גאוגרפיה של ארצות הברית
גאוגרפיה של ארצות הברית של אמריקה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המונח "ארצות הברית", כאשר משתמשים בו במובן הגאוגרפי, כולל את ארצות הברית הרצופה (48 מדינות הפדרציה ומחוז קולומביה), מדינת אלסקה, מדינת האי הוואי, חמשת האזורים המבודדים והטריטוריות של פוארטו ריקו, איי מריאנה הצפוניים, איי הבתולה של ארצות הברית, גואם וסמואה האמריקנית, ועוד איים מרוחקים מינוריים[2]. ארצות הברית חולקת גבולות יבשתיים עם קנדה ומקסיקו וגבולות ימיים עם רוסיה, קובה, איי הבהמה ומדינות אחרות, בנוסף לקנדה ומקסיקו. הגבול הצפוני של ארצות הברית עם קנדה הוא הגבול היבשתי הדו-לאומי הארוך בעולם.
| יבשת | אמריקה הצפונית |
|---|---|
| קואורדינטות | 39°49′41″N 98°34′46″W |
| שטח | |
| דירוג שטח | 4 |
| שטח | 9,833,517 קמ"ר [1] |
| אדמה | 9,147,593 קמ"ר (93.02%) |
| מים | 685,924 קמ"ר (6.98%) |
| גובה | |
| הנקודה הנמוכה | 86 מטר מתחת לפני הים (אגן בדווטר) |
| גובה ממוצע | 760 מטר |
| הנקודה הגבוהה | 6,190 מטר (הר דנאלי) |
| מידע נוסף | |
| אורך קו החוף | 19,924 ק"מ |
| אורך הגבולות | 12,048 ק"מ |
| מדינות גובלות | מקסיקו, קנדה |
שטח
סכם
פרספקטיבה
מ-1989 עד 1996, השטח הכולל של ארצות הברית היה רשום כ-9,372,610 קמ"ר (3,618,780 מיילים רבועים) (קרקע + מים פנימיים בלבד). השטח הכולל הרשום השתנה ל-9,629,091 קמ"ר (3,717,813 מיילים רבועים) בשנת 1997 (נוספו אזור הימות הגדולות ומי החוף), ל-9,631,418 קמ"ר (3,718,711 מיילים רבועים) בשנת 2004, ל-9,631,420 קמ"ר (3,718,710 מיילים רבועים) בשנת 2006, ול-9,826,630 קמ"ר (3,794,080 מיילים רבועים) בשנת 2007 (נוספו מים טריטוריאליים). נכון לעכשיו, ספר העובדות העולמי של ה-CIA מכליל בשטח ארצות הברית 9,826,675 קמ"ר (3,794,100 מיילים רבועים)[3], מחלקת הסטטיסטיקה של האו"ם מכלילה 9,629,091 קמ"ר (3,717,813 מיילים רבועים)[4], ואנציקלופדיה בריטניקה 9,522,055 קמ"ר (3,676,486 מיילים רבועים) (הימות הגדולות כלולות אך מימי החוף לא)[5]. מקורות אלה מתייחסים רק ל-50 מדינות האיחוד ומחוז קולומביה, ואינם כוללים טריטוריות מעבר לים. לארצות הברית יש את האזור הכלכלי הבלעדי השני בגודלו בעולם, בגודל של כ-11,351,000 קמ"ר (4,383,000 מיילים רבועים).
לפי שטח כולל (מים וקרקע), ארצות הברית גדולה או קטנה במעט מהרפובליקה העממית של סין, מה שהופך אותה למדינה השלישית או הרביעית בגודלה בעולם. סין וארצות הברית קטנות יותר מרוסיה וקנדה בשטח הכולל, אך גדולות מברזיל. לפי שטח יבשתי בלבד (לא כולל מים), ארצות הברית היא המדינה השלישית בגודלה בעולם, אחרי רוסיה וסין, עם קנדה במקום הרביעי. הקביעה מי המדינה השלישית בגודלה בשטח כולל תלויה בשני גורמים: (1) תקפות התביעה של סין על אקסאי צ'ין ואזור עבר קארקוראם. שני השטחים הללו נתבעים גם על ידי הודו, ולכן אינם נספרים; וכן (2) כיצד ארצות הברית מחשבת את שטח הפנים שלה. מאז הפרסום הראשוני של ספר העובדות העולמי, ה-CIA עדכן את השטח הכולל של ארצות הברית מספר פעמים[6].
