Loading AI tools
זרוע האוויר של הכוחות המזוינים של ארצות הברית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חיל האוויר של ארצות הברית (באנגלית: United States Air Force - USAF, נקרא בעברית בקיצור חה"אא – חיל האוויר האמריקאי) הוא הזרוע האווירית של הכוחות המזוינים של ארצות הברית. החיל הוקם בשנת 1917 (בעקבות כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה), והפך לזרוע נפרדת ב-18 בספטמבר 1947. החיל הוא חיל האוויר הגדול ביותר בעולם הנמצא בראש החץ של הפיתוח הטכנולוגי האווירונאוטי. חיל האוויר האמריקאי מהווה כלי מפתח במלחמותיה של ארצות הברית, והעליונות האווירית של ארצות הברית היא משתנה מרכזי במעמדה האסטרטגי העולמי. תעשיית הפיתוח האווירונאוטי לחיל האוויר האמריקאי נחשבת להיות הטובה בעולם, ומדינות רבות רוכשות את כלי הטיס המובחרים שלה, ביניהן גם מדינת ישראל. נכון לשנת 2021 החיל מפעיל 5,562 כלי טיס ו-400 טילים בלסטיים בין יבשתים. תקציב החיל הוא כ-156 מיליארד דולר ועם כוח אדם הכולל 329,614 חיילים בשירות פעיל, 174,765 חיילי מילואים ואנשי המשמר הלאומי.
   | |
| "Aim High ... Fly-Fight-Win "Integrity first, Service before self, Excellence in all we do | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 ארצות הברית |
| שיוך | הכוחות המזוינים של ארצות הברית |
| סוג | חיל אוויר |
| בסיס האם | הפנטגון, מחוז ארלינגטון |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 18 בספטמבר 1947 – הווה (77 שנים) |
| מקים היחידה |
הקונגרס של ארצות הברית  |
| מלחמות |
מלחמת קוריאה, מבצע כוח מאוחד, מבצע כוח מכוון, מלחמת אפגניסטן, מבצע שחר האודיסיאה, מלחמת עיראק, המלחמה נגד ארגון המדינה האיסלאמית, מלחמת האזרחים בסומליה, הפלישה האמריקאית לפנמה, מלחמת וייטנאם, מלחמת המפרץ, מבצע טופר העיט, מבצע קניון אל דוראדו, מבצע זעם דחוף, Libyan crisis |
| נתוני היחידה | |
| כוח אדם |
321,848 לוחמים בסדיר 68,927 אנשי מילואים 105,104 המשמר הלאומי 147,879 אזרחים |
| ציוד עיקרי | כ-750 כלי טיס, טילים |
| פיקוד | |
| יחידת אם | מחלקת חיל האוויר של ארצות הברית |
| דרגת המפקד |
 גנרל |
| מפקד נוכחי | דייוויד אולווין |
| עיטורים | |
| |
  | |
שלוש שנים אחרי טיסתם הראשונה של האחים רייט, בדצמבר 1906, צבא ארצות הברית פרסם דרישה למטוס צבאי. ב-10 בפברואר 1908 נחתם חוזה עם האחים רייט, והם החלו לייצר מטוסים עבור הצבא. בשנת 1912 הוקמה מחלקה אווירית בחיל הקשר של הצבא, ובשנת 1917, בעקבות כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, הוקם "שירות האוויר" של הצבא. שירות האוויר סיפק הגנה וסיוע לכוחות הקרקע, וזכה להצלחה רבה גם בקרבות אוויר. הכוח הקרבי האווירי הגדול הראשון של ארצות הברית נוצר כאשר הוקם שירות אווירי כחלק מחיל המשלוח האמריקאי (AEF) בפיקודו של הגנרל ג'ון "בלאק ג'ק" פרשינג. הגנרל מייסון פטריק פיקד על "שירות האוויר" של חיל המשלוח וסגנו היה בריגדיר גנרל בילי מיטשל. יחידות תעופה אלו, שחלקן אומנו בצרפת, סיפקו תמיכה טקטית לצבא ארצות הברית, במיוחד במהלך קרב סן-מייל ומתקפת מז-ארגון. בין אלופי ההפלות של שירות האוויר של היו קפטן אדי ריקנבקר ולוטננט שני פרנק לוק. במקביל ליצירת כוח קרבי זה, מערך התעופה של צבא ארצות הברית הוסר משליטת חיל האותות (אנ') והוצב ישירות תחת אחריותו של מזכיר המלחמה. משרת תת-מזכיר הוקמה כדי להנחות את שירות האוויר של הצבא, שהייתה לו אחריות כפולה לפיתוח ורכש של מטוסים, והעלאה והדרכה של יחידות אוויריות. עם תום מלחמת העולם הראשונה, שירות האוויר של חיל המשלוח פורק ושירות האוויר של הצבא בארצות הברית שוחרר ברובו לאזרחות.
בשנת 1920 הפך המערך לזרוע של הצבא (חילות הקרקע) ובשנת 1926 שירות האוויר אורגן מחדש כחיל של צבא היבשה, והפך לגיס האווירי של צבא ארצות הברית (United States Army Air Corps - USAAC). מספר המטוסים של החיל גדל בצורה משמעותית, נערכו ניסויים בתדלוק אווירי, ופותחו מטוסים מתקדמים. במהלך תקופה זו, החל חיל האוויר להתנסות בטכניקות חדשות, ופיתח את המפציצים הראשונים ממתכת ומטוסי קרב חדשים. האמריקאים היו מוקסמים מתעופה בשנות ה-20 וה-30 ורבים בציבור האזרחי סירבו לאפשר לשמרנות של מחלקת המלחמה לחסום חדשנות. הגנרל בילי מיטשל, המשנה לראש שירות האוויר, ביקש לקבל אחריות על משמר החופים של ארצות הברית, שהיה אז נתון לגמרי באחריותו של הצי. הוא יצא בהצהרות בפומבי והתעקש שמטוסיו יוכלו להטביע אוניות מערכה מדי יום אם יידרשו, טענה שהוכחה בשורה של בדיקות שהגיעו לשיא בהטבעת דרדנוט שהוחכרה בתום המלחמה מהצי הקיסרי הגרמני. מיטשל חצה קו אדום ב-1925 כשהאשים את הצי, דרך הודעה פומבית לעיתונות, ב"חוסר כשירות, רשלנות פושעת וניהול שגובל בבגידה של ההגנה הלאומית".[1] הוא הועמד לבית דין צבאי מתוקשר כפי שתכנן, והורשה לפרוש את התיאוריה שלו שכוח אווירי לבדו יספיק כדי לנצח במלחמה הגדולה הבאה. הוא הורשע, והודח מתפקידו. הוא הפך לגיבור פופולרי ודעת הקהל השפיעה על החלטת מחלקת המלחמה לחזק את חיל האוויר ולקדם הקצאת משאבים נוספים עבורו. הטיעון העיקרי של מיטשל היה שהכוח האווירי צריך להיות אוטונומי - צריך להיות נשלט על ידי טייסים שמבינים את הטכנולוגיה החדשה, טקטיקות חדשות, אסטרטגיות חדשות, ושלא יבזבזו נכסי אוויר יקרים בניסיון לסייע לצבאות ולציים של פעם. עד מותו בשנת 1936 מיטשל, כאזרח, היה נביא בלתי נלאה של חשיבות הכוח האווירי בפני קהלים אזרחיים רבים, אך הוא איבד קשר עם פיתוחים של עולם התעופה וחדל להיות בעל השפעה בתוך השירותים.[2] יתרה מכך, ההתקפות הכמעט היסטריות שלו על ההרכב הקיים של הכוחות המזוינים קנו לו יריבים רבים. במהלך שנות העשרים והשלושים חיל האוויר הצליח בכמה פעלולי פרסום, אבל תמיד נראה שמקומו מואפל על ידי אזרחים קובעי שיאים אוויריים כמו צ'ארלס לינדברג (מבצע טיסת היחיד הטרנס-אטלנטית הראשונה), הווארד יוז או אמיליה ארהארט.
