Loading AI tools
אסכולת ניו יורק (באנגלית: New York School) הוא כינוייה של קבוצת ציירים, משוררים, רקדנים ומוזיקאים אמריקאים, שסגנון עבודתם מכונה אקספרסיוניזם מופשט. הקבוצה פעלה בעיר ניו-יורק בשנות הארבעים והחמישים. ההתפתחויות היצירתיות החדשניות בניו-יורק בשנות הארבעים הולידו סגנון חדש ורדיקלי בציור, שבראשית שנות החמישים כונה אקספרסיוניזם מופשט. שני המונחים הללו מתארים את אותה התופעה, כך שאמני אסכולת ניו יורק הם למעשה ציירי האקספרסיוניזם המופשט.[1] אמני האסכולה שאבו השראה מהסוריאליזם ומתנועות האוונגרד בנות הזמן באמנות, ובפרט מציור הפעולה, הג'אז, תיאטרון האימפרוביזציה, המוזיקה אקספרימנטאלית והאינטראקציות בין החברים השונים בעולם האמנות של ניו-יורק.
המונח החל לשמש ככל הנראה כבר בשנות הארבעים בהשפעת המונח "אסכולת פריז" וכן גם את התפיסה לפיה לאחר מלחמת העולם השנייה, ניו-יורק החליפה את פריז כמרכז עולמי של אמנות מודרנית.[1] לאחר מלחמת העולם השנייה אסכולת ניו-יורק קיבלה מקום דומיננטי באמנות העולמית, דבר שנמשך עד לשנות השמונים.[2]
פרנק אוהרה היה במרכז התנועה, עד למותו בשנת 1966. בגלל הקשרים החברתיים הנרחבים שלו והודות לתפקידו כאוצר במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק, הוא יצר קשרים בין ציירים ומשוררים, כגון ג'יין פרלייכר, פירפילד פורטר ולארי ריברס. בין אמני האסכולה התקיימו שיתופי פעולה רבים, ובמיוחד בין משוררים, כמו אוהרה, קנת' קוך, ג'ון אשברי וג'יימס סקיילר.[3] רות פדג'ט וטד בריגן הגיעו שניהם לקבוצה מטלסה, אוקלהומה. קוך, אוהרה, סקיילר ואשברי היו משוררים שונים בסגנונם, אבל הם העריצו אחד את השני והיה להם הרבה במשותף: חוץ מסקיילר, כולם למרות באוניברסיטת הרווארד; מלבד אשברי, כולם עשו שירות צבאי וגרו בניו-יורק במהלך השנים המעצבות שלהם כמשוררים ומלבד קוך, כולם כתבו על אמנות. ארבעת המשוררים הללו שאבו השראה מהסוריאליסטים הצרפתים, ביניהם ריימונד ראסל, פייר רברדי וג'וליום אפולינר.[3]
לגבי משוררי אסכולת ניו-יורק, מבקרים טוענים שיצירתם היא תגובה לתנועת השירה הווידויית בשירה המודרנית. הנושאים בשירתם היו לעיתים קרובות קלילים, אלימים או תצפיתיים, כאשר סגנון כתיבתם תואר כקוסמופוליטי. המשוררים כתבו לרוב בסגנון מיידי וספונטאני המזכיר את סגנון זרם התודעה, תוך שימוש בדימויים עשירים. הם שאבו השראה מהסוריאליזם ומתנועות אמנות אוונגרדיות, ובייחוד מציור הפעולה של חבריהם בשדה האמנות של האסכולה, כמו ג'קסון פולוק ווילם דה קוניג.
