכם שנחתם בין עבדאללה לבין ממשלת בריטניה בחודש פברואר 1928 קבע כי לבריטים תהיה סמכות לפקח על ענייני החוץ, הביטחון והכספים של האמירות, וכי האמירות תנוהל על ידי הנציב העליון לארץ ישראל ולפי תנאי המנדט הבריטי. ההסכם תוקן מאוחר יותר בשנים 1934 וב-1941. בשנת 1936 הסכימה ממשלת בריטניה על הקמתה של ממשלה עצמאית בעבר הירדן שתהיה כפופה ישירות לעבדאללה, וב-1939 הוקמה ממשלה ראשונה בראשותו של תאופיק אבו אל-הודא. במקביל נפתחו קונסוליות ראשונות בקהיר ובבגדאד. ב-25 באפריל 1946 הוכתר האמיר עבדאללה למלך על עבר הירדן.[1]
במשך כל שנות המנדט על ארץ ישראל מילאו הבריטים את אחד מתפקידיהם העיקרים כשליטי הארץ, והוא ההגנה על ביטחון התושבים. תפקיד זה מולא בראש ובראשונה כחלק מהאינטרסים שלהם לשמור על עמדות אסטרטגיות לאימפריה הבריטית במזרח התיכון, אך כפועל יוצא מאינטרסים אלו הובטח שלומם של התושבים בארץ.
עיקרה של משימה זו היה לשמור על חלקו המזרחי של שטח המנדט – שטח הסְפָר המזרחי שבשטח עבר הירדן. הסכנות שאיימו על ביטחון תושבי האזור מכיוון זה היו בעיקר פלישותיהם של כנופיות שודדים, מרידות שבטים בדואים וחדירתם של מורדים מן הצפון. שיטת הלחימה במדבר הייתה שיטה שפותחה לראשונה במלחמת העולם הראשונה. יתרונם של הבריטים במלחמתם בשבטי המדבר היה הכוח הממוכן שעמד לרשותם. בעזרת כוחות שיטור ממונעים ניתן היה לגמוע מרחקים ארוכים יותר בזמן קצר יותר ובכך להשיג יתרון על פני לוחמים רכובים על סוס וגמל. נוסף לכך הופעתו של המטוס בשדה המערכה גרמה חרדה בקרב שבטי הבדואים. וכך, על שטח רחב יחסית לא היה צורך להציב כוח שיטור גדול מדי; כוח קטן מאומן ומצויד כראוי בנשק וברכב יכול היה להשיג שליטה ראויה לשמה על שטחי ספר המדבר.
היישוב היהודי בפרט, ותושבי ארץ ישראל בכלל, ידעו מעט מאוד באותה תקופה על מאמציו הכבירים של הצבא הבריטי לחצוץ בינם לבין פלישותיהם של שבטי עבר הירדן המזרחי לארץ ישראל. כוחותיו של אבן סעוד (מלכה הראשון של ערב הסעודית) הצליחו כמעט למוטט את שלטון השושלת ההאשמית בעמאן, בקיץ 1924, ונבלמו בידי כוחות חיל האוויר המלכותי. ברור אפוא כי אילולא עמידתם של כוחות הביטחון הבריטים בבלימתם של הכנופיות שניסו לפלוש לארץ, היה היישוב היהודי הדל של שנות ה-20 עומד בפני סכנה מהותית.
אחת מהסיבות לאי ידיעה זו היה אי-שיתופם של בני הארץ היהודים בכוחות ביטחון אלו. סיבות האי-שיתוף היו מדיניות וארגוניות-כלכליות. הסיבה המדינית העיקרית הייתה שהכוח העיקרי שנטל על עצמו את משימת השמירה על ספר המדבר המזרחי היה הלגיון הערבי. הפיקוד על חיל זה היה בידיהם של קצינים בריטים אך כוחותיו הלוחמים היו על טהרת האוכלוסייה הערבית. צבא זה נחשב לפחות באופן סמלי לצבאה של האמירות החדשה של עבר הירדן. מפקדו העליון, לפחות כתואר של כבוד, היה האמיר עבדאללה בעצמו. לפיכך לא ניתן היה בשום פנים ואופן לשתף בצבא זה יהודים. אילו היו הבריטים מסכימים להכנסתם של יהודים ללגיון, היו מכניסים את ראשם לצרות מצרות שונות ולהתנגדות קשה מצדם של הערבים על רקע לאומי.