בשנת 1934 נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט, נוכח השפל הגדול, קידם קיצוץ עמוק בתקציב הכוחות המזוינים, נגד עמדתם של המפקדים. הנשיא התעמת לא פעם עם ראש מטה צבא ארצות הברית, גנרל דאגלס מקארתור, שבדיון סוער אחד אף אמר לנשיא: "כשנפסיד במלחמה הבאה, ונער אמריקאי גוסס, כידון אויב תקוע בבטנו ורגל אויב על חזהו, יפלוט את קללתו האחרונה, אני רוצה שהשם שיאמר, לא יהיה מקארתור אלא רוזוולט."[3] בנקודה מסוימת מקארתור אף הגיש את התפטרותו לנשיא, אך האחרון סירב לקבלה. בתום עימות של הנשיא עם ראשי תעשיית התעופה הצבאית, החליט רוזוולט לפתע להעביר את אחריות משלוח הדואר האווירי לסמכות חיל האוויר כדי להגדיל את חשיבותו המעשית. תוך שבוע התרסקו שמונה מטוסים. תאונות מרובות של טייסי חיל האוויר חסרי הניסיון במטוסים בינוניים עם ציוד ניווט לקוי הדגישו את שבריריותו של השירות החדש, וחתרו תחת טענותיו של מפקדיו כי בזמן מלחמה הוא יכול לחולל ניסים. עם זאת, נוכח רוחות המלחמה, הנשיא רוזוולט היה מאמין מרכזי בחשיבות של הכוח האווירי במערכה הכוללת והעמיד מאחוריו גם את דעת הקהל וגם הקונגרס. כאשר החל גיוס לגיס האווירי באביב 1940, נוכח פרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה, רוזוולט היה נמרץ כמו כל עמיתיו בקריאתו להרחבת תפקידו חיל האוויר, קרא לתעשיות הנשק לבנות חמישים אלף מטוסים בשנה, וקידם, מתחת לפני השטח, מתנדבים שנשאו עימם את מיטב הדגמים החדשים לבריטניה למלחמתה נגד הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני).[4]
בשנת 1935, כתוצאה מהמלצות של שתי ועדות ביקורת אזרחיות, המהלך הבא לקראת עצמאות של חיל האוויר התרחשה כאשר כל היחידות האוויריות, שחולקו עד כה לפיקודים יבשתיים שונים, קובצו יחד ככוח משימה אווירי תחת פיקוד אחד. מפקד חיל האוויר של המטה הכללי. הגיס האווירי, בראשותו של מפקד הגיס, המשיך להתקיים כבעבר אך כעת היה אחראי רק על אספקה, שדות תעופה והדרכה, ולמעשה המהלך חילק את חיל האוויר לשני זרועות נפרדות. על שניהם פיקדו קצינים בדרגת מייג'ור גנרל (מפקדי חיל האוויר באותה התקופה היו פרנק אנדרוז ואוסקר ווסטובר, ואחריהם התמנה לתפקיד הנרי "האפ" ארנולד). בשנת 1937 תעשיות השנק השיקו את המפציץ הכבד B-17 ("מבצר מעופף"), שהפך בהמשך למפציץ הבולט ביותר במלחמת העולם השנייה. למרות שנועד להדגים את יכולתו של חיל האוויר להגן על חופי האומה, המפציץ גם הצביע על הדוקטרינה המתגבשת בתוך חיל האוויר של עליונות ההפצצה האסטרטגית. במהלך מלחמת העולם הראשונה, טכנולוגיית התעופה התפתחה במהירות; עם זאת, הרתיעה של הצבא משימוש בטכנולוגיה החדשה החלה לגרום לראשי התעשייה האווירית ושתדלני הפיתוח האווירי לחשוב שכל עוד צבא היבשה יהיה אחראי על התעופה הצבאית, הפיתוח ייעצר ויוזנח כוח בעל ערך פוטנציאלי. הקצין הבכיר בשירות האוויר, בילי מיטשל, החל לפעול למען חיל אוויר עצמאי, שווה ערך לצבא ולצי. אבל כאמור הקמפיין הקולני שלו הביא להדחתו. חסידיו, כולל מפקדי חיל האוויר העתידיים "האפ" ארנולד וקרל ספאץ, ראו את היעדר התמיכה הציבורית, הקונגרסאית והצבאית שהעניקו כולם כתף קרה למיטשל והחליטו שאמריקה עודנה מוכנה לחיל אוויר עצמאי. בהנהגת מפקד הגיס האווירי מייסון פטריק ומאוחר יותר ארנולד, חיכו מפקדי הזרועה האווירית לחלון ההזדמנויות בו עמדו לקרוא מחדש לעצמאות הזרועה מהצבא ומהצי.
במהלך מלחמת העולם השנייה השתתף חיל האוויר של ארצות הברית בלוחמה בזירת אירופה וזירת האוקיינוס השקט.
חיל האוויר הגיע לבגרות במלחמת העולם השנייה. הנשיא רוזוולט החליט לנקוט יוזמה לאחר ועידת מינכן, וקרא להגדלת חיל האוויר בעשרות מונים ולמקד חלק מרכזי בגידול על הפצצות אסטרטגיות ארוכות טווח. הנשיא רוזוולט הנהיג תוכנית לבניית 15,000 מטוסים צבאיים בשנה, שצמחו ל-50,000 בשנה לאחר ניצחון מדינות הציר בקרב על צרפת וארצות השפלה.[5] מעורבותה של ארצות הברית באירועי המלחמה גדל מתחת לפני השטח עם הזמן, אך ב-7 בדצמבר 1941, כתוצאה מהמתקפה על פרל הארבור, הכריזה ארצות הברית מלחמה על האימפריה היפנית ונכנסה למלחמה באופן רשמי. מבחינה ארגונית השיגו קברניטי החיל את מבוקשם וכתוצאה מהמלחמה קודם פעם נוספת מעמדו של החיל. בשנת 1942 החיל נעשה לבסוף לזרוע עצמאית, שינה שמו לחילות האוויר של צבא ארצות הברית (United States Army Air Forces - USAAF or AAF), ונחשב מאז לזרוע השווה בחשיבותה לזרוע היבשה ולזרוע הים. הארגון מחדש מיזג את כל מרכיבי התעופה של חיל האוויר לשעבר לתוך חילות האוויר של הצבא. למרות שחיל האוויר עדיין היה קיים מבחינה חוקית כשלוחה של הצבא, הוא פעל מעתה כזרוע עצמאית. בארגון מחדש הגדול של הצבא על ידי חוזר מחלקת המלחמה 59, החל מ-9 במרץ 1942, חילות האוויר החדשים של הצבא קיבלו קול שווה עם הצבא והצי בדיוני המטות המשולבים (שבראשם עמד האדמירל ויליאם ד' לייהי) ואוטונומיה מוחלטת מכוחות היבשה והשירותים של הצבא. הייתה לקח גם משמעות אופרטיבית ואסטרטגית, שכן עד אותה העת, מתוקף היותם כפופים לזרועות הקיימים של הכוחות המזוינים, נועדו כוחות האוויר לתמוך בלחימה ביבשה או בים, אך מעתה ניתן להם מעמד לקיים מערכה נפרדת בשמיים, העומדת לעיתים בחוד החנית של הכוחות המזוינים.
