קרב שרטון דוגר (1915)
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרב שרטון דוגר היה קרב ימי שהתחולל במלחמת העולם הראשונה ב-24 בינואר 1915, בין יחידות צי הים הפתוח של הצי הגרמני ליחידות ה"גרנד פליט" ("הצי הגדול") של הצי המלכותי הבריטי. הקרב התחולל באזור שרטון דוגר (Dogger Bank) שבים הצפוני.
 | |||||||||||||||||
| ציור המתאר את הקרב | |||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | |||||||||||||||||
| תאריכים | 24 בינואר 1915 | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | שרטון דוגר, הים הצפוני | ||||||||||||||||
| קואורדינטות |
54°43′26.4″N 2°46′8.4″E | ||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון טקטי בריטי | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
.svg){kind=small}
שייטת של הצי הגרמני יצאה מנמליה לשרטון דוגר במטרה ללכוד ספינות דיג בריטיות שפעלו באזור. הבריטים ידעו מראש על התוכנית הגרמנית לאחר שפיצחו את צופן השידור שלהם, ושייטת אוניות בריטית יצאה למקום כדי ליירט את הגרמנים. היירוט הבריטי הצליח, והגרמנים סבו על עקבותיהם ונמלטו. במרדף שהתפתח הצליחו האוניות הבריטיות להגיע לטווח ירי, להטביע אונייה גרמנית אחת, ולפגוע קשות בשנייה. אולם טעות בתיאום בין האוניות הבריטיות הביאה לכך שהגרמנים הצליחו לפגוע קשה באוניית הדגל הבריטית ולהוציא אותה מכלל פעולה. טעות בתקשורת בין האוניות הבריטיות הביאה להפסקת המרדף, ושאר האוניות הגרמניות הצליחו לשוב לנמליהן.
שרטון דוגר
שרטון דוגר (Dogger Bank) הוא שרטון המשתרע על שטח נרחב באמצע הים הצפוני. עומקו הממוצע של הים הצפוני באזור השרטון נע בין 15 ל-36 מטרים, כ-20 מטרים פחות מעומקו הממוצע של הים הצפוני בשאר האזורים. עובדה זו הופכת את האזור למתאים מאוד לדיג, וספינות דיג רבות פעלו באזור. השרטון נמצא באמצע הדרך בין אנגליה לחופי מפרץ הלגולנד ולחופי מערב אירופה, ולפיכך עוברת בו תנועה רבה של אוניות.
קרב מפרץ הלגולנד והפשיטות על חופי בריטניה
ב-28 באוגוסט 1914 חדר כוח של סיירות קלות ומשחתות של הצי הבריטי למפרץ הלגולנד סמוך לחוף הגרמני ולבסיסיו העיקריים, בווילהלמסהאפן ובברמרהאפן. בקרב שהתחולל הוטבעו ארבע ספינות מלחמה מהצי הגרמני. רק סיירת בריטית קלה אחת נפגעה. ההפסד הגרמני זעזע את הצי הגרמני, ווילהלם השני, קיסר גרמניה, אסר על הצי הגרמני לצאת לקרב מול הצי הבריטי ללא אישורו[1].
עם זאת, אסר הקייזר רק על קרבות בקנה מידה גדול מול הבריטים, אך אישר פשיטות מצומצמות. ב-3 בנובמבר 1914 הפגיזו אוניות גרמניות את העיר גרייט ירמות' בחופי אנגליה, כ-75 ק"מ מצפון מזרח ללונדון. ההפגזה הסבה נזק מועט בלבד, אך גררה ביקורת על הצי הבריטי שלא מנע אותה. הביקורת התעצמה מאוד לאחר הפשיטה הבאה, ב-16 בדצמבר 1914; באותו יום הפגיזו אוניות מלחמה גרמניות את העיירות סקרבורו, הרטפול וויטבי, והסבו אבדות כבדות בנפש לאוכלוסייה האזרחית: 137 הרוגים ו-592 פצועים. המודיעין הבריטי ידע על הפשיטה, אך מזג אוויר גרוע וטעויות פיקודיות מנעו מסיירות המערכה הבריטיות, בפיקוד תת אדמירל דייוויד ביטי ליירט את שייטת סיירות המערכה הגרמניות, בפיקוד תת-אדמירל פרנץ פון היפר. מאידך, מפקד צי הים הפתוח הגרמני פרידריך פון אינגנול החמיץ הזדמנות טובה ליירט את סיירות המערכה הבריטיות, ואת שש אוניות המערכה שנלוו אליהן; השמדתן הייתה עשויה להביא את הגרמנים לשוויון עם הצי הבריטי.
שני הצדדים היו מתוסכלים: הצי הגרמני חש כבול בשל ההגבלות שהטיל הקייזר, ומול עוצמתו של הצי הבריטי לא יכול היה לצאת במלוא עוצמתו. מאידך, גם הצי הבריטי ספג ביקורת קשה על כישלונו להגן על חופי בריטניה, וחיפש הזדמנות להכות את הצי הגרמני.