אך בנוסף ללגיון, ששמר על ספר המדבר המזרחי, פעלו במקביל באותה תקופה גם יחידות צבאיות, יחידות צבאיות למחצה, ויחידות משטרתיות בשטחי ארץ ישראל המערבית. הסיבות הארגוניות-כלכליות לאי-שיתופם של היהודים בהם היו משותפות לכולן. הסיבה הראשונה הייתה נעוצה בכך שהן ביחידות שכוח האדם שלהן היה על טהרת חיילים או שוטרים בריטים, והן ביחידות שסגל הפיקוד שלהם היה בריטי והכוח הלוחם היה מבני הארץ, לא היה כל יסוד לחיי שיתוף פעולה בין הבריטים ליהודים. ארץ ישראל לא הייתה מושבה בריטית אלא שטח מנדט, אולם אנשי כוחות הביטחון והפקידות הממשלתית היו בעלי ניסיון קולוניאלי. מסורת הריחוק בין השליטים הקולוניאליים לבין ה"ילידים" עמדה בעוכרו של שיתוף פעולה זה. להבדיל מיחידות דומות שהתקיימו במקומות אחרים בעולם תחת שלטונה של האימפריה הבריטית, שם בצבאות ובכוחות שיטור קולוניאליים מסוג זה היה ריחוק וחיץ חברתי מוחלט בין סגל הקצונה והפיקוד הזוטר הבריטי לבין החיילים המקומיים, העם היהודי, שהיה שותף לשחרורה של הארץ מעול הטורקים וקיבל לא מכבר את ההבטחה להקמתו של בית לאומי, לא יכול היה להוציא מקרבו אנשים שישרתו בכוחות הביטחון תחת פיקודם של קצינים בריטים ושיתאימו את עצמם לאקלים פיקודי וחברתי כזה. הערבים התאימו יותר למערכת יחסים כזו ולקצינים ולסַמלים הבריטים היה נוח שלא יהיו חיילים יהודיים ביחידותיהם.
סיבה שנייה לנוכחותם המצומצמת של יהודים בכוחות הביטחון נבעה מכך שהבריטים ידעו היטב כי כל יהודי שישרת תחת פיקודם יהיה נתון למרותם של מוסדות היישוב ובאופן כזה או אחר יהיה נתון גם לשליטתה הישירה או העקיפה של "ההגנה". נאמנות כפולה זו לא הייתה יכולה להתקבל על הדעת בשום כוח צבאי או משטרתי. לבריטים היה כבר ניסיון לא מבורך, מבחינתם, מתקופת הגדודים העבריים, כאשר החיילים היהודים ששירתו תחת פיקוד בריטי ניסו ובמידה מסוימת אף הצליחו להשיג יתרונות מדיניים תמורת שירות זה. מסיבה זו השתדלו הבריטים להרחיק עד כמה שהתאפשר להם את היהודים משורות כוחות הביטחון.
הסיבה השלישית למיעוטם של היהודים בכוחות הביטחון הייתה סיבה חברתית כלכלית גרידא. המשכורת ביחידות אלו הייתה מתאימה יותר לרמת החיים של האוכלוסייה הערבית בארץ, שהייתה נמוכה יותר מזו של היישוב היהודי. תנאי החיים בשירות היו קשים מאוד לחיילים או לשוטרים היהודים. רבים מהם מצאו עצמם משרתים ביחידתם כאשר חבריהם לנשק הם ברובם ערבים ואילו המפקדים הם בריטים אשר לא ניתן היה להאשימם באהבת ישראל יתרה.[2]
עד לקיץ 1921 הייתה משימת השמירה על ביטחון הפנים בארץ מסורה בידיהם של גדודי צבא שעמם נמנו חיילים בריטים והודים, כמו גם חיילים יהודים מהגדודים העבריים. עד אותה עת היו עדיין בארץ כ-5,000 חיילים בריטים.[3] אותם חיילים יהודים ראו בגדודים העבריים שבהם שירתו בסיס לחיל מצב שאמור היה למלא את משימות הביטחון בארץ עם עזיבתם של מרבית הכוחות הזרים. אולם שאיפות אלו לא תאמו במדויק את תוכניותיהם של הבריטים. לאחר מאורעות 1921 החלו הבריטים להכין תוכניות להקמתו של "חיל ההגנה לפלשתינה" (Palestine Defence Force). כוח זה היה אמור לכלול גדוד ערבי וגדוד יהודי;[3] בהמשך החלה תוכנית זו לצאת לפועל, ואת תפקידו של החלק הערבי בצבא זה מילא למעשה הלגיון הערבי, שכוח האדם הלוחם שלו היה כאמור על טהרת האוכלוסייה הערבית. הלגיון מילא את משימות הביטחון בחלקו המזרחי של שטח המנדט, בעבר הירדן. בשטחי ארץ ישראל המערבית הוקם כוח מעורב, "הז'נדרמריה הפלשתינאית" (Palestine Gendarmerie); בעברית היה שמו של כוח זה "המשטרה המעולה[3]" .
על הקמתה הרשמית של המשטרה המעולה הכריז הנציב העליון הרברט סמואל ב-3 ביוני 1921 בנאומו לרגל יום הולדתו של המלך ג'ורג' החמישי.[3] סמואל הכריז כי בדעתו להקים כוח משטרה בן 500 איש שאליו יגויסו מן המעולים שבין כל אזרחי הארץ. המגויסים יזכו למשכורת טובה יותר מזו של המשטרה הרגילה. הם יקבלו אימונים טובים יותר מאלה של המשטרה הרגילה והם יאומנו ויהיו תחת פיקודם של שוטרים בריטים. הגדוד הזה יהיה אמור לשמש ככוח מגן על גבולות הארץ ולשמש כעתודה למקרה של צורך בתגבור כוחות המשטרה הרגילה בעת מהומות. כוונתו של סמואל הייתה להרחיב כוח זה אם יתברר שניתן לסמוך עליו בשעת מבחן, זאת מתוך כוונה לצמצם בהדרגה את מספרם של כוחות הביטחון והצבא הבריטיים.