הגנרל קרל ספאץ קיבל את הפיקוד על חיל האוויר השמיני שהוצב בלונדון ב-1942; עם ברגדיר גנרל אירה איקר בתור שני לו בפיקוד, הוא פיקח על מערכת ההפצצות האסטרטגיות מעל ערי גרמניה הנאצית ושלוחותיה. בשלהי 1943, מונה ספאץ למפקד חילות האוויר האסטרטגיים החדשים של ארצות הברית, כפוף ישירות למטות המשולבים. ספאץ קידם פעולות הפצצה לאור יום תוך שימוש בדוקטרינת טרום המלחמה של הטסת מפציצים בתצורות קרובות, תוך הסתמכות על כוח האש ההגנתי המשולב שלהם להגנה מפני תקיפת מטוסי אויב במקום תמיכה בליווי מטוסי קרב. הדוקטרינה התבררה כפגומה כאשר ניסו משימות חדירה עמוקות מעבר לטווח של מטוסי הליווי, מכיוון שמטוסי הקרב הגרמניים של הלופטוואפה הכריעו את מערכי ההגננה של המפציצים האמריקאים, והפילו מפציצים מעבר לשיעורי האובדן שהפיקוד היה מוכן לספוג, בייחוד בשילוב עם המספר העצום סוללות נגד מטוסים שהצבא הגרמני פרס ברחבי עריו כדי להפיל את המפציצים. טייסים אמריקאים ספגו אבדות כבדות במהלך פשיטות מבצע גל גאות (אנ') על בתי הזיקוק של פלואשט, רומניה, והמפעלים לייצור נשק בשוויינפורט ורגנסבורג, גרמניה, ושיעור ההפסדים בצוותים ולא בחומר הוא שהביא להשארתה במגירה של תוכנית המתקפה האסטרטגית בסתיו 1943. במידה רבה, חיל המפצצים האמריקאי למד ממקבילו, פיקוד המפציצים של חיל האוויר המלכותי, שהיה המיומן והמקצועי ביותר בעולם נכון לאותה הנקודה במלחמה.
חיל האוויר השמיני ניסה להיעזר גם במטוסי קרב P-47 ת'נדרבולט ולוקהיד P-38 לייטנינג בתור ליווי למערכי המפציצים, אך בעוד שהת'נדרבולט רשם הישגי מרשימים בקרבות אוויר, לא היה לו הטווח המבצעי לפעולה, אפילו עם תוספת של מכלי דלק להרחבתו. הלייטנינג מצידו התגלה כבלתי אמין מבחינה מכנית בגבהים הקפואים שבהם נעשו המשימות. ההגנה על מפציצים שופרה מאוד לאחר הכנסת מטוסי קרב P-51 מוסטנג לזירת אירופה. עם הטווח המורחב המובנה ומאפייני הביצועים התחרותיים המעולים בהשוואה לכל מטוסי הקרב הגרמניים, המוסטנג היה פתרון זמין מידית למשבר המפציצים. בינואר 1944 חיל האוויר השמיני השיג עדיפות בהקצאת המשאבים למשימותיו, כך שבסופו של דבר ב-14 מתוך 15 הטייסות שלו שולבו מטוסי מוסטנג. מלווי P-51 מוסטנג החלו בפעילות בפברואר 1944 ומספר המוסטנגים שפעלו מעל שמי אירופה גדל במהירות, כך שהלופטוואפה ספג אבדות גוברות על צי מטוסי הקרב שלו בקרבות אוויר החל מ"השבוע הגדול" (מבצע טיעון) (אנ') בתחילת 1944. טייסי הקרב של בעלות הברית השיגו עליונות אווירית וחופש פעולה בתקיפת שדות תעופה גרמניים, הן במשימות שתוכננו מראש והן בזמן החזרה לבסיס מתפקידי הליווי, והאיום הגדול של הלופטוואפה נגד מפציצי בעלות הברית הצטמצם מאוד לאחר הפלישה לנורמנדי.
לאחר פתרון משבר המפציצים בזירה האירופאית, החליט מפקד חילות האוויר, הגנרל "האפ" ארנולד, לרכז את פעילות מטה הפיקוד במאורעות המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט. חיל האוויר סיפק תמיכה טקטית גדולה תחת גנרל ג'ורג' קני לכוחות היבשה בפיקוד גנרל דאגלס מקארתור במערכה בדרום מערב האוקיינוס השקט. הטייסים של קני המציאו את שיטת "הפצצת הדילוגים" נגד אוניות מלחמה יפניות. כוחותיו של קני טענו בסיומה של המלחמה שהשמידו 11,900 מטוסים יפניים ו-1.7 מיליון טונות של אוניות. הפיתוח הראשון והיישום המתמשך של תובלה אווירית על ידי חילות אוויר אמריקאים התרחשו בין מאי 1942 לנובמבר 1945, כאשר מאות מטוסי תובלה הטיסו יותר מחצי מיליון טונות של אספקה מהודו הבריטית לרפובליקה הסינית מעל שמי מיאנמר הכבושה. פיקוד חילות האוויר בראשות הגנרל ארנולד הקים את חיל האוויר העשרים כדי להעסיק מפציצי B-29 סופרפורטרס ארוכי טווח בהפצצות אסטרטגיות על ערים יפניות. השימוש בבסיסים קדמיים בסין החופשית לא היה יעיל עקב הקושי לתמוך לוגיסטית בתפעול הבסיסים הללו, בעוד הבסיסים העיקריים של חיל האוויר העשרים ישבו בהודו הבריטית, כמו גם עקב איום מתמשך על שדות התעופה הסיניים מצד הצבא היפני הקיסרי.