מאפיינים כלליים
סכם
פרספקטיבה
ארצות הברית חולקת גבולות יבשתיים עם קנדה (בצפון) ומקסיקו (בדרום), וגבול מים טריטוריאלי עם רוסיה בצפון מערב, ושני גבולות מים טריטוריאליים בדרום מזרח בין פלורידה וקובה, ופלורידה ואיי הבהמה. 48 המדינות הרצופות מאוגדות בין האוקיינוס השקט במערב, לבין האוקיינוס האטלנטי במזרח ומפרץ מקסיקו בדרום מזרח. אלסקה גובלת באוקיינוס השקט בדרום ובדרום מערב, במצר ברינג במערב ובאוקיינוס הקרח הצפוני בצפון, בעוד שהוואי שוכנת הרחק מדרום מערב ליבשת, באוקיינוס השקט.
48 מהמדינות נמצאות באזור התחום שבין קנדה למקסיקו; קבוצה זו מכונה, כארצות הברית הרציפה. אלסקה, הנכללת במונח ארצות הברית היבשתית, ממוקמת בקצה הצפון-מערבי של צפון אמריקה.
עיר הבירה, וושינגטון די. סי., נמצאת במחוז קולומביה, שהוא מחוז פדרלי הממוקם על אדמה שנתרמה על ידי מדינת מרילנד (גם מדינת וירג'יניה תרמה אדמה, אך היא הוחזרה בשנת 1849). לארצות הברית יש גם האזורים המבודדים והטריטוריות מעבר לים עם רמות שונות של אוטונומיה וארגון: באיים הקריביים נמצאים השטחים של פוארטו ריקו ואיי הבתולה של ארצות הברית (לשעבר איי הבתולה הדנים, שנרכשו על ידי ארצות הברית בתחילת מלחמת העולם השנייה), ובאוקיינוס השקט השטחים המיושבים של סמואה האמריקאית, גואם ואיי מריאנה הצפוניים, יחד עם מספר שטחי איים לא מיושבים. חלק מהשטחים שנרכשו היו חלק מהאימפריאליזם של ארצות הברית, או על מנת לקבל גישה למזרח הרחוק.
כמעט כל ארצות הברית נמצאת בחצי הכדור הצפוני - יוצאי הדופן הם סמואה האמריקאית והאי ג'רוויס, שנמצאים בחצי הכדור הדרומי.
מבנה פיזי
סכם
פרספקטיבה
למזרח ארצות הברית יש טופוגרפיה מגוונת. מישור חוף רחב ושטוח לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי ומפרץ מקסיקו מגבול טקסס-מקסיקו ועד לעיר ניו-יורק, וכולל את חצי האי פלורידה. מישור החוף הרחב הזה ואיי המחסום מהווים את החופים הרחבים והארוכים ביותר בארצות הברית, רובם מורכבים מחולות רכים ולבנים. פלורידה קיז הם שרשרת של איי אלמוגים המגיעים לעיר הדרומית ביותר בארצות הברית היבשתית (קי וסט). אזורים נוספים בפנים הארץ כוללים גבעות מתגלגלות, הרים ואוסף מגוון של יערות לחים ורטובים, ממוזגים וסובטרופיים. חלקים מפנים פלורידה ודרום קרוליינה הם גם ביתם של גבעות חול נודדות. הרי האפלצ'ים יוצרים קו של הרים נמוכים המפרידים את החוף המזרחי מהאגמים הגדולים ואגן המיסיסיפי. ניו אינגלנד כוללת חופי ים סלעיים והרים סלעיים עם פסגות של עד 1,900 מטר ועמקים המרובים בנהרות ונחלים. איי חוף פזורים בחופי האוקיינוס האטלנטי ומפרץ מקסיקו. ניתוח שנערך לאחרונה העלה שיש 6,622 קמ"ר של משטחי גאות ושפל בארצות הברית, מה שהופך אותה למדינה המדורגת במקום הרביעי מבחינת שטחי מישור גאות ושפל[7].
חמשת האגמים הגדולים ממוקמים בחלק הצפוני-מרכזי של המדינה, ארבעה מהם מהווים חלק מהגבול עם קנדה, רק אגם מישיגן ממוקם כולו בתוך ארצות הברית. דרום מזרחה של ארצות הברית, הנמתח בדרך כלל מנהר אוהיו בדרום, כולל מגוון יערות סובטרופיים, לחים ורטובים, כמו גם יערות חמים, ממוזגים ויבשים שקרובים יותר למישורים הגדולים במערב האזור. מערבית לאפלצ'ים שוכן אגן נהר המיסיסיפי השופע ושניים מהיובלים המזרחיים הגדולים שלו, נהר אוהיו ונהר טנסי. עמק אוהיו וטנסי והמערב התיכון מורכבים ברובם מגבעות מתגלגלות, גבעות פנימיות והרים קטנים, וביצות צפופות ליד נהר אוהיו, ואדמות חקלאיות מניבות, המשתרעות דרומה עד לחוף המפרץ. במערב התיכון יש גם כמות עצומה של מערכות מערות.
