Loading AI tools
אחת משתי הזירות היבשתיות במלחמת יום הכיפורים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
החזית הסורית במלחמת יום הכיפורים הייתה אחת משתי חזיתות הלחימה העיקריות של מלחמת יום הכיפורים. הכוחות הלוחמים בחזית זו היו צה"ל מצד אחד, וצבא סוריה בסיוע כוחות צבא מעיראק וירדן מהצד השני, והלחימה התנהלה בשטח רמת הגולן ובדרום-מערב סוריה.
 | |||||||||||||||||||||
| מהלכי הקרבות ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים | |||||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת יום הכיפורים | |||||||||||||||||||||
| תאריכים | 6 באוקטובר 1973 – 24 באוקטובר 1973 (19 ימים) | ||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | מלחמת ההתשה בחזית הסורית | ||||||||||||||||||||
| קרב אחרי | מלחמת ההתשה במובלעת הסורית | ||||||||||||||||||||
| מקום | רמת הגולן | ||||||||||||||||||||
| עילה | פלישת סוריה | ||||||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון ישראלי | ||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||
המלחמה נפתחה ב-6 באוקטובר 1973, במתקפת פתע של הצבא הסורי על הכוחות הישראליים, שהחזיקו ברמת הגולן. המתקפה הסורית נערכה במקביל למתקפה של הצבא המצרי בחצי האי סיני. הכוח התוקף כלל שלוש דיוויזיות סוריות מוגברות בדרג הראשון. כישלון המודיעין הישראלי וההטעיה הסורית, הביאו לכך שצה"ל לא היה ערוך למלחמה, והכוח הסורי התוקף נהנה מעדיפות כמותית של מעל 7:1 על כוחות צה"ל ברמת הגולן. הסורים ניצלו את עדיפותם המספרית בשלב הפתיחה של המערכה ברמת הגולן, כדי להבקיע את קו ההגנה הישראלי הדליל בדרום ובמרכז רמת הגולן, ולהשתלט על בליטה גדולה בקו החזית באותם אזורים ביממה הראשונה של המלחמה.
בלילה הראשון למלחמה וב-7 באוקטובר החלו כוחות המילואים הראשונים של הצבא הישראלי להגיע לרמת הגולן, ויחד עם שרידי היחידות הסדירות הצליחו לבלום את המשך ההתקדמות הסורית. החל מ-8 באוקטובר עברו כוחות צה"ל בדרום הרמה למתקפת נגד, ועד 10 באוקטובר הצליח הצבא הישראלי להדוף את הכוחות הסורים מכל השטחים שכבשו ברמת הגולן, לאחר שספגו אבדות כבדות. ב-11 באוקטובר יצא צה"ל למתקפה לעומק שטח סוריה, הצליח לכבוש מובלעת בשטח של כ-400 קמ"ר בחלק הצפוני של קו החזית, ולהגיע עד מרחק כ-40 ק"מ מדמשק. ב-12 באוקטובר הצטרפו ללחימה חיל המשלוח העיראקי וכוח קטן יותר של הצבא הירדני, שהיוו חיזוק משמעותי לצבא הסורי התשוש, ותקפו את כוחות צה"ל במובלעת. בעקבות הצטרפות חילות המשלוח הערביים ללחימה, נאלצו הכוחות הישראלים במובלעת להיערך מחדש ולעצור את המשך התקדמותם לכיוון דמשק. משלב זה ועד כניסת הפסקת האש ב-24 באוקטובר, הם התמקדו בהגנה על השטח, שתפסו בתחומי סוריה, בסדרת קרבות נגד כוחות סוריים, עיראקיים וירדניים. בליל 21–22 באוקטובר נערך מבצע קינוח, שבו כבשו הכוחות הישראליים מחדש את מוצב החרמון מידי הסורים, שהשתלטו עליו בשעות הראשונות של המלחמה.
לאחר הפסקת האש נותר צה"ל בשטחי המובלעת ונמשכה לחימה בעצימות נמוכה בין הצדדים היריבים, שנודעה בשם מלחמת ההתשה במובלעת הסורית. הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה, שנחתם ב-31 במאי 1974, סימן את סיום המלחמה בחזית הסורית, ובמסגרתו פינתה ישראל את כל השטחים שתפסה מעבר לקו הסגול במהלך המלחמה.
במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את שטח רמת הגולן מידי סוריה. לאחר המלחמה נותרה רמת הגולן בידי ישראל והוקמו בה היישובים הראשונים. צה"ל נערך בשורת מוצבים לאורך קו הפסקת האש, הקו הסגול, שעבר ממזרח לקו התילים. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים אירעו תקריות ו"ימי קרב" רבים בין ישראל לסוריה, כדוגמת מלחמת שלושת הימים (מבצע קיתון 10).
לאחר סיום מלחמת ההתשה החלו מנהיגי מצרים וסוריה לתכנן מלחמה כוללת נגד ישראל, במהלכה יפתחו במתקפה מתואמת בסיני וברמת הגולן. סוריה, שהונהגה על ידי נשיאה חאפז אל-אסד שתפס את השלטון ב-1970, שאפה להחזיר לידה את כל שטח רמת הגולן שנכבש ממנה במלחמת ששת הימים. צבא סוריה התכונן למלחמה והחל ברכישת אמצעי לחימה מברית המועצות.
במסגרת ההכנות של מצרים וסוריה למלחמה, ביקשו מדינאים ואנשי צבא מצרים וסורים סיוע מעמיתיהם במדינות ערב במקרה של מלחמה בינן לבין ישראל. מדינות רבות נעתרו לבקשה, ביניהן עיראק שהסכימה להעמיד לרשות סוריה חלק ניכר מצבאה, ומרוקו, ששלחה לסוריה חטיבת חי"ר עם התגברות המתיחות בין המדינות ב-1973.[2] לעומתם, חוסיין מלך ירדן סירב להצעות מצרים וסוריה להצטרף למלחמה ורק לאחר לחץ מצד מדינות ערב ניאות לשלוח חיל משלוח ירדני לעזרת סוריה.
בישראל ההערכה הייתה כי לאחר התבוסה במלחמת ששת הימים מדינות ערב לא יפתחו במלחמה. הקונספציה שגיבש אגף המודיעין של צה"ל בראשית שנות ה-70 גרסה כי מצרים לא תצא למלחמה כל עוד אין לה מענה לעליונות האווירית של ישראל, ואילו סוריה לא תפתח במלחמה ללא מצרים. לפיכך ההערכה בישראל הייתה כי צבירת הכוחות הסורים סמוך לגבול היא חלק מתרגיל צבאי או מהמתיחות בין המדינות, אולם אין בכוונת סוריה לצאת למלחמה יזומה. ראשי המדינה (ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין, לצד אישים נוספים בממשלה ובצבא) התעלמו מהסימנים המעידים על מלחמה, סירבו לגיוס מילואים נרחב, והסתפקו בהעלאת הכוננות בקרב הצבא הסדיר מתוך אמונה שברמת הגולן צפוי לכל היותר "יום קרב".
לקראת פרוץ המלחמה נערכו שלוש דיוויזיות הרגלים הסוריות לאורך הקו הסגול. בשלושתן יחד היו ערב המלחמה כ-900 טנקים. מאחוריהן נערכו שתי דיוויזיות השריון ולהן 460 טנקים נוספים. במרחב שבין דמשק לקו הסגול הוצבו 930 קני ארטילריה ו-36 סוללות של טילי קרקע-אוויר – מהן 25 סוללות במערך קדמי, שכיסה את מרבית שמי רמת הגולן.
תצפיות וצילומי אוויר שנערכו במהלך חודש ספטמבר 1973 הצביעו על שינוי ההערכות של הצבא הסורי למערך התקפי מלא.[hebrew 1] לפיכך הוחלט במטה הכללי על תיגבור כוחות צה"ל ברמת הגולן, כדי להיערך לאפשרות של מתקפה סורית כוללת, אף על פי שאמ"ן עדיין העריך שהסבירות לפרוץ מלחמה היא נמוכה. אל חטיבה 188, שהחזיקה את הקו ברמה וכללה שני גדודי טנקים (71 טנקים), הצטרפה עד ל-5 באוקטובר חטיבה 7 ולה כ-105 טנקים נוספים. כמו כן הוגדל הכוח הארטילרי מארבע סוללות (16 קנים) ל-11 סוללות (44 קנים). במוצבים לאורך הקו הסגול הוצבו שני גדודי רגלים סדירים (גדוד 13 של גולני במוצבים הצפוניים כולל מוצב החרמון, ובגזרה הדרומית, ממוצב 111 ודרומה, גדוד 50 של הנח"ל המוצנח).[3] העבודה בחפירת תעלות נ"ט נוספות זורזה כמו גם הנחת שדות מוקשים חדשים בפתחת קוניטרה ובאזור צומת רפיד.
פיקוד הצפון (בפיקודו של האלוף יצחק חופי) נמצא ערב פרוץ המלחמה בכוננות מרבית. בחלקו הצפוני של הקו הסגול עד דרומית לקוניטרה נערך גדוד 74 של חטיבה 188. לאורך חלקו הדרומי של הקו נערך גדוד 53. חטיבה 7 הוצבה סמוך לצומת וואסט, ונועדה לשמש ככוח עתודה לגזרה הצפונית. גדוד 82 של חטיבה 7 הועבר תחת פיקודה של חטיבה 188 ושימש כעתודה לגזרה הדרומית.
בבוקר יום הכיפורים, 6 באוקטובר, הודיע המטה הכללי לפיקוד הצפון כי מלחמה תפרוץ בו ביום, סמוך לשעה 18:00. המידע על כך שהמלחמה אמורה לפרוץ ביום כיפור לא הועבר מהפיקוד ליחידות שהוצבו בשטח רמת הגולן, ולא חלחל לדרגי הפיקוד התחתונים. כתוצאה מכך, תפסה המתקפה הסורית את כוחות צה"ל בהפתעה, וגם בשעות הראשונות לאחר התחלתה, עדיין האמינו חלק מהמפקדים הישראלים בשטח שמדובר באירוע מקומי, "יום קרב" נוסף, ולא במלחמה כוללת.
ערך מורחב – הצבא הסורי במלחמת יום הכיפוריםלאחר מלחמת ששת הימים החל הצבא הסורי, שספג במלחמה מכה קשה, בשיקום ובארגון מחדש. הצבא, שהיה מאורגן במסגרת איגודים על-חטיבתיים (מג'מועות) זמניים, אורגן במסגרות דיוויזיוניות קבועות. החל משנת 1968 הוקמו בצבא הסורי מפקדות דיוויזיוניות, וכוחות הצבא הצטיידו באמצעי לחימה חדשים מתוצרת ברית המועצות, שכללו טנקי T-55 ו-T-62, נגמ"שים מסוגים שונים (BMP-1, BTR-152, BTR-50 ו-BTR-60), סוללות טילים נגד מטוסים (SA-6) ועוד.[4]
בסתיו 1973 היה הצבא הסורי מאורגן במסגרת של חמש דיוויזיות, אשר נטלו חלק בהתקפה על רמת הגולן: שתי דיוויזיות שריון (הדיוויזיה הראשונה והשלישית) ושלוש דיוויזיות חיל רגלים (הדיוויזיה החמישית, השביעית והתשיעית). דיוויזיות השריון כללו 2 חטיבות שריון (טנקי T-62) וחטיבה ממוכנת, ואילו דיוויזיות החי"ר כללו בדרך כלל 2 חטיבות רגלים, חטיבה ממוכנת וחטיבה משורינת (שכללה טנקי T-55). חטיבות החי"ר והחטיבות הממוכנות כללו גדוד טנקים. על הצבא הסורי פיקדו יוסוף שאקור (ראש המטה הכללי) ושר הביטחון מוסטפא טלאס.
לקראת המלחמה תוגברו הדיוויזיות בחטיבת שריון עצמאית שסופחה אליהן. חמש הדיוויזיות יחד כללו כ-1,400 טנקים, 60,000 חיילים וכ-800 תותחים. אליהן נוסף כוח משמר הרפובליקה (כוח רפעת אל-אסד), ולו חטיבה של טנקים T-62 ושני גדודי קומנדו.[5]
פירוט היחידות:[6]
גזרת רמת הגולן הייתה נתונה תחת אחריותו של פיקוד הצפון, בפיקודו של אלוף יצחק (חקה) חופי. בפרוץ המלחמה עמדו לרשות פיקוד הצפון שתי אוגדות: אוגדה 36 הסדירה ואוגדת המילואים 210 שהייתה בשלבי הקמה.