ב-1 ביולי אותה שנה הוחל בגיוס למשטרה המעולה. כמפקדה מונה המייג'ור פרדריק ויליאם ביושר (Bewsher), שלימים הועלה לדרגת קולונל והיה למפקדו הראשון של חיל הספר העבר-ירדני. ארגונה של המשטרה המעולה הוטל על קצינים בריטים. כבר בימים הראשונים לגיוס ניכר היה שנעשה ניסיון מצדן של רשויות הגיוס לדחוק את רגליהם של יהודים. הדבר לא צוין רשמית בתקנות, אולם נאמר בהן כי על המגויסים להיות ילידי הארץ; בכך נסגרה הדלת בפני כל אותם חלוצים צעירים שעלו לארץ בשנות העלייה השנייה והשלישית. הוסכם כי כוח האדם של המשטרה המעולה יחולק לשלוש: שליש יהודים, שליש ערבים, ושליש מיסודות לאומיים אחרים (דרוזים, צ'רקסים, ארמנים ואף קפריסאים).[3] התוכנית הייתה שכל אלה ישרתו ביחידות מעורבות, ודבר זה היווה מעצור מסוים לגיוסם של יהודים רבים, שלא ראו בעין יפה את האפשרות שישרתו בכפיפה אחת עם לוחמים ערבים. ואכן לפחות בהתחלה היה קצב הגיוס מקרב היהודים איטי מאוד. אלה שבכל זאת התגייסו עשו זאת בעיקר מתוך צורך כלכלי, לאחר שלא מצאו עבודה בשום מקום אחר. אחרים עשו זאת מתוך סיבות אישיות אחרות. ניתן לומר כי מרבית המתגייסים לא עשו זאת מתוך רגשות לאומיים גרידא. אנשים אלה ראו בשירות במשטרה המעולה מעין הזדמנות להרפתקה. לימוד הרכיבה על סוס, השימוש בנשק והשהיה במקומות שונים בארץ לאורכה ולרוחבה משכו צעירים רבים. למרות זאת, רובם נעשו חדורים ברוח ההתגייסות הלאומית למען היישוב היהודי לאחר הצטרפותם למשטרה המעולה.
כאמור, גויסו למשטרה המעולה כ-500 איש מכל עמי הארץ. מרכזו של הכוח היה בתחילה בירושלים, אך עד מהרה הועבר לסרפנד. הוא חולק לארבע פלוגות, ששלוש מתוכן היו פלוגות רוכבים והפלוגה הרביעית הייתה פלוגת גמלים. שבעה מחנות ששמשו כבסיסים לכוח התפרסו בכל רחבי הארץ: ביריחו, בבאר שבע, בטולכרם, בג'נין, בבית שאן, בצמח ובראש פינה.[3] בשנה הראשונה לקיומה של המשטרה המעולה רוכזו היהודים במחלקות נפרדות. אך לאחר מכן הוצבו היהודים במחלקות מעורבות. משימתם העיקרית הייתה, כאמור, שמירה על גבולות הארץ. האווירה בגדוד הייתה בריטית-קולוניאלית. התלבושת הייתה מזרחית למחצה: מכנסיים רחבים, מעילים ארוכים וכפיות. המשמעת הייתה קשה ולוותה במכות ובצעקות.
היחסים בין היהודים לבין הערבים בגדוד היו טובים רוב הזמן. האימונים שניתנו לשוטרים היו טובים רק במקצת מאלה של המשטרה הרגילה, אך היו טובים לאין ערוך מהאימונים שצעירים יהודים היו מקבלים באותה תקופה במסגרת ארגון ה"הגנה".
כוח האדם הערבי שהתגייס למשטרה המעולה לא היה מן המיטב. המתגייסים התחייבו לחוזה שרות בן ארבע שנים. היה זה זמן מספיק להכשרתם של השוטרים הערבים שכאמור לא היו בעלי השכלה טובה. המשכורת שלא הייתה גבוהה במיוחד לא משכה רבים אל המשטרה. אלה מבין הכפריים שהתגייסו, באו כדי לשרת את התקופה המינימלית של ארבע השנים ולחסוך את דמי המוהר שהיו דרושים להם לנישואיהם. יחסית לרמת החיים שלהם הייתה המשכורת סבירה. אחרים נמלטו לשורות הגדוד מפחד נקמת דם כלשהי שהסתבכו בה. העירוניים שהגיעו עשו זאת עקב המחסור בעבודה בעיר. בהתחלה נעשו ניסיונות להתארגנות מצדם של החיילים היהודים. הוקמו כמה ועדים מקומיים כדי לשמור על זכויותיהם של החיילים היהודים. המפקדים הבריטים הביטו על היהודים בעין לא יפה וראו בהם בעלי נאמנות כפולה המשתייכים ל"הגנה". ואומנם לא טעו הבריטים בהרבה ונמצאו מקרב המשרתים במשטרה המעולה כאלה שעסקו בהברחת נשק ותחמושת ל"הגנה". היו מקרים של הלשנות הדדיות והיו כאלה שנאלצו להתפטר עקב מקרים כאלה. היו גם מקרים של סיוע מקרב היהודים ששרתו במשטרה המעולה לטובתם של חברי הגנה שנתפשו, למשל, עם נשק בלתי חוקי.
