Loading AI tools
פוליטיקאי אמריקאי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'ון פייף סימינגטון השלישי (באנגלית: John Fife Symington III; נולד ב־12 באוגוסט 1945) הוא איש עסקים ופוליטיקאי אמריקאי מאריזונה, איש המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כמושל אריזונה ה-19 מ-1991 ועד להתפטרותו ב-1997. סימינגטון התפטר מתפקידו בעקבות הרשעתו באשמות עושק והונאת בנק - הרשעות שמאוחר יותר בוטלו. טרם כניסתו לפוליטיקה, שירת סימינגטון בחיל האוויר של ארצות הברית, שבו הוא הוצב בבסיס חיל האוויר לוק שבגלנדייל.
 | |||||
| פייף סימינגטון | |||||
| לידה |
12 באוגוסט 1945 (בן 79) ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| שם מלא | ג'ון פייף סימינגטון השלישי | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| השכלה |
| ||||
| מפלגה |
המפלגה הרפובליקנית | ||||
| |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
כיליד העיר ניו יורק, למד סימינגטון בבית הספר גילמן שבבולטימור. לאחר מכן סיים את לימודיו באוניברסיטת הרווארד עם תואר בתולדות האמנות ההולנדית. סימינגטון הגיע ממשפחה פוליטית. אביו, ג'. פייף סימינגטון הבן, שירת כשגריר ארצות הברית בטרינידד וטובגו. דודנו, סטיוארט סימינגטון, היה סנאטור מטעם מיזורי והמזכיר הראשון של חיל האוויר של ארצות הברית. לאחר שהתגייס סימינגטון לחיל האוויר של ארצות הברית ב-1967, וקיבל דרגת קפטן, הוענק לו כוכב הארד על שירות ראוי לשבח. הוא השתחרר ב-1971, נשאר באריזונה והיה ליזם מקרקעין. ב-1976 הוא הקים חברה בבעלותו.
ב-1990 נבחר סימינגטון כמושל אריזונה לאחר שהתמודד במרוץ צמוד מול איש המפלגה הדמוקרטית, ראש עיריית פיניקס טרי גודארד, במערכת בחירות שהסתיימה בהצבעה בשני סיבובים. במהלך תקופת כהונתו הראשונה כמושל, הקים סימינגטון בתי ספר בזיכיון באריזונה לאחר שחתם על חקיקה לרפורמה גורפת בחינוך, ובתי הספר הראשונים מסוג זה נפתחו ב-1995. בשנה שלאחר מכן, במהלך תקופת כהונתו השנייה, חתם סימינגטון על חוק להקמת רשות בנק המים של אריזונה כסוכנות עצמאית, שאפשר גישה למקורות מים ממיזם מרכז אריזונה להיאגר לטובת צרכים עתידיים. במהלך כהונתו התרחשה גם הסגירה הזמנית הראשונה של הפארק הלאומי גרנד קניון במהלך השבתת הממשל בארצות הברית בנובמבר 1995. ב-1997 הורשע סימינגטון בשבעה סעיפי אישום של הונאת בנק, והתפטר מכהונתו, אך מאוחר יותר ההרשעות בוטלו. לפני שהוגש ערעור על זיכויו, הוא קיבל בינואר 2001 חנינה מהנשיא ביל קלינטון, שאותו הוא הציל בנעוריו מטביעה בקונטיקט.
לאחר סיום כהונתו כמושל, עזב סימינגטון את החיים הציבוריים ופתח בקריירה של שף, ומאוחר יותר היה שותף לייסוד המכון הקולינרי של אריזונה יחד עם שותפיו לעסקים ג'רי מויס, דארן לייט ושף רוברט א. וילסון. שמו עלה כמועמד אפשרי לכהונה נוספת כמושל אריזונה, והוא שקל להתמודד על מושב בסנאט של ארצות הברית, אך הוא רק תמך במועמדים מאז תום כהונתו כמושל. סימינגטון ידוע גם כמי שהיה עד לאורות פיניקס, אירוע רבתי של עצמים בלתי מזוהים שהתרחש בפיניקס ב-13 במרץ 1997.