עוצבות צה"ל שהשתתפו בקרבות הבלימה והתקפת הנגד היו (על פי הרכבן המקורי):
אוגדה 36 – אוגדה סדירה בפיקודו של תת-אלוף רפאל איתן:
חטיבות מילואים:
אוגדה 210 – אוגדת מילואים בפיקודו של האלוף דן לנר:
אוגדה 146 – אוגדת מילואים בפיקודו של האלוף משה פלד (השתייכה במקור לפיקוד המרכז והועברה צפונה ב-7 באוקטובר):[hebrew 2]
כאמור, עם פרוץ המלחמה היו פרושים ברמת הגולן שני גדודי חטיבה 188 במוצבים לאורך הגבול וחטיבה 7 בעתודה, כמו גם חיילי חי"ר מחטיבת גולני ומגדוד 50 של הנח"ל במוצבים לאורך הגבול. במהלך ימי הקרבות נערכו איגודי כוחות חדשים על פי ההתפתחויות בשטח, והרכב החטיבות שלחמו במסגרת כל אוגדה השתנה באופן משמעותי.
רמת הגולן היא רמה בזלתית הנמצאת בין נהר הירמוך מדרום והר חרמון מצפון, ממזרח לכנרת ולעמק החולה. סלעי הבזלת מקשים על התנועה בשטח ובמקרים רבים מוגבלת התנועה למספר מצומצם של צירים עיקריים. בשטח רמת הגולן נישאים מספר הרי געש רדומים הגבוהים מסביבתם בכ-100–200 מטרים, המהווים נקודות טובות לתצפית ולהגנה. פני השטח המבותרים יכולים לשמש להסתרת הלוחמים ולמחסה מסוים מפני האש. בנוסף, מאפשר השטח המבותר מארבים ואמצעים טקטיים אחרים שאינם אפשריים בשטח מישורי.
ממערב לקו הגבול בין ישראל לסוריה עבר קו התילים הישראלי, המורכב מרצף של הרי געש שכיוונם צפון-דרום, במקביל לקו הגבול. התילים מצמצמים את אזורי התנועה האפשריים מכיוון סוריה לכדי מספר "פתחות" דרכן אפשר להזרים כוחות שריון: "פתחת קוניטרה" (ידועה גם כפתחת קוניטרה צפון) בין הר חרמונית להר בנטל, "פתחת קוניטרה דרום" באזור שבין הר אביטל להר בני רסן, "פתחת כודנה" בשטח שבין רכס בשנית להר פרס, ו"פתחת רפיד" – פתחה רחבה בשטח שמדרום להר פרס ועד ערוץ הרוקאד, באזור תל סאקי.
ערך מורחב – מבצע משרוע 110
עיקרה של תוכנית המתקפה הסורית כלל כוח של שלוש דיוויזיות חי"ר ושתי דיוויזיות שריון בעתודה שישטפו את רמת הגולן בתנועה רציפה, ויגיעו אל נהר הירדן בתוך יום אחד, עוד בטרם יספיק צה"ל לגייס את כוחות המילואים. התוכנית הסורית כללה מתקפה בשלושה מאמצים שווים לכל רוחב הגזרה, כשלכל גזרה הוקצתה דיוויזיית חי"ר.
התוכנית הגדירה שלושה שלבים:[9]
בדומה לסיני, גם ברמת הגולן שלטה התפיסה הצה"לית לפיה במקרה של מלחמה יהיה על הכוחות הסדירים לבלום את האויב עד להגעת יחידות המילואים ("הסדיר יבלום"). טרם המלחמה הוכנה בפיקוד הצפון תוכנית "סלע" להגנה על רמת הגולן במקרה של מלחמה כוללת עם סוריה. לפי תוכנית "סלע", יהיה על אוגדה 36, בכוח של שתי חטיבות שריון, לבלום את הצבא הסורי למשך 36 שעות, הזמן הדרוש להגעת כוחות המילואים לרמה.
תוכנית ההגנה הצה"לית התבססה על העובדה שברמת הגולן אין לישראל עומק אסטרטגי ולכן כל נסיגה תסכן את חלקה הצפוני של ישראל.[10] משום כך, וכדי להגן על היישובים הישראלים ברמת הגולן, תוכנן קו ההגנה היחיד סמוך לקו הגבול, ובו נבנו עמדות מוכנות לטנקים ומוצבי תצפית, נחפרו תעלות נ"ט והונחו שדות מוקשים.
תוכנית ההגנה של פיקוד הצפון חילקה את רמת הגולן לשתי גזרות - צפונית ודרומית - שקו הגבול ביניהן עבר מדרום לקוניטרה, בקו הר יוסיפון-תל חזקה. הגזרה הצפונית מתאפיינת בהרים רבים המהווים מכשולים טבעיים, ומצמצמים את התנועה של הכוחות התוקפים לכדי מספר פתחות אפשריות (פתחות קוניטרה הצפונית והדרומית), עליהן ניתן להגן מעמדות שולטות. הגזרה הדרומית מישורית יותר, ופרט לכמה תילים שולטים מתאפיינת בפתחות גדולות ורחבות (פתחת כודנה ופתחת רפיד), שקשה יותר להגן עליהן.
למרות זאת, העריך פיקוד הצפון כי המאמץ הסורי העיקרי יהיה בגזרה הצפונית, בשל רצונם של הסורים לכבוש מחדש את העיר קוניטרה ובשל היותה קרובה יותר למחנה נפח ולנהר הירדן. לפיכך ערך פיקוד הצפון את כוחותיו כך ששלושה גדודי שריון הגנו בגזרה הצפונית, בעוד שני גדודים נערכו להגנה בגזרה הדרומית. בפועל, כאמור, תקפו הסורים בשלושה מאמצים שווים, ללא שום עדיפות לגזרה הצפונית.
ערך מורחב – קרבות הבלימה והתקפת הנגד הישראלית ברמת הגולןההתקפה הסורית נפתחה בשעה 13:55 בהפגזה ארטילרית לרוחב כל החזית ובתקיפות מטוסים על מחנות ומרכזי פיקוד ושליטה של צה"ל. כ-800 קני ארטילריה פתחו באש מדויקת לעבר מטרות שונות ברחבי הגולן, בהם מוצבים, בסיסי צה"ל, שטחי כינוס ורמפות הגנתיות ששימשו את הטנקים הישראלים. במקביל החלו חטיבות הדרג הראשון של דיוויזיות הרגלים הסוריות לנוע אל עבר קו הגבול. משימתן הייתה להכשיר מעברים על גבי תעלת הנ"ט הישראלית, לכבוש את מוצבי צה"ל לאורך הקו הסגול ולהתקדם עד לכביש האורך העובר במקביל לקו הסגול, מהכפר מסעדה לצומת רפיד.
החטיבות הסוריות ספגו פגיעות רבות מטנקי חטיבה 188 שהוצבו בכוחות מחלקתיים ופלוגתיים לאורך הקו הסגול. אלה השמידו טנקים, כלי רכב משוריינים ואמצעי גישור, והצליחו לעכב את התקדמות הכוחות הסורים. למרות זאת, עד השעה 17:30 הבקיעו מספר חטיבות סוריות את קו ההגנה הישראלי תוך עקיפת מוצבים שלא נכבשו.
בהתאם להערכה של פיקוד הצפון (לעיל), הוצב עיקר כוחה של חטיבה 7 בפתחת קוניטרה. בשעה 18:00 קיבלה חטיבה 7 את האחריות לגזרה הצפונית של רמת הגולן ולקחה תחת פיקודה את גדוד 74 מחטיבה 188 שהיה פרוס בגזרה הצפונית.[11] הגזרה הדרומית של הרמה הועמדה תחת פיקודה של חטיבה 188, ולרשותה עמדו גדוד 53 של החטיבה וגדוד 82 מחטיבה 7. לאחר מספר שעות, לאור החמרת המצב בגזרה הדרומית של הגולן, הורה הפיקוד לחטיבה 7 להעביר דרומה גדוד טנקים נוסף, אך מח"ט 7, יאנוש בן-גל, התנגד לכך והפקודה בוטלה בהמשך.[12][13]
בשעות הערב נכנסו לקרב חטיבות הדרג השני של דיוויזיות הרגלים הסוריות. בגזרה הצפונית הצליחו כוחות חטיבה 7 לבלום את המתקפה. החטיבה עמדה בשעות הלילה בפני התקפה של שתי חטיבות סוריות, שהתרכזה מצפון לקוניטרה, בעמק שבין הר חרמונית ורכס הבוסטר (אשר זכה מאוחר יותר לכינוי "עמק הבכא"). הטנקים הסורים הצליחו להגיע בחסות החשיכה ובחיפוי הפגזה כבדה עד לטווח של עשרות מטרים מן העמדות הישראליות. מפקד החטיבה ריכז כוחות לגזרת ההתקפה ולמרות יתרונם של הסורים באמצעי ראיית לילה הצליח לבלום אותה.
בדרום הרמה היה המצב שונה. הטנקים הסורים המשיכו לחדור בפרצות שנוצרו קודם, וניצלו את יתרונם המספרי. בשעות הלחימה הרצופות אזלה התחמושת בחלק מהטנקים. בקרבות קשים ובמסגרות קטנות והולכות – פלוגות, מחלקות ולבסוף טנקים בודדים - הצליחו טנקי חטיבה 188 להשהות את התקדמות הסורים עד לאחר שעת חצות, כשכוחם הולך ומתמעט. למרות זאת הצליחו הכוחות הסורים להבקיע את קו ההגנה בשני מקומות: חטיבה 51 מהדיוויזיה התשיעית עברה באזור פתחת כודנה ונעה לכיוון חושניה, וטנקי הדיוויזיה החמישית חדרו במרחב השטוח שבין תל פארס לתל סאקי.[14] עד השעה 23:00 דיווח מפקד חטיבה 51 על כיבוש אזור חושניה, בעוד חטיבה 46 הגיעה עד אזור קצביה וחטיבה 132 הגיעה עד אזור רמת מגשימים.
במהלך הלילה הוחלט על פינוי היישובים הישראליים משטח הרמה ועד השעה 4:00 לפנות בוקר הושלם פינוי כל היישובים.[15]
ערכים מורחבים – הקרב על חושניה (1973), הקרב על נפח
כבר בשעות הלילה החלו להגיע לרמה כוחות המילואים הישראלים הראשונים. עקב המצב הקשה נשלחו הכוחות לרמה במהירות ובמסגרות קטנות, ללא ריכוז כוח. חלק מהטנקים נשלחו עם כמחצית מכמות הפגזים וללא שהספיקו לבצע תיאום כוונות. כוחות מחטיבה 179 הגיעו כבר במהלך הלילה ונכנסו ללחימה, ובהמשך הגיעו גם טנקים ראשונים מחטיבה 679. עם בוקר הגיעו כ-25 טנקים מחטיבה 679 בפיקוד המח"ט לאזור נפח. בפיקוד הצפון התקבלה תמונת מצב שגויה לפיה עיקר המאמץ הסורי הוא באזור קוניטרה ולכן הופנתה החטיבה צפונה.
עם שחר חידש הצבא הסורי את המתקפה. החטיבות הסוריות שכבר היו בתוך שטח הרמה המשיכו להתקדם, ובנוסף, הוטלה הדיוויזיה הראשונה, שנשמרה בעתודה, לגזרת הלחימה הדרומית. כוחות צה"ל הסדירים בדרום הרמה כבר היו מדוללים מאוד, ומרבית המוצבים לאורך הגבול ננטשו או כותרו. 15 טנקים משרידי הגדודים הסדירים 53 ו-82 עלו לתל פארס, שם נותרו מכותרים במשך היום בשטח בשליטה סורית, ורק בחסות החשיכה הצליחו להתפנות בלילה הבא לאזור הכנרת. בתל סאקי נותרו מכותרים בבונקר קטן לוחמי נח"ל וטנקיסטים לאחר שהאזור נכבש גם כן על ידי הסורים.
![Thumb](#/media/קובץ:חפ"ק_אוגדה_36_,_מגננה_ברמת_הגולן_,_מלחמת_יום_כיפור_1973.jpg)
הכוח העיקרי של חטיבה 188 בגזרה הדרומית היה כוח המח"ט, אשר כלל 15 טנקים, ביניהם כוח צביקה ומספר טנקי מילואים מחטיבה 179, אשר השהו את התקדמות הסורים במשך הלילה. כוח המח"ט נערך לחסימה על ציר הנפט, מדרום לנפח, והצליח לבלום בשעות הבוקר את התקדמות חטיבה 51 הסורית צפונה לכיוון נפח. במקביל, פעל כוח שכלל כ-11 טנקים מגדוד 82 ממזרח לציר הנפט. הכוח נתקל בטנקי T-62 של הדיוויזיה הראשונה אשר לחצו צפונה לנפח והחל לספוג אבדות. המג"ד נפצע והכוח החל לסבול ממחסור חמור בתחמושת. מפקד הכוח ניסה ללא הצלחה ליצור קשר עם מפח"ט 188 ועם מפקדת האוגדה כדי לקבל הנחיות, ולבסוף התקשר למח"ט 7, יאנוש בן-גל, והסביר לו את חומרת מצבו. בן גל הורה לכוח לנתק מגע ולנוע צפונה כדי לחבור אליו בגזרה הצפונית, וזאת מבלי לעדכן את מח"ט 188 (שגדוד 82 היה תחת פיקודו) או את מפקדת האוגדה.[16] בעוד בן-שהם משוכנע כי הכוח בפיקודו וטנקי גדוד 82 ממזרח לו חוסמים בהצלחה את המעבר צפונה לנפח, היה אגפו המזרחי חשוף לגמרי מבלי שהיה מודע לכך. במקביל שלח מפקד חטיבה 51 הסורית גדוד טנקים באיגוף מערבי כדי לעקוף את כוח בן-שהם.