המודיעין הבריטי
בארבעת החודשים הראשונים של המלחמה הצליחו הבריטים להשיג את שלושת ספרי הצופן הגרמניים: האחד נלכד על אוניית סוחר גרמנית שנתפסה ב-11 באוגוסט 1914 ליד מלבורן בידי הצי המלכותי האוסטרלי; השני נתפס שבועיים לאחר מכן על ידי הרוסים על הסיירת הקלה "מגדבורג" שעלתה על שרטון במפרץ פינלנד ב-26 באוגוסט, והועבר לבריטים; ב-3 בדצמבר הגיע לאדמירליות הבריטית הספר השלישי, שנמשה מקרקעית הים לאחר שהושלך למים על ידי קברניט משחתת גרמנית שהוטבעה באזור שישה שבועות לפני כן. כך, בתחילת 1915, היה בידי האדמירליות הבריטית המפתח לכל התשדורות המוצפנות הגרמניות. כדי לטפל בכמות החומר הרבה שנקלטה הוקמה מחלקה מיוחדת באדמירליות, שנקראה חדר 40. הגרמנים לא גילו שהצופן שלהם נפרץ עד תום המלחמה[2].
בתחילת 1915 ניסה תת-אדמירל פרנץ פון היפר, מפקד שייטת סיירות המערכה הגרמניות, ליזום תוכנית חדשה לפעולה מצומצמת נגד הבריטים. היפר חשש שבין ספינות הדיג הרבות שפעלו באזור שרטון דוגר היו כמה ספינות מודיעין בריטיות מוסוות. ספינה כזו שתצפה בצי הגרמני מתקרב לחופי אנגליה תוכל להזהיר את הצי הבריטי, שיוכל בדרך זו להגיב בזמן נגד הגרמנים. בדרך זו הסביר היפר את הופעתם של הבריטים מהר כל כך לאחר הפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי; כאמור, הגרמנים לא חשדו כלל שהצופן שלהם פוצח.
בשבועות ובחודשים שלאחר הפשיטה על החוף האנגלי הורה היפר לעצור ספינות דיג לביקורת, וכעת יזם פשיטה רחבה יותר: סיירות המערכה, בליווי סיירות קלות ומשחתות יפשטו על אזור שרטון דוגר, יגרשו משם כל ספינת דיג בריטית וכל ספינה נייטרלית חשודה. אם ייתקלו בספינות מלחמה בריטיות קלות, יטביעו אותן. פשיטה כזו הייתה בתחום המגבלות שהטיל הקייזר, ולא דרשה את התערבות צי הים הפתוח, שהיה עיקרו של הצי הגרמני.
היפר רק ביקש שהצי הגרמני יהיה מוכן לחפות על נסיגתו. מפקד הצי הגרמני, אינגנהול, היסס. ארבע אוניות המערכה החדישות מסדרת קניג, שהצטרפו זה עתה לצי, הורשו לעבור לים הבלטי לצורך אימונים, ואילו סיירת המערכה פון דר טאן נכנסה לטיפול שגרתי, מהלך שהוציא אותה מכלל פעולה לכמה ימים. גם כמה סיירות קלות ומשחתות הוכנסו לתיקונים.
אינגנהול סירב לאשר את יציאת צי הים הפתוח לחיפוי. היפר התחייב שישוב מיד אם יהיה סיכוי קל לניתוקו ממפרץ הלגולנד בידי יחידות בריטיות. מכיוון שהפשיטה נראתה כפשיטה קצרה ופשוטה, אישר אותה אינגנהול לבסוף. מועדה נקבע ל-23 בינואר 1915[3].
מבלי שהגרמנים ידעו על כך, הצליח חדר 40 של המודיעין הבריטי לפצח את כל תשדורות הרדיו הגרמניות. הבריטים ידעו את כל פרטי תוכניתו של היפר ואת סדר הכוחות שלו. הם גם ידעו מתי יצאו אוניות המערכה הגרמניות לים הבלטי ושסיירת מערכה אחת הוכנסה למבדוק יבש.
האדמירליות הורתה לתת אדמירל דייוויד ביטי לצאת עם שייטת סיירות המערכה שלו, ולחבור לארבע סיירות קלות בפיקוד קומודור ויליאם גודאינף. שני הכוחות הללו היו אמורים לחבור בנקודת מפגש משוערת (שהתבררה אחר כך כמדויקת) שבה יוכלו ליירט את האוניות הגרמניות. הבריטים לא ידעו מה מטרתו של היפר. ההשערה הייתה שהגרמנים ינסו לתקוף שוב ערים לאורך החוף, כפי שעשו בפשיטות הקודמות. בשל כך נשלחו הכוחות הבריטיים במטרה לחסום את דרכו של היפר ולא כדי ללכוד אותו בדרכו חזרה[4].
בנוסף לסיירות נשלחה שייטת משחתות בפיקוד קומודור רג'ינלד טיירוויט (Tyrwhitt). בנוסף, נשלחו כוחות נוספים לחסום את דרכו של היפר אם יפנה לצפון, וצוללות נשלחו לחסום תגבורות גרמניות אפשריות שהיו עלולות להגיע ממפרץ יאדבוסן. ה"גרנד פליט" כולו יצא מבסיסו בסקפה פלו, למקרה שצי הים הפתוח הגרמני יצא אל הים[5]. הודות למידע המודיעיני, יצאו הבריטים מבסיסיהם כמעט באותה שעה שבה יצאו הגרמנים[6].
