Loading AI tools
התקפות ערבים על יהודים ביפו ובמושבות שאירעו במאי 1921 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מאורעות תרפ"א (כונו גם פרעות תרפ"א) היו סדרה של מעשי רצח, אלימות, ואונס ביהודים,[1] שוד וביזת רכושם, בידי ערבים וקרבות מול הערבים של מגינים יהודים ושל כוחות צבא ומשטרה בריטיים (כולל כוחות אנגלים, הודים וערבים), על רקע דרישת הערבים להקים בית לאומי ערבי בישראל ולמנוע עליה של יהודים לישראל. המאורעות החלו בכ"ג בניסן ה'תרפ"א (1 במאי 1921) והסתיימו לאחר חמישה ימים, ב-6 במאי 1921. האירועים החלו במעשי טבח ביפו בהם נהרגו מירב הקורבנות היהודים, ולאחר מכן בוצעו התקפות על מספר מושבות יהודיות בהן פתח תקווה, רחובות וחדרה. במהלך המאורעות נרצחו 47 יהודים ונפצעו 140. לפורעים הערבים היו 48 הרוגים ו-73 פצועים מירי של הצבא הבריטי ושל מגינים יהודים על התוקפים. היקף המהומות ומעשי הרצח היה הגדול ביותר שידע היישוב העברי עד אז. קדמו להן מאורעות תר"פ, ואף אירועי אלימות קדומים יותר כמו ההתקפה על פתח תקווה ב-1886 ומאורעות יפו ב-1908.
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
| ערך מחפש מקורות | |
אלימות הערבים דחפה את הבריטים להגדיל את תמיכתם בתביעות הערבים. ב-14 במאי הם הודיעו על הפסקה זמנית של העלייה היהודית. ביוני, הודיע הנציב העליון כי מעתה ואילך תוגבל העלייה היהודית בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית של הארץ, והבטיח כי התושבים ישתתפו בניהול ענייני הממשל. הבריטים הקימו את ועדת הייקראפט במטרה לחקור את הסיבות שהובילו למאורעות. מסקנות הוועדה הובילו לפרסום הספר הלבן הראשון בשנת 1922. בעקבות מעורבות של חיילים יהודים מגדוד "הראשון ליהודה" (בהגנת העיר תל אביב ותושבי יפו) פרקו הבריטים את הגדוד, שהיה נצר לגדודים העבריים.
ערביי המזרח התיכון התקוממו נגד תוצאות מלחמת העולם הראשונה במזרח התיכון - ההשתלטות הבריטית־צרפתית על האזור. רגש הלאומיות הערבית זקף ראשו ודרש ריבונות. שברון חלומה של הממלכה הערבית של סוריה, פרעות תר"פ, ופצעי ועידת סן רמו שאשררה את הסכם סייקס–פיקו - האחיזה האנגלו-צרפתית בשטחי האימפריה העות'מאנית לשעבר, לא העלו ארוכה גם לא בעקבות יוזמתו של שר המושבות הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל, לכינוסה של ועידת קהיר במטרה להגיע להסדר ולהרגיע את הרוחות. צ'רצ'יל גם הגיע לארץ ישראל לביקור. כשביקר בארץ ישראל במרץ 1921, פנתה משלחת מטעם הוועד הפועל הערבי לצ'רצ'יל בבקשה לבטל את הקמת הבית הלאומי היהודי שהובטח בהצהרת בלפור, לסגור את שערי ארץ ישראל בפני עלייה יהודית ולהקים בארץ ממשלה לאומית ערבית.
בתגובה לדרישה של המשלחת הערבית הודיע צ'רצ'יל כי ממשלת בריטניה מחויבת לעם היהודי לפי הצהרת בלפור.
במרץ 1921 חודשה ביפו פעילותו של העיתון "פלסטין" שהסית נגד היהודים והתנגד למדיניות הבריטית בסוגיית ארץ ישראל. הסכמת הבריטים להופעת העיתון הביאה את מנהיגי הערבים למסקנה כי הממשלה איתם. דבריו של צ'רצ'יל על הצורך להיזהר מכניסתם של יסודות קומוניסטים ארצה עוררה את המסיתים לקשור את מעשיהם עם פעולה אנטי קומוניסטית. להערכתם "בולשביזם" שהביאו היהודים ממזרח אירופה היה אמור לעורר אהדה לערבים בקרב חוגים שמרניים בבריטניה.
