Loading AI tools
ועידה לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון הייתה ועידה שנערכה ביולי 2000 בקמפ דייוויד שבמרילנד, בראשות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש ממשלת ישראל אהוד ברק ויושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת. ועידה זו נכשלה בהשגת הסדר קבע שיסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, הזמין ב-5 ביולי 2000 את אהוד ברק ואת יאסר ערפאת לבוא לקמפ דייוויד כדי להמשיך את המשא ומתן של תהליך השלום. המקום לא נבחר במקרה – ועידת קמפ דייוויד בשנת 1978 נחשבה על ידי האמריקאים כוועידה מוצלחת מאוד, ובעקבותיה הצליח נשיא ארצות הברית דאז, ג'ימי קרטר, להביא לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים. הסכמי אוסלו נחתמו בשנת 1993 על ידי ראש ממשלת ישראל דאז יצחק רבין, ויושב ראש הארגון לשחרור פלסטין יאסר ערפאת. על פי הסכמים אלה, אמור היה הסדר הקבע להיחתם כעבור חמש שנים מייסוד הרשות הפלסטינית והחלת אוטונומיה בשטחים המוחזקים. למרות זאת, המציאות שהתהוותה בשטח מאז הסכם אוסלו לא ענתה על ציפיות הצדדים.
ב-11 ביולי התחילה ועידת קמפ דייוויד, והסתיימה ב-25 ביולי, ללא כל הסכם שנחתם. שלושת הצדדים הסכימו להמשיך בדיונים.
ארבעה נושאים מרכזיים היו שנויים במחלוקת:
הפלסטינים תבעו ריבונות מלאה על כל שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, אף על פי שהיו נכונים לשקול גם חילופי שטחים. הם הסתמכו על החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, אשר קוראת לנסיגה ישראלית משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים כחלק מהסכם שלום, החלטה שישראל מפרשת בצורה שונה ("משטחים שנכבשו"). בהסכמי אוסלו הפלסטינים קיבלו את גבולות הקו הירוק כבסיס להסדר הקבע.
בתחילת הוועידה, הציע ברק לפלסטינים 73% משטחי הגדה המערבית ואת כל רצועת עזה. בתוך 10–25 שנים, על פי ההצעה, אמור היה האזור הפלסטיני להתרחב ל-90%–91% (94% כולל ירושלים). כתוצאה מכך, ישראל אמורה הייתה לפרק 63 התנחלויות. הגדה המערבית אמורה הייתה להיות מופרדת באמצעות דרך מירושלים לים המלח, עם מעבר חופשי לפלסטינים, אף על פי שלישראל נשמרה הזכות לסגור את המעבר במקרה חירום. הפלסטינים טענו שהשארת חלק מהגדה המערבית בידי ישראל תביא לחסימת רשת דרכים בין גושי התיישבות פלסטיניים. בתמורה לסיפוח חלק מהגדה המערבית, הביעה ישראל נכונות להעביר חלק קטן מהנגב למדינה הפלסטינית, הצעה שנדחתה על ידי הפלסטינים [דרוש מקור] .
סלע המחלוקת העיקרי היה הוויכוח על מעמדה של ירושלים לאחר ההסכם המתוכנן.
בדיוני הוועידה יצר ברק את תקדים ההסכמה הישראלי לחלוקת ירושלים.[1]
על פי גרסת ברק, הציעה ישראל לספח אליה גושי התיישבות הנמצאים מעבר לגבולות 1967, כמו מעלה אדומים, גבעת זאב וגוש עציון. בתמורה, הציעה ישראל להעביר לריבונות פלסטינית כפרים או ערים קטנות שסופחו לירושלים אחרי 1967.
על פי גרסת מחמוד עבאס, היועץ הראשי של ערפאת באותה עת, העמדה הפלסטינית הייתה שכל מזרח ירושלים צריכה לעבור לריבונות פלסטינית. עמדה זו גרסה כי הרובע היהודי והכותל המערבי יכולים להישאר תחת סמכות ישראלית, אך לא ריבונות וכי ירושלים תישאר עיר פתוחה עם שיתוף בשירותים העירוניים.
