החזית הסורית במלחמת העצמאות

החזית הסורית במלחמת העצמאות הייתה זירת לחימה צדדית במלחמת העצמאות. פעולות הצבא הסורי היו מוגבלות, ובהתאם, הכוחות שהופנו לזירה על ידי ההגנה וצה"ל היו מוגבלים. עם זאת, החזית הסורית הייתה האחרונה שבה הושג הסכם שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות.

הפלישה

הטנק בדגניה, טנק מדגם רנו R-35 סורי שהגיע לשערי דגניה

ב-13 במאי 1948 הודיע שר החוץ של סוריה שצבא סוריה ימלא אחר החלטת הליגה הערבית לפלוש לארץ ישראל כדי להשכין בה שלום^[1]. עם זאת, בהיעדר צבא סורי משמעותי, המוכן לפעולה נרחבת, לא נחשב האיום הסורי למשמעותי^[2].

ב-20 במאי 1948 פורסמה בעל המשמר סקירה על פריסת הצבא הסורי^[3]: "בארבעה מחנות מתרכז הצבא הסורי מבאנייס בצפון ועד פיק ואירביד על גבול עבר הירדן." מחנות אלו כללו:

1. פלוגת שריון בבניאס שאיים על הקיבוצים דן ודפנה
2. יחידות קטנות של חיל רגלים בין ברגיאת ליד קיבוץ שמיר לדרדרה
3. ריכוז צבא גדול בקוניטרה, שעל פי ההערכה בכתבה יועד לפעול לכיוון משמר הירדן ומחניים ו/או לכיוון צפון הכנרת דרך כפר נחום
4. פלוגות צבא בפיק

בעמק הירדן

ערך מורחב – קרב עמק הירדן

בימים הראשונים של הפלישה הפגיז הצבא הסורי את עין גב, שער הגולן, מסדה ואשדות יעקב. כוח של צבא סוריה התרכז בתל אל קאסר וממנה יצא בשבת, ה-15 במאי, להתקפה על מחנה ההסגר ומחנה חיל הספר ליד משטרת צמח. לאחר התקפה של מספר שעות הצליחו הכוחות הסורים לכבוש את המחנות וגילו שהן ריקים^[4]. למחרת ניסו הכוחות הסוריים לכבוש את משטרת צמח אך נהדפו^[5]. אולם יום לאחר מכן, ב-18 במאי 1948, נטשו אנשי ההגנה את צמח^[6] והסורים נכנסו אליו. כוח של הגנה פשט בלילה על צמח והצליח לחבל במשוריינים של הסורים^[7].

ב-19 במאי 1948 נטשו אנשי שער הגולן ומסדה את קיבוציהם והסורים נכנסו אליהם^[7] והעלו אותם באש^[8]. עיקר ההתקפה הסורית בגזרת עמק הירדן שלוותה בכוחות שריון ובסיוע אווירי וארטילרי התרכזה בקיבוצים דגניה א' ודגניה ב'^[9][8]. מגיני הקיבוצים הדפו את ההתקפה תוך פגיעה בטנקים סוריים במטולי פיאט. חמישה תותחים 65 מ"מ ה"נפוליונצ'יק" שהגיעו לישראל באותו הזמן נשלחו מיד להגנת עמק הירדן, שם הופעלו לראשונה על ידי חיל התותחנים הישראלי מעל רכס פוריה, הפתיעו את הסורים, גרמו לבהלה והיו מהגורמים לנסיגה הסורית בקרב על הדגניות, לכיבוש סמח' בחזרה ב-21 במאי 1948 ולהדיפת הצבא הסורי מתחומי ישראל בגזרה הזאת^[10] (למעט אזור חמת גדר, אשר נשאר בידי הסורים עד מלחמת ששת הימים). זה היה הניצחון הראשון על צבא ערבי סדיר, דבר אשר עודד מאוד את המגינים בשאר החזיתות. סיפור עצירת הטנק בדגניה נחשב לאחר מסיפורי הגבורה הנודעים של מלחמת העצמאות, ולו חמש גרסאות סותרות.

ב-23 במאי מטוסים של חיל האוויר הישראלי הרעישו את פיק וחרב^[11]. כח של ההגנה פשט על הקרב חרב ופוצץ את בתיו^[12]. בהמשך חודש מאי 1948 הרעישו תותחים של ישראל את ריכוז הכוחות הסורי בתל אל קאסר^[13] (כיום תל קציר). ב-4 ביוני 1948 שבו הסורים ופתחו באש תותחים על יישובי עמק הירדן, במסגרת הרעשה כוללת לאורך כל החזית הסורית^[14].

בשבוע השני של יוני הסורים תקפו את עין גב אך נהדפו. התקפות אחרות, של צבא ההצלה ושל ערבים מקומיים, נהדפו אף הן.

משמר הירדן

אנדרטת משמר הירדן

ערך מורחב – משמר הירדן במלחמת העצמאות

גשר בנות יעקב פורק עוד בינואר כדי למנוע כניסת כוחות סוריים לארץ ישראל. הכוחות הסורים באזור קוניטרה היו בשלבי התארגנות ב-15 במאי 1948 ולא השתתפו בהתקפות בימים הראשונים. כוחות של ההגנה תקפו והשמידו מחנה אספקה סורי בבית המכס העליון, מעבר לקווי האויב, ממזרח לגשר בנות יעקב ב-19 במאי 1948^[15]. בפעולה נהרגו עשרה חיילים סורים ללא שאיש מאנשי ההגנה נפגע^[16].