ב-1 במאי 1921 התקיימה בתל אביב תהלוכת פועלים (לציון "אחד במאי") מטעם אחדות העבודה, שקיומה אושר על ידי מושל יפו. אותה שעה יצאה מנווה-שלום, על גבול שכונת מנשייה, קבוצה של חברי המפלגה הקומוניסטית (מופ"ס) נושאים כרזות עם סיסמאות מהפכניות ביידיש. עוזר המושל אסר עליהם ערב קודם לצאת להפגנה, אך הם יצאו להפגין חרף ההוראה. שתי הקבוצות היהודיות התנגשו והחלו חילופי מהלומות. המשטרה הבריטית הפרידה בין הניצים והחלה לרדוף אחרי הקומוניסטים שברחו לכיוון נוה שלום וליפו.
ועדה בריטית קבעה כי בעקבות כך נפוצו בקרב הערבים שמועות שיהודים תקפו ערבים. הקומוניסטים קראו לערבים להתקומם נגד "הכידונים הבריטים" ומסיתים ערבים טענו שהממשלה מפזרת את הפגנותיהם ובאותה שעה היא מתירה ליהודים לצאת בהפגנות מהפכניות. אולם לפי עדויות, המוני ערבים חמושים בברזלים וברובים זרמו ליפו באותו בוקר עוד לפני התהלוכות, וההתנגשות הפנים יהודית שימשה עילה בלבד. הערבים שהתקהלו דרשו נקמה על ערבים שנפגעו בידי יהודים, על אף שלא היו כאלה.[2]
![Thumb](#/media/קובץ:שלט_הסבר_על_"בית_החלוץ"_ביפו.jpg)
בשנת 1921 הייתה יפו העיר השנייה בגודלה בארץ ובה 42,000 נפש ובהם כ-16,000 יהודים, מהם 10,000 זה מקרוב באו מאז הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. היהודים גרו ביפו גופא בשכונות היהודיות של תל אביב כנוה צדק ובשכונות מעורבות כמנשייה היא נווה שלום בקרב דוברי העברית במרחב. תל אביב הייתה בימים ההם שכונה קטנה בת 3,600 נפש שרובם מצאו את מחייתם ביפו. ועד תל אביב השתדל למנוע פתיחת בתי מסחר ובתי מלאכה בתחומה, כדי שלא תאבד את צביונה כפרבר גנים.
ההתקפה הערבית ביפו החלה בצהרי 1 במאי 1921 בהתנפלות על עוברים ושבים יהודים וביזת חנויות יהודים בשוק מנשייה ושוק א-דיר. הערבים היו מצוידים בנשק קר כמו אלות, פגיונות ואבנים, והיהודים ניסו להגן על עצמם אולם מיד הצטרפו לתוקפים שוטרים ערבים שירו על היהודים.
המסיתים הערבים כיוונו את הפורעים ל"בית העולים" כדי להביע את זעמם נגד העלייה היהודית. בעת ההתקפה שהו בבית כ-70 עולים חדשים שלא היו מזוינים. הערבים ניסו לזרוק פצצה פרימיטיבית אבל היא התפוצצה וקטלה את הערבי שניסה לזרקה. זה העלה את חמת הערבים והם ניסו לפרוץ את הגדר ולחדור לחצר הבית אך המגינים הוציאו מוטות ברזל מהגדר הפנימית והדפו את ההתקפות במשך כארבעים וחמש דקות, וקיוו ששוטרי יפו יבואו לחלץ אותם. שני קצינים ושוטרים ערביים הגיעו למקום, אך במקום לחלץ את היהודים הם פתחו עליהם באש. השוטרים זרקו שני רימוני יד לחצר ופרצו אליה. המגינים נסוגו לבית והתבצרו בקומה הראשונה. הערבים פרצו לחדר הקריאה בקומה הראשונה והרגו בגרזנים ובסכינים את המגינים שהיו בו והחלו בביזה. פקיד משרד העלייה בנמל, ניסל רוזנברג, ששמע על ההתקפה הזעיק את הקצין הבריטי מיג'ור ליונל ג'ון שהגיע לבית העולים עם שוטר נוסף, ופיזר את הערבים ביריית אקדח, לפני שהספיקו לפגוע ביהודים בקומה השנייה. בהתקפה נרצחו 14 יהודים ונפצעו רבים. בין הנרצחים היו מנהלי הבית דובה ויהודה צ'רקסקי.