הפלסטינים דחו הצעה לנאמנות על הר הבית כתחליף לריבונות. הם דרשו ריבונות מוחלטת על כל האתרים הקדושים לאסלאם במזרח ירושלים ובמיוחד על מסגד אל-אקצא.
במהלך ולאחר מלחמת העצמאות, עזבה רוב האוכלוסייה הפלסטינית את בתיה ויצאה מגבולות ישראל כפליטים. הפליטים, שב-1949 מנו כ-700,000 נפש ובעת הוועידה מנו, לפי חלק מההערכות, כ-4 מיליון נפש, תבעו מאז את זכות השיבה, כלומר, זכות לשוב לבתיהם בישראל או קבלת פיצויים.
ישראל טענה שאם תרשה את זכות השיבה אליה, במקום למדינה הפלסטינית, הדמוגרפיה של ישראל תשתנה וקיומה של ישראל כמדינה יהודית יועמד בסכנה. ישראל אף טענה כי פליטים יהודים רבים ממדינות ערב גורשו מארצותיהם מאז 1948 ולא פוצו. רובם נמצאים בישראל ובעייתם צריכה להילקח בחשבון גם היא.
בקמפ דייוויד, דבקו הפלסטינים בעמדתם שעל זכות השיבה להתקבל. בגלל דאגתה הדמוגרפית של ישראל, הם הבטיחו שזכות השיבה תפוקח על ידי מנגנון המוסכם על שני הצדדים, שיאפשר לרוב הפליטים לחזור לישראל. לדבריה של מזכירת המדינה האמריקאית, מדליין אולברייט, הסכימו הפלסטינים לדון על מספר הפליטים שיורשו לשוב לישראל.
הישראלים הכחישו שהם אחראים לבעיית הפליטים. על פי ההצעה הישראלית, מספר מוגבל של פליטים יוכל לשוב לישראל בשל סיבות הומניטריות או איחוד משפחות. שאר הפליטים יתיישבו בישות הפלסטינית שתקום, במקומם הנוכחי, או במדינות אחרות. על פי הצעה זו, יוקם ארגון בין-לאומי לטיפול בפליטים וישראל ומדינות אחרות תהיינה חברות בארגון.
הישראלים דרשו את התנאים הבאים כחלק מההסכם:
כל צד האשים את השני באחריות לכישלון השיחות. הפלסטינים טענו שלא הציעו להם מספיק, והישראלים טענו שהם לא יכלו להציע יותר. נשיא ארצות הברית ביל קלינטון תלה את כישלון הוועידה בערפאת, והאשימו ב"פספוס הזדמנות" לאפשר "שלום צודק ובר-קיימא".[2] ערפאת הואשם בכך שלא הגיש הצעה נגדית לכל הצעה שהעלו ברק וקלינטון, ובכך שעשה מעט כדי למנוע את המהומות בשטחים שפרצו אחרי הוועידה. שלמה בן עמי, שר החוץ דאז שהשתתף בוועידה, האשים גם הוא את ערפאת בכישלון השיחות ובפרוץ האינתיפאדה השנייה כעבור חודשיים.
מנגד, הצד הפלסטיני בראשותו של ערפאת גרס כי הצעותיו של ברק לא היו רציניות ולא פתרו בעיות מהותיות בסכסוך, כגון בעיית הפליטים ומחלוקות טריטוריאליות. העמדה הישראלית הרשמית גרסה כי הפלסטינים לא רצו להגיע לוויתורים בנושאים מרכזיים, כדוגמת מעמדה של ירושלים והר הבית, זכות השיבה והכרזה על סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עם זאת, חוקר הסכסוך שאול אריאלי, שעמד בראש המנהלת להסכם הביניים, טוען בספרו כי הצעתו של ברק הייתה מופרכת ולא רצינית, ונועדה להוות בסיס למשא ומתן בלבד, וכן כי השאיפה הישראלית בהסכם הייתה לא ריאלית, ולא הלמה את הפירוש המקובל להחלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם. הנשיא ביל קלינטון, שהיה השותף המרכזי לשיחות, צידד בעמדה הישראלית והאשים את ערפאת בכישלון השיחות.