המישורים הגדולים שוכנים ממערב לנהר המיסיסיפי וממזרח להרי הרוקי. חלק גדול מהתוצרת החקלאית של המדינה גדל במישורים הגדולים. לפני הפיכתם הכללית לאדמות חקלאיות, המישורים הגדולים נודעו בשל שטחי העשב הנרחבים שלהם, מערבות עשב גבוה במישורים המזרחיים ועד ערבות עשב קצר במערב. השדות הנמוכים בדרך כלל של המישורים נשברים בכמה מקומות, בעיקר בהרי אוזארק ואואצ'יטה, היוצרים את הרמה הפנימית של ארצות הברית, האזור ההררי הגדול היחיד בין הרי הרוקי להרי האפלצ'ים[8][9].
המישורים הגדולים מגיעים לקיצם באופן פתאומי בהרי הרוקי. הרי הרוקי מהווים חלק גדול ממערב ארצות הברית, נכנסים מקנדה ונמתחים כמעט עד מקסיקו. אזור הרי הרוקי הוא האזור הגבוה ביותר בארצות הברית לפי גובה ממוצע. הרי הרוקי מכילים בדרך כלל מדרונות מתונים למדי ופסגות רחבות יותר בהשוואה לכמה מרכסי ההרים הגדולים האחרים, עם כמה יוצאי דופן (כגון רכס טיטון בוויומינג ורכס סוואטצ' בקולורדו). הפסגות הגבוהות ביותר של הרי הרוקי נמצאות בקולורדו, הפסגה הגבוהה ביותר היא הר אלברט בגובה 4,401 מטר. בנוסף, במקום להיות רכס הרים אחד רציף ומוצק, הוא מפורק למספר רכסי הרים קטנים יותר, לסירוגין, היוצרים סדרה גדולה של אגנים ועמקים.
ממערב להרי הרוקי באזור הפסיפיק נורת' וסט שוכנות רמות האינטרמונטן (הידועות גם כמערב הרים), מדבר גדול וצחיח השוכן בין הרי הרוקי ורכס קסקייד לבין רכסי סיירה נבדה. החלק הדרומי הגדול, המכונה האגן הגדול, מורכב משטחי מלח, אגני ניקוז ורכסי הרים קטנים מצפון לדרום. דרום-מערב ארצות הברית הוא בעיקר אזור מדברי נמוך. אזור המכונה רמת קולורדו שבמרכזו ארבע הפינות, נחשב לאחד מהנופים המרהיבים ביותר בעולם. הוא מלא בשלל פארקים לאומיים כמו הפארק הלאומי גרנד קניון, הפארק הלאומי ארצ'ס, הפארק הלאומי מסה ורדה והפארק הלאומי ברייס קניון בין היתר. אזורים קטנים יותר בין אינטרמונטן כוללים את רמת קולומביה המכסה את מזרח מדינת וושינגטון, מערב מדינת איידהו וצפון מזרח מדינת אורגון ואת מישור נהר סנייק בדרום איידהו.
הרמות מגיעות לסיומן ברכס קסקייד וסיירה נבדה. רכס קסקייד מורכב ברובו מהרים געשיים לסירוגין, רבים מהם עולים בצורה בולטת מהנוף שמסביב. סיירה נבאדה, דרומה יותר, היא רכס הרים גבוה, מחוספס וסלעי. הרכס מכיל את הנקודה הגבוהה ביותר ב-48 המדינות הרציפות, הר ויטני המגיע עד לגובה של 4,421. ההר ממוקם בגבול בין מחוזות Inyo ו-Tulare של קליפורניה, רק 136 קילומטר צפונית-מערבית מהנקודה הנמוכה ביותר בצפון אמריקה באגן בדווטר (Badwater) בעמק המוות בגובה 86 מטר מתחת לפני הים[10].
אזורים אלה מכילים גם נופים מרהיבים, כפי שמעידים הפארק הלאומי יוסמיטי והפארק הלאומי הר ריינייר. ממערב לקסקייד ולסיירה נבדה נמצאת סדרה של עמקים, כמו העמק המרכזי בקליפורניה ועמק ווילמט באורגון. לאורך החוף יש סדרה של רכסי הרים נמוכים הידועים בשם רכסי החוף השקט.