פיף סימינגטון נולד בעיר ניו יורק. הוא בן למשפחה אמידה ממרילנד. הוא נינו של איל הפלדה הנרי קליי פריק (אנ').[1] הוריו היו מרתה הווארד (לבית פריק) וג'. פייף סימינגטון האב, שכיהן כשגריר ארצות הברית בטרינידד וטובגו בשנים 1969–1971 תחת הנשיא ריצ'רד ניקסון.[1][2] הוא גם דודנו של סטיוארט סימינגטון, שכיהן בסנאט של ארצות הברית מטעם מיזורי בשנים 1953–1976 והיה המזכיר הראשון של חיל האוויר של ארצות הברית.[1]
סימינגטון התחנך בבית הספר גילמן שבבולטימור, ולאחר מכן למד באוניברסיטת הרווארד, שם הוא סיים ב-1968 תואר בתולדות האמנות ההולנדית. בעת לימודיו בגילמן, הכיר סימינגטון את תומאס קפלין, שבהמשך הכיר לו את ביל קלינטון בעת לימודיו בקולג'. בגיל 19, הציל סימינגטון את בן גילו קלינטון שכמעט טבע כתוצאה מגאות במהלך טיול להייניס פורט, מסצ'וסטס ליד אחוזת קנדי.[3] בעת לימודיו בהרווארד, גילה סימינגטון את עבודותיו של חתן פרס נובל לכלכלה פרידריך האייק, שהיה כלכלן, תאורטיקן חברתי ואיש המחשבה המדינית, שתמך בממשלה מוגבלת ובכלכלת שוק. עבודות אלו השפיעו על השקפותיו הפוליטיות של סימינגטון בהקשר למדיניות הפיננסית ומדיניות המיסוי שלו כמושל. הוא היה תומך של בארי גולדווטר בבחירות לנשיאות של 1964 נגד לינדון ג'ונסון.[1] ב-1967 הוא התגייס לחיל האוויר של ארצות הברית ושירת בו במהלך מלחמת וייטנאם. הוא הוצב בבסיס חיל האוויר לוק שבגלנדייל, אריזונה. ב-1971 הוא עוטר בכוכב הארד על שירות ראוי לשבח, ולאחר מכן שוחרר. הוא נשאר באריזונה והחל להיות מעורב בעסקי המקרקעין, וב-1976 ייסד את חברתו, חברת סימינגטון. ב-1983 הוא מונה כחבר במועצת המנהלים של חברת החסכונות וההלוואות הדרום-מערבית, שבסיסה היה בסולט לייק סיטי, יוטה.[4]
החל מ-1983, אחד מהמיזמים של סימינגטון כיזם מקרקעין, במסגרת החברה שבבעלותו, היה בניית "הטיילת" (Esplanade) בהצטלבות רחוב 24 ורחוב קאמלבק שבפיניקס, מכלול משרדים גדול שנבנה על מיקומו של מגרש ששימש קודם לכן להצבת עץ חג המולד. סימינגטון האמין שזה יהיה "המיקום הטוב ביותר לעסקים בעיר", ועד היום הוא מחזיק במשרדו שבקומה הרביעית של הבניין. תהליך מימון המיזם שימש בהמשך כחלק מחקירת מעורבותו בחברת החסכונות וההלוואות, שנתנה את המימון למיזם כשסימינגטון שימש כחבר במועצת המנהלים שלה.[5] סימינגטון ציין שאישור הבנייה היה משמעותי, שכן קודם לכן לא נבנה שום בניין מעל ארבע קומות לאורך רחוב קאמלבאק. בניית מכלול ה"טיילת" נמשכה שני עשורים, החלה ב-1983 והסתיימה ב-2003.[6]
מיזמי פיתוח נוספים שבוצעו על ידי חברתו של סימינגטון כללו את "מרקדו", מרכז קניות ליד מרכז העיר פיניקס שעיצובו הושפע מהתרבות ההיספנית של דרום-מערב ארצות הברית.[7][8] הרעיון לבניית המרקדו נשאב מבניין העירייה של פיניקס, שדאגה למימון הפדרלי הראשון לפיתוח בעיר עבור המיזם, וכן החזיקה בבעלותה את הקרקע שעליו הוא נבנה.[8] המרקדו נפתח ב-1989, אך הוא נתקל בקשיים פיננסיים שנים ספורות בלבד לאחר פתיחתו.[9] בנוסף, בניסיון לממן את בניית המרקדו, הגיש סימינגטון שוב ושוב דוחות פיננסיים מטעים, מעשים שבהמשך הובילו להתפטרותו מתפקיד המושל, כדי לקבל הלוואה בהיקף של 10 מיליון דולר למיזם מקבוצה של קרנות פנסיה.[9][10] הועלה גם חשד שסימינגטון איים לסיים את חוזה השכירות עם אוניברסיטת המדינה של אריזונה, הדייר הגדול ביותר אז במרקדו, בכמה הזדמנויות בין יולי לבין אוקטובר 1991, אם לא תיפדה ההלוואה של 10 מיליון הדולר.[11] ההלוואה על המרקדו הוכרזה ב-1992 כבלתי נפרעת, כשסימינגטון הגיש בקשה לפשיטת רגל כהגנה מפני בעלי החוב.[12]
באפריל 1989 הודיע סימינגטון על כוונתו להתמודד בבחירות של 1990 על משרת מושל אריזונה, בהבטיחו לנהל את המדינה כמו עסק.[4] כבר בשלבים הראשונים של מסע הבחירות שלו, הוא הציג את התמחותו העסקית ואת הצלחתו כיזם מקרקעין כיתרון, באומרו, "מה שאריזונה זקוקה לו כעת הוא ראש עסקי. המדינה צריכה אדם שיכול להעניק לה ניהול מנוסה פיננסי מקצועי כדי לדחוף אותה אל מחוץ למשבר הכלכלי. אני הוא האיש הזה". בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית שהתקיימו ב-11 בספטמבר 1990, ניצבו מולו כמה פוליטיקאי רמי דרג, כולל המושל לשעבר אוון מיקם, שהודח מכהונתו ב-1988, וניסה לשוב לכס המושל.[13] חבר הקונגרס לשעבר סאם סטייגר, שב-1976 התמודד על מושב בסנאט של ארצות הברית מטעם הרפובליקנים ועל משרת המושל מטעם המפלגה הליברטריאנית ב-1982, התמודד גם הוא מול סימינגטון, אך הגיע למקום הרביעי, הרחק אחרי סימינגטון, מיקם וחבר הסנאט של אריזונה, פרד קורי.[13][14] על אף שתואר כליברל על ידי יריביו בבחירות המקדימות, קיבל סימינגטון כמעט 44 אחוזים מהקולות.[13]