מתחם יהודי נוסף שהותקף ביפו על ידי המון ערבי מוסת היה מתחם בתי ורשה, בסמוך למושבה הגרמנית. בעליו של המתחם, שאול יצחק פניגשטיין, בני משפחתו ומספר אנשי הגנה, דאגו מבעוד מועד לבצר את הדירה הפונה לחזית, לכיוון השער, וסירבו להצעת שכנם הערבי, עלי, להתפנות לתל אביב בהמעיטם בערך הסכנה ומתוך אמונה בידידיהם הערבים. כנופיה של אנשי שכם הגיעה לשער המתחם מוקף החומה וניסתה לפרוץ אותו במוטות ברזל וגרזנים. השכן הערבי, עלי, הגן על השער בגופו וצעק לתוקפים: "הרגו אותי ואל תגעו בשכני לרעה". הפורעים לא שעו לתחנוניו, דחפוהו והמשיכו בניסיונם לפרוץ למתחם. מפקד אנשי ההגנה במקום 'זכר', זכריה אוריאלי, איש הקיבוץ החשאי, עמד לפתוח באש מאקדחו אולם שאול יצחק פניגשטיין אחז בידו וביקשו להימנע מירי שמא פגיעה בתוקפים תחמיר את מצב הנצורים. עוד לא תם הוויכוח בין השניים ואנשי הכנופיות נראו נמלטים על נפשם מאימת חיילים בריטים מזוינים שהתקרבו למתחם ממזרח. היו אלו אנשי הגדוד העברי הראשון ליהודה שחשו מסרפנד לבקשת העזרה של 'ועד ההגנה' של תל אביב להציל את הנצורים ולהקיף את תל אביב בחגורת ביטחון.[3] הם הגיעו לתל אביב ללא ידיעתו של מפקדם אליעזר מרגולין, אך כשנודע הדבר למרגולין הוא לא היסס ובא לתל אביב לפקד על חייליו. הערבים ניסו לפרוץ מיפו אך נהדפו באש החיילים. הצטרפות חיילי הגדוד העברי למגיני תל אביב, דוגמת קבוצת קדם[4] בפיקודו של שמשון בלוך וקבוצות נוספות שפעלו בעיר, העלתה את חמתם של הבריטים אשר תוך זמן קצר פירקו את הגדוד וגירשו את מרגולין מארץ ישראל.
הוועד הפועל הערבי והאגודה המוסלמית-נוצרית ביפו מיהרו להסתייג בפני הנציב העליון מההתפרצויות. העיתון הערבי "אל-כרמל", המקורב לחוגי הוועד הפועל, גינה אותן באופן מלא וראה בהן מעשה של פרחחים. התנהלות זו יצרה מתיחות בין הצעירים המיליטנטיים ביפו לבין מנהיגות האגודה המוסלמית-נוצרית ונכבדי הציבור, וסלים עבד אל-רחמן אל-חאג' אבראהים, שעמד ככל הנראה מאחורי ההתפרצויות, תקף את האגודה על כך שאינה עושה דבר.[5]
ארגון חשאי של יוצאי השומר, "הקיבוץ החשאי", החליט לחסל את קצין המשטרה הערבי תאופיק ביי א-סעיד שטעו לראות בו אחראי לטבח ב"בית העולים". הביצוע הוטל על שניים מחבריו. ב-17 בינואר 1923 ארבו לו ליד ביתו בשכונת מנשייה ביפו ואחד מהם, ירחמיאל לוקאצ'ר, ירה בו והרגו.