אלסקה מכילה כמה מהנופים הדרמטיים ביותר במדינה. רכסי הרים גבוהים ובולטים מתנשאים בחדות ממישורי טונדרה רחבים ושטוחים. באיים מול החוף הדרומי והדרום מערבי נמצאים הרי געש רבים. הוואי, הרחק מדרום לאלסקה באוקיינוס השקט, היא שרשרת של איים געשיים טרופיים, פופולרית כיעד תיירותי עבור רבים ממזרח אסיה ומארצות הברית היבשתית.
השטחים של פוארטו ריקו ואיי הבתולה של ארה"ת מקיפים מספר איים טרופיים בצפון מזרח הים הקריבי. באוקיינוס השקט השטחים של גואם ואיי מריאנה הצפוניים נמצאים על אבני הגיר והאיים הגעשיים של ארכיפלג מריאנה, וסמואה האמריקאית (הטריטוריה המאוכלסת היחידה של ארצות הברית בחצי הכדור הדרומי) מקיפה פסגות געשיות וריפי אלמוגים בחלק המזרחי של שרשרת איי סמואה.
גאוגרפיה פיזית
הגאוגרפיה של ארצות הברית משתנה על פני שטחה העצום. בתוך ארצות הברית היבשתית, קיימות שמונה חטיבות פיזיוגרפיות נפרדות, אם כי כל אחת מורכבת ממספר תת-מחלקות פיזיוגרפיות קטנות אפילו יותר[11]. החטיבות העיקריות הללו הן:
- לורנטיאן אפלנד - חלק מהמגן הקנדי המשתרע לתוך אזור האגמים הגדולים בצפון ארצות הברית.
- המישור האטלנטי - אזורי החוף של החלקים המזרחיים והדרומיים הכוללים את המדף היבשתי, החוף המזרחי וחוף מפרץ מקסיקו.
- הרי האפלצ'ים - שוכן בצד המזרחי של ארצות הברית, הוא כולל את הרי האפלצ'ים, הרי הוואצ'ונג, רכס האדירונדאק וניו אינגלנד המכילה במקור את היער המזרחי הגדול, רצועה של יערות הרים סובטרופיים בטמפרטורה מעורבת, שחלקם הם יערות גשם.
- המישורים הפנימיים - חלק מאזור היבשת הפנימית של ארצות הברית, הוא כולל את המישורים הגדולים, כמו גם מספר אזורים גבוהים והרים, כמו הגבעות השחורות, מערכות מערות צפופות, גבעות ציוריות ובתרונות.
- הרמה הפנימית - גם חלק מאזור היבשת הפנימית של ארצות הברית, חטיבה זו כוללת את הרי אוזארק, הרי אואצ'יטה ומערכות הרים קטנות יותר. אזור זה ממוקם בעיקר בביומת יער ממוזג/סובטרופי לח ויבש.
- הרי הרוקי - ענף אחד של מערכת הקורדילרה האמריקנית השוכן הרחק בפנים הארץ במדינות המערב.
- הרמות הבין-מונטניות - מחולקות גם לרמת קולומביה, רמת קולורדו ופרובינציית אגן ורכס, היא מערכת של רמות, אגנים, מטווחים ונקיקים בין מערכות הרי הרוקי ורכסי החוף הפסיפים, הכוללת את הגרנד קניון, האגן הגדול ועמק המוות.
- רכסי החוף הפסיפים - רכסי הרי החוף המאפיינים את החוף המערבי של ארצות הברית.
מפה פיזיוגרפית של 48 המדינות הרציפות של ארצות הברית. המפה מציינת את גיל המשטח החשוף וכן את סוג השטח.
החוף המזרחי של ארצות הברית נמוך, למעט חריגים קלים. הרמה האפלאצ'ית הגבוהה נוצרה עקב עיוותים בקרום כדור הארץ בזמן גאולוגי מוקדם יחסית. שיא העיוות של מערכת זו היה לפני זמן רב כל כך (כנראה בתור הפרמיאני) עד שהיא הצטמצמה באופן כללי מאוד לגובה בינוני או נמוך. החוף המזרחי חייב את גובהו העכשווי או להגבהות מחודשות לאורך הקווים המוקדמים יותר או להישרדותם של הסלעים העמידים ביותר כשאריות הרים. המגמה האלכסונית של חוף זה תהיה בולטת עוד יותר למעט תנועת קרום מודרנית יחסית, הגורמת לשקע בצפון מזרח וכתוצאה מכך לפלישה של הים אל היבשה. בנוסף, הקטע הדרום מזרחי עבר הגבהה וכתוצאה מכך נוצרה התקדמות יבשה אל תוך הים.
בעוד החוף המזרחי נמוך יחסית, החוף המערבי הוא, למעט יוצאים מן הכלל, הררי. תצורת החוף הזה הוגדרה בעיקר על ידי עיוותים גאולוגיים של הקרום, ולכן עדיין הוא משמר תבליט גדול יותר מזה של החוף המזרחי. החוף המזרחי הנמוך והחוף המערבי ההררי מרמזים על המאפיינים המובילים בתפוצת ההרים בתוך ארצות הברית.