לאחר שאיי מריאנה נתפסו במערכה של איי מריאנה ופלאו באמצע 1944, הם הפכו לבסיסים קדמיים שניתן היה לתחזק דרך תובלה ימית של אספקה, וגנרל ארנולד העביר לשם את כל פעולות ה-B-29 עד אפריל 1945 ומינה את הגנרל קרטיס לה מיי למפקד מערך המפציצים שלו. גנרל ארנולד, לצד תפקידו כמפקד כל הכוחות האוויריים, גם לקח על עצמו אשית את הפיקוד על חיל האוויר העשרים כדי לפקד ישירות על מערך ההפצצות ביפן. גנרל לה מיי קידם את השימוש בהפצצות תבערה וניצל את שיטת הבנייה הצפופה של בתים עשויים עץ בערי יפן. בלילה שבין 9 ל-10 במרץ 1945, הפצצת טוקיו והשריפה שפרצה כתוצאה ממנה הביאו למותם של למעלה מ-100,000 בני אדם. 350,000 בני אדם מתו ב-66 ערים אחרות ביפן כתוצאה מהמעבר הזה להפצצות תבערה. במקביל, ה-B-29 הועסק גם בכתישה נרחבת של נמלים יפנים ונתיבי ים. מפציץ מדגם B-29 שימש להטלת פצצות האטום על הערים היפניות הירושימה ונגסאקי באוגוסט 1945 - שתי פצצות שהשפיעו על החלטתו של הירוהיטו, קיסר יפן, להצהיר על כניעת האימפריה היפנית לבעלות הברית, כניעה שסיימה את מלחמת העולם השנייה.
בפועל, חילות האוויר של הצבא הפכו למעשה לעצמאיים מהצבא במהלך מלחמת העולם השנייה, אך מפקדיהם, גנרל ארנולד בראשם, רצו עצמאות רשמית בתור זרוע נפרדת. בנובמבר 1945 הפך גנרל דווייט ד' אייזנהאואר לראש המטה הכללי של צבא היבשה, בעוד הגנרל קרל ספאץ עמד לקבל על עצמו את תפקידו של הגנרל המפקד על חילות האוויר של הצבא, לקראת פרישתו של הגנרל ארנולד. אחת הפעולות הראשונות של הגנרל אייזנהאואר הייתה למנות מועצת קצינים, בראשות לוטננט גנרל ויליאם ה' סימפסון, כדי להכין תוכנית סופית לארגון מחדש של הצבא וחיל האוויר, שניתן לבצע ללא חקיקה מקדימה ותשלים את הפרדת חיל האוויר מהצבא. ב-29 בינואר 1946 הגנרלים אייזנהאואר וספאץ הסכימו על ארגון חיל האוויר העצמאי המורכב מפיקוד אוויר אסטרטגי, פיקוד הגנה אווירית, פיקוד אוויר טקטי, פיקוד תובלה אווירית, פיקוד שירות טכני אוויר, פיקוד אימון אווירי, האוניברסיטה האווירית ומרכז חיל האוויר."[6] מפקדי הצי מצידם התנגדו למתן עצמאות אופרטיבית מלאה לזרוע האווירית, אך בשנת 1947 הוקמה מחלקת חיל האוויר, כחלק ממחלקת ההגנה, והחיל קיבל את שמו הנוכחי, חיל האוויר של ארצות הברית. ב-18 בספטמבר מונה מזכיר חיל האוויר הראשון, סטיוארט סימינגטון (לימים סנאטור דמוקרטי מטעם מדינת מיזורי, ומועמד לנשיאות ארצות הברית). באותו יום, שנחשב ליום הולדתו של חיל האוויר האמריקאי, חתם הנשיא הארי טרומן על צו נשיאותי שמאשר את עצמאותה של זרוע האוויר.[7]
הגנרל קרל ספאץ קבע מדיניות חדשה, "אף מפקד טקטי לא צריך להיות כפוף למפקד הבסיס". מתוקף זה החל חיפוש אחר בסיס ארגון סמכויות חדש. מפקד חיל האוויר ה-15, מייג'ור גנרל צ'ארלס בורן,[8] הציע את תוכנית הכנף הזמנית, שבעצם הפכה את המצב והעמידה את מפקד הטייסות מעל למפקד הבסיס. היחידה הארגונית הבסיסית של חיל האוויר הפכה לבסיס הטייסת. במסגרת תוכנית זו, פונקציות התמיכה בבסיס - אספקה, תפעול בסיס, תחבורה, אבטחה ורפואה הוקצו לטייסות, בדרך כלל בפיקודו של מייג'ור או לוטננט קולונל. כל הטייסות הללו הוקצו לקבוצת תמיכה קרבית, בפיקודו של מפקד בסיס, בדרך כלל קולונל. כל היחידות הללו, הן לחימה והן תמיכה בלחימה, הוקצו בתורן לאגף, בפיקודו של מפקד אגף. כך פיקד מפקד האגף הן על הגורמים המבצעיים הלוחמים בבסיס והן על הגורמים הלא מבצעיים. מפקד הכנף היה בעל ניסיון וותק בקרבות אוויר, בדרך כלל קולונל או בריגדיר גנרל. כתוצאה מכך, הבסיס והכנף (הטייסת) הפכו ליחידה אחת ויחידה. ב-16 ביוני 1952 טייסות הקרב המבצעיות הוקצו ישירות לאגפים. אגף בחיל האוויר הוגדר אז מחדש כדיוויזיה אווירית, שעליה פיקד קצין בדרגת בריגדיר גנרל ומעלה. באותה התקופה, לאחר מלחמת העולם השנייה, הוחלט לבצע קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון הפדרלי, והצי האמריקאי ספג חיתוך של חמישים אחוז בתקציב. אדמירלים בשירות ובמילואים התרעמו על הקיצוץ, שנבע מהגישה האסטרטגית לפיה ההרתעה הגרעינית היא מנת חלקם של המפציצים בשירות חיל האוויר. אותם אדמירלים טענו, מנגד, שיש להטיל את אחריות ההרתעה הגרעינית על נושאות המטוסים, אך טיעוניהם נפלו על אוזניים ערלות, והתוצאה הייתה שהחשיבות האסטרטגית של חיל האוויר גדלה על חשבון הצי.
לאחר מלחמת העולם השנייה החלו היחסים בין ארצות הברית לברית המועצות להידרדר, והחלה המלחמה הקרה. ארצות הברית נכנסה למרוץ חימוש עם ברית המועצות ולתחרות גאופוליטית שמטרתה להגביר את השפעתה של כל אומה ברחבי הגלובוס. בתגובה, הרחיבה ארצות הברית את נוכחותה הצבאית ברחבי העולם. חיל האוויר פתח בסיסי אוויר ברחבי אירופה, ומאוחר יותר ביפן ובקוריאה הדרומית. ארצות הברית גם בנתה בסיסי אוויר בטריטוריות הבריטיות מעבר לים של טריטוריית האוקיינוס ההודי הבריטי ואי אסנשן בדרום האוקיינוס האטלנטי. בשנת 1948, השלטון הקומוניסטי בגרמניה המזרחית מנע תחבורה מכל סוג אל מערב ברלין, במה שנודע כ"הסגר על ברלין". חיל האוויר הפעיל רכבת אווירית של ציוד ומזון אל העיר הנצורה, בשיתוף חיל האוויר הבריטי. מטוסי התובלה העיקריים שהשתתפו במבצע היו C-121 ,C-54 ו-DC-3 דקוטה.