בסביבות השעה 13:00 החלו כוחות סוריים לעלות על גדרות המחנה בנפח. הטנקים הסורים תפסו עמדות שולטות על הגבעות מסביב למחנה תוך שהם יורים ומפגיזים מבנים וכלי רכב. כוח בן-שהם פנה לעבר נפח בניסיון להדוף את הסורים. במהלך ההסתערות נהרגו מח"ט 188 איציק בן-שהם, סגנו דוד ישראלי, וקצין האג"ם של החטיבה בני קצין. חטיבה 188 איבדה בפחות מחצי שעה את המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם שלה, ונשארה ללא פיקוד בכיר.
כוח מח"ט 679 הופנה במהירות חזרה לנפח. כוח זה הפתיע את השריון הסורי מאגפו המזרחי, וגרם אבדות כבדות לחטיבה 91. כוח גדודי נוסף של החטיבה שהגיע למרחק קצר ממערב לצומת נפח, הופנה גם הוא לסייע ללחימה, אך הופתע על ידי הסורים כשהוא נמצא בשטח נחות וספג אבדות כבדות. חטיבה 679 ספגה אבדות כבדות במהלך הקרב על נפח, אולם כוחות קטנים שלה הצליחו לבלום את השריון הסורי במרחק קצר מנפח. בשעות הערב נסוגו הסורים, שספגו אף הם אבדות כבדות, אל הרכסים שממזרח למחנה.
במקביל לקרב על נפח במרכז הרמה, המשיכו הסורים במתקפה בדרום רמת הגולן. חטיבה 47 הסורית חברה לחטיבה הממוכנת 132 ברמת מגשימים ומשם המשיכו לתקוף יחד לכיוון אל-על. הם נעצרו כ-3 ק"מ צפונית לאל-על על ידי גדוד טנקים מחטיבה 179. גדוד אחר של חטיבה 47 הגיע למרחק של כ-7 ק"מ מהכנרת, שם נתקל בטנקים של חטיבה 4 שהיו בדרכם לאזור הלחימה והושמד באזור גמלא. הייתה זו החדירה העמוקה ביותר של הסורים ברמת הגולן.
בגזרה הצפונית, המשיכו חטיבות הדרג השני הסורי (כ-140 טנקים של חטיבות 78 ו-121) בהתקפה וניסו לפרוץ באזור עמק הבכא. הם נעצרו על ידי טנקי גדוד 74 וחטיבה 7 אשר היו פרוסים בעמדות שולטות לאורך הרכס. החטיבות הסוריות ספגו אבדות כבדות ונסוגו לאחור.
בסוף יום הקרבות שלטו הסורים על מרחב במרכז רמת הגולן אשר השתרע מן המבואות הדרומיים של קוניטרה עד קצביה, ודרומה משם עד ממערב לרמת מגשימים. הפיקוד הישראלי העריך את מצב המערכה כחמור, ולמחרת הכין גדוד ההנדסה של פיקוד הצפון חמישה מגשרי הירדן לפיצוץ.
בשעות הערב הגיע לפיקוד הצפון הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב, לאחר שנשלח על ידי הרמטכ"ל לסייע לאלוף הפיקוד יצחק חופי. בר-לב התעדכן במצב הלחימה וסייע בגיבוש התוכניות למתקפת הנגד.[17]
.jpg)
בבוקר 7 באוקטובר הוחלט במטכ"ל להעביר את אוגדה 146, אשר השתייכה לפיקוד המרכז, לחזית הצפון, תוך השארת הגבול עם ירדן כמעט ללא כוחות, תחת ההנחה כי חוסיין מלך ירדן לא יפתח בחזית שלישית. אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי נטה בתחילה להציב את אוגדה 146 להגנה על גשרי הירדן מצפון לכנרת. מפקד האוגדה משה פלד ערער על כך והציע לערוך במקום זאת התקפת נגד בדרום הרמה. הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב צידד בהצעתו של פלד ולאחר התייעצות עמו החליט האלוף חופי לקבל את ההצעה. אוגדה 146 נעה על זחלים לצפון (פרט לגדוד אחד שלו הוקצו מובילים) והתכנסה באזור צמח ועין גב לקראת התקפת נגד, שנקבע כי תיפתח בבוקר היום הבא.
לקראת מתקפת הנגד נערכו איגודי כוחות חדשים, על פי פריסת היחידות בפועל בזירת הלחימה. חטיבות 4 ו-9 שפעלו בדרום רמת הגולן הועברו מפיקודה של אוגדה 210 לפיקודה של אוגדה 146.[18] כעת פעלו במסגרת אוגדה 146 ארבע חטיבות ובהן בסך הכול 175 טנקים:
באוגדה 210 נותרה ב-8 באוקטובר חטיבה אחת – חטיבה 179 ובה גדוד טנקים וגדוד הסיור האוגדתי, גדס"ר 134 (גדוד הטנקים השני של החטיבה הועבר כאמור לחטיבה 9 והגדוד השלישי נשחק ויצא מכלל פעולה). במהלך 9 באוקטובר הועברה תחת פיקודה חטיבה 679 מאוגדה 36. תחת פיקוד אוגדה 36 נותרו חטיבה 7 (שכללה את גדוד 74 של חטיבה 188) וחטיבת גולני.
בבוקר יום זה פתחה אוגדה 146 בהתקפת נגד דו-זרועית בדרום רמת הגולן. המאמץ העיקרי של האוגדה נערך בציר אל-על-רמת מגשימים (כביש 98), כשחטיבה 9 מובילה את המתקפה וחטיבה 205 נעה בעקבותיה. באגף השמאלי של האוגדה נעה חטיבה 4 בציר מעלה גמלא, כמאמץ משני. חטיבה 670 נעה על כביש המערכת, סמוך לקו הסגול, כדי להגן על האגף הימני (הדרומי) של האוגדה, ולטהר את השטחים שייתפסו.[19] החטיבות (למעט חטיבה 670) הותירו את גדודי החרמ"ש שלהן בעמק הירדן כדי שלא לחושפם לאש הארטילרית הסורית והפעילו רק את גדודי הטנקים שלהן.
חטיבה 9 החלה להתקדם במרחב שבין אל-על לרמת מגשימים, תוך שהיא משמידה כ-40 טנקים סוריים במהלך היום. חטיבה 4 התקדמה אף היא והשמידה ממזרח למעלה גמלא כ-15 טנקים סורים. ליד רמת מגשימים עברה חטיבה 205 דרך חטיבה 9, תקפה את תל סאקי שמצפון ליישוב, כבשה אותו באיגוף ממערב וחילצה את החיילים שהיו מנותקים בו מאז 6 באוקטובר. החטיבה המשיכה להתקדם צפונה, כשחטיבה 4 מתקדמת לשמאלה. כעת העביר מפקד האוגדה את חטיבה 9 לשמאלה של חטיבה 4, כך ששלוש החטיבות של האוגדה תקפו בחזית אחת, זו לצד זו.
חטיבה 205 התקדמה צפונה וליד תל ג'וחדר, סמוך לציר הנפט, נתקלה באש סורית חזקה ונעצרה. התברר שהמרחב שממזרח לתל ג'וחדר ותל פרס היה מגנן נ"ט סורי מבוצר, שהוחזק על ידי חטיבה ממוכנת בסיוע גדוד נ"ט. גדודי חטיבה 205 התייצבו בעמדות ועד רדת החשיכה ניהלו אש עם המתחם הסורי, עד שהאש ממנו נחלשה. במקביל כבש כוח סיור של החטיבה את תל ג'וחדר.
בסך הכול התקדמה אוגדה 146 ב-8 באוקטובר כ-10 קילומטר ויותר לכיוון צפון-מזרח.
במהלך 8 באוקטובר חידשו הכוחות הסורים שניצבו במרחב שמדרום לנפח את ניסיונם לכבוש את המחנה. מולם ניצבה חטיבה 679 (עדיין תחת פיקוד אוגדה 36), אשר בלמה אותם לאחר קרב שריון בשריון קשה. בשעות אחר הצהריים עברה החטיבה להתקפת נגד בסיוע ארטילרי, כבשה את סינדיאנה ואת דהלמיה, תוך שהיא מתקדמת לכיוון דרום מזרח ודוחקת את הסורים לכיוון הכפר חושניה.[20]
מדרום-מערב לחטיבה 679 פעלה במשך היום חטיבה 179 (מאוגדה 210) על ציר יהודיה המוביל לחושניה. החטיבה התקדמה באיטיות על הציר תוך ניהול קרבות שריון כבדים, בהם הושמדו עשרות טנקים סורים, ודחקה את הסורים מזרחה אל עבר חושניה. במהלך הלחימה נהרג סגן מפקד החטיבה, אשר מילא את מקומו של מפקד החטיבה. סגן מפקד אוגדה 210 נטל זמנית את הפיקוד על החטיבה, ובהמשך חזר מפקד החטיבה מבית החולים ונטל שוב את הפיקוד עליה.
בסופו של 8 באוקטובר כבשו מחדש כוחות צה"ל את רוב שטח המובלעת שכבשו הסורים בדרום ומרכז הרמה. עד תום היום נדחקו הכוחות הסורים שחדרו לרמת הגולן לתוך כיס חושניה – מתחם מצומצם בצורת טרפז ששטחו כ-50 קילומטרים מרובעים, ממערב לרכס בשנית.
בגזרה הצפונית בלמו כוחות חטיבה 7 את מאמציה המתמשכים של הדיוויזיה הסורית ה-7 להבקיע את הקו. בלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר, שלחו הסורים חוליות קומנדו מצוידות במטולי רקטות מסוג RPG-7 כדי לפגוע בטנקים במה שכונה "ליל הבזוקות". מספר טנקים נפגעו וחיילים נהרגו, אך המתקפה לא הצליחה להדוף את הכוחות הישראליים בגזרה הצפונית.
ערך מורחב – קרב עמק הבכא.jpg)
ב-9 באוקטובר ריכזו הסורים כוח גדול בניסיון אחרון לפרוץ את קו ההגנה של צה"ל בגזרה הצפונית. בהתקפה השתתפו כ-150 טנקים סורים, 100 מתוכם טנקי T-62 של הדיוויזיה השלישית שטרם השתתפו בקרבות, מול כ-50 טנקים של חטיבה 7.
ההתקפה החלה בשעות הבוקר בחיפוי הפגזה ארטילרית כבדה. בלחץ ההפגזה הסורית הכבדה נסוגו הטנקים הישראלים מן השטחים השולטים אל המדרון האחורי. הסורים ניצלו זאת והחלו מתקדמים, ורק כאשר הגיעו לקו העמדות הישראלי הם התגלו. מפקד גדוד 77, סא"ל אביגדור קהלני, הוביל את הטנקים שבפיקודו לתפיסת השטחים השולטים על העמק, שנודע לאחר הקרב בשם "עמק הבכא", תוך ניהול קרב שב"ש בטווחים קצרים נגד טנקים סוריים. עם התמשכות הקרב נקלעו הכוחות הישראלים למשבר ותחמושתם עמדה לאזול. מפקד החטיבה ריכז מול גזרת ההתקפה הסורית את כל הטנקים שהצליח לאסוף והעמיד אותם תחת פיקודו של קהלני.
לעזרת החטיבה נשלח גם כוח תגבורת שכלל 11 טנקים משרידי גדוד 53 של חטיבה 188, אשר מפקדו היה סא"ל יוסי בן-חנן. הכוח התייצב באגף הדרומי של החטיבה ומילא תפקיד חשוב בשבירת ההתקפה הסורית.[21] בשעות הצהריים הצליח השריון הישראלי לבלום את ההתקפה הסורית. הסורים החלו לסגת וטנקי חטיבה 7 תפסו מחדש את העמדות השולטות בעמק.[22] בסוף הקרב נותרו בשטח עשרות כלים סורים פגועים.
