Loading AI tools
תחום הדן בהיסטוריה של האמנות החזותית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תולדות האמנות הוא תחום הדן בהיסטוריה של האמנות החזותית. למרות שהוא משיק בנקודות רבות לתחום הפילוסופיה והאסתטיקה, אין הגדרת טבעה של "האמנות" תחום העיסוק המרכזי שלו. התחום של תולדות האמנות מנסה לסווג שינויים ותקופות באמנות במשך הזמן וכן להבין טוב יותר כיצד האמנות מעצבת ומעוצבת על ידי החברה והתרבות.
לשם ניתוח האמנות בתקופותיה השונות, ומתוך ההנחה כי תהליכי היצירה של אמן הם תהליכים בעלי סטרוקטורה הניתנת לתיאור או ניתוח פרשני, משתמשים ההיסטוריונים בכלים השאובים מתחומי מחקר שונים כגון איקונוגרפיה, היסטוריה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה ופסיכואנליזה, פילוסופיה, ארכאולוגיה ועוד.
על פי רוב, נהוג לייחס לתחום זה בעיקר את תולדות האמנות האירופית. עם זאת, ישנם היסטוריונים של האמנות החוקרים אמנות שאינה אירופית, כגון אמנויות המזרח הרחוק, אמנות אפריקאית ועוד.
תחום תולדות האמנות הוא תחום מודרני בעקרו, למרות שמקורותיו מגיעים עד לעת העתיקה. הטקסט המשמעותי הראשון אשר תיאר בהרחבה את האמנות בת זמנו היה האנציקלופדיה "תולדות הטבע", מאת פליניוס הזקן, אשר מנתה 37 כרכים ונחשבת למקיפה ביותר בעולם העתיק. היא הושפעה בתחום הזה על ידי כתבי הפסל היווני קסנוקרטס מאתונה (או קסנוקרטב מסיקיון) שלא שרדו.
חיבורים ראשונים אשר דנו בביוגרפיה של אמנים הופיעו בפרובאנס במאה ה-13 לספירה. היו אלו חיבורים שנושאם היה טרובדורים. על פי משה ברש, ייתכן כי היה זה מעמדו של טרובדור כחופשי מגילדות ואיגודים אחרים, אשר הפכה את דמותם של הטרובדורים לאב טיפוס לייצוג אמנים ולתיאור חייהם.[1]
השינוי המרכזי במעמדה של האמנות והפיכתה למושא של תיאור ומחקר התרחש בתקופת הרנסאנס. תפיסת המציאות של אנשי הרנסאנס כחזרה אל העבר ו"תחייתו" מחדש, הכילה בתוכה גם עלייה במעמדה של האמנות. פרנצ'סקו פטרארקה ובייחוד תלמידו ג'ובאני בוקאצ'ו השתמשו במונח "תחייה" לתיאור גם של אמנות ואמנים.[2] העלאת מעמדה של האמנות הביאה לאפשרות ליצירת היסטוריה של התחום. מן הראשונים שעשו זאת היה פיליפו וילאני (Filippo Villani), אשר בכרוניקה שחבר אודות העיר פירנצה, הכניס לראשונה פרק קצר הדן בביוגרפיה של ציירים כגון ג'וטו וצ'ימבואה (Cimabue), תוך התמקדות כמעט בלעדית בביוגרפיה שלהם.
מהלך משמעותי עוד יותר ניתן למצוא בחיבורו של הפסל האיטלקי לורנצו גיברטי - "פירושים" (Commentarii). חידושו של חיבור זה היה בגיבוש ראשוני של תפיסה היסטורית של האמנות, כלומר כרצף בעל מימד כרונולוגי, בהתאם לרוח הרנסאנס. גיברטי חיבר את כתב היד בין השנים 1452–1455, שנות חייו האחרונות, והוא ספוג בהשפעה של הכתבים ה"קלאסיים" כגון זה של פליניוס. על עובדה זו מעיד גם כותרתו של החיבור שנכתבה תוך ששימוש בתעתיק הלטינית של המונח. החיבור הורכב מפרק אשר עסק בסקירה היסטורית של האמנות ורעיונות אסתטיים שונים; פרק אשר הכיל מדעים הדרושים לאמנים לשם עבודתם וכן פרק ובו אוטוביוגרפיה ראשונה של אמן פלסטי. בפרק זה, תיאר גיברטי את האמנים הטוסקנים אשר הקדימו אותו והשפיעו על עבודתו.
למרות תקדימים היסטוריים אלו, נתפש ההיסטוריון האיטלקי ג'ורג'ו ואזארי כאבי תחום תולדות האמנות. עבודתו המרכזית של ואזארי, אשר שימש גם ארכיטקט וצייר בעל סגנון מנייריסטי, הייתה חיבור בשם "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר" (Le Vite delle più eccellenti pittori, scultori, ed architettori) ובו תיאר את חייהם של אמנים. הספר פורסם בשנת 1550 ומהדורה שנייה שלו יצאה בשנת 1568.