במהלך מלחמת קוריאה (יוני 1950 - יולי 1953) נכבש בסיס החיל העיקרי בקימפו שבקוריאה הדרומית (ראו לוחמה אווירית במלחמת קוריאה). לכן, בתחילת המלחמה, נאלץ החיל לפעול מבסיסים ביפן. חיל האוויר סיפק סיוע לכוחות הקרקע, והפציץ מטרות בקוריאה הצפונית במפציצי B-29. מטוסי הקרב מדגם F-86 ("סייבר") זכו להצלחה בקרבות אוויר מול מטוסי המיג-15 הרוסיים של קוריאה הצפונית. מלחמת קוריאה התאפיינה בתקופה קצרה בה הכוח האווירי הצפון קוריאני הצליח להשתלט על המרחב האווירי של קוריאה הדרומית, אך כשהכוחות האוויריים האמריקאים התערבו בלחימה, הם השיגו במהרה עליונות אווירית. כוח האוויר האמריקאי היווה גורם מכריע בקרב מתחם פוסאן בו האטו התקיפות המסיביות את התקדמות הכוחות הצפון קוריאניים ושברו את המצור. כלל הפעילות הקרקעית של כוחות האו"ם גובתה במטוסי תקיפה, כגון סיוע קרוב לנחיתות, כדוגמת הנחיתה באינצ'ון שגרמה בסופו של דבר לנסיגת הצפון קוריאנים. לאחר שלב זה החלה התקדמות מהירה של כוחות האו"ם שפלשו לקוריאה הצפונית וקרבו לגבול עם סין. כוחות סיניים שארבו בצפון קוריאה פרצו בהפתעה והדפו את כוחות האו"ם דרומה, באותו הזמן טסו ראשוני מטוסי המיג 15 מקורפוס מטוסי הקרב ה-64 הסובייטי וכוח האוויר של חיל המתנדבים הסיני משדה אנטונג והגנו על רצועה אווירית צרה בצפון קוריאה שמאוחר יותר קיבלה את הכינוי "סמטת המיגים". במהרה התברר כי מטוסי המיג-15 גוברים בביצועיהם על כל מטוסי הקרב וההפצצה המערביים בזירה, ולכן נפרסה בזירה כנף קרב המצוידת במטוסי F-86 סייבר. בשל חוסר הנכונות של המערב להיכנס לעימות ישיר עם סין העממית, הוגבל כוח האוויר של האו"ם לפעולות בשטחה של קוריאה בלבד, ועל כן נאלץ כוח האוויר להסתמך על שיטות של סיוע אווירי קרוב ואמנעה אווירית בניסיון להכניע את האויב. עד ינואר 1953 היו מטוסי המיג סיכון משמעותי מאוד, וכתוצאה מהאבדות שגרמו למטוסי ההפצצה הכבדים, נאלצו האמריקאים להפעיל אותם בהפצצות לילה בלבד. תוספת מטוסי ה־F-86 בזירה עקב הצבת כנף קרב נוספת והסבת כנפות קרב-הפצצה למטוסים החדישים הביאו לשחיקה מסיבית בכוחות המיירטים עד שלא היו מסוגלים למלא את משימתם.
בשנת 1954 נוסדה אקדמיית חיל האוויר בקולורדו. נשים התקבלו לאקדמיה משנת 1976. משנות החמישים, המפציץ הכבד הבולט ביותר של החיל הוא ה-B-52. משנות השבעים, מטוסי הקרב העיקריים של החיל הם מטוסי F-15 ו-F-16 מתקדמים. לחיל האוויר האמריקאי היה תפקיד מרכזי במהלך מלחמת וייטנאם. פשיטות ההפצצה הראשונות נגד צפון וייטנאם התרחשו ב-1964, בעקבות תקרית מפרץ טונקין. במרץ 1965 החל מסע הפצצות מתמשך, בשם הקוד מבצע רעם מתגלגל. מטרת המערכה הזו הייתה להרוס את רצונם של הצפון וייטנאמיים להילחם, להרוס בסיסים תעשייתיים ומערכות הגנה אוויריות, ולעצור את זרימת הלוחמים והאספקה במורד נתיב הו צ'י מין, תוך כפיית צפון וייטנאם לשולחן המשא ומתן. חיל האוויר האמריקאי הטיל יותר פצצות בכל פעולות הלחימה בווייטנאם במהלך התקופה 1965–1968 מאשר במהלך מלחמת העולם השנייה,[9] ומבצע הרעם המתגלגל נמשך עד הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1968. פרט לפגיעה קשה בכלכלה ובתשתית של צפון וייטנאם, רעם מתגלגל נכשל במטרותיו הפוליטיות והאסטרטגיות.
לאחר מינויו של גנרל קרייטון אברמס למפקד כל הכוחות האמריקאים בווייטנאם ב-1968, החל תהליך של הפחתת המעורבות הקרקעית האמריקאית, תוך הגדלת חלקו של חיל האוויר במערכה ואימון הצבא הדרום וייטנאמי כך שיוכל להתמודד מול האויב מצפון גם במקרה של יציאת האמריקאים מהמלחמה לגמרי. חיל האוויר האמריקאי גם שיחק תפקיד קריטי בנטרול מתקפת הפסחא של הצבא העממי של צפון וייטנאם ב-1972. הפריסה המהירה מחדש של מטוסי קרב, מפציצים ומטוסי תקיפה עזרו לצבא הרפובליקה של וייטנאם להדוף את הפלישה. מבצע ליינבאקר הוכיח לצפון וייטנאם כאחד שגם ללא כוחות קרקע משמעותיים של צבא ארצות הברית, ארצות הברית עדיין יכולה להשפיע על המלחמה. המלחמה האווירית עבור ארצות הברית הסתיימה במבצע ליינבאקר שתיים, הידוע גם בשם "הפצצות חג המולד". אלה סייעו לסיים את משא ומתן השלום בפריז. אופי הגרילה הלחימה, והמאבק בקווי האספקה של צפון וייטנאם בעומק הג'ונגלים, הובילו לפיתוח טקטיקות ושיטות פעולה מיוחדות בחיל האוויר האמריקאי. נעשו מבצעים תקדימיים עם פיקוד המבצעים המיוחדים ומטוסי תקיפה כבדים, משימות טקטיות כמו מבצע חוף השנהב עמוק בתוך שטח האויב, ומשימות חיפוש והצלה קרבית ייעודית כולם הביאו לפיתוח תורות מבצעיות ולוגיסטיות.