במקביל למתקפה בעמק הבכא ערכו הסורים מאמץ משני מעט דרומה משם, בפתחת קוניטרה דרום. חטיבה 43 הסורית, מתוגברת בטנקי T-62, ניסתה לפרוץ אך נבלמה על ידי פלוגת טנקים מגדוד 74 שניצבו באזור.[23]
במהלך היום נערכו שני קרבות נגד כוחות חי"ר סורים. בסביבות 10:00 התקבלו ידיעות על חדירת כוח חי"ר סורי באזור בוקעתא. גדוד 12 של גולני בפיקוד המג"ד יעקב שחר נשלח לאזור על זחל"מים עם מחלקת טנקי סופר שרמן מגש"פ 181. ממזרח לבוקעתא נורו על הכוח פצצות RPG. שבעה נהרגו, ביניהם המג"ד שחר, ו-13 נפצעו. פלוגת הסיור של חטיבה 7, מצוידת בנגמ"שים, נשלחה לסייע, הדפה את המתקפה ולאחר מכן סייעה בחילוץ הפצועים של גולני. בקרב זה נפגע אחד מנגמ"שי הפלס"ר, חייל אחד נהרג וכמה נפצעו.
לאחר סיום הקרב נשארו חמישה נגמ"שים לפנות את הנפגעים, ומפקד הסיירת, אורי כר-שני, נע בכוח של שלושה נגמ"שים דרומה (על כביש 98 של ימינו). מדרום לבוקעתא נורה על הנגמ"ש טיל נ"ט. כר-שני החליט שלא לחכות לכוחות נוספים, ובשעה 12:40 חזרו שלושת הנגמ"שים צפונה על מנת לטהר את הציר. סמוך לצומת אל-רום פנו הנגמ"שים מזרחה ונעו בשטח הקשה ובין הטרסות. כוח קומנדו סורי שהונחת מוקדם יותר בצומת וואסט,[24] המתין לנגמ"שים ופתח עליהם בירי טילים. שני נגמ"שים נפגעו וכר-שני נהרג.
חמשת הנגמ"שים הנותרים הפסיקו את פינו הפצועים והגיעו לאזור תחת פיקוד הסמ"פ, איציק מבורך. הכוח תקף את הכוח הסורי, אולם שוב נפגעו מספר נגמ"שים, ביניהם נגמ"ש הסמ"פ, וכל יושביו נהרגו. בסך הכל נהרגו 24 מלוחמי פלוגת הסיור. כמו כן נהרג מפקד פלוגה מגש"פ 181, שנשלחה לסייע לסיירת.
בשעות הבוקר פתחו אוגדה 210 ואוגדה 146 בהתקפה על הכיס הסורי בחושניה. כיס זה הפך למעשה למגנן נ"ט גדול שאויש על ידי דיוויזיית הרגלים ה-5 והדיוויזיה המשוריינת ה-1. אוגדה 210 תקפה את הכיס ממערב ומצפון, ואוגדה 146 תקפה מדרום מערב.[18]
באגף הצפוני של הכיס ניצבה חטיבה 679 אשר עסקה במהלך מרבית אותו יום בבלימת ההתקפה הסורית האחרונה לכיוון נפח. במתקפה השתתפו עשרות טנקים סורים שהסתייעו גם בירי של טילי נ"ט. אחר הצהרים הועברה החטיבה תחת פיקודה של אוגדה 210, קיבלה תגבורת טנקים ויצאה להתקפה בכיוון דרום-מזרח, ולאחר קרב קשה כבשה את אזור הכפר רמת'ניה תוך השמדת עשרות טנקים סורים. החטיבה השנייה של אוגדה 210, חטיבה 179, הוסיפה להתקדם תוך כדי קרב שריון בשריון ממערב לחושניה, ובצהרי היום החלה לנוע לצפון מזרח, לעבר חלקו הצפוני של הכיס הסורי.
באגף הדרומי של הכיס הסורי חידשה אוגדה 146 את התקפתה. חטיבה 205, באגף הימני של האוגדה, תקפה צפונה מעמדותיה שליד תל ג'וחדר. התברר שבמשך הלילה נסוגו הכוחות הסורים והחטיבה התקדמה נוכח התנגדות חלשה והגיעה לקרבת תל פרס. לפני הצהרים נפתחה כנגדה התקפת נגד של עשרות טנקים סורים ממזרח ומצפון. החטיבה הדפה את ההתקפה בסיועו של חיל האוויר, ובהמשך כבשה תחת הפגזה סורית חזקה את השטח שעד הקו הסגול ליד צומת רפיד ואת תל פרס הסמוך לו. משמאלה השתלטה חטיבה 4 על שטחים ממערב לתל פרס.
צפונה משם, באגף השמאלי של אוגדה 146, הסתערה חטיבה 9 לפני הצהרים על ליבו של הכיס הסורי. ההתקפה הראשונה נתקלה באש נ"ט סורית צפופה ונבלמה. החטיבה התארגנה מחדש ופתחה אחר הצהרים בהתקפה נוספת, בסיוע אש שירתה חטיבה 4 שמימינה, אש תותחים וסיוע של מטוסי חיל האוויר. טנקי חטיבה 9 פרצו לעומק המתחם הסורי, חדרו דרך העיירה חושניה והשמידו טנקים סורים רבים. לאחר רדת החשיכה התארגנה החטיבה לשהייה בחניון לילה בעומק הכיס הסורי.
בלילה תקפה ממזרח חטיבה ממוכנת סורית מדיוויזיית השריון השלישית (אותה דיוויזיה שחלק ממנה תקף בבוקר את חטיבה 7) את האגף הימני של אוגדה 146, בניסיון לפרוץ ממזרח לעזרת הכוחות הסורים שבכיס חושניה. התקפה זו נבלמה על ידי חטיבה 205 באזור תל פרס.
בבוקר 10 באוקטובר חידשה חטיבה 9 מאוגדה 146 את התקפתה, כבשה את אתר המפקדה של הדיוויזיה הסורית הראשונה שישבה מצפון מזרח לחושניה והשמידה כוחות סורים במרחב.
אוגדה 210 תקפה את הכיס הסורי הנותר מצפונו. חטיבה 179 תקפה את חושניה מצפון ודחקה את הסורים לעברה של חטיבה 9. חטיבה 679 תקפה משמאלה של חטיבה 179, בינה לבין הקו הסגול, ולמרות קרב קשה השתלטה על יעדיה. בשלב זה החליט המפקד הסורי בכיס חושניה על נסיגה, והכוחות הסורים הנותרים בו נסוגו מזרחה אל מעבר לקו הסגול.
בקרבות על כיס חושניה הושמדו שתי חטיבות שריון סוריות. בשטחו הותירו הסורים אחריהם מאות טנקים, מאות נגמ"שים, משאיות, תותחים ואספקה רבה.
לפני הצהריים יצאה אוגדה 146 להתקפה אל מעבר לקו הסגול במטרה להשתלט על שורת מוצבים סורים שממזרח ובראשם תל כודנה. הכוחות כבשו חלק מיעדיהם אך נתקלו באש טנקים ונ"ט חזקה ובהפגזות קשות ונבלמו בשדות מוקשים סורים. חטיבות השריון של האוגדה היו קטנות ושחוקות לאחר מספר ימי לחימה ואלוף הפיקוד יצחק חופי, שחשש לגורל האוגדה, פקד עליה להפסיק את ההתקפה ולחזור לקו הסגול.[25]
ערך מורחב – כיבוש המובלעת הסורית
לאחר הדיפת הסורים אל מעבר לקו הסגול, התלבט המטכ"ל הישראלי בשאלה האם ובאיזה עיתוי יש להמשיך במתקפת הנגד בחזית הסורית ולפרוץ לעומק שטח סוריה. הרמטכ"ל דוד אלעזר סבר כי יש להמשיך באופן מיידי במתקפה לכיוון דמשק במטרה להביא להתמוטטות הצבא הסורי, ובכך לאלץ את סוריה לבקש הפסקת אש. שר הביטחון משה דיין סבר כי יש לתת לכוחות צה"ל המותשים הזדמנות לנוח, להתארגן מחדש ולצבור כוח, ולכן העדיף לחדש את המתקפה ב-12 באוקטובר עם כוחות רעננים ומצוידים כהלכה. הסוגיה הובאה להחלטתה של ראש הממשלה גולדה מאיר. בדיון שהתקיים ב-10 באוקטובר בשעה 22:00, לאחר ששמעה את עמדות הרמטכ"ל ושר הביטחון, החליטה ראש הממשלה לקבל את עמדת הרמטכ"ל, ולחדש את המתקפה בבוקר 11 באוקטובר.
לפי הערכות אמ"ן, לצבא הסורי נותרו בשלב זה 300–400 טנקים, כשמאה מתוכם נותרו להגן על דמשק. כמו כן כלל הצבא הסורי 40–50 גדודי ארטילריה וכלי נ"ט רבים.[26] בגזרת ההבקעה המתוכננת היו ערוכים שרידי הדיוויזיה השביעית במערכים חפורים שהוכנו בצד הסורי טרם המלחמה ונתפסו על ידי הכוחות הסוריים לאחר נסיגתם אל מעבר לקו הסגול, כמו גם שרידי החטיבה הממוכנת המרוקאית באזור מזרעת בית ג'ן.
לרשות צה"ל עמדו שלוש האוגדות אשר השתתפו בקרבות הבלימה והיו שחוקות מהקרבות הקשים:
אוגדה 36 בפיקודו של תת-אלוף רפאל איתן:
אוגדה 210 - אוגדת מילואים בפיקודו של האלוף דן לנר ולה כ-100 טנקים:
אוגדה 146 – אוגדת מילואים בפיקודו של תת-אלוף משה פלד:
כמו כן, עמדה לרשות הפיקוד גם חטיבת הצנחנים 317.
המתקפה המתוכננת יועדה לצפון רמת הגולן, במטרה לאיים על דמשק. אלעזר הורה להתחיל את המתקפה בשעה 11:00, כך שהשמש לא תסנוור את הכוחות הישראלים התוקפים מזרחה. אוגדה 36 בפיקוד תא"ל רפאל איתן תוכננה לתקוף ראשונה בגזרה הצפונית ביותר כך ששיפולי הר החרמון שאינם עבירים לשריון יאבטחו את אגפה במהלך הקרב. המתקפה בגזרה זו תוכננה בשני צירים: גדוד 77 בפיקוד אביגדור קהלני יתקוף בגזרה הצפונית ביותר לכיוון הכפרים חדר ומזרעת בית ג'ן, בעוד גדוד 53 בפיקוד יוסי בן-חנן יפרוץ מדרום לו, לכיוון ג'ובתא אל-חשב ומחנות אל-פאוור.
אוגדה 210 בפיקוד דן לנר נשמרה ככוח עתודה מדרום לאוגדה 36, באזור עמק הבכא. לפי התוכנית נועדה האוגדה לתגבר את אוגדה 36 אם תיתקל בקשיים, או לעבור דרכה ולהמשיך במתקפה לעומק השטח הסורי, במקרה שיוחלט על ניצול ההצלחה. במקרה של התמוטטות מערך ההגנה הסורי, האוגדה נועדה לתקוף בגזרתה, מדרום לאוגדה 36, ולנוע לאורך הכביש הראשי מקוניטרה לדמשק.
אוגדה 146 נפרשה בדרום רמת הגולן והוטל עליה לבצע פעולות הטעיה כדי לרתק כוחות סורים לגזרה הדרומית. לאחר תחילת ההבקעה הועברה חטיבה 9 תחת פיקודה של אוגדה 210.
בשעה 11:00, תוך כדי תקיפת חיל האוויר, החלה המתקפה של אוגדה 36. באגף הדרומי של האוגדה התקדם גדוד 53 מחטיבה 188 תחת אש בשטח קשה לתנועה ופרץ נתיב בשדות המוקשים. הגדוד כבש את ג'ובתא אל-חשב וטרנג'ה, ולאחר מכן כבש את תל אחמר כסיוע למתקפת אוגדה 210 מדרום לו. עד סוף היום הצליח הגדוד להתקדם כ-10 קילומטרים והגיע עד למחנה אל פאוור (חלס). גדוד 77 מחטיבה 7 נתקל בקשיי עבירות והתקדם באיטיות אך הצליח לכבוש את כפר חדר ועד סוף היום הגיע לפאתי בית ג'ן, שם זיהה טנקים סורים וכוחות קומנדו שהונחתו במסוקים.[30] מפקד חטיבה 7, אביגדור בן-גל, החליט לעצור ולתקוף את הכפר למחרת בבוקר.