בנאום שנשא בליל ההכרזה על תוצאות הבחירות המקדימות, החל סימינגטון מיד את קמפיין הבחירות הכלליות שלו, והודיע על כך שיריבו הדמוקרטי, טרי גודארד, היה "פוליטיקאי מקצועי, דמוקרט-ליברלי של גביית מיסים והוצאתם מהסוג של מייקל דוקאקיס", ושבניגוד אליו, הוא היה שמרן מהסוג של בארי גולדווטר, ושהוא "גאה בכך".[15]
גודארד כיהן עד פברואר אותה שנה כראש עיריית פיניקס. הוא גם היה בנו של המושל לשעבר סמואל פירסון גודארד הבן. במהלך מסע הבחירות, ניסה גודארד להטיל ספק באישיותו של סימינגטון במחשבותיהם של ציבור הבוחרים באמצעות הטענה שאיש העסקים לשעבר עלול לעמוד בפני אישומים משפטיים על פעילויותיו העסקיות.[16] בתגובה, תקף סימינגטון את גודארד על הפרת חוקי מימון הבחירות כאשר "קיבל משכורת ממשרד עורכי דין בעודו מתמודד בבחירות, מבלי לעבוד בעריכת דין כלל וכלל". הבטחות הבחירות של סימינגטון כללו קיצוץ בתקציב המדינה בשיעור של 6 אחוזים, למעט תוכניות שהיו קשורות לחינוך ולרווחה. בבחירות שהתקיימו בנובמבר, ריצתם של מועמדים שלא הגישו את מועמדויותיהם באופן רשמי, אך קראו לבוחרים לרשום את שמותיהם על פתקי ההצבעה (write-in candidates), הפכו את המרוץ בין סימינגטון לבין גודארד לצמוד, וההפרש בין השניים הגיע ל-4,300 קולות בלבד. היה זה לאחר שאוון מיקם השנוי במחלוקת נבחר כמושל ב-1986 לאחר שזכה ב-40 אחוזים בלבד של הקולות. כתוצאה מכך, נקבע מועד לסיבוב שני ב-26 בפברואר 1991. שני המועמדים הוציאו יחדיו סכום של כ-5 מיליון דולר בבחירות המקדימות, בבחירות הכלליות ובסיבוב השני.
זמן קצר לפני הסיבוב השני, בעודו שוהה בוושינגטון די. סי. לגייס תמיכה כספית למסע הבחירות, נקרא סימינגטון להעיד בפניה ועדת המשפט של הסנאט של ארצות הברית על ידי הסנאטור הדמוקרטי הווארד מצנבאום, מהלך שנראה שהונע ממניעים פוליטיים. במהלך השימוע, האשים הסנאטור בוב דול את הדמוקרטים ב"מתקפה חמקנית" פוליטית כלפי סימינגטון, משפט שבהמשך נעשה בו שימוש בתשדירי מסע הבחירות של סימינגטון. בתשדירים תואר גם גודארד כמי שיושב מאחורי סורגים, בעוד הקריין בתשדירים שאל: "איך מישהו יכול לבטוח בטרי גודארד, כאשר זאת עובדה היא שהוא הפר את החוק?". בסיבוב השני ניצח סימינגטון לאחר שזכה ב-52 מהקולות. לאחר מערכת בחירות זו, ביטלה אריזונה את שיטת ההצבעה בשני סיבובים, והן היו היחידות שנערכו בשיטה זו.[17]
.jpg)
ב-6 במרץ 1991 הושבע סימינגטון כמושל אריזונה ה-19, ובכך הוא היה למושל המדינה הרביעי בתוך תקופה של חמש שנים. התקציב הראשון שהוא הגיש כמושל, שהסתכם ביותר מ-3.5 מיליארד דולר, עבר בהצלחה בבית המחוקקים המדינתי, וניתנו לו עליו "ציונים גבוהים" מאנליסטים פוליטיים באותה תקופה, בשל העובדה שהוא לא כלל העלאות מיסים, וכן על ביטול מיזם שריפת פסולת שיצר זיהום סביבתי. סימינגטון גם יזם מהלך לבדיקת מקיפה של משאבי כוח האדם ויצר את מיזם ניהול המדינה לטווח ארוך. מטרת מיזם זה הייתה להקטין את ממדי ממשלת המדינה ולחסוך בהוצאות. ההמלצות שניתנו על בסיס מיזם זה כללו שיטות לשיפור הליכי ההעסקה, שיפור מערך ההכשרות, הנהגת חלופות לתהליכי הגשת הבקשות למשרות, צמצום כללי של מספר העובדים, ושדרוג תהליכי המיון, התשלומים, מערכת ההטבות ונושאים נוספים.[18]
למיזם זה זכה משרד הנהלת החשבונות של סימינגטון במכרז לייעוץ, מהלך שמאוחר יותר הוביל לחקירה, וכתוצאה מכך הושג הסכם פשרה של 3.3 מיליון דולר על הצעות מחיר שנחקרו בחקירה פדרלית ומדינתית. סימינגטון ומנהלים לשעבר אחרים של חברת החסכונות וההלוואות של דרום-המערב, היו נתונים לחקירה על מעורבותם בכישלון של החברה, ובסופו של דבר הנושא יושב בפשרה של 12 מיליון דולר.