בשנות השבעים נכנסו לשירות חיל האוויר האמריקאי מטוסי הקרב מקדונל דאגלס F-15 איגל וג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקון, כמו גם מטוס התקיפה A-10 ת'נדרבולט II, ובמקביל החלו אימוני רד פלאג. התרגיל מתקיים מספר פעמים בשנה מאז שנת 1975. המטרה היא לאמן טייסים מארצות הברית, נאט"ו ומדינות אחרות למצבי לחימה אמיתיים. התרגיל שואף לרמת ריאליזם גבוהה ולשם כך נעשה בו שימוש באמצעי לחימה של האויב ובתחמושת חיה לתרגילי הפצצה. תרגילי ההפצצה נערכים במטווח נליס הממוקם צפונית-מערבית ללאס וגאס ומכסה שטח של 60 מייל על 100 מייל. שטחי האימון הנרחבים מרחיבים את מעטפת האימונים השיגרתית ומאפשרים לטייסים לטוס במיתארים חדשים, דבר המשפר את יכולתם המבצעית במצבים לא מוכרים. כלל המשתתפים בתרגיל מנהלים את הלחימה על פי תכנון שמתבצע במקום, על ידי אחד ממובילי החיילות, בדומה למצב שבו כוחות אוויריים נלחמים בקואליציה בזירה שבה לא היו מוצבים קודם. מגבלות הבטיחות במסגרת התרגיל - פחות הדוקות מבדרך כלל ובין השאר, מותר לעשות קרבות אוויר מרובי משתתפים, לבצע התייחסויות אוויר-אוויר, כאשר יש על המטוס חימוש אוויר קרקע חי ולטוס על קולי בגובה נמוך. הטיסות מתבצעות מול מדמי סוללות טילי קרקע אוויר קורנות ומול מטוסי ביום אויב שטסים לפי תורת הלחימה של מדינות המזרח. צרוף הכמות הגדולה של המטוסים, השטח שאינו מוכר לרוב הצוותים, איומי הטק"א ומטוסי ביום האויב בפורמט של "דו-צדדי מלא" נותנים לטייסים התנסות הכי קרובה שאפשר לתנאים של "תחילת לחימה בזירה לא מוכרת". אזורי הטיסה מקיפים את אזור 51 המפורסם ובחלקם, יש מכתשים של ניסויים גרעיניים שבוצעו בעבר, מה שמוסיף לאווירה.
נוכח איומים טכנולוגים חדשים, הוקצו משאבים רבים לפיתוח יחידות וכלי טיס ללוחמה אלקטרונית (EW) ודיכוי ההגנה האווירית של האויב (SEAD). הכישלון המשפיל באפריל 1980 של משימת ההצלה של מבצע טופר העיט במשבר בני הערובה באיראן הביא ישירות להגברת הדגש של ארצות הברית על שיתוף פעולה בין חיל האוויר לפיקוד המבצעים המיוחדים. חיל האוויר סיפק יכולת תקיפה, הטסה ותמיכת לחימה עבור הפלישה לגרנדה ב-1983, הפצצת לוב ב-1986 והפלישה לפנמה ב-1989. הלקחים שנלמדו במבצעים אלה יושמו על מבנה הכוח ותורתו, והפכו לבסיס למבצעים אוויריים מוצלחים בשנות ה-90 ולאחר אירועי 11 בספטמבר 2001. התפתחות הסיור הלווייני במהלך המלחמה הקרה, השימוש הנרחב בסיור אווירי טקטי ואסטרטגי כאחד במהלך פעולות לחימה רבות ותפקיד ההרתעה במלחמה גרעינית של חיל האוויר הביאו להכרה בחלל כזירת לחימה אפשרית. הדגש על פעולות ודוקטרינה של "תעופה וחלל" גדל בשנות ה-80. התרעת טילים ופעולות חלל שולבו כדי ליצור פיקוד החלל של חיל האוויר ב-1982, במקביל עם תכנון יוזמת ההגנה האסטרטגית. יצירת האינטרנט והאוניברסליות של טכנולוגיית המחשוב ככלי לחימה בסיסי הביאו לפיתוח עדיפות של טכניקות והגנות לוחמת סייבר על ידי החיל.
במלחמת המפרץ (1991) חיל האוויר ניהל הפצצות מדויקות, וסייע לכיבושה המהיר של עיראק. הנשק הבולט ביותר שהופעל במלחמה היה טיל השיוט טומהוק, ששוגר גם ממטוסים. חיל האוויר המשיך לפקח על שמי עיראק, עד לפלישה האמריקנית בשנת 2003. במלחמה נעשה שימוש מבצעי ראשון נגד אויב משמעותי בטכנולוגיית החמקנות של מטוס הקרב לוקהיד F-117 נייטהוק. הפעילות בקרקע לא החלה לפני השגת עליונות אווירית מוחלטת, וכבר ביומה הראשון של המלחמה הפציצו חמקנים אמריקאים את בגדאד. העליונות האווירית של הקואליציה הייתה כה חד משמעית, עד שלאחר תום המלחמה הם קבעו עובדות בשטח ופיקחו על האזורים האסורים לטיסה בעיראק, ולא התירו לכלי טיס של חיל האוויר העיראקי לפעול בתחום האווירי של האזורים הללו. ב-1996, במבצע מכת מדבר וב-1998 במבצע שועל מדבר, הפציץ החיל מטרות צבאיות וכימיות בעיראק. החיל השתתף בפעולות ברית נאט"ו בבוסניה (1996) ובקוסובו (1999). בשנים אלה הפעיל החיל גם כלי טיס חמקניים: מטוס התקיפה F-117 נייטהוק והמפציץ החמקן B-2 ספיריט. חיל האוויר תרם רבות ללחימה באפגניסטן ובעיראק, במסגרת "המלחמה בטרור" שהוכרזה בעקבות קריסת מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001. במסגרת הלחימה, החיל הפעיל כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים) חמושים בטילים מונחים.
המפקד העליון של החיל הוא מזכיר חיל האוויר (SECAF). משרד המזכיר כפוף למשרד ההגנה. במטה החיל חברים ראש המטה, חמישה סגנים לראש המטה, הנגד הראשי, קצין הרפואה הראשי, הפרקליט הראשי, מפקד כוחות המילואים, וקצינים ואזרחים נוספים. ראש המטה מאז 2023 הוא גנרל דייוויד אולווין.
המפקדות הראשיות (MAJCOM) מפעילות יחידות משנה גדולות (NAF).
יחידות המשנה מפעילות יחידות מבצעיות, לרבות טייסות אוויר.
ערך מורחב – דרגות הכוחות המזוינים של ארצות הבריתנכון לספטמבר 2021, מפעיל חיל האוויר האמריקני 5,562 כלי טיס (כולל לא מאוישים) מתוכם 4,211 בשירות פעיל.[10] עד 1962 הייתה לחיל האוויר ולצבא שיטת מתן שמות אחידה לכלי הטיס שלהם, בעוד לצי הייתה שיטה אחרת. ב-1962 אוחדו כולן לשיטה אחת הדומה יותר לגישת הצבא וחיל האוויר.