הצלחת ההבקעה של אוגדה 36 וידיעות על בריחת חיילים סורים הביאו להערכה שהצבא הסורי מתמוטט. בעקבות הערכה זו החליטו הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד להכניס את אוגדה 210 למערכה בשעה 13:00 ולהבקיע בגזרה הדרומית.[31] הבקעת רצועת ההגנה הסורית הראשונה הוטלה על חטיבה 179 של האוגדה, בפיקוד רן שריג, אשר תקפה את העיירה ח'אן ארנבה. למרות הערכות הפיקוד, הסתבר כי הפיקוד הסורי העריך כי צה"ל יבצע את המאמץ ההתקפי העיקרי שלו בגזרה זו, ולכן הכין מערך הגנה מבוצר רווי באמצעי נ"ט, כדי לבלום את המתקפה הישראלית. החטיבה נתקלה בהתנגדות עזה וכוחותיה נפגעו ממוקשים, מאש ארטילרית ומאש נ"ט. הגדוד הראשון נפגע קשה, כמעט כל הכלים נפגעו, ותנועתו נעצרה. הגדוד השני פרץ לאחריו וספג אף הוא ירי כבד והטנקים שלו נפגעו בזה אחר זה. רוב הטנקים של החטיבה נפגעו, אולם שישה טנקים הצליחו להגיע לעברו השני של מתחם ח'אן ארנבה ולירות עליו מעורפו. במהלך קרב ההבקעה הקשה ספגה החטיבה נפגעים רבים: 12 הרוגים ו-50 פצועים.
בשעה 15:00 הוטלה למערכה חטיבת השריון השנייה של האוגדה, חטיבה 679, כדי לייצב את הפרצה שיצרה חטיבה 179. טנקי החטיבה הצליחו לעבור את ח'אן ארנבה והחלו להתקדם אל עבר תל שער. בשלב זה זיהו נסיגה של כוחות סורים, אולם בשטח שמאחוריהם עדיין נותרו חיילים סורים ויחידות נ"ט. גדוד 471, גדוד צנחני מילואים עליו פיקד סא"ל חזי שלח, טיהר את העיירה הסורית ח'אן ארנבה.[32] עד סוף היום נכבש תל שער. חטיבה 9 אשר סופחה מוקדם יותר לאוגדה נכנסה בשעות אחר הצהריים בעקבות חטיבה 679 ועד החשכה הצליחה לתפוס את צומת מעץ. אוגדה 210 הצליחה להתקדם לעומק של כ-10 קילומטרים מהקו הסגול, אולם ספגה אבדות כבדות, וכ-40 טנקים נפגעו.
לאחר ניהול קרבות קשים אלה התמוטטה ההגנה הסורית והמרחב שהחזיקה דיוויזיה 7 הסורית נכבש במלואו עד ליישוב הסורי מזרעת בית ג'ן. כוחות צה"ל התקדמו כ-8–10 ק"מ לעומק השטח הסורי. במהלך הלילה עסקו כוחות חי"ר ישראלים בטיהור השטח שנכבש.
מטרת הפיקוד ב-12 באוקטובר הייתה להתקדם ככל האפשר לכיוון דמשק, ולכן הוחלט לרכז את המאמץ בגזרה הצפונית. אוגדה 36 תוכננה להמשיך בשני המאמצים, לכבוש את תל א-שמס ומזרעת בית ג'ן ולהמשיך לכיוון סעסע. אוגדה 210, אשר קיבלה לרשותה גם את חטיבה 205 מאוגדה 146, תוכננה להתקדם לכיוון כפר נסג', ולאחר כיבושו להתקדם צפונה אל הכפר כנכר.
ערך מורחב – קרב תל א-שמסכיבוש מזרעת בית ג'ן הוטל על כוח עמוס כץ (נקרא גם גדוד 71), שלא השתתף עדיין בקרבות ההבקעה, כאשר גדוד 77 מחפה לו. כוח עמוס כץ התארגן לאחר פרוץ המלחמה בג'וליס, על בסיס חוזרים מחוץ לישראל, חסרי שיבוץ, ופצועים שחזרו ללחימה. סא"ל עמוס כץ מונה למפקד הגדוד החדש ב-10 באוקטובר, שעות ספורות לפני תחילת ההבקעה לסוריה. היה זה גדוד לא מאורגן שמפקדיו וחייליו בקושי הספיקו להכיר אחד את השני.[33]
בשעות הבוקר החל גדוד 71 בתנועה לעבר הכפר. לאחר שנכנסו לכפר החלה הרעשה ארטילריה מדויקת על הכוחות, כמו גם ירי מטנקים סורים שהסתתרו היטב בין הבתים ובחורשה שמדרום לכפר. בשלב זה נפגע המג"ד כץ מרסיס בראשו והוא הורה לקמב"ץ הגדוד לקחת פיקוד. הקמב"ץ נערך במרכז הכפר ומשם החל לפקד על הפלוגות השונות. פלגה מסיירת מטכ"ל כבשה גבעה שולטת מצפון לכפר, אולם האש על הגדוד לא פסקה. כל זמן הלחימה המשיכה ליפול ארטילריה סורית על טנקי הגדוד, כמו גם ירי מטנקים סורים אותם התקשו הכוחות לאתר. גם גדוד 77 שהיה בחיפוי ספג אש ארטילרית מדויקת והתקשה לאתר את מקורות האש. אט אט הצליחו לוחמי הגדוד להשמיד את הטנקים הסורים ובשעות הצהריים, לאחר מספר שעות של לחימה אינטנסיבית, הסתיים הקרב הקשה והכפר נכבש.[34] 11 לוחמים נהרגו בקרב מזרעת בית ג'ן וכעשרים נפצעו.[35] גדוד 12 של חטיבת גולני, בפיקוד רס"ן ארוין לביא וכוח שריון בפיקוד אלי גבע נערכו להגנה בכפר מזרעת בית ג'ן, הדפו בהצלחה התקפות קומנדו ושריון סוריים והרגו רבים מהם.[36]
במקביל, התקדם גדוד 53 בפיקוד יוסי בן-חנן מזרחה והגיע אל תל א-שמס, אשר שלט על הכביש הראשי המוביל לדמשק. הכוח נתקל באש חזקה מן התל ונאלץ לסגת. בן-חנן החליט לאגף את התל מצפון, במעבר קשה דרך "הלג'ה הקטנה" – אזור טרשי מצפון לתל המורכב מגבעות בזלת קטנות המקשות מאוד על מעבר רק"ם. ששת טנקי כוח בן-חנן הצליחו לפלס דרך בלג'ה ולאגף את התל מצפון, ובשעות אחר הצהריים החלו לטפס עליו. כשהתקרבו לפסגת התל נפתחה עליהם אש נ"ט וארבעה טנקים נפגעו באופן מיידי. ארבעה לוחמים נהרגו בקרב תל א-שמס ומרבית הנותרים נפצעו והתפנו מהתל. בן-חנן, שנפצע קשה, חולץ על ידי נהגו, צביקה רוזנצוויג, והשניים נותרו על התל. בעזרת מכשיר קשר מהטנק הצליחו להזעיק עזרה, ולבסוף חולצו במהלך הלילה על ידי כוח מסיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו. רוזנצוויג ונתניהו קיבלו על פעולה זו את עיטור המופת. ארבעת ההרוגים נותרו על התל וגופותיהם של שלושה מהם, יחד עם הטנקים, נלקחו על ידי הסורים והוחזרו רק לאחר הסכם הפסקת האש.[37] לאורך השנים נמתחה ביקורת על אי-חילוצם של ההרוגים, כמו גם על התנהלותו של בן-חנן בקרב.[38][39]
.jpg)
עקב הקשיים בטיהור מלא של השטח שכבשה האוגדה ביום הקודם התקשו דרגי החטיבות להגיע אל הכוחות במהלך הלילה ולהעביר אליהם אספקה. בשל עובדה זו נוצר מחסור בדלק ובתחמושת בטנקים. בבוקר צורף לאוגדה "כוח נתי" – גדוד טנקים בפיקוד נתי גולן אשר הורכב בעיקר מאנשי צוות שחזרו מחוץ לישראל לאחר פרוץ המלחמה. מרבית הכוח צורף לחטיבה 679 שמנתה כעת כ-50 טנקים כשירים, ופלוגה מכוח נתי סופחה לחטיבה 179. חטיבה 179 עסקה במהלך הלילה בחילוץ הפצועים ושיקום הטנקים. יחד עם פלוגת הטנקים מכוח נתי, מנתה החטיבה בבוקר 12 באוקטובר כ-24 טנקים כשירים.[40] כוח נתי הרענן הוביל את חטיבה 679 לכיוון כפר נסג', אולם נתקל באש חזקה ומספר טנקים נפגעו. מפקד הגדוד, נתי גולן, נפצע ובהיעדר מפקד נעצר הגדוד להתארגנות. שני הגדודים המקוריים של חטיבה 679 המשיכו להתקדם ועד השעה 13:00 כבשו את כפר נסג'. המחסור בדלק הפך קריטי והחטיבה נאלצה לעצור ולהמתין לתדלוק. חטיבה 9, יחד עם חטיבה 179, המשיכה צפונה לכיוון כנכר וכבשה את תל מרעי.
תוך כדי ההתארגנות של חטיבה 679 נצפה כוח גדול המתקרב מדרום, אשר זוהה כחטיבה הראשונה של חיל המשלוח העיראקי. זיהוי חיל המשלוח והערכות יתר של גודלו גרמו לאוגדה 210 לעצור את התקדמותה ואף לסגת מחלק מהשטחים שכבשה באותו היום, כדי להיערך לקרב מול השריון העיראקי. תוכניות הפיקוד להתקדם צפונה לכיוון דמשק נזנחו ואף אוגדה 36 נעצרה, ובהמשך אף שלחה כוחות לעזרת אוגדה 210.
בפריצה למובלעת ב-11 באוקטובר נשארה אוגדה 146 במגננה בדרום רמת הגולן. בליל 11–12 באוקטובר הוטלה על האוגדה המשימה לתקוף את המערך הסורי בדרום הרמה. האוגדה, שכללה כעת שלוש חטיבות, החלה בהתקפה בבוקר 12 באוקטובר.
בבוקר 12 באוקטובר נשלחה אוגדה 146 לתקוף את המערך הסורי מול דרום רמת הגולן. חטיבה 4 התקדמה ממוצב 110 ותפסה את ציר ביר אל-עג'ם–קוניטרה, במטרה לתקוף את אזור כודנה מצפון. חטיבה ממוכנת 670, מתוגברת בטנקי גדוד השריון הפיקודי (גש"פ 181 שכלל טנקי סופר שרמן), תקפה את ציידא ואל-חנות. המוצבים באל-חנות נכבשו אולם באזור ציידא נתקלו הטנקים באש נ"ט חזקה ומספר טנקים נפגעו. חטיבה 205 נותרה בחיפוי ותוכננה לתקוף בהמשך לכיוון שייח' מסכין.
בשעות הבוקר הורה שר הביטחון משה דיין לרכז את המאמצים בצפון רמת הגולן. בעקבות הוראה זו הוחלט לקראת הצהריים להעביר את חטיבה 205, שכללה כ-50 טנקים, לאוגדה 210. חטיבות 4 ו-670 נסוגו חזרה לקו הסגול ונערכו להגנה.[41]
ערך מורחב – חיל המשלוח העיראקי במלחמת יום הכיפוריםטרם המלחמה לא שותפה עיראק בתוכניות המלחמה, אולם הסכימה להעמיד לרשות סוריה ומצרים סיוע במקרה של מלחמה. עם פרוץ המלחמה החלו העיראקים בהכנת חיל המשלוח שישוגר לעזרת סוריה. חיל האוויר העיראקי הקצה למלחמה ארבע טייסות ואלה הועברו לסוריה ב-7 וב-8 באוקטובר.
כוחות היבשה העיראקים שהוחשו לסוריה כללו שתי דיוויזיות שריון ושלוש חטיבות חי"ר. הכוחות העיראקים היו פזורים ברחבי עיראק והיה עליהם לעבור מרחק רב עד לאזור הקרבות בסוריה. לרשות הצבא העיראקי עמדה כמות מוגבלת של מובילי טנקים וחלק מהיחידות עברו את הדרך הארוכה לסוריה בנסיעה על זחלים.
תנועת חיל המשלוח העיראקי נקלטה בישראל, ולאזור גבול סוריה-עיראק נשלחו מספר גיחות תצפית שלא זיהו את תנועת הכוחות. במסגרת מבצע כותנת הונחת כוח מסיירת צנחנים בלילה שבין 11 ל-12 באוקטובר בעומק סוריה, סמוך לגבול עם עיראק, במטרה לפוצץ גשר שעליו נע חיל המשלוח. הכוח השמיד מספר מובילי טנקים ופוצץ את הגשר, אולם מאמץ זה לא בלם באופן משמעותי את הגעת חיל המשלוח העיראקי לסוריה.[42][43]
הכוחות העיראקים הראשונים הגיעו לדמשק ב-9 באוקטובר, ונשלחו להגן מול הגזרה המרכזית של רמת הגולן. ב-12 באוקטובר עמדו לרשות הסורים חטיבת השריון 12 והחטיבה הממוכנת 8, שניהם מהדיוויזיה השלישית העיראקית. כוחות אלה נשלחו לבלום את התקדמות כוחות צה"ל דרומה במובלעת הסורית, וב-12 באוקטובר בשעות הצהריים תקפו את אוגדה 210 מדרום.