בנובמבר 1992 סיים סימינגטון התדיינות שנמשכה שישה חודשים עם אומת היאפאווי של פורט מקדואל (אנ'), כאשר חתם על חוזה שאפשר לשבט להפעיל 250 מכונות הימורים. קודם לכן, פעל השבט בהתעמתות עם סוכנים פדרליים שהחרימו את מכונות ההימורים בשנה שלפני חתימת ההסכם. אומת היאפאווי של פורט מקדואל השיגה ההסדר על רבע מהמכונות והסכימה לפיקוח של המדינה. בתמורה, הסכימה המדינה לאפשר הפעלה של אולם בינגו וקאזינו 24 שעות ביממה על ידי השבט. התובע הכללי לשעבר של אריזונה, ג'ק לסוטה, מתח ביקורת על ההחלטה באותה עת, בשל חוקי המדינה נגד הימורים.[19] ב-1993 חתם סימינגטון על חקיקה שהפכה החלטה זאת על פיה והוציא אל מחוץ לחוק את ההימורים ואת בתי הקאזינו, כולל אף לטובת גיוס כספים למוסדות דת וצדקה.[20]
בנובמבר 1992 תמך סימינגטון גם במשאל עם להצעה להשיב את יום מרטין לותר קינג כחג פדרלי באריזונה. יום זה בוטל כחג רשמי כמה שנים קודם לכן בתקופת ממשלו של אוון מיקם. סימינגטון התפאר בכך שאריזונה הייתה "המדינה היחידה שהחליטה על כך" וחש שההצבעה לאישור החקיקה בעניין יצרה "הצהרה מופלאה בנוגע לאריזונה".[21]
אחד ההישגים המרכזיים של סימינגטון כמושל התרחש לקראת סיום תקופת כהונתו הראשונה. מדובר היה על חקיקת רפורמה גורפת במערכת החינוך, שהובילה להקמת בתי ספר בזיכיון (Charter schools) באריזונה. המטרה שעמדה מאחורי בתי הספר בזיכיון הייתה לשפר את הישגי התלמידים ולאפשר הזדמנויות לימוד נוספות. הזיכיונות הראשונים ניתנו ב-1995.[22] מאוחר יותר העיר סימינגטון שביצירת בתי הספר בזיכיון "מוסדות החינוך הציבורים נאלצו לעמוד בתחרות כדי להשתפר, זה מעולם לא נועד לפגוע, זה נועד להפוך אותם לטובים יותר".[23]
ב-1994 התמודד סימינגטון בבחירות על תקופת כהונה שנייה. בבחירות המקדימות של הרפובליקנים ניצבה מולו ברברה בארט, לימים מזכירת חיל האוויר של ארצות הברית ושגרירה בפינלנד, ורעייתו של קרייג בארט, לימים המנהל הכללי ויושב ראש מועצת המנהלים של אינטל. במסע הבחירות שלו בבחירות המקדימות, אמר סימינגטון, "התחייבתי להעביר את מערך ההוצאות של המדינה למצב של שליטה, להפחית מיסים ולעשות כמיטב יכולתי כדי לקדם את הפיתוח הכלכלי ולשקם את חוזקה של הכלכלה. אני סבור שאני נמצא בעמדה חזקה בגלל שהגשמתי את המטרות הללו". בארט הוציאה יותר ממיליון דולר מכספה האישי בניסיון להביס את סימינגטון, כשהיא הצהירה שהיא לא סולדת ממנו באופן אישי, אך פשוט חשה שהיא תוכל לבצע טוב יותר את תפקיד המושלת.[24] ב-13 בספטמבר 1994, ניצח סימינגטון את בארט בבחירות המקדימות ביחס של 68 אחוזים מול 32 אחוזים מהקולות.[25] לדעתם של פרשנים פוליטיים כשלה בארט בהבדלת עצמה מסימינגטון וניהלה מסע בחירות בלתי מוצלח.[24]
בבחירות הכלליות ניצב מול סימינגטון המועמד הדמוקרטי אדי באשה, שנודע באריזונה ברשת החנויות שלו לממכר מזון Bashas'. לפני הבחירות הכלליות, הוביל באשה על סימינגטון בסקרי דעת הקהל בהפרש של 15 עד 20 אחוזים. על כל פנים, בחירות אמצע הכהונה של 1994 עמדו בסימן של ניצחונות סוחפים עבור הרפובליקנים, וככל הנראה זה מצב זה גרם לניצחונו של סימינגטון, זאת על אף פגיעותו בשל המחלוקות שצצו במהלך תקופת כהונתו הראשונה. סימינגטון ניצח את באשה ביחס קולות של 52 אחוזים מול 44. באשה סירב לנהל מערכת בחירות שלילית עד לימים האחרונים שלפני ההצבעה, כאשר נראה היה שזה יהיה