אלו הם כלי הטיס הפעילים כיום בחיל האוויר האמריקאי:
| מטוסי תקיפה | ||||||||
| דגם | תמונה | ארץ ייצור | כניסה לשירות | סוג | כמות | עימותים עיקריים | ||
| A-10 Thunderbolt II דגם C ("רעם") |  | ארצות הברית | משנת 1977 | מטוס תקיפה | A-10C - 281 | מלחמת המפרץ, מלחמת עיראק | ||
| מטוסי קרב | ||||||||
| דגם | תמונה | ארץ ייצור | כניסה לשירות | סוג | כמות | עימותים עיקריים | ||
| F-15 Eagle דגמים C,D ("עיט") |  | ארצות הברית | משנת 1976 | מטוס עליונות אווירית | F-15C - 209 F-15D - 23 | מלחמת המפרץ, מלחמת אפגניסטן, מלחמת עיראק | ||
| F-15E Strike Eagle דגם E ודגם EX ("עיט תקיפה") |  | ארצות הברית | משנת 1988 | מטוס קרב לתקיפה והפצצה | F15E - 218 F15EX - 2 | מלחמת אפגניסטן, מלחמת עיראק | ||
| F-16 דגמי C,D, QF-16A ("בז לוחם") |  | ארצות הברית | משנת 1978 | מטוס קרב רב-משימתי | F-16C - 780 F-16D - 155 QF-16A - 66 | מלחמת המפרץ, מלחמת עיראק, תקיפת נאט"ו בפקיסטן 2011 | ||
| F-22 Raptor דגם A ("רפטור", "עוף דורס") |  | ארצות הברית | משנת 2005 | מטוס עליונות אווירית חמקן | F-22A - 185 | |||
| F-35 דגם A ("ברק 2") |  | ארצות הברית | משנת 2015 | מטוס קרב רב-משימתי חמקן | F-35A - 302 | |||
| מפציצים | ||||||||
| דגם | תמונה | ארץ ייצור | כניסה לשירות | סוג | כמות | עימותים עיקריים | ||
| B-1 Lancer דגם B ("נושא רומח") |  | ארצות הברית | משנת 1986 | מפציץ אסטרטגי | B-1B - 45 | מלחמת המפרץ, מלחמת קוסובו, מלחמת אפגניסטן | ||
| B-2 Spirit דגם A ("שד", "רוח רפאים") |  | ארצות הברית | משנת 1997 | מפציץ אסטרטגי חמקן, מטוס ריגול | B-2A - 20 | מלחמת עיראק, מלחמת אפגניסטן, ההתקוממות בלוב | ||
| B-52 Stratofortress דגם H ("סטרטופורטרס") |  | ארצות הברית | משנת 1955 | מפציץ אסטרטגי, מפציץ כבד | B-52H - 76 | מלחמת וייטנאם, מלחמת אפגניסטן, מלחמת עיראק | ||
| מטוסי תובלה ואחרים | ||||||||
| דגם | תמונה | ארץ ייצור | כניסה לשירות | סוג | כמות | עימותים עיקריים | ||
| C-5 Galaxy דגמים A,B,C,M ("גלקסיה") |  | ארצות הברית | משנת 1970 | מטוס תובלה כבד | C-5M -52 | |||
| C-12 Huron דגמים C,D,F,J,W ("הורון") |  | ארצות הברית | משנת 1974 | מטוס תובלה, מטוס ריגול | C-12C - 16 C-12D - 6 C-12F - 3 C-12J - 4 | |||
| C-17 Globemaster III דגם A ("גלובמאסטר") |  | ארצות הברית | משנת 1995 | מטוס תובלה | C-17A - 222 | מלחמת קוסובו, מלחמת אפגניסטן, מלחמת עיראק | ||
| Gulfstream C-20 דגמים H |  | ארצות הברית | משנת 1985 | מטוס תובלה, מטוס נוסעים, מטוס מנהלים | C-20H - 1 | |||
| Learjet C-21 דגם A ("לירג'ט") |  | ארצות הברית | משנת 1973 | מטוס נוסעים, מטוס מנהלים | C-21A - 19 | |||
| C-26 Metroliner דגמים B,RC ("מטרוליינר") |  | ארצות הברית | משנת 1989 | מטוס תובלה | 11 | |||
| C-27J Spartan דגם J ("ספרטן") |  | ארצות הברית  איטליה | משנת 2012 | מטוס תובלה | C-27J - 13 | |||
| Boeing C-32 דגמים A,B |  | ארצות הברית | משנת 1998 | מטוס נוסעים | C-32A - 4 C-32B - 2 | מלחמת עיראק, מבצע חופש תמידי - פיליפינים | ||
| Gulfstream V דגמים A,B |  | ארצות הברית | משנת 1998 | מטוס נוסעים, מטוס מנהלים | VA - 9 VB - 7 | |||
| Gulfstream C-38 דגם A |  | ארצות הברית | משנת 2002 | מטוס נוסעים, מטוס מנהלים | C-38A - 2 | |||
| C-40 Clipper דגמים B,C ("קליפר") |  | ארצות הברית | משנת 2001 | מטוס נוסעים | C-40B - 4 C-40C - 7 | |||
| C-130 Hercules דגמים E,H ("הרקולס") |  | ארצות הברית | משנת 1957 | מטוס תובלה | C-130E - 13 C-130H - 265 | מלחמת וייטנאם, מלחמת האזרחים הקמבודינית, מלחמת עיראק | ||
| C-130J Super Hercules דגמים J,J-30 ("סופר הרקולס") |  | ארצות הברית | משנת 1999 | מטוס תובלה | C-130J - 10 C-130J-30 - 79 | מלחמת עיראק, מלחמת אפגניסטן | ||
| LC-130 Hercules דגם H ("הרקולס") |  | ארצות הברית | משנת 1956 | מטוס תובלה | LC-130H - 10 | מלחמת וייטנאם | ||
| Boeing VC-25 דגם A |  | ארצות הברית | משנת 1990 | מטוס תובלה, מטוס מנהלים | VC-25A - 2 | |||
| מטוסי אימונים והדרכה | ||||||||
| דגם | תמונה | ארץ ייצור | כניסה לשירות | סוג | כמות | עימותים עיקריים | ||
| T-1 Jayhawk דגם A ("ג'ייהוק") |  | ארצות הברית | משנת 1992 | מטוס אימון | T-1A - 177 | |||
| T-6 Texan II דגמים A, AT-6C ("טקסן II") |  | ארצות הברית | משנת 2001 | מטוס אימון | T-6A - 442 AT-6C - 1 | |||
| T-38 Talon דגמים A,B,C ("טלון") |  | ארצות הברית | משנת 1961 | מטוס אימון | T-38A - 53 T-38B - 6 T-38C - 439 | |||
| T-41 Mescalero דגם D ("מסקלרו") |  | ארצות הברית | משנת 1964 | מטוס אימון | T-41D - 4 | |||
| Cessna T-51 דגם A |  | ארצות הברית | משנת 1958 | מטוס אימון | T-51A - 3 | |||
| Diamond T-52 דגם A |  |  קנדה | משנת 1997 | מטוס אימון | T-52A - 20 | |||
| Cirrus T-53 דגם A |  | ארצות הברית | משנת 1995 | מטוס אימון | T-53A - 24 | |||
| U-2 Dragon Lady דגם S,TU ("דרגון ליידי") |  | ארצות הברית | משנת 1957 | מטוס אימון, מטוס ריגול, מטוס סיור | U-2S - 27 TU-2S - 4 | |||