סדר הכוחות
השייטת של היפר הייתה מורכבת משלוש סיירות מערכה: מולטקה, דרפלינגר וזיידליץ, אוניית הדגל של היפר. הסיירת הרביעית, פון דר טאן, נכנסה למבדוק לטיפול שגרתי ולא הייתה כשירה באותו שלב. במקומה הצטרפה לשייטת הסיירת המשוריינת בליכר. יחד עמן הפליגו ארבע סיירות קלות ותשע עשרה משחתות. על פניו היה זה כוח רב עוצמה, אך "בליכר" הייתה תוספת לא מוצלחת; היא הייתה איטית מסיירות המערכה הגרמניות (מהירותה הייתה 24 קשרים, לעומת 27 - 30 קשרים של סיירות המערכה). עובדה זו הכבידה על תוכניתו המקורית של היפר, שהייתה גיחה מהירה וחזרה זריזה[7].
הכוח של ביטי היה גדול יותר. היו בו חמש סיירות מערכה: טייגר, פרינסס רויאל, ניו זילנד, אינדומיטבל ולאיון, אוניית הדגל של ביטי. עימן היו שבע סיירות קלות ושלושים וחמש משחתות. "לאיון", "טייגר" ו"פרינסס רויאל" היו המילה האחרונה בתחום בצי הבריטי; תותחיהן היו בקוטר 13.5 אינץ' (343 מ"מ) ומהירותן הייתה כ-28 קשר (כ-52 קמ"ש). זאת לעומת "ניו זילנד" ו"אינדומיטבל" המיושנות יותר, שתותחיהן היו בקוטר 12 אינץ' (305 מ"מ) ומהירותן 25 קשר (כ-46 קמ"ש)[8].
מהירותן של סיירות המערכה הגרמניות והבריטיות (למעט "בליכר") הייתה דומה, אם כי האוניות הבריטיות היו מהירות מעט יותר. ההבדל העיקרי ביניהן היה בקוטר התותחים ובשריון. הבריטים העדיפו תותחים בקוטר גדול יותר במחיר שריון דק יותר, ואילו לגרמנים הייתה העדפה הפוכה: שריון כבד יותר במחיר קוטר קטן יותר לתותחים, שהיו בקוטר 12 אינץ' ופחות. משקלו של מטח דופן (Broadside) של כל התותחים הבריטיים היה 40,640 ליברות, כ-18.4 טון; משקלו של מטח דומה של הגרמנים היה 20,288 ליברות, כ-9.2 טון בלבד. מאידך, שריונן של האוניות הגרמניות היה בעובי 11 - 12 אינץ' (28 - 30 סנטימטרים), לעומת שריון בעובי 7 - 9 אינץ' (18 - 23 סנטימטרים) בלבד באוניות הבריטיות[9].
הבריטים מיירטים את היפר
1. 8:52 - הבריטים פותחים באש מטווח 18,000 מטרים.
2. 9:11 - הגרמנים מתחילים להשיב אש.
3. 10:30 - "בליכר" פגועה קשות ומתחילה לסטות לצפון מזרח. היפר ממשיך לדרום מזרח.
4. 10:54 - ביטי מבחין בפריסקופ ומורה על פניה של 90° שמאלה.
5. "ליון" פגועה קשות, מאיטה ומתנתקת מהקרב. ביטי מאותת מסר לא מובן לאדמירל משנה גורדון מור.
6. מור מבין לא נכון את כוונתו של ביטי, ומתמקד ב"בליכר", עד הטבעתה.
7. היפר ושלוש סיירות המערכה הגרמניות מתרחקות ומנתקות מגע.
הגרמנים הפליגו במהירות בינונית, כ-15 קשר (כ-28 קמ"ש), סיירות המערכה נפרסו בשורה ולפניהן מסך של משחתות וסיירות. האוניות הבריטיות היו בדרכן לנקודת המפגש החזויה, על פי נתוני המודיעין והחישובים שנערכו באדמירליות. מצפון, ממפרץ לשון הים של פורת', נעו סיירות המערכה של ביטי והסיירות של גודאינף; מדרום, מהארוויץ', הפליגו שייטות המשחתות בפיקוד טיירויט. אור ראשון היה בסביבות 7:00 בבוקר, והשחר העולה בישר על יום בהיר עם ראות מצוינת. היפר חשש מתנאי מזג אוויר טובים, שכן ערפל ועננים סייעו לו לחמוק מהכוח הבריטי העדיף בפשיטה על סקרבורו.
חישובי האדמירליות היו מדויקים; בשעה 7:05 נתקלו משחתות מהכוח של טיירויט, שהגיעו מדרום, בסיירת קלה גרמנית שהייתה בקצה השמאלי של מסך הסיירות הגרמני. הסיירת הגרמנית דיווחה להיפר על ההיתקלות, והוא הורה לסיירות המערכה שלו לפנות דרומה. היפר קיווה שמדובר בכוח קטן של משחתות שיוכל להשמיד. ואולם, כמה דקות לאחר מכן דיווחה סיירת גרמנית נוספת, שהייתה במרכז מסך המשחתות, על כוח גדול של משחתות וסיירות בריטיות המתקרב מצפון מערב. לאחר כמה דקות נוספות דיווחה "בליכר", שהייתה במיקום צפוני יותר מהיפר, שהיא מזהה ספינות מלחמה גדולות עם הכוח שהגיע מצפון.