כבר מאוחר עבורו, ופרשנים פוליטיים ציינו זאת כסיבה לתבוסתו. בנוסף, סימינגטון הדגיש את הצהרתו של באשה במהלך העימות בין השניים בהנחיית ליגת הנשים המצביעות, שמערכת החינוך הציבורית "יכולה להיות המשפחה הפונדקאית שתסייע לילדים ולהוריהם", הצהרה שהובילה את סימינגטון להכריז שבאשה האמין ש"המדינה יכול למלא את מקומה של המשפחה". לאחר ניצחונו בבחירות, התחייב סימינגטון בנאום הניצחון שלו בליל הבחירות להפחית עוד יותר את מס ההכנסה במהלך תקופת כהונתו השנייה, וכן להמשיך ולבטל את עול הרגולציה על עסקים, ולגלות קשיחות כלפי הפשע. הוא גם הכריז שניצחונו הוא "נס" ו"מהפכה", באומרו שהציבור "רוצה את ארצו בחזרה ושהם רוצים שמיסיהם יופחתו. בארי גולדווטר ורונלד רייגן החלו בכך, והאל יברך אותם".[26]
זמן קצר לאחר תחילת תקופת כהונתו השנייה כמושל, הגיש סימינגטון בקשה לפשיטת רגל אישית, בטענה לחובות של מעל 24 מיליון דולר, שנגרמו בשל קריסת השקעותיו במקרקעין. לפי דיווח של הניו יורק טיימס, הוא הצהיר ש"נכפה עליו על ידי תאגיד של קרנות פנסיה איגודיות לנהל משא ומתן על הסדר חוב של 11 מיליון דולר". כדי לממן את בניית מרכז הקניות ומכלול המשרדים מרקדו שבמרכז פיניקס, לווה סימינגטון 10 מיליון דולר משש קרנות פנסיה. ב-1991 הוטל עיקול כאשר ההכנסות של המרקדו שלא עמדו בציפיות מנעו מסימינגטון לעמוד בתשלומי ההלוואה. מצב זה הוביל את בית המשפט להעניק לקרנות הפנסיה הסדר חוב שהוערך ב-11.4 מיליון דולר, שסימינגטון הצהיר שהיה מעבר ליכולת הפרעון שלו.[27]
בנומבר 1995 נסגר הפארק הלאומי גרנד קניון בפעם הראשונה בתולדותיו בשל השבתת ממשל. ב-17 בנובמבר, כמעט וגרמה תגובתו של סימנגטון לכך למשבר לאומי.[28] בציינו את ההשפעה הקשה של סגירת הפארק על התיירות, הודיע סימינגטון שהגרנד קניון חייב להישאר פתוח, בכוח, אם יש צורך בכך". הפנטגון הזהיר את מפקד המשמר הלאומי של אריזונה שאין להפעיל כוח והעלה אפשרות שאם יהיה צורך, המשמר יוכפף לממשלה הפדרלית ויוכנס תחת שליטת הבית הלבן. סימינגטון החליט להתקדם, ויחד עם יושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית, ניוט גינגריץ', 50 אנשי המשמר הלאומי שלא היו חמושים, 25 עובדי מחלקת הפארקים של המדינה, ופקידי ממשל אחרים, נסע לקניון. כאשר הגיעה הקבוצה, הכה סימינגטון על שערי הפארק אל מול התקשורת ודרש שהפארק ייפתח מחדש.[29]
רוברט ארנברגר, המפקח הראשי של הפארק, שלח לסימינגטון מכתב מטעם מחלקת הפנים של ארצות הברית שבו הוא ציין שמדינת אריזונה תוכל לתרום כספים למחלקה כדי לפתוח מחדש את הפארק, בקשה שסימינגטון ראה בה "משחק פוליטי".[30] מאוחר יותר פתחה מחלקת הפנים את הפארק תחת פיקוח המדינה. המממשלה פדרלית החזירה לאריזונה סכום של 370,020 דולר שהמדינה תרמה כדי להשאיר את הפארק פתוח במהלך ההשבתה.[29] באמצע דצמבר אותה שנה התרחשה שוב השבתת ממשל, אך אריזונה והממשלה הפדרלית הצליחו להגיע להסכמה להשארת הפארק פתוח באופן חלקי, כשאריזונה שילמה 17,625 מראש עבור כל יום פתיחה, וסכום זה גם הוא הוחזר לה מאוחר יותר על ידי הממשלה הפדרלית.[30]
ב-1996 חתם סימינגטון על חוק להקמת רשות בנק המים של אריזונה כסוכנות עצמאית. הסוכנות קיבלה גישה למים ממיזם מרכז אריזונה ואגרה אותם באריזונה. בדיווח בעיתון The Arizona Republic מ-2016, כתב ההיסטוריון ג'ק אוגוסט שהחוק "הותיר את אריזונה במצב טוב יותר כדי להתמודד עם הבצורת שהייתה אז באופן טוב יותר בהשוואה לקליפורניה השכנה.[1]