מערכת הרי האפלצ'ים בחוף המזרחי, שהייתה מכוסה יער במקור, נמוכה וצרה יחסית והיא גובלת בדרום מזרח ובדרום במישור חוף חשוב. הקורדילרה האמריקנית בצד המערבי של המדינה היא גבוהה, רחבה ומסובכת ובעלת שני ענפים, מערכת הרי הרוקי ומערכת רכסי החוף הפסיפים. בין מערכות ההרים הללו שוכנות הרמות הבין-מונטניות. גם נהר קולומביה וגם נהר הקולורדו עולים הרחק בפנים הארץ ליד הפינות המזרחיות ביותר של הקורדילרה, וזורמים דרך רמות ואגנים בין-מונטוניים אל האוקיינוס. יערות כבדים מכסים את החוף הצפון-מערבי, אך במקומות אחרים עצים נמצאים רק בטווחים הגבוהים מתחת לאזור האלפיני. העמקים, הרמות והאגנים הבין-מונטוניים נעים בין שטחים נטולי עצים למדבר כשהאזור הצחיח ביותר נמצא בדרום מערב.
המישורים הפנימיים הגבוהים נמצאים בין שני החופים, ומשתרעים ממפרץ מקסיקו צפונה, הרבה מעבר לגבול הבינלאומי עם קנדה, ועד לאוקיינוס הקרח הצפוני. המישורים המרכזיים מחולקים על ידי גובה אדמה בקושי מורגש לחלק קנדי ואמריקאי. מהצד של ארצות הברית, מערכת המיסיסיפי הגדולה יוצאת דרומה עד למפרץ מקסיקו. המיסיסיפי העליון וחלק מאגן אוהיו הוא אזור ערבתי צחיח למחצה, עם עצים שגדלים אך ורק סמוך לאפיקי המים. הרמות הגבוהות לכיוון האפלצ'ים נכללות באזור המיוער המזרחי הגדול, בעוד שבחלק המערבי של המישורים יש אקלים יבש כל כך עד שמגוון הצמחים המקומיים שלו דלים, ובדרום הצמחים כמעט זניחים.
נקודות הקיצון מבחינת גובה:
- המקום הנמוך ביותר: עמק המוות מחוז Inyo, קליפורניה 86 מטרים מתחת לפני הים (280 - רגל)
עמק המוות, קליפורניה, הוא הנקודה הנמוכה ביותר בארצות הברית, והנקודה השנייה בעומקה בחצי הכדור המערבי לאחר לגונה דל קרבון בארגנטינה. - המקום הגבוה ביותר: הר דנאלי מחוז דנאלי בורו, אלסקה 6,190 מטרים מעל פני הים (20,310 רגל)
הר דנאלי, אלסקה, הוא הנקודה הגבוהה ביותר בצפון אמריקה בגובה 6,190 מטר.
אקלים
סכם
פרספקטיבה
בשל גודלה הרב והמגוון הרחב של מאפיינים גאוגרפיים, ארצות הברית מכילה דוגמאות של כמעט כל אקלים עולמי. מאקלים סובטרופי בדרום ארצות הברית, אקלים טרופי בהוואי ובדרום פלורידה, אקלים קוטבי באלסקה, אקלים צחיח למחצה במישורים הגדולים ממערב לקו האורך 100°, אקלים ים-תיכוני בחופי קליפורניה ואקלים צחיח באגן הגדול ובדרום מערב. האקלים החקלאי הנוח יחסית של המדינה תרם (בחלקו) לעלייתה של המדינה כמעצמה עולמית, כאשר בצורת קשה מתרחשת לעיתים רחוקות באזורים החקלאיים הגדולים, היעדר כללי של הצפות נרחבות ואקלים ממוזג בעיקר שזוכה למשקעים נאותים.
ההשפעה העיקרית על מזג האוויר בארצות הברית היא זרם הסילון הקוטבי שנודד צפונה לתוך קנדה בחודשי הקיץ, ולאחר מכן דרומה לתוך ארצות הברית בחודשי החורף. זרם הסילון מביא מערכות לחץ נמוכות גדולות מצפון האוקיינוס השקט הנכנסות לארצות הברית היבשתית מצפון מערב האוקיינוס השקט. רכס קסקייד, סיירה נבדה והרי הרוקי קולטים את רוב המשקעים ממערכות אלו כשהן נעות מזרחה. המשקעים מצטמצמים מאוד כשהם מגיעים למישורים הגבוהים, חלק ניכר מהמשקעים נפגעים על ידי האפקט האורוגרפי כשהם נדחפים על פני מספר רכסי הרים.