ערך מורחב – רצח יוסף חיים ברנר וחבריויהודה יצקר עלה ארצה בשנת 1919 באונייה רוסלן ופגש את בני משפחתו שעלו ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא שכר בית מבודד בתוך פרדס בפאתי אבו כביר והקים שם משק חלב. קומת הקרקע נועדה לעבודה ובה היו הפרות, המספוא ומחבצת החמאה. את התוצרת היה משווק לתל אביב. בקומה השנייה היו מספר חדרים אותם השכיר לדיירי משנה, הסופרים יוסף חיים ברנר, יוסף לואידור, צבי גוגיג (ברגגרין) וצבי שץ שהיה חתנו של יצקר.
עם פרוץ המאורעות, ב-1 במאי 1921 הטילו הערבים מצור על הבית וניסו לפרוץ אליו אבל יוסף לואידור שהיה מצויד ברובה, הניס אותם.
בבוקר 2 במאי 1921 החליטו הנצורים לפרוץ מהבית לכיוון תל אביב. לרוע מזלם היה מול הבית בית קברות שייח' מוראד. לבית הקברות הגיעה באותו הזמן תהלוכת לוויה של נער ערבי שנהרג יום לפני כן במאורעות ביפו. קהל המלווים המוסת נתקל בנסוגים מהבית והתקיף אותם. הסופר יוסף לואידור פתח באש ופצע קשה את אחד המלווים שמת מפצעיו. כמה מהיהודים נרצחו במקלות ובגרזנים ואילו ברנר ושץ נורו למוות. הערבים התעללו בגופת לואידור, ביתרו אותה והעלימו אותה והיא לא נמצאה עד היום. חמישה ערבים שנאשמו ברצח הובאו למשפט אך שוחררו מחוסר ראיות.
הנרצחים היו: הסופר יוסף חיים ברנר - בן 40, הסופר צבי גוגיג (ברגגרין) - בן 25, יהודה יצקר - בן 45, בנו אברהם יצקר - בן 19, הסופר יוסף לואידור - בן 28 והסופר צבי שץ - בן 31. הם נקברו בקבר אחים בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
אירועי הדמים בנווה שלום וביפו, זעזעו את יהודי הארץ שקיוו להקמת בית לאומי לעם היהודי על פי הצהרת בלפור, ושררה בהם תחושת "פעמי המשיח" מאז מינויו של הרברט סמואל כנציב העליון ביוני 1920. תל אביב, שהייתה בראשיתה שכונה של יפו, הוכרזה ב-11 במאי כ"מועצה עירונית" (Township) עצמאית, בהוראת הנציב. וכבר ב-8 במאי החלה פעילותה של משטרה עירונית בפיקודו של חיים הלפרין. "ועד ההגנה של תל אביב" התארגן לפעולה ב-2 במאי, בראשותו של פנחס רוטנברג. הייתה זו ראשית פעילותו הממשית של ארגון "ההגנה" שעל הקמתו הוחלט ביוני 1920 בכינוס אחדות העבודה בחוות כנרת. כ-9,000 פליטים יהודים שעזבו את יפו בימי הפרעות וסירבו לחזור ולהתגורר בה עם סיומם עברו לתל אביב והתפצלו בין "חברת נווה-שאנן" אשר עתידה הייתה להקים את שכונת נווה שאנן לבין "אגודת מחוסרי הדירות" של חיים בוגר (בוגרשוב) אשר הקימה את שכונת נורדיה על קרקעות קרן קיימת לישראל.[6] גידול האוכלוסייה הביא לתנופת בנייה ופיתוח של העיר אשר מנתה בסוף 1922 כ-12,000 תושבים.