היפר קיבל החלטה מהירה. מספרן הרב של המשחתות והסיירות העיד על כך שאין מדובר בכוח קטן אלא במסך הגנה של אוניות שטח גדולות. המסקנה הייתה, אם כן, שמולו שייטת של ה"גרנד פליט", שעמה לא יוכל להתמודד. נאמן להתחייבותו לאדמירל אינגנהול כי יפנה חזרה לבסיסו אם ייתקל בכוח עדיף, הורה היפר לאוניותיו בשעה 7:35 לפנות לאחור ולנוע בכיוון דרום מזרח חזרה לבסיסיהן. היפר שיער שהמדובר באוניות מערכה, ולפיכך הורה לאוניותיו להפליג במהירות 24 קשר (כ-44 קמ"ש), מהירותה המרבית של "בליכר", מהירות שרוב אוניות המערכה לא היו יכולות להשיג. ואולם, תוך זמן קצר הסתבר לגרמנים שהאוניות הבריטיות מצמצמות את המרחק במהירות גדולה יחסית, והיפר הבין שהאוניות הגדולות הנראות במרחק הן סיירות המערכה הבריטיות.
המרדף והקרב הארטילרי
כעת החל מרוץ בין הגרמנים לבריטים, כאשר הגרמנים שואפים להגיע לבסיסם והבריטים שואפים להדביק אותם ולפתוח בקרב. להיפר היה יתרון התחלתי של כ-22 ק"מ, יתרון שצמצמו הבריטים בהתמדה.
ביטי מיקם את אוניותיו בנתיב מקביל לנתיבן של האוניות הגרמניות, אך מדרום להן. הרוח נשבה מולו, וביטי קיווה שהיא תפזר את עשן התותחים הבריטיים כך שלא יכביד על התצפית והירי של אוניותיו, בעוד שבמקביל אותה רוח תכביד על התותחנים הגרמניים, שכן העשן שלהם ינשוב בכיוון האוניות הבריטיות ויפריע לתצפית ולירי. ביטי הורה לאוניותיו להגביר את מהירותן, עד ל-29 קשר (כ-54 קמ"ש). הייתה זו מהירות גבוהה מאוד באותה תקופה; רק שלוש הסיירות המתקדמות של ביטי, "לאיון", "טייגר" ו"פרינסס רויאל", הצליחו לנוע במהירות זו, ואילו שתי הישנות יותר, "ניו זילנד" ו"אינדומיטבל", החלו לפגר אחריהן, אך גם הן צמצמו את המרחק בינן לבין השייטת הגרמנית. היפר לא יכול היה להגביר את מהירותו, שכן "בליכר" לא הייתה יכולה להפליג מהר יותר מ-24 קשר.
בשעה 8:52 פתחה אוניית הדגל והמובילה בטור הבריטי, "לאיון", באש. הטווח היה כ-18,300 מטרים; היה זה ירי לטווח ארוך מאוד, שמעולם לא נוסה לפני כן באימונים או בקרב. למרות הטווח הגדול החלו הבריטים לאחר כמה מטחים להגיע למסגר, כלומר לפגוע סביב המטרות. "ליון" ירתה בתחילה על האונייה האחרונה בטור הגרמני, "בליכר", אך משהתקרבה העבירה את האש אל אוניית הדגל הגרמנית, "זיידליץ". בתחילה לא יכלו הגרמנים להשיב אש. תותחיהם היו בעלי קוטר קטן יותר ולפיכך בעלי טווח קצר יותר. רק כעשרים דקות לאחר תחילת הירי הבריטי, בשעה 9:11, החלו להשיב באש.
כעשרים דקות לאחר מכן, בשעה 9:35, הגיעה האונייה הרביעית בטור הבריטי, "ניו זילנד", לטווח. ביטי החליט לחלק גזרות ירי, והורה לכל אחת מהאוניות לירות על האוניה הגרמנית המקבילה לה. כאן חלה הטעות הראשונה בניהול הקרב הבריטי: ביטי רצה ש"ניו זילנד" תירה על "בליכר", האחרונה בטור הגרמני, ש"פרינסס רויאל" תירה על "דרפלינגר", ש"טייגר" תירה על "מולטקה" וש"לאיון" תירה על "זיידליץ", הראשונה. ואולם, קפטן הנרי ב. פלי (Pelly), שפיקד על "טייגר", חשב שגם האונייה הבריטית החמישית, "אינדומיטבל", כבר הגיעה לטווח ירי. לפיכך, הוא הבין שביטי מתכוון לכך ששתי האוניות הראשונות, "לאיון" ו"טייגר", יירו על "זיידליץ", ואילו האוניות הבאות יירו כל אחת על האוניה המקבילה לה. שאר המפקדים הבריטיים הבינו את כוונתו של ביטי, וכך נוצר מצב שאף אונייה בריטית לא העסיקה את "מולטקה", השנייה בטור הגרמני. רמת התותחנות של "מולטקה" הייתה מעולה, הגבוהה ביותר בצי הגרמני, ותותחניה פתחו באש על "לאיון", שכעת הייתה מטרה לשתי אוניות גרמניות, "מולטקה" ו"זיידליץ". המצב היה חמור עוד יותר מכיוון שבניגוד ל"מולטקה", רמת התותחנות של "טייגר" הייתה מן הנמוכות בצי הבריטי, ובשלב זה של הקרב לא הצליחו תותחניה לפגוע כלל ב"זיידליץ"[10].
