עבאס שאה הראשון
שאה פרס מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שאה פרס מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עבאס שאה הראשון "הגדול" (בפרסית شاه عباس یکم - שאה עבאס יקם, شاه عباس اول שאה עבאס אוול או شاه عباس بزرگ שאה עבאס בוזורג", בשמו המלא ותאריו: זילוללה אמיר אל מו'מינין היידאר אבו ל-מוזאפר שאה עבאס אל חוסייני אל מוסאוי אל ספווי בהדור חאן,27 בינואר 1557 בהראת – 19 בינואר 1629 במאזנדראן) היה השאה של פרס במשך 42 שנים (1587–1629).
| ערך מחפש מקורות | |
 | |||||||||||||
| עבאס שאה הראשון | |||||||||||||
| לידה |
27 בינואר 1571 הראת (כיום באפגניסטן) | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
19 בינואר 1629 (בגיל 57) מאזנדראן | ||||||||||||
| שם מלא | זילוללאה אמיר אל מו'מינין היידאר אבו ל-מוזאפר שאה עבאס אל חוסייני אל מוסאוי אל ספווי בהדור חאן | ||||||||||||
| מדינה | איראן (פרס) | ||||||||||||
| מקום קבורה | כאשאן | ||||||||||||
| בת זוג |
מהד-י-עאליא בגום אוגלן פאשה ח'אנום יאכּהאן בגום פחר ג'אהאן בגום הנסיכה מרתה ליילה סולטאן בגום | ||||||||||||
| שושלת ספווים | |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
עבאס היה הנציג הבולט ביותר של שושלת הספווים והשליט החשוב ביותר של פרס בתחילת המאה ה-17. שלטונו אופיין כריכוזי, נסמך במידה רבה על הפקידות והסוחרים הפרסים תוך שהוא מגביל את כוחם של הפאודלים מקרב השבטים ממוצא טורקמני. כמו כן העלה את קרנה של איראן בזירה הבין־לאומית על ידי מדיניות מוצלחת של התפשטות טריטוריאלית: כיבוש חלק גדול של אפגניסטן בעקבות ניצחונות על האוזבקים (ניצחון הראת ב-1597); כיבוש חלק מהקווקז; וסיפוח בגדאד, עיראק (1623) ובחריין – מה שהעניק לפרס, יחד עם ההשתלטות על האי הקטן הורמוז (1622) שהיה עד אז בידי פורטוגל, שליטה אסטרטגית במפרץ הפרסי. בימי מלוכתו ידעה פרס התפתחות כלכלית ותרבותית מרשימה. עבאס הגדול העביר את בירת האימפריה מקזווין לאיספהן, והאחרונה הפכה לאחת מהערים היפות בעולם, נכון לאותה התקופה. קידם את המסחר, את פיתוח דרכי התחבורה ואת החקלאות.
למרות אדיקותו כמוסלמי שיעי, ותרומתו לחיזוק הצביון השיעי של איראן, גילה עבאס הראשון יחס של סובלנות יחסית כלפי קטגוריות שונות של נוצרים וביסס קשרים טובים עם מעצמות נוצריות כמו ספרד ואנגליה.