בציבור הישראלי זכורה אמירתו של ברק בעקבות קמפ דייוויד לפיה "אין פרטנר פלסטיני", אלא שמספר יועצים פוליטיים שהגו את הקמפיינים שהדהדו מסר זה טענו בדיעבד שדובר היה במסר שנועד לצרכים פוליטיים פנים ישראליים, ואף כינו אותו "קמפיין שקרי" ו"ספין כוזב".[3] ברק עצמו טען בדיעבד כי התכוון להאשים את ההנהגה הפלסטינית באותה עת, אך הוא מצר על כך שביקשו ללמוד מדבריו שלא ניתן להגיע להסכם שלום בעתיד הנראה לעין.[4][5]
בדיון עם האקדמאי נורמן פינקלשטיין בפברואר 2006, אמר בן-עמי שאכן נכתב בספרו ש"אם הוא היה פלסטיני, הוא גם היה דוחה את ההצעה הישראלית שניתנה לפלסטינים בוועידה"[6] – ובריאיון קודם עם ארי שביט בהארץ גם הסביר בן-עמי את ההיגיון הפלסטיני שגורר לדעתו עמדה בלתי מתפשרת שכזו:
מבחינה אינטלקטואלית אני מבין את ההיגיון שלהם. אני מבין שמנקודת מבטם הם ויתרו על 78% באוסלו, ועל כן כל השאר שלהם. אני מבין שמבחינתם התהליך הוא של דה-קולוניזציה ועל כן הם לא אמורים להתפשר, כפי שתושבי קונגו לא יתפשרו עם הבלגים. אני אפילו מבין שלשיטתם הם הלכו לקראתנו בכך שקיבלו את השכונות היהודיות בירושלים וחלק מההתנחלויות. אבל בסופו של דבר, אחרי שמונה חודשים של משא ומתן, אני מגיע למסקנה שאנחנו נמצאים בעימות עם תנועה לאומית שיש בה מרכיבים פתולוגיים קשים. זוהי תנועה עצובה מאוד. תנועה טרגית. אבל בלב לבה של הטרגדיה שלה נמצא חוסר היכולת להציב לעצמה יעדים חיוביים. בסופו של תהליך אי אפשר שלא להתרשם שיותר משהפלסטינים רוצים פתרון הם רוצים להושיב את ישראל על ספסל הנאשמים. יותר משהם רוצים מדינה משלהם, הם רוצים להוקיע את המדינה שלנו. במובן העמוק ביותר האתוס שלהם הוא אתוס שלילי. זאת הסיבה לכך שבניגוד לציונות הם אינם מסוגלים להתפשר. כיוון שאין להם דמות של חברת העתיד שלהם שבעבורה כדאי להתפשר. על כן התהליך מבחינתם איננו של פיוס אלא של וינדיקציה. של תיקון עוול. של ערעור הקיום שלנו כמדינה יהודית.[7]
ערך מורחב – האינתיפאדה השנייהב-11 בספטמבר 2000, כחודש וחצי לאחר כישלון הוועידה, פרסם איתמר מרכוס ממכון המחקר מבט לתקשורת פלסטינית מחקר על מסע האלימות המכוון של אמצעי התקשורת שבשליטת הרשות הפלסטינית והתריע שהרשות עוסקת ב"יצירת אווירה של ערב פרוץ מלחמה". לטענת המחקר, אם בעבר הוקרנו שידורי אלימות אנטי ישראליים במשך 5 עד 15 דקות, פתאום החלה הטלוויזיה לשדר שידורי אלימות במשך שעה עד שעתיים ביום. הסרטים ששודרו נשאו אופי אלים יותר מבעבר ולוו בקריאות להתקוממות. סרטי ארכיון של האינתיפאדה הראשונה נערכו מחדש והוקרנו ברצף בלווית מוזיקה רגשנית, והדרשנים בשיעורי הדת חזרו ואמרו שהסכמי אוסלו הם זמניים ושהמלחמה נגד ישראל היא נצחית. בעיתונים החלו להופיע קריאות להצטרף למאבק בכיבוש ולהשתתף בהפגנות, וברור היה שמדובר במדיניות חדשה המונחית על ידי ערפאת, כיוון שהתקשורת הפלסטינית לא נהנתה מחופש העיתונות.