למרות האש הכבדה שנורתה עליה, הצליחה ליון בשעה 9:43 לפגוע פגיעה קשה ב"זיידליץ". פגז 13.5 אינץ' של "לאיון" פגע בברבטה של הצריח האחורי של "זיידליץ", וחדר לתוך גזע הצריח, שבו היו מוכנים מטעני חומר נפץ הודף להעלאה לצריח. המטענים התלקחו בבת אחת, וההבזק שנוצר חדר אל מחסן התחמושת שמתחת לצריח, ומשם למדורים נוספים, כולל לגזע הצריח שמאחורי הצריח האחורי. ההבזק היה עצום. להבת אש אדירה פרצה והיתמרה לגובה 60 מטרים, ותוך שניות בודדות נספו 165 מלחים וקצינים. רשף האש היה עלול לחדור תוך שניות למחסני תחמושת נוספים, ולגרום להתפוצצות שתשמיד את האונייה; האסון נמנע בשניות האחרונות הודות לפעולתו המיידית של מש"ק בשם וילהלם היידקאמפ (Wilhelm Heidkamp), שהציף את מחסני התחמושת של האונייה[11]. שני צריחיה האחוריים של "זיידליץ" יצאו מכלל פעולה, ועל האונייה הכבידו כעת 600 טון של מים שבהם הוצפו מחסני התחמושת. למרות נזק זה המשיכו צריחיה הנותרים של "זיידליץ" לירות בקצב מהיר, והאונייה לא האטה, אות למשמעת המעולה של הצוות הגרמני ולרמת התכנון והבנייה הגבוהים של הגרמנים[12].
האש הכבדה שניחתה על "לאיון" החלה לתת את אותותיה. בשעה 10:01 ספגה "לאיון" פגיעה של פגז 11 אינץ' שנורה מ"זיידליץ". הפגז גרם לחדירת מים, שגרמו לקצרים חשמליים שהוציאו מכלל פעולה את החימוש השניוני ואת בקרת האש האחורית. המים שחדרו גרמו לאונייה להתחיל לנטות שמאלה. כמה דקות לאחר מכן, ב-10:18, נפגעה "לאיון" משני פגזים גרמניים בבת אחת. הפגיעות גרמו לנזק במנועיה ולחדירת מים למכלי הדלק שלה, והנטייה שמאלה התגברה. ב-10:41 נפגעה "ליון" שוב, הפעם בצריח התותחים הקדמי. הפגיעה גרמה לשריפה, אך זו כובתה במהירות ונמנע אסון דומה לזה שאיים על "זיידליץ". ואולם, "ליון" כבר נפגעה קשות; היא ספגה 15 פגיעות של פגזים גרמניים, מהירותה ירדה ל-15 קשר, והיא נפרדה מהמערך הטורי והחלה לפגר[13]. כעת עברה "טייגר" לראש הטור הבריטי, והאש הגרמנית החלה להיות מרוכזת בה. פגז פגע במרכז האונייה, בצריח Q[14]. שמונה אנשי צוות נהרגו, וכל הסירות של האונייה, שהיו ממוקמות באזור זה, התלקחו ועלו באש. להבות גדולות היתמרו ממרכזה של האונייה הבריטית, והגרמנים היו בטוחים שהשמידו אותה. למעשה, בתוך עשרים דקות השתלט צוות האונייה על הדליקה והאונייה המשיכה לתפקד כרגיל[15].
הפסקת המרדף
למרות הפגיעה ב"לאיון", עדיין היו הגרמנים במצב קשה. "בליכר", שהייתה כזכור בסוף הטור הגרמני, נפגעה שוב ושוב; היא האונייה הראשונה שעליה ירתה כל אונייה בריטית שהגיעה לטווח הירי. כמה דקות לאחר הפגיעה הראשונה ב"ליון", בשעה 10:30, פגע פגז שנורה מ"פרינסס רויאל" ב"בליכר". חדר הדוודים נפגע וחלק מהתחמושת החל לבעור. מהירותה של "בליכר" ירדה ל-17 קשר (כ-31 קמ"ש) והיא החלה לפגר אחר שאר האוניות הגרמניות, ולסטות לכיוון צפון מזרח. בפני היפר עמדה התלבטות קשה. מצבה של "בליכר" היה קשה יותר ויותר, אך ניסיון להגן עליה משמעותו הייתה הטבעת כולן. "זיידליץ" הייתה במצב קשה ותחמושתה הלכה ואזלה, "דרפלינגר" נפגעה אף היא, ו"מולטקה" לבדה לא הייתה יכולה לעמוד מול כל האוניות הבריטיות. להיפר היה קשר עמוק של ידידות ואמון עם מפקדי האוניות שלו, ובמיוחד עם מפקד ה"בליכר", אך הוא קיבל החלטה קשה: להשאיר את "בליכר" מאחור ולהתקדם במהירות עם שאר האוניות. ובכל זאת, היפר החליט על מהלך אחרון שאולי יסייע ל"בליכר", והורה למשחתות שלו לסוב לאחור ולתקוף את סיירות המערכה הבריטיות[16].