אט אט עזבו את המשטרה המעולה רבים מהצעירים היהודים ששרתו בה. הסיבה העיקרית לכך הייתה יחסם הפוגע של אנשי סגל הפיקוד הבריטיים. אלה ראו ביהודים "נייטיבס" והיחס שהורגלו לתת לחיילים מקומיים המשרתים בצבאות קולוניאליים שונים במקומות אחרים בעולם לא התאים לבחורים היהודים ואלה מיהרו להגיש את התפטרותם. לאחר שבשנתיים הראשונות לקיומה היו במשטרה המעולה שליש יהודים כפי שתוכנן, ירד מספרם בשנים 1923–1925 לכ-100 מתוך כ-420 כלל השוטרים בגדוד.[4] בשנים האחרונות לקיומה הגיעו אלמנטים לא חיוביים במיוחד שהיו מפורדים וחסרי כל קשר מסודר עם מוסדות היישוב המאורגן שגם הוא החל לוותר על הניסיונות להשפיע על המתרחש בגדוד. ניתן לייחס זאת לאדישות היחסית ששררה בתקופה זו לענייני הביטחון. גם מצידה של ממשלת המנדט לא הייתה שביעות רצון מתפקודה של המשטרה המעולה וב-1925 הוחלט לפרקה.
המשטרה המעולה הוקמה, כאמור כאחד מלקחי מאורעות 1921. אולם אין לתלות את ההצלחות שהיו במהלך המחצית הראשונה של שנות העשרים, בהרגעת הרוחות בארץ, רק באנשיה. את עיקר המאמץ בשדה זה ואת עיקר הסיוע למשטרת ארץ ישראל ניתן לראות בפעולתם של אנשי גדוד משטרה בריטית שאנשיה היו למעשה אירים אשר הגיע ארצה באפריל 1922. גדוד זה שכונה הז'נדרמריה הבריטית ובפי בני הארץ כונו "האירלנדים" הגיע מקרב יוצאי "המשטרה האירית המלכותית". שוטרים אלו הטילו את אימתם על תושבי אירלנד במהלך מלחמתם לעצמאות נגד בריטניה בשנים 1919–1921. לאחר שאירלנד קיבלה את עצמאותה פורק כוח זה ומקרב אנשיו גויסו השוטרים לשורות הז'נדרמריה בארץ ישראל. היו אלה לוחמים עזי נפש ששרתו במלחמת העולם הראשונה ואת טבילת האש המשטרתית הרצינית שלהם עברו כאמור בימי מלחמת העצמאות האירית. שמם יצא לפניהם ועד מהרה נפלה אימתם על רבים מאנשי הכנופיות הערביות. הם חיסלו את שרידי כנופיות השודדים שהיו חלק בלתי נפרד מנוף הארץ עוד מימי השלטון העות'מאני והשקיטו את האווירה בארץ בשלהי תקופת נציבותו של הרברט סמואל. הדבר גרם לצמצום משמעותי במהלך שנים אלו בכוחות הצבא הבריטי שעדיין חנו בארץ. מכמעט 3000 חייל בשנת 1922 נותרו בארץ לאחר 4 שנים כמה מאות.[5]
בסוף שנת 1925 סיים הרברט סמואל את תפקידו כנציב העליון הראשון לארץ ישראל. במקומו הגיע הלורד פלומר, איש צבא ותיק שלחם במלחמת הבורים ובמלחמת העולם הראשונה בחזית המערבית. הוא היה טיפוס שמקפיד על סדרי מנהל תקין ושאף להשליט סדר ושקט בתחום ביטחון הפנים. בתחום זה עמדו לנגד עיניו שתי מטרות: האחת להבטיח את השקט בארץ על ידי ארגון יעיל של כוחות הביטחון והשנייה להמעיט ככל האפשר את מימונם של אלה על ידי כספי משלם המיסים הבריטי. שלא בטובתו נגרר פלומר על ידי נטייתם של אנשי הפקידות הבכירה בממשלת המנדט ושל הקצונה הבכירה שעמדה בראש מערכת ביטחון הפנים. אלה העדיפו את הרחקתם של היהודים משורות כוחות הביטחון.