ברגע שזרם הסילון עובר מעל המישורים הגדולים, הוא פוגש אדמה שטוחה ללא הפרעה המאפשרת לו להתארגן מחדש. בנוסף, לחות ממפרץ מקסיקו מטפסת לעיתים קרובות צפונה. בשילוב עם זרם סילון רב עוצמה, הדבר עלול להוביל לסופות רעמים עזות, במיוחד במהלך האביב והקיץ. לעיתים, במהלך החורף סופות אלו יכולות, בשילוב עם מערכות לחץ נמוך נוספות כשהן נעות במעלה החוף המזרחי ואל האוקיינוס האטלנטי, לצור סופות עזות. סערות אלו ידועות בשם Nor'easters ולעיתים קרובות מביאות גשם כבד, רוח ושלג לניו אינגלנד. שטחי העשב הבלתי נגמרים של המישורים הגדולים מובילים גם לכמה מתנודות האקלים הקיצוניות ביותר בעולם. הטמפרטורות יכולות לעלות או לרדת במהירות והרוחות יכולות להיות קיצוניות.
האגן הגדול ורמת קולומביה (הרמות הבין-מונטניות) הם אזורים צחיחים או צחיחים למחצה היוצרים מדבר בצל גשם ברכסי קסקייד וסיירה נבאדה. כמות המשקעים הממוצעת היא פחות מ-38 ס"מ. האזור הדרום מערבי הוא מדבר חם, עם טמפרטורות העולה על C° 38 למשך מספר שבועות בכל קיץ. האזור הדרום מערבי והאגן הגדול מושפעים גם ממונסונים ממפרץ קליפורניה מיולי עד ספטמבר, מה שמביא לאזור סופות רעמים מקומיות קשות לעיתים קרובות.
חלק גדול מקליפורניה מורכב מאקלים ים-תיכוני, עם גשמי קיצון לעיתים באוקטובר-אפריל וכמעט ללא גשם בשאר ימות השנה. באזור הפסיפיק נורת' וסט יורדים גשמים כל השנה, אך הם נעשים הרבה יותר כבדים במהלך חודשי החורף והאביב. בהרי המערב יורדים משקעים בשפע ושלג כבד מאוד. רכס קסקייד הוא אחד המקומות המושלגים ביותר בעולם, עם מקומות מסוימים המגיעים לגובה של 1,500 ס"מ שלג בממוצע מדי שנה, אך באזורים הנמוכים יותר הקרובים לחוף יש מעט מאוד שלג.
בפלורידה יש אקלים סובטרופי בחלק הצפוני של המדינה ואקלים טרופי בחלק הדרומי של המדינה. הקיץ רטוב והחורף יבש בפלורידה. מדי שנה חלק ניכר מפלורידה, כמו גם מדינות הדרום הופכות לנטולות כפור. החורפים המתונים של פלורידה מאפשרים לתעשיית פירות טרופיים ענקית לשגשג בחלק המרכזי של המדינה, מה שהופך את ארצות הברית לשנייה רק לברזיל בייצור הדרים בעולם.
אפקט מזג אוויר משמעותי נוסף (אך מקומי) הוא שלג מקפיא אגמים שיורד מדרום וממזרח לימות הגדולות, במיוחד בחלקים ההרריים של חצי האי העליון של מישיגן ובמישור הטוג היל במדינת ניו יורק. אפקט האגם גורם להצטברות של מעל למטר וחצי שלג באזור באפלו, לאורך כל החורף של 2006–2007. גם אזורים נרחבים במדינת יוטה יכולים לקבל הצטברויות משמעותיות של אפקט האגם בשל ימת המלח הגדולה.
אירועי קיצון
בצפון אלסקה, בשל הטונדרה והתנאים הארקטיים השולטים שם, הטמפרטורה מסוגלת לרדת עד ל-C° 62.2−[12]. בקצה השני של הספקטרום, עמק המוות בקליפורניה, הגיע פעם
ל-C° 56.7, הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנרשמה אי פעם על פני כדור הארץ[13].
בממוצע, ההרים של המדינות המערביות זוכים לרמות השלג הגבוהות ביותר על פני כדור הארץ. מפלס השלג השנתי הגדול ביותר הוא בהר ריינייר הממוקם במדינת וושינגטון, ומגיע עד לגובה של 1,750 ס"מ שלג; שיא השלג שם היה 2,850 ס"מ בחורף 1971–1972. שיא זה נשבר על ידי אזור הסקי הר בייקר בצפון מערב וושינגטון שדיווח על 2,900 ס"מ שלג בעונת השלג 1998–1999. מקומות נוספים עם שלג משמעותי מחוץ לרכס הקסקייד הם הרי הוואסטץ' ביוטה, הרי סן חואן בקולורדו וסיירה נבדה בקליפורניה.