ערך מורחב – הקרב בין צה"ל לשריון העיראקי ב-12 באוקטובר 1973כאמור, כוח החלוץ של חיל המשלוח העיראקי זוהה בצהרי 12 באוקטובר. חטיבה 679, אשר נפרסה לתדלוק ואספקה, תפסה בזריזות עמדות על הרכסים אותם כבשה זמן קצר קודם לכן. לקראת השעה 15:00 נכנסה החטיבה לקרב מול כוח (גדוד טנקים וגדוד חי"ר ממוכן) מחטיבת השריון 12 של הדיוויזיה ה-3 העיראקית. טנקי חטיבה 679 החלו לירות מטווחים קצרים בטנקים העיראקיים שלא היו מוכנים למפגש. משגבר הלחץ על חטיבה 679 הפנה מפקד האוגדה לקרב גם את חטיבות 179 ו-9 שנאלצו בשל כך לסגת מתל מרעי, אותו כבשו קודם במאמץ גדול. כוח נתי, שסיים בינתיים להתארגן, נשלח אף הוא לקרב וסייע בבלימת המתקפה. במהלך הקרב הקשה נפגעו כמה עשרות טנקים עיראקים והכוח העיראקי נסוג לקראת הערב.[44]
במטרה למנוע התקפות עיראקיות חוזרות הורה מפקד אוגדה 210, בשעה 16:00 לערך, לחטיבה 205 שסופחה אליו לכבוש את תל מסחרה ותל אל-מל שמדרום להם. החטיבה נעה במהירות ובשעה 18:00 לערך, עם רדת החשיכה ניתקלה בכוח עיראקי נוסף מחטיבה 12 שכלל גם הוא גדוד טנקים וגדוד חי"ר ממוכן. מאחר שלכוח העיראקי היו אמצעי ראיית לילה, מצבם היה עדיף ובקרב שהתפתח התקשה כוח צה"ל לזהות את טנקי העיראקים. השריון הישראלי החל לספוג פגיעות ונאלץ לסגת באופן בלתי מסודר צפונה לכיוון ג'בא, תחת חיפוי ארטילריה ישראלית. מפקד הכוח העיראקי החליט להמשיך את תנופת ההתקפה, ולמרות חוסר בקציני קישור סורים לסיוע בניווט, המשיך להתקדם צפונה באיטיות בחשכה.[45]
ההתקדמות המחודשת של העיראקים גרמה לתחושת בהלה באוגדה 210, ובסביבות שעה 18:00 ניתנה פקודת נסיגה מהירה צפונה לכל כוחות האוגדה. בנוסף ניתנה הוראה להוצאת כל משאיות האספקה והרכבים הרכים מחוץ למובלעת, בחזרה לשטח ישראל. בשעות הלילה ערך דן לנר את ארבע חטיבות האוגדה במערך אוגדתי בצורת 'ח' באזור צומת מעץ-תל שער באופן הבא: חטיבה 179 מדרום למעץ באגף הימני של המערך, חטיבה 679 בצומת מעץ, חטיבה 9 על הציר שמדרום לתל שער, וחטיבה 205 דרומית לתל שער, באגף השמאלי של המערך האוגדתי. גדוד טנקים 75 מחטיבה 7 (אוגדה 36) נערך בעורף אוגדה 210, כקו הגנה שני. בשעות הלילה נעצרו העיראקים להתארגנות ובשקט שהשתרר הוכנסו למובלעת מכליות דלק ותחמושת עבור הטנקים של אוגדה 210.
בשעה 03:00 לפנות בוקר חידש הכוח העיראקי את תנועתו צפונה והכוח הראשון זוהה עם עלות השחר ב-13 באוקטובר על ידי חטיבה 9, כשהוא מתקדם צפונה מכיוון תל אל-מל. כשהגיעו הטנקים העיראקים לטווח של כמה מאות מטרים פתחה החטיבה באש משני כיוונים, וכ-15 טנקים הושמדו. כוח עיראקי נוסף זוהה על ידי חטיבה 205 באזור תל מסחרה, וגם היא פתחה באש. בשעה 7:00 לערך החל הכוח העיראקי לסגת, וחטיבות האוגדה החלו להתקדם בעקבותיו. חטיבה 9 כבשה מחדש את כפר נסג' והמשיכה לכיבוש תל מרעי, בעוד חטיבה 205 (יחד עם גדוד 75 מחטיבה 7) כבשה את תל מסחרה בחיפוי של חטיבה 679. חטיבה 179 כבשה את תל אל-מל[46] לעיראקים הושמדו בסך הכול כ-60 טנקים במהלך היום בעוד לצה"ל היו ארבעה טנקים פגועים.
בליל 13–14 באוקטובר נערך ניסיון נוסף לכיבוש תל א-שמס. הפעם הוקצה למשימה גדוד הצנחנים 567 מחטיבה 317, אשר תקף את התל מדרומו בתנועה רגלית. הכוחות נתקלו בהתנגדות מעטה ועד 4:00 לפנות בוקר כבשו את התל.[47]
באותו הלילה קודמו שני תותחי M-107 מגדוד 412 לתוך שטח הלג'ה הקטנה, כדי לירות על דמשק. כל תותח ירה 10 פגזים על שדה התעופה אל-מאזה שבפאתי העיר ולאחר מכן דילגו התותחים חזרה לאחור.[48]
ב-15 באוקטובר החלה אוגדה 210 בתמרון אשר כלל את כל ארבע חטיבות הטנקים שברשותה. לקראת סופו של היום הצליח גדוד השרמנים של חטיבה 9 לכבוש את תל ענתר (מדרום מזרח לכפר נסג').[49][50] במהלך היום השמידה אוגדה 210 כמה עשרות כלי רק"מ של העיראקים בעוד לה נפגעו 7 טנקים. חטיבת השריון 12 של חיל המשלוח העיראקי הוצאה משדה הקרב לאחר שאיבדה יותר מ-50% מכוחה. במהלך היום הצטרפו לקרבות חטיבת שריון עיראקית נוספת (החטיבה השישית), חטיבת החי"ר 20, וחטיבת השריון 40 הירדנית.[51]
ב-16 באוקטובר ניסו הכוחות הסורים, העיראקים והירדנים בסוריה להנחית מתקפה גדולה על כוחות צה"ל במובלעת. בעוד לפי התכנון הייתה המתקפה אמורה להיות מתואמת בין הכוחות השונים, בפועל תקפו הירדנים והעיראקים כל אחד בנפרד וללא תיאום. המתקפה המתוכננת נקלטה על ידי המודיעין הישראלי ואוגדה 210 התכוננה למתקפה בבוקר 16 באוקטובר עם חטיבות 179 ו-679 בחזית, וחטיבה 9 בעתודה.
בשעה 9:00 החלה חטיבה 40 הירדנית בתנועה מתל חרה צפונה לכיוון תל מסחרה. החטיבה הירדנית השתמשה בטנקי צנטוריון, בדומה לחטיבות השריון הישראליות, דבר שהקשה על זיהוים ותרם לבלבול. למרות זאת הצליחו כוחות חטיבה 179 שנערכו על תל אל-מל לפגוע בטנקים הירדנים מהאגף וגרמו להם נזקים רבים. לאחר מכן נכנסה החטיבה הירדנית לטווח טנקי חטיבה 679 וטנקים ירדנים נוספים נפגעו, עד שלבסוף נסוגה חטיבה 40 חזרה דרומה. המתקפה הירדנית בוצעה ללא סיוע ארטילרי סורי וללא מתקפה מקבילה של הכוחות העיראקים, כפי שתוכנן מראש.[52]
למקרה בו יחליטו הירדנים לפנות מערבה אל הקו הסגול נפרש מדרום לקוניטרה כוח מאוגדה 146. לאחר שהובררה כוונת הירדנים צפונה הוחזרו הכוחות, אולם גדוד 39 (שפעל תחת חטיבה 4) קיבל הוראה להתקדם אל עבר הגבול. הגדוד הגיע לפאתי כפר א-ריחניה (ממזרח להר בני רסן), ונתקל בשדות מוקשים ובאש ארטילרית כבדה. המג"ד, יואב וספי, נהרג בהפגזה ומספר טנקים עלו על מוקשים.[53][54]
בשעה 10:00 החלה המתקפה העיראקית באזור תל ענתר. את ההתקפה הובילה חטיבה 6 ובה כ-90 טנקים, כמו גם חי"ר וארטילריה. החטיבה העיראקית נבלמה על ידי טנקי חטיבה 205, כאשר חטיבה 9 מסייעת מצפון. בשעות אחר הצהריים נשלח גדוד 71 מחטיבה 7 לעזרת אוגדה 210. הגדוד התקדם מצפון לכפר דיר אל-עדס, וניהל אש עם כוחות עיראקים. בשעות אחר הצהריים הסתיים הקרב לאחר שהחטיבה העיראקית איבדה רבע מכוחה.[55] במקביל, תקפו גם הסורים את כוחות אוגדה 36 במזרעת בית ג'ן ובתל א-שמס, אך גם התקפות אלו נהדפו.
ב-17 באוקטובר יצאה אוגדה 210, עם חטיבות 679 ו-179, מהמובלעת לצורך התארגנות ברמת הגולן. את מקומה של האוגדה בדרום המובלעת תפסה אוגדה 146, ולרשותה עמדו חטיבות השריון 4, 9 ו-205.[56]
ב-17 וב-18 בחודש נמשכו המתקפות מצד הכוחות הסורים, אשר החלו להשתקם בעקבות משלוחי נשק גדולים אשר הגיעו מברית המועצות. ההתקפות בוצעו בסדר גודל גדודי, ובשילוב של שריון וחי"ר, אך כולן נהדפו. מנגד, בלילה שבין 16 ו-17 באוקטובר הפגיזו תותחי צה"ל בשנית מטרות מדרום לדמשק, בקטנא ובערטוז.
בליל 18–19 באוקטובר התחולל קרב אום בוטנה, במהלכו כבש גדוד הצנחנים 567 מחטיבה 317 את הכפר אום בוטנה (ממזרח לקוניטרה) כדי להרחיב את המובלעת דרומה ולפתוח ציר נוסף לאספקת הכוחות. גדוד 471 של החטיבה תוכנן לכבוש את תל כודנה בגזרת אוגדה 146 אולם הפעולה בוטלה לאחר שהכוחות יצאו לדרכם.
בבוקר 19 בחודש הוציא הפיקוד הסורי העליון את מתקפת הנגד הגדולה האחרונה שלו במלחמה. גדוד חי"ר עיראקי הצליח לתפוס את תל ענתר לפני האור הראשון, אולם חטיבה 205 תקפה חזרה ועד 7 בבוקר כבשה מחדש את התל. בהמשך ניהלה החטיבה יחד עם חטיבה 9 קרב שריון מול כ-140 טנקים עיראקים מחטיבה 6, בסופו נסוגה החטיבה העיראקית. ב-9 בבוקר יצאה חטיבה 40 הירדנית להתקפה על תל מסחרה ואום בוטנה, אולם גם התקפה זו נבלמה, הפעם על ידי טנקי חטיבה 4 שהיו פרוסים באזור.[57]
לקראת הפסקת האש הכין פיקוד הצפון שלוש תוכניות התקפיות: כיבוש החרמון, המשך המתקפה בכיוון צפון-מזרח במטרה לאיים על דמשק, ומתקפה מזרחה כדי להשמיד את חיל המשלוח העיראקי. לבסוף הוחלט להתמקד בכיבוש החרמון, אשר הסתיים ב-22 באוקטובר במסגרת מבצע קינוח.
בסוף מלחמת ששת הימים כבש צה"ל את אחת מפסגות החרמון. לאחר המלחמה הוקם מוצב החרמון, ששימש לאיסוף מודיעין על ידי אמ"ן וחיל האוויר הישראלי. החרמון הפך ליעד חשוב לכיבוש על ידי צבא סוריה, ולצורך כיבושו הוקצו משאבים רבים וחיילי הקומנדו עברו אימונים רבים כהכנה לקרב.