ביוני 1996, הוגש נגד סימינגטון כתב אישום שכלל 21 סעיפים על סחיטה, הגשת דוחות כספיים שגויים, והונאת בנק. ב-4 בספטמבר 1997 הוא הורשע בשבעה סעיפים של הונאת בנק. הוא הואשם בהונאת בעלי החוב שלו כיזם מקרקעין, סחיטה מקרנות הפנסיה ועדות שקר בשימוע שלו לפשיטת רגל. בשל העובדה שחוקי אריזונה אוסרים על כהונת מורשעים בפלילים לכהן במשרה ציבורית, התפטר סימינגטון מכהונתו ביום המחרת ובמקומו הושבעה כמושלת מזכירת המדינה ג'יין הול.[10] טרם התפטרותו, נעשו מאמצים כבירים להנעת תהליך בחירות חוזרות שהובלו על ידי מזכיר המדינה ריצ'רד ד. מאהוני.[7] בכל אופן, הרשעה זו בוטלה ב-1999 על ידי בית המשפט הפדרלי התשיעי לערעורים של ארצות הברית. שישה ימים לאחר תחילת דיוני חבר המושבעים, קיבל השופט את בקשת הממשלה לפטר את אחת המושבעות לאחר ששאר המושבעים התלוננו על כך שהיא מסרבת לקיים איתם דיונים, ובכך הפרה באופן חמור את שבועתה. הרכב השופטים בערעור פסק ברוב של שניים מול אחד שהייתה אפשרות סבירה שהמושבעת למעשה הודחה מתפקידה בגלל שהיא נטתה לזכות את סימינגטון, וששאר המושבעים היו מתוסכלים מהאפשרות של חבר מושבעים תלוי (בתיקים פדרליים ההחלטה צריכה להתקבל פה אחד). בית המשפט בערכאת הערעור פסק שפיטורי המושבעת הפרו את זכותו של סימינגטון למשפט הוגן, שכן הוא היה זכאי להצבעתה של מושבעת זו. לפני שניתן היה להגיש תביעה חוזרת נגדו, קיבל סימינגטון בינואר 2001 חנינה מהנשיא ביל קלינטון, שבכך שם קץ למאבק בין שבע השנים של הממשלה הפדרלית עם סימינגטון.[31]
לאחר שהתקבל ערעורו, ועוד לפני שקיבל את החנינה הנשיאותית, ניסה סימינגטון להמציא את עצמו מחדש כאזרח פרטי והחליט להרשם ללימודי קולינריה. במהלך לימודיו אלו הוא לקח עמו תיק עם חפצים אישיים למקרה שהוא יצטרך להתייצב בבית הסוהר הפדרלי בלאס וגאס בהתרעה של 24 שעות,[32] אך בסופו של דבר לא היה צורך בכך בשל קבלת החנינה הנשיאותית.[33] לאחר סיום לימודיו בקולג לה קורדון בלו לאומנויות הקולינריה בסקוטסדייל, אריזונה, סייע סימינגטון להקים את המכון הקולינרי של אריזונה. מוסד זה הוקם בשיתוף עם כמה שותפים עסקיים כמו רוברט א. וילסון, היזם ג'רי מויס, והנשיא לשעבר של המכון בסקוטסדייל, דארן לייט. החזון של מוסד זה היה ליצור מרחבי לימוד קטנים לצורך תרגול, עם התמקדות ספציפית על שיטות בישול צרפתיות מסורתיות. בית ספר זה נפתח והחל את מחזורי הלימוד הראשונים שלו בראשית 2002 בסקוטסדייל.[34]
בנוסף לזמן שהעביר סימינגטון בלימודי הקולינריה, הוא שב למיזם המקרקעין "הטיילת" שאותו הוא החל ב-1983, ובסופו של דבר הפסיד בתהליך החקירה של התנהלותו העסקית, והחל לעבוד כשף לקינוחים ומאפים במסעדה איטלקית במתחם זה. בפברואר 2003 פתח סימינגטון מסעדה בשם "הקפה האיטלקי של פרנקו" יחד עם שותף עסקי, המסעדן פרנקו פצולי.[35]
בראיון שנתן לוושינגטון פוסט, חשף סימינגטון שהוא מעדיף להיות שף מאשר להרוויח כסף, ושהתנסות זו הייתה עבורו חוויה כבירה. ההתמחויות שלו כללו הכנת טירמיסו ומתכון למוס שוקולד שהוא יצר ונקרא "המושל (טעם חזק, מיסים נמוכים)".[35] המושלת באותה עת, ג'נט נפוליטנו, ביקרה במסעדה מספר פעמים וסיימה את סעודתה עם קינוח "המושל", שהעיתון Tucson Citizen דיווח שהוא הקינוח הנמכר ביותר במסעדה.