[6] הצעדים העיקריים שנקט פלומר כדי להגשים את מטרותיו אלו היו בראש ובראשונה פירוקן של כוחות ה"משטרה המעולה" ושל הז'נדרמריה הבריטית ("האירלנדים"). למיטב האנשים שבכוחות אלו הוצע לעבור למשטרה הרגילה לצורך חיזוקה. חלק לא מועט של השוטרים האירים מצאו עצמם ברבות הימים בתפקידי פיקוד בכירים במשטרת ארץ ישראל. גם ליהודים ששירתו במשטרה המעולה הוצע לעבור למשטרת ארץ ישראל. במקביל בוצע שינוי בכוחות שנועדו לפעול בעבר הירדן. סמכויותיו של הלגיון הערבי קוצצו והוא הפך למעשה לכוח שיטור גרידא. במקביל הוכרז על הקמתו של כוח חדש – "חיל הספר העבר ירדני לשירות צבאי בפלשתינה (א"י) ובעבר הירדן" (“The Trans Jordan Frontier Force For Military Service In Palestine And In Trans Jordan”)[7]. חיל הספר היה אמור להיות הכוח הצבאי העיקרי משני עברי הירדן. הוא היה אמור להיות כפוף לחיל האוויר המלכותי שלפקודתו נמסרה האחריות הכללית לביטחון בארץ. על פניו נראה היה כי חיל זה אמור היה להיות פתוח לכל אזרחי ארץ ישראל ועבר הירדן שירצו להתגייס אליו. אולם, עקב רוגזו של האמיר עבדאללה, שלא רצה שיהודים יגנו על גבולות ארצו, שונה שמו של החיל והובטח לעבדאללה כי יהודים לא יוכנסו לשירות בו. שמו החדש של החיל היה "חיל הספר העבר ירדני" ("Trans Jordan Frontier Force " – T.J.F.F.). האמיר עבדאללה מונה לקולונל הכבוד שלו ולמפקדו בפועל מונה הקולונל ביושר, מי שהיה מפקדו של גדוד המשטרה המעולה .[8] גרעין ההקמה של חיל זה התבסס על יוצאי המשטרה המעולה. אך היה מדובר רק על הערבים ועל הבריטים שבהם. ליהודים ששירתו במשטרה המועלה הוצע, כאמור לשרת במשטרת ארץ ישראל.
היישוב ראה בכך סכנה חמורה, ואליהו גולומב כתב כי ”תוכנית זאת... להקים בארץ גדוד של אלה שהשתתפו בפרעות והתנפלויות, ולהוציא מן היחידה הצבאית להגנת הארץ את אלה אשר השתתפותם בצבא הארץ מנעה התנפלויות ושפיכות דמים, כזאת לא עלתה על דעתם של מתנגדינו הכי עזים מבין הערבים”.[9] ואכן, על אף שהחיל יועד להגנה הן על ארץ ישראל והן על עבר הירדן, ו-80% מתקציבו שולמו על ידי ממשלת המנדט, נקרא החיל "חיל הספר העבר ירדני" על מנת להתחמק מטענות היהודים על אי שוויון, שכן סעיפי המנדט המחייבים שוויון עם היהודים חלו רק על שטח המנדט בארץ ישראל, ולא בעבר הירדן.[10]
הכוח הוקם במחנה צריפין בחודש אפריל 1926. מפקדו הראשון היה לוטננט קולונל פרדריק ויליאם ביושר, הבריטי, שהיה מפקד המשטרה המעולה. הכוח הורכב משלוש פלוגות פרשים ופלוגת רוכבי גמלים, בדומה לז'נדרמריה הבריטית, וכן משש פלוגות עתודה.[11] הבסיס לכוח הורכב מיוצאי המשטרה המעולה, ואנשי הלגיון הערבי, ברובם ערבים[12] וצ'רקסים,[13] וכן מספר מועט של יהודים, ששירתו בעיקר בתפקידים טכניים, ורוכבי גמלים סודנים. סגל הפיקוד נותר בריטי, ובמשך כל ימי קיומו של החיל היה מפקדו לויטננט קולונל בריטי (דרגה המקבילה לסגן-אלוף בצה"ל). הכוח היה כפוף לנציב העליון, אך האמיר עבדאללה היה "קולונל של כבוד" בחיל מראשיתו, בנו טלאל היה "מייג'ור של כבוד" ובן נוסף בשם נאיף שירת כקצין בחיל.[14] מפקדת החיל הוקמה בזרקא.