![Thumb](#/media/קובץ:בית_הקברות_"שייח'_מוראד"_על_רקע_בית_הנוער_העובד_והלומד_(בית_יצקר_לשעבר).jpg)
כאשר הגיעו לפתח תקווה הידיעות על המאורעות ביפו, התכנסו ראשי המושבה ובחרו בוועד הגנה בראשותו של אברהם שפירא. נקבעו שלושה קווי הגנה: הקו הראשון היה חיצוני והתבסס על פלוגת רוכבים חמושים שהייתה אמורה לפגוש את התוקפים בשדות פתח תקווה. קו ההגנה השני הקיף את כל המושבה וממנו אסור היה למגינים לסגת וקו הגנה פנימי במרכז המושבה שהגן על הנשים הילדים והזקנים, שהיו אמורים להתרכז במרכז המושבה במבנים מבוצרים כיקב פרידמן בו מצאו מקלט רבים מבני המושבה.
מצפון לפתח תקווה היו שני יישובים קטנים: כפר סבא ועין חי (לימים כפר מל"ל). ב-3 במאי 1921 הגיעו לפתח תקווה שליחים משני היישובים האלה והודיעו כי הפועלים הערבים שעבדו אצל האיכרים היהודים נקראו לעזוב את עבודתם. כמה מהם הודיעו כי באסיפות בקלקיליה, טירה, מיסקי ושאר הכפרים, הוחלט לעלות על יפו ולעזור שם לערבים ובדרך להשמיד את המושבות היהודיות. נציגי כפר סבא ועין חי דרשו מוועד ההגנה בפתח תקווה שישלחו להם עזרה, אולם הם נענו כי הוחלט לא לפצל את כוחות ההגנה וכי עליהם להפקיר את רכושם ולהגיע במהירות לפתח תקווה כדי לעזור בהגנתה. בלית ברירה פונו יישובים אלה במהירות והערבים עטו עליהם, בזזו אותם והעלו אותם באש כמעט מבלי להותיר דבר.
![Thumb](#/media/קובץ:אנדרטה_לנופלים_במאורעות_תרפ"א_בפתח_תקוה.jpg)
בפתח תקווה התעורר ויכוח בין צעירי המושבה ובראשם אברהם שפירא ובין גורמים אחרים, בראשם אבשלום גיסין, שהיה קצין בצבא הטורקי, שנמנו על מגיני המושבה. האחרונים טענו כי הפרשים יהיו מטרה לכדורי הערבים שיתחפרו בשטח, ולכן יש להתבסס על הגנה נייחת סביב למושבה. תוכניתו של אברהם שפירא, שהיה מוותיקי השומרים והמפקד הדומיננטי בשטח, היא זו שהתקבלה.
עם שחר 5 במאי 1921 גילו תצפיתנים כוח של כ-400 ערבים מערביי שבט אבו כישכ מתקרבים למושבה מצפון.[7] אברהם שפירא יצא בראש פלוגת פרשים חמושים כדי לקבל את פניהם בשדות צפונית למושבה. תוכניתו של שפירא התבררה עד מהרה כמוטעית. הערבים החלו לצלוף על הרוכבים אשר היוו מטרה נוחה לכדוריהם. החלה נסיגה בלתי מסודרת לקו ההגנה השני. בנסיגה זו נהרג אבשלום גיסין. הערבים התעודדו והגיעו לקרבת העמדות הקדמיות והיה חשש שהם יעקפו אותן מצד מערב ויפרצו למושבה.
מאזן הכוחות השתנה כשמשוריין ובו חיילים הודים מצבא המנדט הבריטי, הגיע בעקבות קריאתם על ידי שליחים שהצליחו להגיע דרך הפרדסים לתחנת הרכבת ראש העין. החיילים ההודים פתחו באש מכונת ירייה על התוקפים ואלו החלו לסגת, כשהם משאירים במקום יותר מ-20 הרוגים.
באותו זמן גילה מטוס בריטי כ-400 ערבים מתקרבים למושבה מדרום, מיהודיה. באותו זמן הגיעה למקום מכונית משוריינת מיפו ופלוגת חיילים הודים והמטוס כיוון אותם לערבים. הצבא פתח עליהם באש. 7 ערבים נהרגו והשאר ברחו לכיוון יהודיה.
בהתקפה נהרגו 28 ערבים ו-4 יהודים. לזכרם של הנופלים היהודים הוקמה אנדרטה הנמצאת ליד בית העירייה. אנדרטה נוספת נמצאת בגן ליד יד לבנים.