כתיבתו של ואזארי, אשר התמקדה באופן בלעדי בתיאור ביוגרפיות של אמנים, הציבה את האמנות כתחום הראוי לסקירה היסטורית עצמאית. יתר על כן, בכתיבתו התמקד ואזארי לא בכתיבת "כרוניקות" של אמנים, כי אם ניסה לנסח מתוך חיי האמנים את עיסוקם במהותה של האמנות. ואזארי ניסה לפרש, בו זמנית, את האמנות כתופעה ביחס לרצף ההיסטורי וכתוצר יחידני בעל ערך מוחלט הגלום בהם.[3] עם זאת, תפיסות אסתטיות מתקופתו, לא איפשרו לואזארי להתייחס בצורה מלאה אל הנסיבות בהן נוצרה היצירה, אלא לחפש את מיקומה של היצירה בהתאם להתקדמות האבולוציונית של האמנות אל עבר 'הכלל המושלם של האמנות' (perfetta regola dell' art).[4]
החיפוש אחר ביטויו של הכלל המושלם באמנות מעידה כי ואזארי לא יצר הפרדה בין תחום האסתטיקה לבין תחום תולדות האמנות, אלא ראה בהם תחום אחד. תפיסה זו מציגה את כינון ה"רנסאנס", מונח אשר הופיע לראשונה בדפוס ביצירה זו, כביטוי ההיסטורי הדטרמניסטי של תהליך זה.
ספר נוסף מאת ג'ובאן פייטרו בלורי (Bellori) בשם "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים" הופיע ברומא בשנת 1672. בלורי, אשר היה מחבר פורה, עסק בפרשנות אודות עתיקות מן התקופה הקלאסית ואף מונה על ידי האפיפיור קלמנס העשירי לתפקיד "שומר העתיקות של רומא", יצר את החיבור הזה כהמשך ישיר לחיבורו של ואזארי. הוא הציג את הביוגרפיות של 12 אמנים אשר פעלו לאחר תקופתו של ואזארי כגון ניקולא פוסן וקאראווג'ו. בביוגרפיות אלו לא הציג את האמנות כבעלת ייעוד אחיד וברור אלא תיאר ופירש את קשת ההשקפות המנוגדות אודות האמנות בתקופתו.[5]
.jpg)
במאה ה-18 טען יוהאן יואכים וינקלמן (1717–1768) כי הדגש בכתיבת ההיסטוריה של האמנות צריכה להיות המשמעות בעיני הצופה ולא המשמעות בעיני האמן. בכך ביקר את התיאור הביוגרפי שהיה העיקר בעבודתו של ואזארי. חיבוריו הידועים ביותר היו "הגיונות על החיקוי של יצירות יווניות ורומיות" (1750), חיבור אשר נודעה לו השפעה רבה בתרבות של המאה ה-18, וכן "תולדות האמנות של העת העתיקה" (1764), ספר אשר בו הופיע לראשונה המונח "תולדות האמנות".
וינקלמן תפס את האמנות הקלאסית כיחידה שלמה והרמטית שאינה ניתנת לחלוקה או לערעור. כתיבתו ב"תולדות האמנות" שילבה על כן גם כתיבה אסתטית, בתארו את האמנות היוונית כאידיאל היופי. בכתיבתו ההיסטורית, תיאר וינקלמן את המרחק מן האידיאל של האמנות הנעלה.
יוהאן גוטפריד הרדר (J. G. Herder 1803–1744), אשר הושפע מאוד מכתיבתו של וינקלמן, הציג שינוי בגישה אל האמנות היוונית. בתארו אותה חידד הרדר את ההקשר ההיסטורי, הדתי והגאוגרפי בעיצוב דמותה של האמנות, הקשרים אשר היו מובלעים בכתיבתו של וינקלמן. שאלת קליטתה של האמנות הייתה מרכזית בעיניו. 'כושר ההכרה' אשר שותף לקליטתה של האמנות אינו תבוני בבסיסו כי אם נובע מן החושים. הרדר תיאר גישה זו כ"תבונה של היד" ובכך שם את הדגש על הצופה המתבונן ביצירה, אספקט שוינקלמן התעלם ממנו.
יעקב בורקהרדט (Jacob Burckhardt 1897–1818), השווה את הכתיבה אודות האמנות לכתיבת ההיסטוריונים. הוא תיאר את האמנות מתוך הקשרה ההיסטורי, כמבטאת בעל קול ייחודי של 'רוח התקופה'. בכך סלל בורקהארט את הדרך לניתוח אמנותי שיטתי של קבוצות יצירות מתוך השוואה היסטורית ותרבותית. חיבורו הידוע ביותר הוא "תרבות הרנסאנס באיטליה" (1860) בו תיאר את תרבות הרנסאנס מתוך התופעות החברתיות שלה.