חיל הספר עסק בששת החודשים הראשונים לקיומו באימונים במחנה צריפין, ולאחר מכן באזור שונת נימרין שבעבר הירדן. הניסיון הקרבי הראשון של חיל הספר היה בתקופת המרד הדרוזי. חיל הספר שמר על גבולות ארץ ישראל ועבר הירדן בתקופה זו, וכן דיכא מרידה מקומית בזרקא בשנת 1927.[14]
במהלך מאורעות תרפ"ט היה רוב חיל הספר פרוס בעבר הירדן, ושמר שם על הסדר, אך חייליו השתתפו גם במניעת מהומות באזור הגליל המזרחי.[15] בדרך כלל צוין תפקודו של חיל הספר באופן חיובי, אך יש שהאשימו את חייליו כי בזמן המאורעות בצפת ריכזו את היהודים תושבי המקום בחצר בית הממשלה, והרגו שבעה מהם בשעה שהגנתם הוטלה עליהם.[16] על פי הקולונל פרדריק קיש, אל מול כישלונה של משטרת המנדט וחיל המצב הבריטי המוצב בארץ ישראל במניעת הפרעות, בלט לטובה תפקודו של חיל הספר, במיוחד במניעת תנועת בדואים מעבר הירדן לארץ ישראל.[17] לאחר הפרעות, בחודש ינואר 1930, הגיע לארץ הרברט דאוביגין על מנת לסייע בארגון מחדש של כוחות הביטחון, הצבא, משטרת המנדט וחיל הספר. במאי 1930 הגיש דאוביגין דו"ח מפורט ותוכנית לארגון מחדש של משטרת המנדט וכוחות הביטחון בארץ. הדו"ח סיכם כי משטרת המנדט אינה ערוכה עדיין לשמור על הביטחון בארץ, ויש לתגבר אותה, במיוחד בכוחות צבא, וכן בכוחות חיל הספר, שישמור על גבולות הארץ מצפון וממזרח. לאור המלצות אלו נערכה פריסה מחדש של חיל הספר, וחייליו הוצבו במקומות שונים בגליל המזרחי.[18]
עד שנת 1931 התרחב הכוח ומנה למעלה מאלף איש. בשנה זו מנה 536 ערבים מוסלמים, 188 ערבים נוצרים, 184 צ'רקסים, 25 דרוזים, 38 סודנים ו-35 יהודים, ששימשו בעיקר בתפקידים טכניים. העלות השנתית של הפעלת הכוח הוערכה במאתיים אלף לירות שטרלינג.[19]
בשנת 1933 היה הכוח פרוש באתרים הבאים:[11]
עם פרוץ המרד הערבי הגדול שימשו אנשי החיל בתפקידי דיכוי המהומות, אך גם בתפקידי מניעה של העפלה מארצות המזרח דרך היבשה, דרך גבולה הצפוני של ארץ ישראל. עם הקמת גדר הצפון הוצב החיל לשמור עליה. אנשי חיל הספר תפסו את מ"ג אסירי ההגנה, ובהם משה דיין, בפעילות בלתי חוקית של הברחת נשק באזור נחל תבור בשנת 1939.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החליטו השלטונות על הרחבה ניכרת של חיל הספר, והוא הוגדל באופן משמעותי, מהיקף של גדוד מוגבר, לגודל של חטיבה מוקטנת. הכוח כלל כעת גדוד פרשים, גדוד ממוכן, יחידת משמר ניידת, וכן מערך לוגיסטי מוגדל.[21] למערך לוגיסטי זה היה תפקיד חשוב במהלך המלחמה, כאשר סדנאות החיל בזרקא, בהן שירתו היהודים המעטים ששירתו בחיל, היו לסדנאות מרכזיות לטיפול בכלי הרכב הרבים של הצבא הבריטי שנעו במרחב שבין איראן, עיראק ועבר הירדן. בתקופה זו התגבר מעט גיוס היהודים לחיל, ובשנת 1942 הם מנו כ-150 איש.[22]
עם התקדמות המלחמה חל שינוי בתפיסת הבריטים באשר לתפקידי חיל הספר, והוא נתפס כיחידה צבאית לכל דבר. הכוח אורגן במסגרת חטיבתית שכללה גדוד ממוכן, גדוד פרשים, ויחידה נוספת לאבטחת הדרך בין בגדאד לחיפה.[23] בחודש מאי 1941 נשלחה פלוגה D של הגדוד הממוכן למערב עיראק לסייע בדיכוי מרד רשיד עאלי אל-כילאני. הפלוגה, בהנהגתו של הקצין הלא-בריטי הבכיר ביותר בחיל, שכרי אל-עאמורי, סירבה לחצות את הגבול אל עיראק.[24] כתוצאה מכך פורקה הפלוגה. על פי עדויותיהם של יוצאי חיל הספר היהודים, הפנו החיילים הערבים בפלוגה את נשקיהם כלפי מפקדיהם הערבים.[25] יחידה אחרת, מהלגיון הערבי, השלימה את המשימה - תפיסת תחנת המשטרה בעיירה רוטבה. ביוני 1941 השתתפו אנשי החיל במבצע אקספורטר, כיבוש סוריה ולבנון מידי אנשי צרפת של וישי. במהלך המלחמה נשלחו אנשי החיל למשימות באזורים שונים. הם הוצבו במזרח סוריה (בסמוך לעיר דיר א-זור ובצפונה, בסמוך לגבול טורקיה. כמו כן, בשנת 1943 נשלחו מספר יחידות של הכוח לעיר בנדר עבאס שבאיראן, כדי לסייע במלחמה במגפת הארבה שפרצה שם..[11] לאות הכרה בשירותם, צעדה קבוצה מחיילי החיל במצעד יום הניצחון בלונדון ביוני 1946.[26]
לאחר המלחמה נעשה ניסיון להשיב את החיל לתפקידיו הקודמים ולמעמדו הקודם. אך במסגרת זו, היה על החיל לשמור על גבולו הצפוני של שטח המנדט, בשעה רגישה, בה חלק חשוב מן העלייה הבלתי לגאלית התבצע דרך גבול הצפון. כנגד החיל הושמעו תלונות כי הוא מקל על המבריחים, אך מקשה על המעפילים דרך היבשה.[27] תקרית חמורה אירעה כאשר איתרו אנשי חיל הספר קבוצה של כ-70 מעפילים ליד כפר גלעדי. המעפילים הצליחו להגיע לכפר גלעדי, אך אנשי חיל הספר כיתרו אותו. משהתקיפו אנשי כפר גלעדי את המכתרים במקלות, ירו אלו בתגובה ופצעו שבעה מאנשי הקיבוץ. תקרית זו הובילה לקריאה להחרים את חיל הספר, ולהוציאו מהגליל העליון.[28] לאחר תקרית זו לא שבו היחסים בין הנהגת היישוב היהודי וחיל הספר לתיקנם. לאחר קבלת העצמאות של ממלכת ירדן בשנת 1946 וההחלטה על תוכנית החלוקה בשנת 1947 נראה כי קיומו של חיל הספר אינו עוד אפשרי.