עד לקביעת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בכל שנה, בכ"ז בניסן, היה יום חג בפתח תקווה[8]; יום שבו התקיימה עצרת זיכרון לחללי הקרב, היו תהלוכות ולא התקיימו לימודים בבתי הספר. קביעתו של יום זה כיום הזיכרון לשואה ולגבורה, גרמה לביטולו בפועל של יום החג העירוני.
באותם הימים חדרה הייתה מושבה בת 600 נפש. בליל 6 במאי 1921 התאספו בטולכרם פלחים מזוינים מכל הסביבה והמסיתים סיפרו להם כי היהודים שוחטים נשים וטף ביפו. עם שחר יצא ההמון בדרך לחדרה. ועד ההגנה החל לרכז נשק וקבע עמדות הגנה חפורות בגבול המושבה. הערבים הגיעו למושבה מצד דרום -מזרח ומספר בתים נעזבו. המגינים ירו על הערבים ולא נתנו להם להתקרב למרכז המושבה. חלק מההמון פשט על הבתים שנעזבו והעלה מספר בתים באש, בהם בית פיינברג.
בינתיים הגיעו בבהלה שליחים מהמושבה לתחנת הרכבת חדרה מזרח, שם חנו כוחות הצבא הבריטי, והזעיקו עזרה. בשעה 11:00 הגיע למקום מטוס בריטי שהבחין ב-500 ערבים מתקדמים לעבר המושבה. הטייס זרק עליהם מספר פצצות ופתח עליהם באש מקלע. ב-12:30 הוא חזר שוב והבחין בערבים בוזזים בתים. הוא פתח עליהם באש והם נסו בבהלה כשהם סוחבים את שקי הביזה.איש מבני המושבה לא נפגע. 14 בתים נבזזו ושנים הועלו באש.
עומר אל-ביטאר, נשיא האגודה המוסלמית-נוצרית ביפו, יצא עם נכבד נוסף מעירו לאזור טולכרם–קלקיליה כדי לְהָזֵם את השמועות שנפוצו שם על כך שהיהודים ביפו הורגים ערבים.[5]
ב-6 במאי 1921 התאסף ברמלה המון חוגג לחגיגות נבי צאלח. השלטונות הבריטיים הרשו את קיום החגיגה לאחר שנכבדים ערביים ערבו להתנהגותו של ההמון.
המושבה רחובות התכוננה להתקפה. חולק נשק למגינים ונבנו עמדות הגנה בנקודות השולטות על מבואות המושבה. אחת העמדות הייתה בבית סלוצקין, בנין קיצוני בצפון המושבה, ששלט על הדרך לרמלה.[9] המפקדה הייתה בביתו של משה סמילנסקי שהיה מפקד ההגנה ברחובות.
עם סיום החגיגה ברמלה החלו מסיתים לעורר את קהל החוגגים לפנות לעבר רחובות. בשעה 14:00 הגיעו המוני הערבים לצפון המושבה בצעקות "עליהום" ו-"איטבח אל יאהוד". בהגיעם למרחק של כמאה מטר מבית סמילנסקי, פתחו עליהם המגינים באש. כמה מהם נהרגו ונפצעו והשאר נמלטו בבהלה. מתושבי רחובות לא נפגע איש.
היקף המהומות היה הגדול ביותר שידע היישוב עד אז. מודיעין ההגנה לא חזה את פריצתן ולא היה מוכן לכך. זה מסביר את הנפגעים הרבים ביפו. המושבות לעומת זאת נערכו להגנה והדפו את הערבים בנפגעים מעטים.