בגישה אותה הגדיר כ"תולדות האמנות לפי נושאים ומשימות" (Kunstgeschichte mach Theman and Aufgaben) ניתח בורקהארט נושאים שונים בתרבות האנושית מתוך התבוננות ב'תולדות האמנות' כגון 'תמונות מזבח', 'דיוקנאות' ו'אספנים' וכו' מתוך ההנחה כי אלו הם נושאים בעלי סטרוקטורה בולטת ומשמעותית הניתנת לתיאור.
אלויס ריגל (Alois Riegl 1905–1858), הציע בעבודתו הפרשנית להתמקד בבעיית הסגנון של האמנות. מעקב אחר התפתחותם של סגנונות אמנותיים ודרכי עיצובם של אובייקטים על פני רצף היסטורי. התמורות החלות ב'סגנון' אינן מתרחשות, על פיו, עקב סטייה או 'יציאה' מן הרצף ההיסטורי של ההיסטוריה האמנותית, אלה משמרת בתוכה את 'רציית האמנות'.
במושג 'רציית האמנות', אותו מפתח ריגל בספרו "מלאכת-המחשבת הרומית המאוחרת", "משווה ריגל את מגמות הסגנון האופייניות של היצירה האמנותית [...] אל כיווניה העיקריים של המחשבה הפילוסופית באותה תקופה" (משה ברש, מחשבת האמנויות, פרק 6). אולם לא רק הסגנון האמנותי מתעצב מתוך ההקשר ההיסטורי אלה אף מהותה של האמנות עצמה. מהות זו הכוללת בתוכה גם הקשרים איקונוגרפיים והשוואה סגנונית והיא נבחנת אצל ריגל במסורת הפילוסופיה של הפוזיטיביזם.
מהלכיהם של בורקהארט וריגל חידדו את אופני ההסתכלות ביצירת האמנות מתוך מסורות היצירה שלה. אולם היה זה היינריך ולפלין (Heinrich Wölfflin 1945–1864), יורשו של בורקהארט בקתדרה לאמנות של בזל, אשר חידד את ההתבוננות באספקטים החזותיים של יצירת האמנות מתוך כלי ניתוח פסיכולוגיים ופילוסופיים.
"באמנות קיימת התפתחות פנימית של הצורה. אף על פי שראויים לשבח המאמצים להזקיק את שינוי הצורה הבלתי פוסק אל שינוי התנאים של העולם הסובב [...] הרי אסור לנו שנתעלם, כי לאמנות - או מוטב שנומר: לדמיון הצורה המעצב - חיים משל עצמה והתפתחות משל עצמה [...] מתוך כוחות עצמיים, צמיחה מתוך הפנים החוצה, והתפרטות-התממשות חוקית של מה שנתון"
— תרגום מתוך: משה ברש, מחשבת האמנויות, פרק 7.
גרשם קורט פרייער (1885–1973) הציע תאוריה מרקסיסטית של תולדות האמנות, בה התבסס על קביעתו של קרל מרקס "ההוויה היא הקובעת את התודעה", ועל עקרון המטריאליזם ההיסטורי, וקבע כי האמנות בכל תקופה משקפת את תודעת אנשי התקופה כפרטים וכחברה, ומכאן גם את ההוויה שיצרה את התודעה הזו. שינויים באמצעי הייצור, כגון המעבר מפאודליזם לקפיטליזם והתפתחות הבורגנות, באים לביטוי באופני הייצוג האמנותי. לדבריו, האמנות יכולה להצביע על שינויים בתודעה החברתית, לעיתים עוד בטרם חלחלה ההכרה בשינויים אלו בתודעת ההמונים והשלטון. חוויית האמנות יכולה לעורר תגובות אצל הצופים ולהניע את התהליך הדיאלקטי הבונה את החברה ומשנה אותה. האמנות, לפיכך, לא רק משקפת את החברה שבה נוצרה, אלא אף משפיעה על התפתחותה.
היסטוריונים ידועים בתחום תולדות האמנות:
היסטוריונים ישראלים בתחום תולדות האמנות:
את חקר תולדות האמנות נהוג לחלק לתקופות משנה, בדרך כלל בעקבות שינויים היסטוריים מרכזיים, כגון 'אמנות מצרים העתיקה'. לעיתים מנתחים יצירות אמנות לפי סגנון אמנותי כגון 'אימפרסיוניזם'. באמנות המודרנית נהוג לעיתים להציע גם נושאי חתך שונים כגון 'אמנות יהודית' או 'אמנות פמיניסטית'. גישות מודרניסטיות נוספות מנסות להתייחס אל האמנות מתוך אופני יצירתה כגון חקר אמנות המיצג.
חלוקה פנימית מקובלת בתולדות האמנות:
|
עיינו גם בפורטל
פורטל האמנות הוא שער לכל נושאי האמנות ולכל תחומי המשנה שלה. הפורטל מציג נושאים חשובים בתולדות האמנות, יצירות ואמנים בעלי חשיבות. בפורטל מוצגים גם מושגים ומונחים, וניתנים קישורים לערכים בתחומי המשנה של האמנות, ובהם פיסול, צילום, אדריכלות, עיצוב ואמנות הבמה. |
אמנות - היסטוריה, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