| מטוסי ביון | ||||||||
| דגם | תמונה | ארץ ייצור | כניסה לשירות | סוג | כמות | עימותים עיקריים | ||
| Boeing OC-135B Open Skies דגם B ("שמיים פתוחים") |  | ארצות הברית | משנת 1993 | מטוס ריגול | OC-135B - 3 | |||
| E-9A Widget דגם A ("יישומון") |  | ארצות הברית קנדה | משנת 1984 | מטוס ריגול | P-9A - 3 | |||
| מטוסי לוחמה אלקטרונית | ||||||||
| דגם | תמונה | ארץ ייצור | כניסה לשירות | סוג | כמות | עימותים עיקריים | ||
| EC-130H Compass Call דגם H ("קריאת מצפן") |  | ארצות הברית | משנת 1982 | לוחמה אלקטרונית | EC-130H - 14 | מלחמת עיראק | ||
| EC-130J Commando Solo III דגמים J,SJ ("קומנדו סולו III") |  | ארצות הברית | משנת 1995 | לוחמה אלקטרונית | EC-130J - 3 EC-130SJ -4 | מלחמת אפגניסטן | ||
| מטוסי שליטה ובקרה | ||||||||
| דגם | תמונה | ארץ ייצור | כניסה לשירות | סוג | כמות | עימותים עיקריים | ||
| בואינג E-3 סנטרי דגם B, G ("זקיף") |  | ארצות הברית | משנת 1977 | שליטה ובקרה | E-3B - 10 E-3G - 21 | מלחמת המפרץ | ||
| Boeing E-4 דגם B |  | ארצות הברית | משנת 1974 | שליטה ובקרה | E-4B - 4 | |||
| E-8 Joint STARS דגם C ("כוכבות משותפות") |  | ארצות הברית | משנת 1991 | שליטה ובקרה | E-8C - 16 | |||
| Northrop Grumman E-11A דגם A |  | ארצות הברית קנדה | משנת 1996 | שליטה ובקרה | E-11A - 3 | |||
| מטוסי תדלוק אווירי | ||||||||
| דגם | תמונה | ארץ ייצור | כניסה לשירות | סוג | כמות | עימותים עיקריים | ||
| KC-10 אקסטנדר דגם A ("מארך") | .jpg) | ארצות הברית | משנת 1981 | תדלוק אווירי | KC-10A - 48 | |||
| KC-46 פגסוס דגם A |  | ארצות הברית | משנת 2019 | תדלוק אווירי | KC-46A - 48 | |||
| KC-135 דגמים R,T ("סטרטוטנקר") |  | ארצות הברית | משנת 1957 | תדלוק אווירי | KC-135R - 340 KC-135T - 54 | |||
| מטוסי סיור מזג האוויר | ||||||||
| דגם | תמונה | ארץ ייצור | כניסה לשירות | סוג | כמות | עימותים עיקריים | ||
| WC-130 Hercules דגמים H,J ("הרקולס") |  | ארצות הברית | משנת 1962 | מטוס סיור מזג האוויר | WC-130H - 10 WC-130J - 10 | |||
| WC-135 Constant Phoenix דגם WC-135R, WC-135W ("פניקס קבוע") |  | ארצות הברית | משנת 1965 | מטוס סיור מזג האוויר | WC-135R - 2 WC-135W - 1 | |||
| אחרים | ||||||||
| דגם | תמונה | ארץ ייצור | כניסה לשירות | סוג | כמות | עימותים עיקריים | ||
| AC-130 Spectre דגמים J,U,W ("צל בלהות") |  | ארצות הברית | משנת 1968 | מטוס תקיפה, "ספינת תותחים" | AC-130J - 24 AC-130U - 0 AC-130W - 7 | |||
| HC-130 Combat King/Combat King II דגמים J ("מלך קרבי") |  | ארצות הברית | משנת 1959 | מטוס חיפוש והצלה | HC-130J - 37 | |||
| MC-130 Combat Talon II/Combat Shadow דגמים H,J ("טפר קרבי") |  | ארצות הברית | משנת 2011 | מטוס רב משימתי | HC-130H - 10 HC-130J - 46 | |||
| Boeing RC-135 דגמים S,U,W,V |  | ארצות הברית | משנת 1962 | מטוס סיור | RC-135S - 3 RC-135U - 2 RC-135V/W - 20 | |||
| מסוקים | ||||||||
| דגם | תמונה | ארץ ייצור | כניסה לשירות | סוג | כמות | עימותים עיקריים | ||
| HH-60 Pave Hawk דגמים G,U,W ("נץ סולל") |  | ארצות הברית | משנת 1987 | חיפוש והצלה | HH-60G - 82 HH-60U - 3 HH-60W - 13 | מלחמת עיראק | ||
| UH-1N Twin Huey דגם N ("יואי תאום") |  | ארצות הברית | משנת 1970 | מסוק סער | UH-1N - 63 | |||
| TH-1 Iroquois דגם H ("אירוקווס") |  | ארצות הברית | משנת 1959 | מסוק אימונים | TH-1H - 28 | מלחמת וייטנאם | ||
| המראה ונחיתה קצרה ואנכית | ||||||||
| דגם | תמונה | ארץ ייצור | כניסה לשירות | סוג | כמות | עימותים עיקריים | ||
| de Havilland Canada UV-18 דגם B |  | קנדה | משנת 1965 | STOL - מטוס נוסעים | UV-18B - 3 | |||
| CV-22 Osprey דגם B ("עיט הדגים") |  | ארצות הברית | משנת 2007 | VTOL - מטה רוטור, מסוק תובלה | CV-22B -52 | מלחמת אפגניסטן | ||
| כלי טיס זרים | ||||||||
| דגם | תמונה | ארץ ייצור | כניסה לשירות | סוג | כמות | עימותים עיקריים | ||
| Mil Mi-8 דגם VT |  |  ברית המועצות | משנת 1967 | מסוק סער | Mi-8VT - 6 | |||
| Mikoyan MiG-29 דגם UB |  | ברית המועצות | משנת 1983 | מטוס עליונות אווירית, מטוס קרב רב משימתי | MiG-29UB - 3 | |||
| Sukhoi Su-27 דגם UB |  | ברית המועצות | משנת 1985 | מטוס עליונות אווירית | Su-27UB - 2 | |||
אתר האינטרנט הרשמי של חיל האוויר של ארצות הברית (באנגלית) אתר האינטרנט הרשמי של חיל האוויר של ארצות הברית (באנגלית)
חיל האוויר של ארצות הברית, ברשת החברתית פייסבוק
חיל האוויר של ארצות הברית, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
חיל האוויר של ארצות הברית, ברשת החברתית אינסטגרם.svg){kind=icon}
חיל האוויר של ארצות הברית, סרטונים בערוץ היוטיוב
חיל האוויר של ארצות הברית, ברשת החברתית Goodreads
חיל האוויר של ארצות הברית, באתר פליקר
חיל האוויר של ארצות הברית, באתר פינטרסט
ארצות הברית, צבא. חיל האוויר, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
