הצורך בהמראה ונחיתה אנכיים הכרחי בהיעדר מסלול המראה או נחיתה ביעד או ביכולת להקים בזמן נתון. לדוגמה, המראה מספינות או נחיתה בשטח שאינו מישורי.
פתרונות הנדסיים עבור מטוסי VTOL שנועדו להתגבר על ההגבלות במהירות ויכולת נשיאת מטען של המסוק:
מטוס ג'ירודיין - שימוש ברוטור להמראה ונחיתה כמו מסוק, ובטיסה אופקית התמסורת של הרוטור מתנתקת מהמנועים והמטוס טס כמו מטוס אוטוג'ירו בעזרת רוטורים המותקנים בקצות כנפיו.
הטיית רוטור - שיטה שהומצאה ב-1928 על ידי ניקולא טסלה. בשיטה זאת המטוס יכול להמריא ולנחות אנכית ולעבור לטיסה אופקית בעזרת רוטור מוטה אשר נוטה 90° מעלות כלפי מעלה בנחיתה או המראה ומשמש כמקור העילוי העיקרי, ובטיסה אופקית הרוטור נוטה מקביל לכיוון הטיסה כאשר הכנף היא מקור העילוי והרוטור מספק את הדחף. המטוס המבצעי היחיד אשר משתמש בשיטה זאת הוא ה-V-22 אוספריי בשל מורכבות השיטה.
מנועים המורכבים בצורה אנכית - שיטה פשוטה אשר משתמשת במספר מנועים המורכבים בצורה אנכית כדי לתת דחף כלפי מטה ולהרים את המטוס, ועוד מספר מנועים כדי לתת למטוס דחף קדימה. מטוסים כאלו נטו להיות כבדים, מסורבלים וחסרי כוח מספק לשימוש מעשי שכן המנועים אשר נותנים דחף אנכי הופכים למשקל מת (כלומר חסר שימוש) בטיסה אופקית. בשל כך כיום שיטה זו נפוצה בקרב מל"טים כדוגמת אורביטר 4 והפנתר
דחף וקטורי - מטוסים אשר נבנו עם מנועים אשר יכלו לכוון את הדחף של המנוע כלפי מטה כדי ליצור דחף אנכי ולהרים את המטוס מהקרקע ולעבור לטיסה אופקית בשינוי זווית הנחירים למצב אופקי. השיטה הזאת הולידה את מטוס הקרב בעל יכולת VTOL המבצעי היחיד (עדכני ל-2015) הוא המקדונל דאגלס AV-8B הרייר II (ברוסיה יצרו גם מטוס קרב מבצעי בעל יכולת VTOL היאק - 38, אך הוא יצא במהרה מהשירות עקב בעיות בתפעולו). דגם B של ה-F-35 גם בעל יכולת VTOL אבל בנוסף להטיית הדחף מטה, המטוס בעל מניפה קבועה המקנה דחף אנכי נוסף.
יעילות פתרונות אלו מוגבלת והם מהווים פשרה מבחינת ביצועי המסוק שמצטיין ביעילות הריחוף אל מול עומס הדיסקה (שטח הפנים המייצר את העילוי) כמתואר בתרשים הבא:
תרשים המציג את ביצועי הריחוף של כלי הטיס בעלי יכולת VTOL. כמתואר המסוק מצטיין בביצועי ריחוף לעומת כל הפתרונות האחרים.