בחודש דצמבר 1947 הוחלט כי יחידות חיל הספר השוהות בארץ ישראל יפונו למחנותיהם בעבר הירדן לקראת פירוק החיל. הבריטים הבינו כעת כי המנדט עומד כעת לפני סיומו והמצב הביטחוני-מדיני בארץ נעשה עדין יותר מיום ליום. היה ברור כי חיל הספר בייחוד בגלל ההרכב האתני של אנשיו לא יוכל לעמוד בהצלחה וללא קורבנות מיותרים מול המשימות שהיה אמור להתמודד עמן אם היה נשאר בגזרת האחריות שלו בצפון הארץ. את תפקידיו אלו קיבלו כוחות של הצבא הבריטי וכאמור הועברו יחידות חיל הספר חזרה לעבר הירדן. לצורך פירוקו היעיל של חיל הספר הוכנה בחודש ינואר 1948 פקודת מבצע שנקראה "מבצע פגסוס" שדנה בנהלים לפיזורו של חיל הספר, בצורה שבה ישוחררו החיילים וייאסף הציוד והנשק ואף בדרכים שיש לנקוט במקרה שיסרבו החיילים למסור את נשקם. חשוב לזכור שבאותם ימים כבר החלו הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות והיה חשש כי רבים מבין החיילים הערבים של החיל יערקו על נשקם ויצטרפו לאחת מן הכנופיות המקומיות או לכוחות צבא ההצלה. לפיכך הוחלט כי העילה להעברתם של הכוחות לעבר הירדן תוצג בפני החיילים כמעבר לצורך אימונים וההחלטה על פירוק החיל תשמר לעת עתה בסוד. ב-1 בפברואר 1948 נגרע חיל הספר ממצבת כוחות הביטחון בארץ ישראל וב-9 בפברואר פורסמה רשמית הכוונה לפרקו במסדר חגיגי שנערך במפקדת החיל בזרקא. שחרור החיילים התבצע בזרקא והם נשלחו חזרה לארצות מוצאם. רבים מהם הצטרפו ללגיון הערבי שמספר חייליו הלך וגדל מאז חודש ינואר 1948. למרות כל המאמצים למנוע עריקות מעריכים כי 140–200 איש ערקו מהחיל על נשקם והצטרפו לכנופיות או לצבא ההצלה. אך משהתפרסמו תנאי השחרור, הכוללים פיצויים מלאים ואף פנסיה למי שזכאי לה, הצטמצמו ממדי העריקה. רובם של הפלשתינאים שהשתחררו מהחיל הצטרפו לכוחות המקומיים שלחמו ביישוב היהודי עד לפלישת צבאות ערב. הקצינים הפלשתינאים מצאו עצמם מפקדים על כוחות אלו ושמשו בין השאר כמפקדיהן של ערים ערביות שונות בארץ. עד חודש אפריל 1948 הושלם הפירוק של חיל הספר. כמעט כל חייליו שוחררו. כלי הנשק והתחמושת שלו הועברו לידי הצבא הבריטי וכלי הרכב הועברו לידי הלגיון הערבי. מחנות החיל בזרקא ובג'סר אל מגמע הועברו אף הם לרשות הלגיון הערבי. ב-20 באפריל 1948 הועבר הצוות המצומצם של המפקדה העורפית של החיל למצרים ובו ביום נסגרה מפקדת חיל הספר בזרקא.[29] מפקד חיל הספר בעת פירוקו היה ג'ון האקט.
ערך מורחב – החיילים היהודים בחיל הספר העבר ירדניכוח האדם בחיל אמור היה להכיל שליש יהודים, שליש ערבים ושליש בני עמים האחרים במזרח התיכון. בפועל מנה החיל עם הקמתו 37 יהודים, 707 ערבים ו-31 סמלים וקצינים בריטים. בשנת 1932 מנה החיל 49 יהודים, עם פרוץ המרד הערבי הגדול - 19 יהודים, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה נותר בו קומץ יהודים, רובם בתפקידים מקצועיים, כמו קצין מנהלה ראשי קפטן הנרי לודמר, וטרינר ראשי, ד"ר חיים אפלבאום, רס"ר אפסנאות, כמה מכונאים וקצין קרבי אחד.