במזרח, האזור הסמוך לימות הגדולות וההרים בצפון מזרח זוכים לכמות השלג הגדולה ביותר, אם כי רמות שלג כאלה אינן מתקרבות לרמות השלג במערב ארצות הברית. לאורך החוף הצפון-מערבי של האוקיינוס השקט, כמות המשקעים גדולה יותר מכל מקום אחר ביבשת ארצות הברית, כאשר יער הגשם של קווינו במדינת וושינגטון קולט בממוצע של 348 ס"מ משקעים כל שנה[14]. הוואי מקבלת אפילו יותר, עם 1,026 ס"מ משקעים שנמדדים מדי שנה בביג ביג, מאווי[15]. נמל Pago Pago בסמואה האמריקאית הוא הנמל הגשום ביותר בעולם. במדבר מוהאבי, בדרום מערב, נמצא המקום היבש ביותר בארצות הברית העיר יומה, אריזונה, עם ממוצע של 6.7 ס"מ משקעים בכל שנה[16].
בחלקים המרכזיים של ארצות הברית, סופות טורנדו נפוצות יותר מבכל מקום אחר על פני כדור הארץ[17] והן מגיעות לרוב באביב ובקיץ. הוריקנים קטלניים והרסניים מתרחשים כמעט מדי שנה לאורך חוף הים האטלנטי ומפרץ מקסיקו. אזור האפלצ'ים והמערב התיכון חווים את השיטפונות הקשים ביותר, אם כי כמעט אף אזור בארצות הברית אינו חסין מפני הצפות. בדרום מערב יש את הבצורות הקשות ביותר; סבורים כי אחד מהם נמשך למעלה מ-500 שנה ופגע בשבטי האנסאזי[18]. המערב שופע מדי שנה בשריפות ענק בשל היובש הרב.
אסונות טבע
סכם
פרספקטיבה
ארצות הברית מושפעת ממגוון אסונות טבע מדי שנה. אף על פי שהבצורת נדירה, היא גרמה מדי פעם לשיבושים גדולים, כמו במהלך אגן האבק (1931–1939). שטחים חקלאיים נכשלו ברחבי המישורים, אזורים שלמים כמעט וננטשו מאוכלוסייתם, וסופות אבק הרסו את הארץ.
סופות טורנדו והוריקנים
המישורים הגדולים והמערב התיכון, בשל מסות האוויר המנוגדות, רואים תכופות סופות רעמים קשות והתפרצויות טורנדו במהלך האביב והקיץ, כאשר כ-1,000 סופות טורנדו מתרחשות מדי שנה[19]. רצועת האדמה מצפון לטקסס, דרומית לקנזס ונברסקה ומזרחית לטנסי ידועה בשם סמטת הטורנדו, שבה יש בבתים רבים מקלטי טורנדו ובעיירות רבות יש סירנות טורנדו בשל סופות טורנדו תכופות מאוד באזור.
הוריקנים הם אסון טבע נוסף שנמצא בארצות הברית, שיכול לפגוע בכל מקום לאורך חוף מפרץ מקסיקו או החוף המזרחי, כמו גם בהוואי באוקיינוס השקט. בסיכון במיוחד נמצאים החופים המרכזיים והדרומיים של טקסס, האזורים מדרום מזרח ללואיזיאנה, מזרחית לחלק הצפון מערבי של פלורידה, חצי האי פלורידה והקצוות של צפון קרוליינה, אם כי כל חלק מהחוף עלול להיפגע. גם השטחים והנכסים של ארצות הברית בים הקריבי, כמו פוארטו ריקו ואיי הבתולה של ארצות הברית, חשופים להוריקנים בשל מיקומם.
עונת ההוריקנים נמשכת מה-1 ביוני עד ה-30 בנובמבר, עם שיא מאמצע אוגוסט עד תחילת אוקטובר. חלק מההוריקנים ההרסניים ביותר כללו את הוריקן גלווסטון ב-1900, הוריקן אנדרו ב-1992, הוריקן קתרינה ב-2005, והוריקן הארווי והוריקן מריה ב-2017.
הוריקנים (הידועים כציקלונים באוקיינוס השקט) נכשלים בהיווצרות בחוף המערבי של ארצות הברית בגלל טמפרטורות המים הקרירות מכדי לקיים אותן. עם זאת, שרידי ציקלונים טרופיים ממזרח האוקיינוס השקט משפיעים מדי פעם על מערב ארצות הברית, ומביאים לגשם מתון עד כבד.