ב-2007 חשף סימינגטון שהוא היה עד לאורות פיניקס, אירוע רבתי של עצמים בלתי מזוהים שהתרחש עשר שנים קודם לכן, ב-13 במרץ 1997, בעת שכיהן כמושל.[36][37] בראיון שנתן לעיתון The Daily Courier, ציין סימינגטון, "אני טייס ואני מכיר כמעט כל מכונה שטסה. זה היה גדול יותר מכל דבר שראיתי מעודי. זו נותרה תעלומה גדולה. אנשים אחרים ראו זאת, אנשים אחראיים. אני לא מבין למה אנשם צריכים ללעוג לזה".[38] הוא המשיך, "זה עצום ובלתי מוסבר. מי יודע מניין הגעתי? אנשים רבים ראו זאת, וגם אני. זה היה דרמטי. וזה לא היה יכול להיות זיקוקים בגלל שזה היה יותר מיד סימטרי. היה לזה קו מתאר גאומטרי, צורה יציבה".[39] כמי שכיהן כמושל במהלך האירוע, ציין סימינגטון שהוא היה חוקר אותו, אך קיים מסיבת עיתונאים בה ראש הסגל שלו היה לבוש בתלבושת של חוצן. מאוחר יותר הוא ציין שכפקיד ציבור הוא חש אחריות למנוע פאניקה ציבורית, ולפיכך עשה ניסיון להציג אווירה של קלות ראש.[40][41]
ב-9 בנובמבר 2007 הופיע סימינגטון יחד עם פאנל של אורחים שדנו בחוויותיהם בראיית עצמים בלתי מזוהים בתוכנית לארי קינג לייב. כמה ימים לאחר מכן, ב-12 בנובמבר, הוא שימש כמנחה במסיבת עיתונאים על נושא העצמים הבלתי מזוהים במועדות העיתונות הלאומי בוושינגטון. דוברים אחרים כללו אנשי צבא אמריקאים וזרים ופקידי ממשל שהיו מעורבים בכמה אירועי עצמים בלתי מזוהים מרכזיים, כמו תקרית יער רנדלשם ב-1980, גל תצפיות העב"מים בבלגיה ב-1990 ותקרית טהראן ב-1976, ואישים זרים שעמדו בראש גופי חקירה בנושא כמו העיתונאי ניק פופ מבריטניה וקלוד פוהר מצרפת. הם ציינו שהתופעה היא אמיתית למדי, שיש להתייחס אליה ברצינות, ודחקו בממשלת ארצות הברית לפתוח לציבור חקירות של מקרי ראיית עצמים בלתי מזוהים.[42] סימינגטון גם הופיע כעד לאירוע אורות פיניקס בגרסה מעודכנת של הסרט התעודי מ-2002 Out of the Blue של יוצר הסרטים ג'יימס פוקס.
ב-2017 כתב סימינגטון מאמר מערכת עבור CNN, בו הוא המשיך לתאר את התנסותו באירוע אורות פיניקס, באומרו שהוא ראה כלי טיס בצורת דלתא, שחלף בשקט לרוחב השמיים מעל פסגת פיאסטאוה (Piestewa Peak). הוא תיאר את העצם כ"גדול באופן דרמטי" עם "שוליים ברורים מאוד ועם כמה אורות עצומים". הוא גם הביע את אי-שביעות רצונו מההסבר לאירוע של חיל האוויר כירי של אקדח נורים, בעוד שהוא הכיר בכך שהייתה אפשרות של ירי נורים באותו לילה, אך לדבריו אורות פיניקס לא היו קשורים לכך. כאשר הוא המשיך להביע את תמיכתו בפתיחת חקירות נוספות, אמר סימינגטון, "יש לפתוח מחדש חקירות, מסמכים צריכים להיחשף, ולא ניתן להתנער מהרעיון של דיאלוג פתוח", וקרא לממשלה לחדול מ"לפרסם סיפורים שמנציחים את המיתוס שניתן להסביר את כל העצמים הבלתי מזוהים במונחים קונבנציונליים עכשוויים".[43]
ב-4 בפברואר 2005, בראיון לעיתון The Arizona Republic, הביע סימינגטון את עניינו לשוב להתמודד על משרת המושל בבחירות של 2006 מול הדמוקרטית ג'נט נפוליטנו. התעניינותו במרוץ הגיע לאחר שהוא נכח בנאום מצב המדינה של נפוליטנו שאותו היא נשאה באותה שנה, ובאה כהתנגדות למצע החינוכי שלה.[44] על כל פנים, שלושה חודשים מאוחר יותר, ב-5 במאי, הוא הסיר את שמו מכלל אפשרות להתמודדות, באומרו שהוא מעוניין למקד את כוחותיו בקבוצה העסקית שבבעלותו.[45] בנובמבר 2006 נוצח סימינגטון בניסיונו להיבחר כיושב ראש המפלגה הרפובליקנית במחוזו, מחוז שהיה גם מחוז הבית של הסנאטור ג'ון מקיין, שתמך בסימינגטון. היה זה ההפסד הראשון שלו בבחירות מאז תחילת הקריירה שלו.[46] באפריל 2007 מונה סימינגטון כיושב ראש מועצת הנאמנים של הגנים הבוטניים של סנטה ברברה.[47]