ב-4 יוני 1948 פתחו הסורים בהרעשה כבדה של משמר הירדן. ב-5 ביוני הפציצו מטוסים את איילת השחר וחבר אחד נהרג^[14]. כח סורי חצה את הירדן לכיוון משמר הירדן, ומגיני משמר הירדן הצליחו להדוף אותם^[17]. גם התקפה שנייה על משמר הירדן נהדפה. אולם ב-10 ביוני נפלה משמר הירדן בידי חטיבה סורית ואנשיה נשבו.

בצפון

השריון הסורי בבנייס נכנס לתל אל קדי עוד ב-14 במאי 1948^[3], אולם כוחות ההגנה כבשו אותה חזרה לאחר מספר ימים^[18]. בסוף מאי פשטו כוחות ישראליים על תחנות של משטרת הגבול הסורית מעל שמיר ולהבות הבשן^[19]. בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני פשטו כוחות של צה"ל על עמדות סוריות בין בנייאס לעין פיט. הפעולה לוותה בקרב תותחים^[20]. ב-5 ביוני 1948 הורעשו דן ותל אל קדי וב-6 ביוני הורעשה גם דפנה^[14]. הסורים תקפו לכיוון להבות הבשן וכפר סולד, אך נהדפו^[21].

קרבות עשרת הימים

אתר הזיכרון המרכזי בחירבת ירדה, לנופלים במבצע ברוש

ערכים מורחבים – מבצע ברוש, קרב תל עזזיאת (1948), עין גב במלחמת העצמאות

עיקר הלחימה בקרבות עשרת הימים בחזית הסורית התרכזה בראש הגשר הסורי באזור משמר הירדן. מבצע ברוש, בו ניסה צה"ל לכבוש את ראש הגשר הסורי במשמר הירדן, לא עלה יפה.

בצפון, צה"ל השתלט על תל עזזיאת שבסמוך לכפר סאלד, אך בשורה של התקפות, עלה בידי הסורים, בסיכומו של קרב תל עזזיאת (1948), לכבוש חזרה את התל.

באזור עין גב, הצליחה מחלקה מעין גב לכבוש את משלט סוסיתא בלילה שבין ה-17 וה-18 ביולי 1948^[22]. המחלקה שמנתה 37 חברי עין גב ואנשי עמק הירדן נעה בוואדי מדרום למשלט הסוסיתא והסתערה עליו ממזרח. הסורים שלא ציפו להתקפה מכיוון זה, נסוגו והמשלט נכבש ללא אבדות. למחרת הפגיזו הסורים את המשלט וירו עליו אש מקלעים, בלא לגרום לאבדות, אך לא נערכה התקפת נגד.

סיום המלחמה

במהלך ולאחר מבצע חירם לא הצטרפו הכוחות הסוריים ללחימה, למרות איומים של דוברים סורים^[23].

שיחות שביתת הנשק עם סוריה החלו ב-5 באפריל 1949 והיו הקשות והממושכות ביותר. הן נערכו בחורבת ירדה בשטח ההפקר שבין הכוחות במשך למעלה ממאה ימים בהפסקות מרובות. הימשכות השיחות נבעה הן מכך שבסוריה תפס באותה עת את השלטון שליט חדש, חוסני א-זעים, שעלה לשלטון ב-29 במרץ 1949 ורצה להפגין עמדה תקיפה והן מחמת העובדה שהצבא הסורי היה הצבא הערבי היחיד שהחזיק עם סיום הקרבות בשטח שעל פי תוכנית החלוקה נועד להיות בתחומי המדינה היהודית. צה"ל תכנן מבצע גדול בצפון בשם "מבצע אורן" בהשתתפות חטיבת גולני, חטיבה 7, חטיבת אלכסנדרוני, גדוד טנקים 82, ארטילריה ומטוסים. הכוחות היו אמורים לפרוץ דרך חמת גדר ותל קציר לעבר קוניטרה ומשם לפנות מערבה ולכבוש את ראש הגשר הסורי במשמר הירדן. על חיל האוויר היה להפציץ את דמשק וקוניטרה. פקודת המבצע פורסמה ב-21 במאי 1949, אולם ההתקפה לא יצאה לפועל בשל ההתקדמות במשא ומתן.

ב-20 ביולי 1949, לאחר משא ומתן ארוך מאוד, נחתם הסכם שביתת הנשק עם סוריה, וצבא סוריה פינה את משמר הירדן שנכבשה על ידו ביוני 1948, והשטח הפך למפורז עד למלחמת ששת הימים. זאת בניגוד לחמת גדר, שעל פי ההסכם גם הוא פורז אך סוריה השתלטה עליו. כך הסתיימה פורמלית מלחמת העצמאות.

ראו גם

• החזית הסורית במלחמת ששת הימים
• החזית הסורית במלחמת יום הכיפורים