אסכולת ניו-יורק, הכוללת את ציירי האקספרסיוניזם המופשט של שנות החמישים בניו-יורק, תועדה בסדרה של תערוכות. הראשונה היא תערוכת האמנות של הרחוב התשיעי (אנ') שהתקיימה בניו-יורק בשנת 1951; אחריה התקיימו תערוכות נוספות בגלריה סטייבל בניו יורק (Stable Gallery): התערוכה השנתית השנייה של ציור ופיסול, 1953;[4] התערוכה השנתית השלישית של ציור ופיסול, 1954;[5] התערוכה השנתית הרביעית של ציור ופיסול, 1955;[6] התערוכה השנתית החמישית של ציור ופיסול, 1956[7] והתערוכה השנתית השישית של ציור ופיסול, 1957.[8]
הקבוצה פעלה אחרי מלחמת העולם השנייה, תחת אווירה חברתית כללית של ריקנות, ייאוש וחוסר אמונה בטוב שבאדם. אמני הקבוצה רצו ליצור אמנות חדשה ותרבות חדשה; הם דחו את האמנות הפיגורטיבית הריאליסטית שאפיינה את האמנות האמריקנית וגם את האמנות הקוביסטית האירופית, ורצו ליצור אמנות רגשית, אנושית והומניסטית, המתבטאת בסמלים אוניברסליים המובנים לכל בן אנוש. יצירותיהם היו בעלות ממדים ענקיים; האמנים שצמחו מתוך המרחבים העצומים של ארצות הברית נתנו בכך ביטוי לתחושת המרחב והחופש. בין האמנים הבולטים של התנועה, היו: ג'קסון פולוק (Jackson Pollok), מארק רותקו (Mark Rothko), וילם דה קונינג (Willem de Kooning), הנס הופמן (Hans Hofmann), אדולף גוטליב (Adolph Gottlieb), רוברט מדרוול (Robert Motherwell), פרנץ קליין (Franz Kline) ארשיל גורקי (Arshil Gorky) ואחרים.
שני כיוונים עיקריים התפתחו בין אנשי הקבוצה: אמנות פעולה הכוללת יצירות כמו אלה של פולוק, ואמנות שדות הצבע, סגנון הכולל יצירות כדוגמת אלה של רותקו. תנועה זו נחשבת להתפתחות האמנותית החשובה הראשונה באמנות האמריקאית והיא זכתה להכרה ולהשפעה בינלאומית.
גלריות
גלריה אניטה שפולסקי (אנ') בניו יורק התמחתה בשנות החמישים והשישים באמנות אסכולת ניו יורק והציגה יצירות מהסגנונות אקספרסיוניזם מופשט, מופשט גאומטרי, ומופשט פוסט ציורי.[9] גלריה טיבור דה נאג'י (אנ') וגלריה סטיבל הציגו גם הן את אמני אסכולת ניו יורק ובשנת 1988 גם גלריה גאגוסיאן (אנ') בניו יורק הציגה תערוכה של אמני האסכולה.[10][11][12]
המונח "אסכולת ניו יורק" מתייחס גם לקבוצה של מלחינים בשנות החמישים, שכללה את ג'ון קייג', מורטון פלדמן, ארל בראון וכריסטיאן וולף. המוזיקה שלהם השפיעה על המוזיקה ועל האירועים של תנועת הפלוקסוס.
במהלך שנות השישים, מרכז המחול ג'ודסון (אנ') בניו יורק ערך מהפיכה במחול המודרני, כאשר שילב בדרכים חדשות את הרעיון של אמנות מיצג, כוריאוגרפיה חדשה ורדיקלית, לחנים מאת מלחיני אוונגרד ושיתופי פעולה עם כמה מציירי אסכולת ניו יורק. קבוצת האמנים שיצרה את מרכז המחול נחשבת למייסדת של המחול הפוסט-מודרני. האמנים שעבדו במרכז המחול ג'ודסון היו אמני אוונגרד אקספרימנטליסטים, שדחו את הגבולות, המונחים והתיאוריה של טכניקת הבלט. המופע הראשון של המרכז נערך ב-6 ביולי 1962 והשנים 1962–1964 נחשבות שנות השיא של פעילותו. במהלך שנות החמישים, השישים והשבעים, אמני אסכולת ניו יורק שיתפו פעולה עם מספר כוריאוגרפים ורקדנים אחרים, כולל: סימון פורטי, אנה הלפרין, מארסה קוניגהם, מרתה גראהם ופול טיילור.
- אסכולת ניו יורק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