הצפות ושיטפונות
קיימות הצפות קשות מדי פעם. בין הזכורים מביניהן הם שיטפון מיסיסיפי הגדול ב-1927, השיטפון הגדול ב-1993, והצפות נרחבות ומפולות בוץ שנגרמו על ידי אירועי אל ניניו בשנים 1982–1983 במערב ארצות הברית. הצפות עדיין נפוצות, בעיקר בחוף המזרחי, במהלך סופות הוריקן או מזג אוויר סוער אחר, למשל בשנת 2012, כאשר הוריקן סנדי החריב את האזור. עם זאת, הצפות מקומיות יכולות להתרחש בכל מקום, ומפולות בוץ מגשם חזק עלולות לגרום לבעיות בכל אזור הררי, במיוחד בדרום מערב המדינה. משטחים גדולים של שיחים מדבריים במערב עלולים לתדלק את התפשטותן של שריפות בר. הקניונים הצרים של אזורי הרים רבים במערב ופעילות סופות רעמים עזות במהלך הקיץ מובילים לעיתים גם לשיטפונות בזק הרסניים, בעוד שסופות שלג במזרח עלולות להפסיק את הפעילות בכל צפון מזרח המדינה (אם כי סופות שלגים כבדות עלולות להתרחש כמעט בכל מקום).
הפרעות טקטוניות
החוף המערבי של ארצות הברית היבשתית מהווה חלק מטבעת האש הפסיפית, אזור של פעילות טקטונית וגעשית כבדה המהווה את המקור ל-90% מרעידות האדמה בעולם. בצפון-מערב אמריקה רואים את הריכוז הגבוה ביותר של הרי געש פעילים בארצות הברית, בעיקר במדינות בוושינגטון, אורגון וצפון קליפורניה לאורך רכס קסקייד. ישנם מספר הרי געש פעילים הממוקמים באיי הוואי, כולל קילוואה שמתפרץ בהתפרצות מתמשכת מאז 1983, אך הם בדרך כלל אינם משפיעים לרעה על תושבי האיים. לא הייתה התפרצות גדולה או מסכנת חיים באיי הוואי מאז המאה ה-17. התפרצויות געשיות יכולות להיות הרסניות מדי פעם, למשל בהתפרצות של הר סנט הלנס ב-1980 בוושינגטון.
טבעת האש הופכת את קליפורניה ודרום אלסקה לפגיעים במיוחד לרעידות אדמה. רעידות אדמה עלולות לגרום לנזק רב, כמו רעידת האדמה בסן פרנסיסקו ב-1906 או רעידת האדמה של יום שישי הטוב ב-1964 ליד אנקורג', אלסקה. קליפורניה ידועה בפעילות טקטונית, ובשל כך מבנים גדולים נדרשים להיות עמידים בפני רעידות אדמה כדי למזער אובדן חיים ורכוש. חוץ מרעידות אדמה הרסניות, קליפורניה חווה רעידות אדמה קלות על בסיס קבוע.
היו כ-100 רעידות אדמה משמעותיות מדי שנה משנת 2010 עד 2012. הממוצע בעבר היה 21 בשנה. על פי ההערכות, הדבר נובע מההשלכות העמוקות של סדיקה הידראולית. אף רעידה בשנים האחרונות לא עבר את העוצמה 5.6, ואף אחד לא נהרג[20].
אסונות טבע אחרים
אסונות טבע נוספים כוללים: צונאמי סביב אגן האוקיינוס השקט, גלישות בוץ בקליפורניה ושריפות יער בחלק המערבי של ארצות הברית הרציפה. אף על פי שהבצורת נדירה יחסית, היא גרמה מדי פעם להפרעות כלכליות וחברתיות גדולות, כמו במהלך אגן האבק (1931–1939), שהביא לכשלים נרחבים ביבול וסופות אבק, שהחלו בדרום המישורים הגדולים והגיעו עד לאוקיינוס האטלנטי.
אדמות ציבוריות
ארצות הברית מחזיקה אזורים רבים לשימוש ולהנאת הציבור. אלה כוללים פארקים לאומיים, מונומנטים לאומיים, יערות לאומיים, שטחים פתוחים ואזורים אחרים.
אוכלוסייה
במונחים של גאוגרפיה אנושית, ארצות הברית מאוכלסת על ידי מגוון רב של זרמים אתנים ותרבותיים. 65% מהתושבים הם נוצרים לבנים, בעוד השאר כוללים יהודים, מוסלמים, הינדים, היספנים, אפרו-אמריקאים, אסייתים וילידים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל ארצות הברית | ||
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.