במקביל, הייתה להיפר תקווה נוספת. צי הים הפתוח הגרמני נערך ליציאה לעזרת היפר וסיירות המערכה שלו, אך לא יצליח להגיע לזירה לפני 14:30. אך אם יצליח היפר למשוך את ביטי לעומק מפרץ הלגולנד, אולי יצליח לפגוש צוללות או ספינות טורפדו גרמניות, שיצליחו לפגוע בסיירות המערכה הבריטיות; בנוסף, ייתכן היה שיצליח למשוך את הבריטים לשדות מוקשים ימיים שהיו זרועים במפרץ הלגולנד.
גם ביטי היה מודע לסכנה זו, והחל להיות מתוח יותר ויותר ככל שהתמשך הקרב. ולכן, בדיוק ברגע שבו החליט היפר לנטוש את "בליכר" לגורלה ולהורות לספינות הקלות שלו לתקוף את הבריטים, חל מפנה בקרב. בשעה 10:54 זיהה ביטי, שעמד על גשר אוניית הדגל שלו, "ליון", פריסקופ של צוללת[17]. הוא הורה מיד לכל אוניותיו לפנות 90° צפונה[18] ביטי לא התכוון להפסיק את הקרב, וכמה דקות לאחר שהורה על הפנייה הבין שהפניה חדה מדי, והורה שוב לשנות כיוון לצפון מזרח, בנתיב שיצטלב עם נתיבו של היפר. ואולם, כאן התרחשה טעות נוספת, שחרצה את גורל הקרב.
"ליון" ספגה עד עתה נזק כבד; כל מערכת החשמל שלה יצאה מכלל פעולה, ולא ניתן היה לשדר את הוראות האדמירל בעזרת איתות אור. האוניות הבריטיות שמרו על דממת אלחוט, והודעות לא הועברו בדרך זו. נותרה שיטה נוספת לאיתות: בעזרת דגלים. ואולם, החבלים באוניית הדגל ששימשו להנפת דגלי האיתות הושמדו כולם, למעט שניים. ביטי הורה לאותת על פנייה לצפון מזרח, ומיד לאחר מכן הורה לאוניותיו לתקוף את חלקו האחורי של הטור הגרמני. ואולם, מכיוון שנותרו רק שני חבלים להנפת דגלי האיתות, הונפו שני המסרים זה בצד זה, והאוניות האחרות קיבלו מסר אחד, שמשמעו הייתה "תקוף את חלקו האחורי של הטור הגרמני בכיוון צפון מזרח". משמעו של איתות זה הייתה תקיפת "בליכר", שנעה לצפון מזרח והתרחקה מהטור הגרמני, והתעלמות משאר האוניות הגרמניות, שהפליגו בנתיב דרום-מזרחי[19].
ביטי ראה את אוניותיו מפליגות לכיון הלא נכון, אך בשלב זה איבד את השליטה בקרב. אוניית הדגל "לאיון" הייתה פגועה קשות, מהירותה פחתה ל-15 קשר וכך לא הייתה יכולה להמשיך עם שאר השייטת. תוך כמה דקות איבדה קשר עין עם שאר סיירות המערכה, וגם לא ניתן היה להשתמש באיתות דגלים. ביטי היה אדמירל נערץ וכריזמטי, מבכירי האדמירלים הבריטיים, הבולט והמפורסם מביניהם; סגנו של ביטי בפיקוד, אדמירל משנה ארצ'יבלד מוּר, לא העז לחלוק על פקודתו של ביטי כפי שהתקבלה בטעות, ופנה עם כל ארבע הסיירות הנותרות בעקבות "בליכר". שלוש סיירות המערכה הנותרות, "זיידליץ", "דרפלינגר" ו"מולטקה" המשיכו לכיוון דרום מזרח, והתרחקו מהשייטת הבריטית.
"בליכר" הייתה אבודה, לבדה מול ארבע סיירות מערכה בריטיות. בשעה 12:07, לאחר שספגה נזק כבד מהאש שניתכה עליה, התהפכה "בליכר" וטבעה. רק 234 קצינים ומלחים מצוותה, שמנה יותר מ-1,200 איש, שרדו. ייתכן ויותר מלחים גרמניים היו שורדים, אלמלא הופיעו מעל זירת הטביעה שני צפלינים גרמניים, שהחלו להטיל פצצות על האוניות הבריטיות. אלה עזבו את הזירה, בהותירן ניצולים במים הקרים[20].
ביטי, כאמור, היה על אוניית הדגל הפגועה שלו, והפיקוד עבר למעשה לידיו של אדמירל משנה מוּר. זה האחרון התלבט האם לחדש את הרדיפה אחרי האוניות הגרמניות; הן כבר הספיקו להתרחק יותר מ-25 קילומטרים. האוניות הבריטיות היו יכולות להגיע שוב למגע אש בתוך שעתיים, אולם אז יהיו עמוק בתוך מפרץ הלגולנד, קרובות בהרבה לבסיסי הצי הגרמני. שדר שנקלט באונייתו של מור הובן בטעות כאילו צוללות בריטיות מתריעות שצי הים הפתוח הגרמני יוצא מבסיסיו, מסר שהכריע את ההתלבטות של מור. הוא לא היה אמור להתמודד עם ארבע סיירות מערכה מול כל הצי הגרמני, והוא החליט להסתובב ולשוב לבריטניה.