הצבא הבריטי מנע בפעילותו את הריסת המושבות חדרה ופתח תקווה. ביפו נעצרו אנשים רבים, שנשפטו על ידי בית משפט מיוחד שהוקם והיה מורכב משלושה שופטים. מספר אניות בריטיות הוזעקו לארץ ישראל, הראשונה הגיעה ליפו ב-5 במאי. בתחום יפו ותל אביב הוכרז על משפט צבאי ונאסרה נשיאת נשק. כוחות הצבא תוגברו על ידי יחידות ממצרים. קנסות קולקטיביים הוטלו על טולכרם, קאקון, כפר סאבא הערבית ושבטי ואדי אל-חוארת ואבו כישכ, בסך 6,000 לירות מצריות על כל כפר. הקנס הקיבוצי, המאסרים והחיפושים שנעשו על ידי הצבא הבריטי בנפת טולכרם, גרמו לירידה בהתלהבות הלאומית באזור.[5]
ב-14 במאי הורה הנציב העליון על הפסקה זמנית של העלייה היהודית ואף עיכב את בואם של 150 עולים שכבר היו בדרכם לארץ ישראל. ב-3 ביוני, יום הולדת המלך, נשא הנציב נאום, בו קבע כי מעתה ואילך תוגבל העלייה היהודית בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית של הארץ, והבטיח כי התושבים ישתתפו בניהול ענייני הממשל. נאומו ביטא באופן רשמי את מדיניות ממשלת בריטניה ואושר על ידי הקבינט והפרלמנט הבריטי.[5]
בעקבות המאורעות הקימו הבריטים את ועדת הייקראפט במטרה לחקור את הסיבות שהובילו למאורעות. מסקנות הוועדה הובילו לפרסום הספר הלבן הראשון. כמו כן בעקבות מעורבות של חיילים יהודים מגדוד "הראשון ליהודה" (בהגנת העיר תל אביב) פרקו הבריטים את הגדוד, שהיה נצר לגדודים העבריים.
מאורעות תרפ"א נתנו דחיפה גדולה לכיוון הרעיון של עבודה עברית, במיוחד במושבות הגדולות פתח תקווה, חדרה, רחובות וראשון לציון[10].
ערך מורחב – מאורעות ב' בנובמבר תרפ"בהמועד השנתי של הצהרת בלפור ב-2 בנובמבר, היה למועד תהלוכת מחאה שנתית של התנועה הלאומית הפלסטינית. בתהלוכת המחאה השנתית של 1921, התפרעו ערבים חמושים בעיר העתיקה בירושלים, בדומה לפרעות תר"פ בפסח שבשנה הקודמת. הפורעים פרצו לבתי משפחות פגעו בהם ובזזו את בתיהם. בפעם זו נתקלו הפורעים בהתנגדות שכללה גם ירי לעברם והאירוע הסתיים לאחר מספר שעות. חמישה יהודים וערבי אחד נהרגו. בין ההרוגים היו יששכר דב זלטוביצקי, שמש בית הכנסת של ישיבת תורת חיים אשר נפגע מפצצה שהושלכה לחצר הישיבה ולאחר מכן נגרר ממנה ונדקר למוות. אברהם מסנר ואהרון אריה פריינד שנרצחו בפתח מלון אמדורסקי, דוד ישעיהו כהן דרעי שנרצח בביתו לעיני משפחתו. שמונה יהודים וארבעה ערבים נפצעו קשה.
בשל משכו הקצר של האירוע, הוא לא זכה לתהודה רבה. כ-40 איש נעצרו חלקם נשפטו למאסר או קנסות והיתר שוחררו. שלושה מהנשפטים בהם שוטר יהודי שחש להגנת התושבים נשפטו ל-6, 10 ו-11 שנות מאסר. לאחר ערעור משפטי, גזר דינם בוטל.
יובל מלחי, פרק 87: מאורעות תרפ"א, באתר "קטעים בהיסטוריה", 17 בדצמבר 2013
עופר אדרת, מייג'ור ג'ון הציל עשרות יהודים מרצח ביפו. במקום להוקיר אותו, הוא הוקע כבוגד, באתר הארץ, 28 באפריל 2021 מאורעות תרפ"א ותל אביב, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 10 באפריל 2021
לואיז פישר, מאורעות תרפ"א מהזווית של המדיניות הבריטית, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: לואיז פישר, ימימה רוזנטל (עורכים), חיים ויצמן: הנשיא הראשון, הוצאת גנזך המדינה, ישראל, 1995Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