משנעשה חיל הספר יחידה צבאית מודרנית, היה צורך בכוח אדם אשר יוכל למלא את תפקידי המנהלה המקצועיים. אותו קצין מנהלה ראשי, קפטן הנרי לודמר, פנה למוסדות הלאומיים והציע להם להפנות צעירים יהודים מתאימים בעלי מקצוע לשירות בחיל. בין היהודים שהתגייסו לחיל נמנו מכונאים, חשמלאים, אלחוטנים, נהגים ופקידים. הנהגת היישוב ראתה באפשרות להפנות צעירים יהודים לשירות בחיל הספר הזדמנות לדריסת רגל יהודית בעבר הירדן ובמקומות שונים ברחבי המזרח התיכון, ואף הפיקוד הבריטי של החיל ראה צורך בהכנסת גורם מקצועי חיובי ונאמן לחיל. סיבה נוספת שבגללה הסכים הפיקוד הבריטי לגיוס מסיבי יותר של יהודים לחיל, הייתה ההשפעה של סירוב קבוצת חיילים להשתתף במרד רשית עלי אל כילני בעיראק. בנסיבות אלה, כאשר היה ברור להם כי יצטרכו לגייס כוח אדם איכותי וממושמע לחייל, הבריטים שמחו על כל מצטרף חדש, מאחר שהיהודים נחשבו לכוח אדם איכותי. בשנת 1942 הגיע מספר היהודים בחיל לשיא של כ-150 חיילים.
בבסיס הראשי של החיל בזרקא הייתה סדנה גדולה לתיקוני רכב אשר שירתה לא רק את מצבת הרכב של החיל, אלא אף שימשה תחנת שירות תיקונים לכוחות רבים של בעלות הברית שחלפו שם בדרכם, למשל, מעיראק לארץ-ישראל. חלק ניכר מהחיילים ששירתו בסדנה זו היו מכונאים יהודים. בצמוד לבסיס זה הוקם מעין שיכון משפחות אשר בו הותר לקצינים ולסמלים לשכן את משפחותיהם. אפשרות זו נוצלה על ידי יהודים לא מעטים, ובזרקא גדלו ילדים אשר אבותיהם שירתו בחיל.
בבסיס אחר של החיל, בג'יסר אל מג'מע (ליד קיבוץ גשר), הוקמה חווה לגידול סוסים של החיל. את החווה ניהל ד"ר חיים אפלבאום, הווטרינר הראשי של החיל, אשר תפקידו היה לדאוג לאספקה סדירה של סוסים לפלוגות החיל, תוך הקפדה על ריבוי סייחים בצבעים המתאימים, שכן, נהוג היה שלכל פלוגה יהיו סוסים בצבע שונה.
בין המתגייסים היהודים לחיל נמנו אנשים מכל חלקי אוכלוסיית היישוב היהודי בארץ: עולים מגרמניה; בעלי מקצועות שונים שנקלטו היטב בחיל; צעירים עירונים שעבדו טרם גיוסם במוסכים שונים בערים הגדולות; בני עדות המזרח שהערבית הייתה שגורה בפיהם. יוצאי הדופן שלא התגייסו לחיל היו בני ההתיישבות העובדת, אלה העדיפו שירות בפלמ"ח ובצבא הבריטי.
עם תום מלחמת העולם השנייה שב הגדוד הממוכן מאיראן וחיל הפרשים שב מסוריה. אחת ממשימותיו הראשונות של חיל הספר בשלב זה הייתה לשבת בצפון הארץ ולהשתתף במלחמתו של השלטון הבריטי בהעפלה בדרך היבשה מסוריה ומלבנון. החיילים היהודים ששירתו בחיל מצאו עצמם בין הפטיש לסדן וחלקם ניצלו את מקום שירותם לעזרה למעפילים. לא פעם ולא פעמיים הועבר מידע פנימי מחיל הספר על תוכניות לסכל מעבר שיירות עולים במקומות שונים בצפון הארץ. מידע מודיעיני זה היה כה חשוב, עד כי חלק מהחיילים היהודים בחיל הספר היו למעשה שליחים מטעם מוסדות המודיעין של היישוב. חלק מהם עסקו ברכישת נשק עבור ההגנה ובהברחתו. היו אף כמה מאנשי האצ"ל והלח"י אשר ניסו לנצל את שירותם בחיל הספר לביצוע משימות עבור ארגוניהם.
חלק מהיהודים ששירתו בחיל הצטרפו אל הסגל הבריטי, והגיעו לבסוף לבריטניה.[30] חלקם התגייס לצה"ל. הם שירתו בחיל החימוש, בחיל הקשר, חיל האוויר והכישורים שקנו בשטח הקשר וההאזנה איפשרו להם לתרום במסגרת אגף המודיעין. בוגרי היחידה כראובן בלום ואברהם אילוני השתלבו במסגרת יחידה 515, המכונה "יחידת האיסוף המרכזית של צה"ל", ושמה שונה בהמשך ליחידה 8200, ואף היו למפקדיה. חלק מהם שירתו במשטרת ישראל. מדינת ישראל הכירה בשירותם ובתרומתם של המשרתים היהודים בחיל הספר וקבעה כי מי ששירת במסגרת זו חצי שנה זכאי לשאת את אות המשמר, ובלבד שהשירות בחיל הספר נעשה על דעתם של מוסדות היישוב היהודי בארץ ישראל.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