היפר שקל לשלוח את המשחתות שליוו את אוניותיו לבצע התקפת לילה על האוניות הבריטיות, אך הצוותים היו מותשים ומלאי הדלק שלהם היה נמוך. שלוש סיירות המערכה הגרמניות חברו לצי הים הפתוח בסביבות השעה 15:30. האוניות עגנו בפתח נהר יאדבוסן, ולמחרת בבוקר נכנסו לנמל וילהלמסהאפן. "זיידליץ" הייתה פגועה קשות; "דרפלינגר" נפגעה אף היא, ורק "מולטקה" שבה ללא פגיעה. למרות האבל על טביעתה של "בליכר", היה היפר מרוצה: הוא סבר ש"טייגר" הוטבעה[21]. רק מאוחר יותר הסתברה לגרמנים הטעות.
ביטי עזב את "ליון" הפגועה, ועבר למשחתת אטאק (Attack), כדי לפקד ממנה על המשך הקרב. המשחתת הניפה את נס האדמירל ופנתה במהירות אל סיירות המערכה, שסיימו זה עתה את הטבעתה של "בליכר". ביטי קיווה שיוכל להמשיך את הקרב; הוא פגש את סיירות המערכה תוך כמה דקות ועבר ל"פרינסס רויאל", שם קיווה לשמוע על הטבעת שתיים או שלוש מן האוניות הגרמניות. לאכזבתו ולכעסו הבין שרק "בליכר" הוטבעה, ואילו שלוש האחרות חמקו. באכזבה עמוקה הורה ביטי בשעה 12:45 על הפסקת הקרב, לאחר שהבין שהמרחק הגדול שנוצר אל אוניות האויב הופך את המשך הקרב לבלתי אפשרי[22].
"לאיון" ספגה נזקים כבדים, טונות רבות של מים חדרו לאונייה, מערכות החשמל בה לא פעלו, ומנועיה כמעט ולא הצליחו להניע אותה. בשעה 15:00 החלה "אינדומיטבל" לגרור את האונייה הפגועה, ומסע הגרירה נמשך שני לילות; שתי סיירות המערכה היו מלוות בעשרות משחתות, כדי להגן עליהן ממתקפה אפשרית של צוללות או משחתות אויב. בחצות הלילה השני הוחלפה "אינדומיטבל" בגוררות, ובבוקר נכנסה לנמל רוזית' (Rosyth)[23].
אה"מ לאיון
אה"מ טייגר
אוניית הצי הקיסרי זיידליץ
אוניית הצי הקיסרי מולטקה
.jpg)
.jpg)
תגובות בבריטניה
דעת הקהל הבריטית ראתה בקרב הישג גדול, ונקמה על הפגזת סקרבורו בחודש שלפני כן. התעמולה הגרמנית טענה בחודשים שלפני כן שהצי הבריטי חושש להתעמת עם הצי הגרמני, ולדעת העיתונות הבריטית היה קרב שרטון דוגר הוכחה ניצחת לעליונותו של הצי הבריטי.
פיקוד הצי הבריטי חש אחרת; ביטי עצמו היה מאוכזב מאוד מתוצאות הקרב, ולורד הים הראשון, אדמירל ג'קי פישר, התבטא בחריפות רבה: "מדוע לא לכדתם את כולן?". הכישלון היה מהדהד: המודיעין הבריטי הצליח לספק מידע מדויק, והאדמירליות תכננה היטב את תנועת הכוחות והצליחה להביא לזירה כוחות עדיפים, ובזמן. למרות תנאי הפתיחה המעולים, לא הצליחו הבריטים להשמיד את הגרמנים.
עיקר הביקורת הופנתה לאדמירל משנה מור, שפעל על פי פקודתו הלא מובנת של ביטי. אך למרות ביקורת זו לא נשפט מור. נראה שביטי חש שחלק מהאשמה נבע מתנאי האיתות הגרועים. מור הועבר בשקט לפיקוד על שייטת סיירות באזור האיים הקנריים, שם לא היה חשש להופעת אוניות גרמניות כבדות.
הביקורת הקשה ביותר הוטחה בקפטן פלי, מפקד "טייגר", על שלא הבין את פקודותיו של ביטי ולא ירה על "מולטקה". פישר מתח ביקורת חריפה גם על כך שלא המשיך במרדף אחרי האוניות הגרמניות לאחר ש"ליון" נפגעה והתנתקה מהטור הבריטי, ו"טייגר" הפכה למובילה. פישר טען שהיה על פלי לנהוג על פי המסורת של הוריישו נלסון, לנקוט יוזמה ולהמשיך במרדף[24] פישר טען בחריפות: "הכלל הראשון במלחמה הוא לא למלא הוראות. כל טיפש יכול למלא פקודות!". ביטי הגן על פלי: צוותה של טייגר היה בעייתי, ורמתו הייתה נמוכה מאוד.
גם על ביטי עצמו מתח פישר ביקורת. פישר טען, בחריפות האופיינית לו, כי לא הייתה אף צוללת באזור. החלטתו של ביטי התקבלה תוך שבריר שנייה, מעמדתו בגשר הפיקוד, תחת אש כבדה, וכאשר האונייה הייתה פגועה ונטתה הצידה. ואולם, למרות ביקורת זו זכה ביטי לאהדה גדולה, ולאחר מספר שבועות שב וזכה באמונם של ג'ליקו, פישר וצ'רצ'יל, הלורד הראשון של האדמירליות. הפופולריות של ביטי בציבור הרחב נסקה לשיאים חדשים[25].