ערך מורחב – הכיבוש הסורי של החרמוןערב מלחמת יום הכיפורים היו במוצב 54 חיילי צה"ל: 14 לוחמים מגדוד 13 של חטיבת גולני שאבטחו את המוצב, והשאר חיילי יחידה 848 של אגף המודיעין, חיילי חיל האוויר וחיילים מחיל הקשר. בבוקר 6 באוקטובר, כשהסתבר כי צפויה לפרוץ מלחמה, תוגבר המוצב בצוות תצפית ארטילרי, ומספר חיילי המוצב עלה ל־60.[58] לצורך כיבוש החרמון הקצו הסורים את גדוד הקומנדו 82 וכוח מגדוד הסיור 183, ובסה"כ כ-300 לוחמים.
עם פתיחתה של המלחמה, החל מהשעה 14:00, הופגז מוצב החרמון באופן אינטנסיבי. בשעה 14:55, בחסות ההרעשה הארטילרית, ניגשו ארבעה מסוקי מי-8 סורים ובהם כוחות קומנדו לנחיתה סמוך לתחנת הרכבל העליונה. בגישה לנחיתה התרסק אחד המסוקים ורוב חייליו נהרגו. בסמוך לשעה 15:15 שככה ההפגזה וחמישה חיילי גולני יצאו מהמוצב וראו עשרות חיילים סורים נעים לכיוון שער המוצב. שני מקלעים מתוך השלושה שבעמדות הירי נפגעו מההפגזה והחיילים השתמשו בנשק האישי מסוג עוזי ובמקלע התקין היחיד שנותר. הירי ריתק את חיילי הקומנדו אולם בשל מחסור בתחמושת נאלצו הלוחמים לשוב למוצב בשעה 15:45. חיילי הקומנדו הסורי נמנעו מלהיכנס לתוך המוצב אלא ירו לתוכו מבחוץ, והטילו רימוני רסס והלם. חיילי המוצב הסתתרו במחילות הפנימיות של המוצב וכיסו את פניהם בפלנלית בשל העשן והאבק הרב שיצר הירי ופיצוץ הרימונים.
למחרת, ב-7 באוקטובר בשעה 9:00 בבוקר לערך, נשמעו קולות ירי מחצר המוצב. חיילים אחדים שנותרו במוצב סברו שמתנהל קרב של כוחות צה"ל לחילוצם ויצאו מהמוצב, אולם לאחר מרדף קצר השתלטו עליהם חיילים סורים, פגעו בחלקם ולקחו אותם בשבי. שאר החיילים שבמוצב הצליחו לאתר במוצב החשוך מזון, מכל פלסטיק ובו מים ומקלט רדיו. החיילים ניסו במספר הזדמנויות לצאת ממחבואם אולם נתקלו בחיילים סוריים בחדר המוצב המרכזי וחזרו למחבואם. ב-12 באוקטובר, לאחר תשעה ימי הסתתרות, יצאו ממחבואם החיילים הישראלים ונלקחו בשבי הסורי.[59]
במהלך כיבוש המוצב נהרגו 13 מחיילי צה"ל, ו-31 חיילים נפלו בשבי. עשרה חיילים הצליחו להיחלץ מהמוצב. בין השבויים היה סגן עמוס לוינברג, קצין בינה רשתית (קב"ר) ביחידה 848, שסיפק לשוביו מידע סודי רב על צה"ל בכלל ועל אמ"ן בפרט.
ב-8 באוקטובר, בעקבות עדותם של שני חיילי גולני שהצליחו להיחלץ מהמוצב, התברר כי במוצב החרמון עדיין מצויים מספר חיילים נצורים. מח"ט גולני, אל"ם אמיר דרורי ביקש מהפיקוד לכבוש מחדש את ההר ולחלץ את החיילים. בקשתו אושרה ובבוקר אותו היום התארגנו שני כוחות שיתקפו את המוצב. הכוח מנה כ-150 לוחמים ובהם צוותים מסיירת גולני, כוח מגדוד 51 וכוח מגדוד 17. התכנון היה חפוז, לכוחות לא ניתן תדריך סדור ולא היה מודיעין בדבר גודל הכוח הסורי בהר.[60]
הכוח נע בשני ראשים: האחד ממונע בזחל"מים, אליהם הצטרפו שני טנקים, על כביש האספלט שהיה צר ומפותל. הכוח השני נע רגלית על קו הרכס לגבעה 1614. הכוח הרכוב הגיע לרכבל התחתון ומצא את המקום נטוש ודגל ישראל מתנוסס בו. הכוח המשיך בנסיעתו במעלה ההר והגיעו לאזור המכונה "עיקול הטנק" שבו הניחו הסורים שרשרת מוקשים. הכוח הרכוב נאלץ לעצור לפני שרשרת המוקשים, אז נורתה לעברו אש חזקה מטווח קצר מן המארב. האש הסורית נורתה משלושה כוונים וכללה אש מנשק קל, מטולי אר פי ג'י ורימונים. עד מהרה היה מצבו של הכוח הרכוב קשה כאשר דרכו קדימה חסומה והוא מתקשה לסגת בכביש הצר כשתהום לצידו.
גם הכוח הרגלי העוקף נתקל במארב של חיילים סוריים שהיטיבו להתחפר ולהילחם, וכאשר הצליח להתגבר על המארב כבר נתן מח"ט גולני, דרורי, את הפקודה לסגת עקב מצבו הקשה של הכוח הממונע, שנזקק להתארגנות מחודשת. בסיום הקרב נהרגו 25 חיילים ובהם מפקד גדוד 17 של חטיבת גולני, סגן-אלוף דובי דרור, ו־57 נפצעו.
ערך מורחב – מבצע קינוח
בין 8 ל־21 באוקטובר לא בוצעו ניסיונות משמעותיים לכבוש מחדש את מוצב החרמון, אך נערכו פשיטות ופעולות ל"ריכוך" העמדה הסורית ופגיעה בכוחות המחזיקים במוצב. מטוסי חיל האוויר הפציצו את אזור המוצב מעת לעת והארטילריה של צה"ל הפגיזה אותו, אך אש הזו גרמה לפגיעות מעטות בסורים שהיו מחופרים היטב סביב המוצב.
המבצע לכיבוש החרמון החל ב-21 באוקטובר אחר הצהריים. לצורך המבצע הוקצו שני גדודי צנחנים במילואים מחטיבה 317 (הגדודים 471 ו-567), שני גדודים מחטיבת גולני (51 ו-17) כמו גם פלס"ר החטיבה, ושישה טנקים מחטיבה 188.
בשעות הצהריים החלה הטסת כוחות הצנחנים במסוקי יסעור אל מוצב החרמון הסורי. גדוד 471 כבש את מוצב הפיתולים לאחר קרב קצר והמשיך אל נ.ג. 2360, אותו תפס סמוך לחצות. גדוד הצנחנים השני, גדוד 567 המשיך אל עבר מוצב החרמון הסורי, ובסביבות השעה 03:00 מצא אותו ריק.[61]
כוחות גולני נתקלו בהתנגדות רבה יותר בכיבוש המוצב הישראלי של החרמון. פלוגת הסיור של החטיבה הגיעה באיגוף ממערב ומצפון לכיוון הרכבל העליון, ולחמה בקרב קשה ברכבל התחתון וברכבל העליון. המ"פ נהרג וכוח הסיירת לא הצליח להתקדם. הכוח העיקרי בקרב היה גדוד 51, שהגיע רגלית ממסעדה והיה אמור להגיע לגבעה 1614, לעיקול הטנק ולרכס החרמון. בסביבות השעה שתיים בלילה החל הקרב. חיילי הצבא הסורי התחפרו בשוחות אישיות ובין הסלעים סביב למוצב החרמון ושברו באש מדויקת את התקפות צה"ל.
הקרב הפך לצמוד ולא מאורגן, ופגזי הסיוע הארטילרי נפלו קרוב לכוחות הישראלים ואפילו ביניהם. הקרב התדרדר לקרב אישי בין חיילי צה"ל לחיילים סוריים ללא יד מכוונת כמעט. מרכז הקרב היה סביב גבעה שסומנה במפות כגבעה מספר 16 עליה ומסביבה התנהל עיקר המאמץ. הגבעה הייתה היעד של פלוגה ג' בגדוד 51. כוחות אחרים אגפו את הגבעה ולחמו בשטח שבינה לבין המוצב. כוח של פלוגה ב' טעה בניווט ועלה לגבעה 24 במקום לעלות לגבעה 19. רק בבוקר הבין הקמב"ץ שהכוח נמצא על גבעה 24. מאוחר יותר שלח המג"ד את פלוגה א' לגבעה 17, שם פגשו אנשיה את לוחמי הקומנדו הסורי שהיו ערוכים בעשרים מחפורות דו רובאיות. באותה עת נפצע בגבעה 16 מפקד פלוגה ג', סרן יגאל פסו. כמו כן נפצע מפקד הפלוגה המסייעת, סרן מיקי מוסברג, ופלד, המג"ד, דיווח למח"ט כי הקרב הפך למורכב ומתנהל באיטיות.
לקראת הבוקר נפצעו מפקד החטיבה אל"ם אמיר דרורי ומפקד גדוד 51, סא"ל יהודה (יודק'ה) פלד, וקצין האג"ם החטיבתי, רס"ן יואב גולן, נטל את הפיקוד על החטיבה.[62] למרות התנאים הקשים ותחושת הכאוס דבק גולן במשימה וביקש כוחות סיוע כדי להשלים את המהלך החטיבתי. לאחר שווידא כי אין עוד לוחמים בגבעה 17, שטח המפתח עליו התבצרו לוחמי הקומנדו הסורי, הפעיל גולן ארטילריה כבדה על הגבעה ועל מוצב החרמון.
בשלב זה הצטרף לקרב כוח העתודה מגדוד 17 בפיקוד דוד כץ, והגיע למתחם השוחות בגבעה 16. כץ ארגן את פינוי פצועי גדוד 51 אחורה, הורה לקצין האג"ם להפסיק את הארטילריה שפגעה בכוחותינו ופתח בהסתערות להשלמת כיבוש גבעה 16 וגבעה 17. השבירה של הסורים הייתה מיידית. חלק קטן מהם שהמשיך בלחימה חוסל על ידי לוחמי גדוד 17 שתוגבר בלוחמים נוספים מגדוד 51.
בשעה 09:00 בערך נכנסו כוחות גולני לחצר מוצב החרמון הישראלי, והניפו את דגל ישראל ודגל גולני על תורן המוצב. בשעה 10:30 דיוח כץ: "תחנות כל העולם, החרמון בידי גולני".[63] בקרב כיבוש החרמון נהרגו 55 חיילי צה"ל וכ-80 נפצעו.
עוד לפני המלחמה בנתה סוריה מערך של 25 סוללות של טילי קרקע-אוויר[hebrew 4] ובצידן מספר רב של תותחים נ"מ בקטרים שונים, אשר יחד כיסו את גובהי הטיסה השונים בשמי רמת הגולן.[65] מערך זה הגביל מאוד את יכולת הפעולה של חיל האוויר הישראלי בחזית זו, ובצה"ל נבנו תוכניות לטיפול במערך סוללות הנ"מ הסוריות במקרה של מלחמה, שהתבססו על מתן התראה מוקדמת לפרוץ המלחמה.
עם פתיחת המלחמה ב-6 באוקטובר תקף חיל האוויר הסורי מחנות ומפקדות ברמת הגולן, והפציץ את מוצב החרמון. מטוסי חיל האוויר הישראלי נשלחו תחילה להגנת שמי ישראל ומאוחר יותר החלו בסיוע בהול לכוחות היבשה בסיני וברמת הגולן שהיו במצב קשה, מבלי שטיפלו במערך קודם במערך סוללות הטילים, כפי שתוכנן. מטוסי חיל האוויר תקפו מטרות סוריות בחזית הצפון בניסיון להעניק סיוע אווירי קרוב לכוחות הקרקע ולבלום את התקדמות כוחות השריון הסורים, אולם עקב איום סוללות הטילים הסוריות הוגבלה יכולת הסיוע של מטוסי חיל האוויר הישראלים ומספר מטוסים הופלו.
האלוף מרדכי הוד, מפקד חיל האוויר לשעבר, הצטרף ב-6 באוקטובר לחבורת הפיקוד הקדמית של חיל האוויר במפקדת פיקוד הצפון, שימש כמפקד קדמי של החיל למשך חמשת הימים הבאים, וניהל את הפעילות האווירית בחזית.
ב-7 באוקטובר ניסה חיל האוויר לתקוף את מערך הנ"מ הסורי במסגרת מבצע דוגמן 5, במטרה ליצור לעצמו חופש פעולה בשמי הרמה. התקיפה, שבוצעה בנוהל קרב חפוז וללא הכנות מתאימות, נכשלה בהשגת יעדיה. סוללת טילים אחת הושמדה ואחרת נפגעה, בעוד חיל האוויר ספג אבדות כבדות: 6 מטוסים הופלו ו-10 נוספים ניזוקו. כתוצאה מכך נאלצו מטוסי חיל האוויר להמשיך לפעול באזור רמת הגולן תחת איום נ"מ למשך יתרת המלחמה.