בעקבות התפטרותה של נפוליטנו ב-2009 מתפקידה כמושלת לצורך מינויה כמזכירת ביטחון המולדת של ארצות הברית, נחשב סימינגטון כמועמד אפשרי להתמודד על משרת המושל ב-2010, אך הוא סירב להתמודד, והודיע על כך באוקטובר אותה שנה בעקבות משאל דעת קהל שלא נתן לו סיכויים.[48] תחת זאת, הוא העניק את תמיכתו ביושב הראש לשעבר של הרפובליקנים באריזונה, ג'ון מונגר, כנגד המושלת המכהנת ג'ן ברואר, אך בסופו של דבר מונגר פרש מן המרוץ כאשר לא עלה בידו להתמוד עם יכולות גיוס התרומות של המועמדים האחרים.[48][49] על אף סירובו להתמודד שוב על משרה ציבורית, נותר סימינגטון מעורב בפוליטיקה של אריזונה, וקידם מועמדים משתי המפלגות הגדולות, כולל בין השאר דאג דוסי לתפקיד המושל, ג'ון מקיין לסנאט של ארצות הברית, והדמוקרטים רובן גייגו למושב בבית הנבחרים של ארצות הברית ופיליסיה רוטליני לתפקיד התובעת הכללית של אריזונה.[50][51][52]
באוקטובר 2018 דווח בעיתון The Arizona Capitol Times שסימינגטון שקל התמודדות על מושב בסנאט של ארצות הברית בבחירות המיוחדות של 2020.[53][54] המושב בסנאט התפנה בעקבות פטירתו של ג'ון מקיין, כשהסנאטור לשעבר ג'ון קייל מונה על ידי המושל דוסי כממלא מקום זמני.[55] עם מינויו, הצהיר קייל שהוא יכהן בסנאט רק עד סוף 2018, ובאותה עת מינה דוסה במקומו את חברת בית הנבחרים לשעבר מרתה מקסאלי.[56] סימינגטון ציין שהוא ישמח להתמודד מול המועמד הדמוקרטי האפשרי, התובע הכללי של אריזונה לשעבר, גרנט וודס, באומרו, "איני יכול לחשוב על מועמד טוב יותר להתמודד מולו. אנחנו נהנה להתמודד זה מול זה", בעודו תוהה על שיוכו המפלגתי של וודס.[53][54] סימינגטון גם הפריך את השפעת הסוגיות המשפטיות שהובילו להתפטרותו כמושל על מועמדותו, והוסיף, "הבחירות הם על הרעיונות שלך בנוגע לעתיד, ומה אתה חושב צריכה להיות דרכה של הארץ. הם לא מבוססות על נושאים מהעבר, במיוחד אלה הרחוקים".[54] בספטמבר 2021 היה סימינגטון יושב הראש השותף במטה הבחירות של טיילור רובינסון למשרת המושל, לצד ג'ן ברואר.[57]
ביולי 2016 התגלה אוסף של מסמכים נעלמים מתקופת כהונתו של סימינגטון כמושל על ידי ההיסטוריון ג'ק אוגוסט. האוסף הכיל 305 ארגזים, שלצורך עיבודם הוערך שנדרשו 50 שעות עבודה, והם הכילו מסמכי מדיניות, תיעוד ממשפטו של סימינגטון, תצלומים מביקורים בבית הלבן, ותצלום הומוריסטי של סימינגטון לבוש בתחפושת הקמע בדמות הגורילה של קבוצת הכדורסל פיניקס סאנס. המסמכים אותרו במחסן שהיה במרחק של ק"מ ספורים מבניין הקפיטול של אריזונה, ותוארו על ידי העיתון The Arizona Republic כשווי ערך ל"מכרה הזהב האבוד של ההולנדי" (Lost Dutchman's Gold Mine). טרם מציאת המסמכים, ציין סימינגטון שלא היה לו מושג היכן המסמכים נמצאו, זאת על אף שהורה לצוותו לארוז את המסמכים לקראת מהלך העברת השלטון המהירה כאשר נפסק דינו במשפט. חוקי המדינה דורשים שפקידי ציבור יעבירו את מסמכיהם לגישה לציבור, אך אכיפת חוק זה לא הייתה עקבית והתבצעה לעיתים רחוקות.[58]
ב-9 בפברואר 2017 נפתחה תצוגה בשם "החיים הסוריאליסטים של פייף סימינגטון" במוזיאון של בניין הקפיטול של אריזונה, עם מזכרות אישיות ופריטים משפחתיים, שהתגלו על ידי סימינגטון בארגז שהיה שייך לאמו.[59] חומרים ממסעות הבחירות, כוכב הארד שקיבל בעת שירותו הצבאי, תבליט ארד יצוק בדמותו של סבו של סימינגטון, הנרי קליי פריק, וספרי השנה מתקופות לימודיו, נכללו בתצוגה. את טקס הפתיחה של התצוגה ניהלה מזכירת המדינה מישל ריגן.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