[דרוש מקור] כחודשיים לאחר כישלון הוועידה, ב-28 בספטמבר, עלו אריאל שרון ומספר דמויות פוליטיות מהליכוד להר הבית במטרה להפגין ולממש את זכות הישראלים לביקור בהר הבית. למחרת, החלו ידויי אבנים של פלסטינים על אזרחים ועל כוחות הביטחון הישראליים ובעימותים שפרצו נהרגו שבעה פלסטינים מאש כוחות הביטחון הישראליים. מנקודה זו החלה האינתיפאדה השנייה, אשר המשיכה עד 2005, תוך כדי עליות וירידות תקופתיות בהיקף וברמת האלימות שהופעלו על ידי הצדדים לסכסוך. לפי טענתם של חלק מאנשי השמאל הישראלי עלייתו של שרון להר הבית הייתה הגורם לפריצת האינתיפאדה, אך לפי גרסת מכון המחקר מבט לתקשורת פלסטינית, ערפאת והרשות הפלסטינית תכננו את האינתיפאדה והחזרה למאבק המזוין עוד קודם לכן. שנים אחר כך הסתבר, על סמך עדותו של דובר החמאס מחמוד א-זהאר, כי זמן קצר לאחר השיחות ערפאת אכן הורה לכל ארגוני הטרור הפלסטיניים לבצע פיגועים נגד ישראל.[8]
בישראל החלה להשתרש תודעת ה"אין פרטנר", שבאמצעותה נימק אהוד ברק את כישלון הוועידה. יועץ התקשורת של ברק באותה התקופה, גדי בלטיאנסקי, טען לימים כי מדובר ב"ספין" שאומץ לצרכים פוליטיים ובקלות ניתן היה לתאר את הוועידה כמפגש שבו הושגו פריצות דרך בנושאי גבולות וירושלים. בעת הרצאה באוניברסיטת תל אביב ב-12 בינואר 2005 הסביר בלטיאנסקי שברק עצמו המשיך את המשא ומתן אחרי קמפ-דייוויד, ואף הציע הצעות חדשות וויתורים נוספים שסתרו את הספין לפיו "בקמפ דייוויד הצענו להם את הכל והם סרבו".[9]
בניסיון אחרון להביא שלום לפני סיום כהונתו בינואר 2001, הציע הנשיא קלינטון לערפאת ולברק לחזור למשא ומתן לפי מתווה קלינטון. ברק הסכים בהסתייגויות קלות, ואילו ערפאת, אחרי התחמקות, הסכים גם הוא, אך בהסתייגויות גדולות.
המעורבות של קלינטון הביאה לוועידת טאבה בינואר 2001, שעליה אמרו שני הצדדים כי "מעולם לא היינו קרובים יותר להשגת הסכם". אולם, ברק השעה את השיחות בגלל הבחירות בישראל שמועדן התקרב. האלימות בשטחים הובילה להיסחפות מהירה לעבר הצד הימני של המפה הפוליטית בישראל ואריאל שרון ניצח בבחירות והפך לראש הממשלה.
ההתנגדות הרבה לוועידה ולתכנים שנדונו בה, הקיפה חלקים גדולים בציבור הישראלי וביהדות התפוצות והובעה בעיקר על ידי הנֶגְדָּה, בראשות אריאל שרון, יו"ר הליכוד. ההתנגדות הגיעה לשיאה בהפגנת ענק של ארגון "One Jerusalem", ב-8 בינואר 2001 שהִקהילה כ-300,000 מפגינים אל מול חומות עיר העתיקה להפגנה כנגד חלוקת ירושלים תחת הסיסמה: "ירושלים – אני נשבע". הנואם הראשי בהפגנה היה נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט משה לנדוי והשתתף בה גם יו"ר ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית, רון לאודר[10].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