חיל האוויר הסורי סייע במהלך המלחמה לצבא הסורי במתקפתו לתוך רמת הגולן. מסוקים של חיל האוויר הסורי הנחיתו במספר מקרים חיילי קומנדו בעומק רמת הגולן.[66] לאחר תחילת ההבקעה הישראלית לסוריה סייעו המטוסים הסורים בבלימת התקדמות השריון הישראלי.
ב-8 באוקטובר ביצע חיל האוויר הישראלי שורת תקיפות נגד כוחות קרקע סוריים בדרום הרמה, כהכנה וכסיוע למתקפת הנגד הישראלית באזור זה, והתקיפות נמשכו גם למחרת. ב-9 באוקטובר תקף החיל כוחות סורים ממזרח לקו הסגול, אשר התקדמו כדי לתקוף את חטיבה 7 בעמק הבכא. באותו יום תקף חיל האוויר את המטכ"ל הסורי בדמשק. בחמשת הימים הראשונים של המלחמה ביצע חיל האוויר 439 גיחות תקיפה ברמת הגולן, ואיבד 18 מטוסים.[67]
לקראת ההבקעה לשטח סוריה ב-11 באוקטובר סייע חיל האוויר הישראלי לכוחות השריון התוקפים והפציץ כוחות שריון סורים, מוצבים וסוללות טילים. החל מ-14 באוקטובר, עם סיום ההבקעה והתייצבות המערכה בגולן, הופנה חיל האוויר לסיני בסיוע למבצע הצליחה, וסיוע אווירי בחזית הסורית צומצם למינימום.[68]
ככל שהתקדמה המלחמה הצליח חיל האוויר להתגבר אט אט על סוללות הטילים הסוריות, דבר שאיפשר לו חופש פעולה רחב יותר בסיוע לכוחות הקרקע במובלעת הסורית. כמו כן ביצע חיל האוויר תקיפות עומק בסוריה כדי לפגוע בתשתיות ובמתקנים אסטרטגיים אחרים של הסורים. תקיפות אלה, כדוגמת הפצצת שדה התעופה אל מאזה ב-13 באוקטובר ותקיפת מתקני הדלק בצפון סוריה ב-23 באוקטובר, חייבו את הסורים להפנות חלק ממערך הנ"מ שלהם להגנה על העורף ובכך דוללה כמות סוללות הנ"מ בחזית.
בשלושת הלילות הראשונים של המלחמה שיגרה סוריה 25 רקטות פרוג לעבר ישראל. בערב 6 באוקטובר פגעו ארבע רקטות במגדל העמק וגרמו נזק מועט.
ב-9 באוקטובר, היום הרביעי למלחמה, בשעה 03:35 לפנות בוקר, שיגרו הסורים מספר רקטות פרוג-7 לעבר בסיס חיל-האוויר רמת דוד במה שכונה "ליל הפרוגים". אחת הרקטות פגעה בבית בשיכון המשפחות של הבסיס וגרמה למותו של טייס סקייהוק ולפציעת שני טייסים נוספים. רקטה נוספת, שפגעה במגורי החיילים, גרמה לפציעתם של מספר חיילים. רקטות נוספות פגעו ביישובים סמוכים, אחת מהן פגעה בבית ילדים בקיבוץ גבת הסמוך, אך לא היו נפגעים כיוון שהילדים שהו במקלט. הסורים שיגרו גם רקטות לעבר שדה התעופה מחניים ומפקדת פיקוד צפון בצפת אך אלו לא גרמו לנפגעים.
ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת יום הכיפוריםבפרוץ המלחמה כלל חיל הים הסורי 8-9 ספינות טילים מסדרות "קומאר" ו"אוסה", 14 ספינות טורפדו, שלוש ספינות למלחמה בצוללות, שתי מקשות ועוד מספר ספינות קטנות. לרשות חיל הים הישראלי עמדו בים התיכון 11 ספינות טילים מדגמי סער 2, סער 3 וסער 4, ו-2 ספינות תותחים מדגם סער 1, אולם ספינות אלה שימשו גם למלחמה בצי המצרי בים התיכון.
חיל הים הישראלי פעל מיד עם פתיחת המלחמה בצורה התקפית. מיד עם פרוץ המלחמה נשלחו חמש ספינות טילים ישראליות אל נמל לטקיה כדי לתקוף את כלי השייט הסורים בנמליהם. בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר התחולל קרב לטקיה במהלכו הוטבעו חמש ספינות סוריות בלא אף פגיעה בספינות הישראליות. בעקבות הקרב נמנע הצי הסורי מלהיכנס לקרבות נוספים מול חיל הים הישראלי.[69] קרב זה היה גם קרב טילי ים-ים הראשון בהיסטוריה.
בלילה שבין 10 ל-11 באוקטובר יצאה שייטת ספינות הטילים להפגזת החוף הסורי. נמל לטקיה הותקף בשנית, כמו גם מסופי הדלק בנמל. בנוסף, הובערו מכלי הדלק בבניאס. גם הפעם לא הצליח חיל הים הסורי לפגוע בספינות הישראליות. בלילה הבא הופגז נמל טרטוס ומכלי הדלק בקרבתו. ספינה סורית אחת לפחות נפגעה בקרב וגם הפעם לא היו נפגעים בקרב חיל הים הישראלי.
לאחר ימי הלחימה הראשונים נוכחה ברית המועצות כי צבא סוריה איבד מאות טנקים ואמצעי לחימה רבים. אבדות גדולות התרחשו גם בצבא המצרי, שנסמך גם הוא על התמיכה הסובייטית. לפיכך החליטה ברית המועצות לספק באופן מיידי ציוד לחימה לסוריה ולמצרים, כדי למנוע התמוטטות צבאית של בנות בריתה וערעור מעמדה במזרח התיכון.[70] לצורך המבצע הקצו הסובייטים 225 מטוסי תובלה מסוג אנטונוב 12 ואנטונוב 22 שביצעו 945 גיחות ישירות מברית המועצות וממדינות ברית ורשה למצרים ולסוריה. לצורך כך פורקו יחידות צבאיות שלמות מברית ורשה מציודן.
הרכבת האווירית הסובייטית החלה ב-10 באוקטובר, ונמשכה גם לאחר הפסקת האש. המטוסים הראשונים נחתו בשדה התעופה חלב שבצפון סוריה כשהם נושאים בבטנם טילי קרקע אוויר שהיו דרושים בדחיפות לצבא סוריה. ציוד נוסף נשלח מברית המועצות לסוריה דרך הים, באוניות שיצאו מנמל אודסה לנמל לטקיה בסוריה.
ישראל ביצעה מספר פעולות לסיכול הסיוע לסוריה, שהשפעתן הייתה מועטה. ב-10 באוקטובר הופצץ שדה התעופה חלב על ידי רביעיית מטוסי פנטום. בהפצצה נפגע מטוס אנטונוב ונפגעו מספר חיילים סובייטים. כתוצאה מהפגיעה במסלולים שבו מספר מטוסים סובייטים על עקבותיהם ונחתו בבודפשט. הפעלת השדה התחדשה למחרת וטייסי חיל האוויר קיבלו הוראה להיזהר שלא לפגוע עוד במטוסים סובייטיים. באותו היום הותקף גם נמל התעופה הבינלאומי של דמשק שגם בו נעשה שימוש להפעלת הרכבת האווירית.[71] אוניית מטען סובייטית הוטבעה על ידי ספינת טילים של חיל הים בנמל לטקיה וכן שתי אוניות סוחר זרות אחרות נפגעו. ב-12 באוקטובר הפציצו מטוסים ישראלים גשרים שעליהם עמדו לעבור טנקים שסופקו לסוריה בדרכם לחזית רמת הגולן.
בלילה שבין 12–13 באוקטובר הונחת כוח של סיירת צנחנים במסגרת מבצע דוידקה באזור קטייפה, מצפון מזרח לדמשק, במטרה לפוצץ גשרים שעליהם צפוי היה לעבור ציוד לחימה שהגיע ברכבת האווירית. הכוח הישראלי התגלה בטרם הגיע לגשרים וחולץ תחת אש מבלי שהשלים את משימתו.[43]
בתגובה לרכבת האווירית הסובייטית, החלה גם ארצות הברית לשלוח ציוד לחימה לישראל במסגרת מבצע ניקל גראס. במסגרת המבצע סופקו לישראל בעיקר מטוסים, טילי נ"ט ותחמושת, ואלה שימשו את צה"ל גם בלחימה מול סוריה.
אמצעי הלחימה הסובייטים סייעו לצבא סוריה לשקם את כוחו במהלך המלחמה ולאחריה. בסך הכל קיבלה סוריה במהלך המלחמה מאות טנקים ומטוסים, טילי קרקע, תחמושת וציוד צבאי רב.
ב-23 באוקטובר התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה 339 שנועדה להביא להפסקת אש בכל החזיתות. ב-24 באוקטובר נכנסה לתוקפה הפסקת האש בין ישראל לסוריה, כשצה"ל ממשיך להחזיק בשטח המובלעת שכבש.
בסופה של המלחמה ניצב צה"ל בתוך השטח הסורי, כשהוא כמעט בטווח תותחים לדמשק. היה זה ניצחון מרשים לצה"ל, לאחר הכישלון המודיעיני אשר גרם לו להיתפס בלתי מוכן עם פרוץ המלחמה. צבא סוריה אשר היה ערוך במלוא כוחו כדי לכבוש את רמת הגולן ואף להמשיך אל עבר הגליל ספג תבוסה נוספת מידי צה"ל, וללא עזרת חילות המשלוח הערביים ומשלוחי הנשק מברית המועצות, היה מתקשה לעצור את כוחות צה"ל המאיימים על דמשק.
למרות הניצחון, אבדות צה"ל בחזית זו היו כבדות. עד הפסקת האש נהרגו כ-800 חיילי צה"ל בקרבות מול הסורים, 2,900 נפצעו, ו-61 חיילים נפלו בשבי.[1] מרבית הנפגעים נפגעו במהלך קרבות הבלימה הקשים בחמשת הימים הראשונים של המלחמה. אבדות הסורים מוערכות בכ-3,100[72]-4,000 הרוגים,[73] 10,000 פצועים וכ-350 שבויים. בנוסף, איבדו הסורים יותר מ-1,000 טנקים וכ-150 מטוסים. בקרב הכוחות העיראקים היו 835 הרוגים ו-73 נעדרים, בנוסף למעל 100 טנקים ונגמ"שים שנפגעו.[74]
לאחר הפסקת האש החלה מלחמת ההתשה במובלעת הסורית שכללה תקריות וחילופי אש בין צה"ל לצבא הסורי באזור המובלעת. ב-31 במאי נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה. בהסכם הוחלט על הפסקת אש בין הצדדים והחזרת השבויים, כמו גם על נסיגה של ישראל משטח המובלעת.
ב-6 ביוני 1974 ביצעו ישראל וסוריה את חילופי השבויים,[75] ובמסגרתם הועברו גם גופותיהם של חיילים שנהרגו ונותרו בידי הצד השני.[76]
בהתאם להסכם פינה צה"ל תוך שלושה שבועות את כל שטחי המובלעת ושיא החרמון וכן את העיר קוניטרה וסביבתה ושב אל קו הגבול שמלפני מלחמת יום הכיפורים. באמצע יוני 1974 הושלם הפינוי של כוחות צה"ל מהמובלעת.
ברמת הגולן הוקמו עשרות אנדרטות לזכרם של הנופלים במלחמה.
האנדרטאות, חלקן מנציחות יחידות וחלקן אישיות, נמצאות קרוב לאזורי הלחימה עצמם, ומרביתן נמצאות בחלק המזרחי של רמת הגולן, לאורך הגבול וסמוך לכביש 98.
.JPG)
.JPG)
![Thumb](#/media/קובץ:אנדרטת_בה"ד_9.jpg)
_and_Cedar_in_G.JPG)
סוריה - ארוכה הדרך לגולן, באתר צה"ל, 5 ביולי 2023
סרטון בצבע מהקרבות בגולן במלחמת יום-כיפור, סרטון באתר יוטיוב מוטקה בן-פורת מספר על חטיבה 9 במלחמת יום כיפור, סרטון באתר יוטיוב לחימת חטיבת טנקים 179 במלחמת יום הכיפורים, רשימת השמעה, באתר יוטיוב אלוף אורי אור - חטיבה 679 במלחמת יום הכיפורים, סרטון באתר יוטיוב סיור בעקבות כוח צביקה וגדס"ר 134, רשימת השמעה, באתר יוטיוב סיור בעקבות חטיבה 205 במלחמת יום הכיפורים, רשימת השמעה, באתר יוטיובSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