תגובות בגרמניה
כאשר נודע לגרמנים ש"טייגר" לא טבעה, ושהאונייה היחידה שטובעה בקרב הייתה "בליכר", הסתבר להם כי הם המובסים בקרב. הגרמנים התנחמו ברמת התותחנות הגבוהה שגילו, במקצועיות ובמשמעת של צוותיהם. למרות האש הכבדה והנזק הכבד שספגה "זיידליץ" המשיכו התותחנים הגרמניים בירי יעיל ומהיר, והאוניות תפקדו היטב. ניהול הקרב בידי היפר זכה להערכה, ולא היה מי שביקר אותו על ההחלטה הקשה להותיר את "בליכר" לגורלה. מי ששילם את המחיר על הכישלון היה מפקד צי הים הפתוח, אדמירל פרידריך פון אינגנול. אינגנול נתפס כאחראי לתבוסה בקרב מפרץ הלגולנד ולכך שבפשיטות על ירמות' וסקרבורו נחלצו הגרמנים רק הודות למזלם הטוב. אינגנול נאלץ לפרוש מתפקידו ב-2 בפברואר[26].
לקחים
קרב שרטון דוגר היה הקרב הראשון בין סיירות מערכה מודרניות, ובכלל בין אוניות מלחמה של עידן הדרדנוט. הקרב נערך בטווחים ארוכים בהרבה מכל מה שתוכנן ותורגל לפני המלחמה. גם תכנון האוניות היה בהתאם; מתכנני האוניות בנו כלי שיט שנועדו לעמוד מול אש בטווחים של כ-10,000 מטרים. מסלולם של פגזים הנורים בטווח כזה הוא שטוח יחסית, והיה צפוי שיפגעו באוניות בזווית ישרה יחסית לדפנות, ובשל כך תוכנן המיגון בספינות בהתאם. ואולם, בקרב שרטון דוגר היה מסלולם של הפגזים שונה, בשל הטווח הארוך, והם פגעו בספינות האויב בזווית גבוהה בהרבה. שריון האוניות לא היה בנוי כדי לעמוד בפגיעות כאלו.
רמת דיוק הירי בשני הצדדים הייתה נמוכה מאוד. התותחים הראשיים בספינות הגרמניות (בקטרי 11 ו-12 אינץ') ירו 976 פגזים, ש-22 מהם פגעו באוניות בריטיות (16 פגזים פגעו ב"ליון" ו-6 ב"טייגר"), כ-2.25%[27]. הבריטים ירו 1,150 מתותחיהם הראשיים (בקטרי 12 ו-13.5 אינץ'), מהם פגעו 7 בלבד באוניות הגרמניות (3 פגעו ב"זיידליץ" ו-4 ב"דרפלינגר"). עם זאת, "בליכר" ספגה מספר רב של פגיעות מטווח קרוב[28]. היה זה, כאמור, הקרב הראשון בין אוניות שטח גדולות, ושני הצדדים סבלו מהעשן הכבד, המהירות הרבה, והטווח הארוך. עם זאת, היה ברור גם לבריטים שהתותחנים הגרמניים נהנים ממערכות תצפית ובקרת אש טובות יותר, ושיש להם עליונות בתחום זה[29].
הגרמנים למדו לקח נוסף מן הקרב, לקח שהחמיצו הבריטים. שני הצדדים לא היו מודעים לסכנה שבהימצאות המטענים ההודפים בצריח, אך רק הגרמנים למדו היטב את נזקי הפגיעה ב"זיידליץ", פגיעה שעלולה הייתה להביא להשמדת האונייה כולה. הצי הגרמני הנהיג שורה של צעדים שנועדו למנוע הימצאות מספר רב של מטענים כאלה באותו זמן בצריח, והתקינו מחיצות רבות שנועדו לבודד את חלקי הצריח השונים. הבריטים לא למדו את הלקח, ולמעשה הבינו אותו הפוך: הם ראו בהישרדותה של "ליון" אות לרמת הבנייה הגבוהה שלה. בקרב יוטלנד שילמו הבריטים ביוקר על טעות זו, בהטבעתן של שלוש סיירות מערכה[30].
- Bennett, Geoffrey. Naval Battles of the First World War. Penguin, 1968. ISBN 0141390875
- Campbell, John. Jutland: An Analysis of the Fighting. Lyons Press, 1998. ISBN 1558217592
- Corbett, Julian Stafford. Naval Operations, Volume II. Official History of the War (1921). Kessinger Publishing, 2009. ISBN 1120652251
- Der Krieg in der Nordsee: German official history of WW1 naval war
- Goldrick, James. The King's Ships Were At Sea: The War in the North Sea August 1914-February 1916. Naval Institute Press, Annapolis, MD, 1984. ISBN 0870213342
- Gordon, Andrew. The Rules of the Game - Jutland and British Naval Command. John Murray, 2005. ISBN 0719561310
- Marder, Arthur. From the Dreadnought to Scapa Flow, Volume II. Oxford University Press, 1965
- Massie, Robert K. Castles of Steel: Britain, Germany, and the Winning of the Great War at Sea. Random House, 2003. ISBN 0679456716.
- Roskill, Stephen. Admiral of the Fleet Earl Beatty, the last naval hero:an intimate biography. Atheneum; First Edition 1981. ISBN 0689111193
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