עבאס נולד כעבאס מְרזָה בעיר הראת, אז בחבל ח'וראסאן, באפגניסטן של היום, כבן השלישי של הסולטאן מוחמד ח'ודאבנדה ושל אשתו חייר אן- ניסא ("הטובה בנשים") בגום, הידועה גם כ"מהד-אי אוליה". האֵם הייתה בתו של מושל המחוז מאזנדראן, עליו נאמר[דרוש מקור] שהיה צאצא של האימאם השיעי הרביעי, זין אל-עאבדין. לפי מקורות אחדים אימו הייתה גם בעלת שורשים גאורגים.[1] בזמן הולדתו שלט באיראן סבו, השאה שאה תהמאספ הראשון. כתינוק נמסר לטיפול לח'אני ח'אן ח'אנום, אם המושל של הראת, עלי קולי ח'אן שאמלו. כשמלאו לו 4 שנים, אביו, מוחמד, אדם אדוק ועדין נפש שסבל ממחלת עיניים, ושנחשב לא כשיר לרשת את המלכות,[2] נשלח על ידי הסב לשיראז במחשבה שהאקלים שם ייטיב עם בריאותו השבירה. לפי המסורת, לפחות אחד מנסיכי בית המלוכה היה צריך לגור במחוז ח'וראסאן. כבר בגיל עשר התמנה עבאס באופן רשמי כמושל ח'וראסאן לצידו של אביו כשהוא יושב בעיר הראט. יחד עם אביו, ניצל עבאס ממסע החיסולים שארגן דודו, שאה אסמאעיל השני, נגד בני המשפחה. אחרי מותו של אסמאעיל השני, בשנת 1578, מוחמד ח'ודאבנדה, עלה לשלטון, בניגוד לכל הציפיות, כשאה של איראן. בנסיבות אלו הפכה אמו למחזיקה בפועל את רסני השלטון, כשיחסה מוטה יותר לטובת בנה הגדול, המזה. המלכה נכנסה אחרי זמן קצר לעימות עם קבוצה חזקה של פאודלים טורקמנים שיעים - קיזילבאש, שקשרו קשר נגדה והצליחו בחודש יולי 1579 לרצוח אותה בחניקה. השאה מוחמד היה שליט חלש שהתקשה להשתלט על הסיעות הפאודליות כמו הקיזילבאשים, וגם להגן את הממלכה מפני פלישות של הטורקים העות'מאנים ושל האוזבקים לנסיך הכתר, המזה, היו כמה הישגים במאבק בעות'מאנים. בשנת 1586 נרצח המזה בנסיבות מסתוריות.
מגיל 14 (1585) עבאס נמצא בחסותו של מורשיד קולי ח'אן, אחד המנהיגים הקיזילבאשים בח'וראסאן (בן לשבט אוסטג'לו) [3] בהזדמנות שנוצרה על ידי פלישה אוזבקית לח'וראסאן בשנת 1587, החליט מורשיד שהגיע הרגע המתאים להדיח את השאה חסר הכוח, מוחמד, ולהשליט במקומו את בנו עבאס. מורשיד כבש את הבירה הספווית, קזווין וב-1 באוקטובר 1588 הסכים השאה מוחמד ח'ודאבנדה ללא התנגדות לוותר על כס המלכות לטובת בנו בן ה-16.
בשעת הכתרתו מצב האימפריה היה בכי רע. הטורקים העות'מאנים כבשו שטחים נרחבים במערב ובצפון-מערב, כולל את העיר תבריז. האוזבקים השתלטו על מחצית החבל ח'ורסאן בצפון-מזרח. פרס עצמה הייתה קרועה במלחמות בין סיעות שונות של הקיזילבאשי, שזלזלו בסמכות המלכותית. בשנת 1579 המלכה נרצחה, בשנת 1583 נרצח גם ה"וזיר הגדול".
עבאס חיסל חשבונות קודם כל עם רוצחי אמו. הוציא להורג ארבעה ממנהיגי הקשר והגלה שלשה אחרים. אחר כך שאף להשתחרר מעול חסותו של מורשיד קולי חאן, "ממליכו". מורשיד חיתן את עבאס עם אלמנת המזה אחיו, ובת דודה שלו, והגביל אותו לתחום הארמון. באותו זמן דאג לחלק משרות ממלכתיות חשובות בין מקורביו וקרובי המשפחה.
בשומעו כי האוזבקים הטילו מצור על הראת שם שלט ידידו מילדות עלי קולי חאן שמלו, עבאס ביקש ממורשיד לשלוח בדחיפות כוחות להציל את הראת. אבל מורשיד חשש מיריבותו של עלי קולי חאן ולכן לא נקף אצבע עד שהראת נפלה לידי האוזבקים ואוכלוסיית העיר נטבחה. רק אז התפנה לצאת למערכה בח'ורסאן. עבאס זעם על כך ותכנן לנקום את מותו של עלי קולי חאן. הוא גייס ארבעה מראשי הקיזילבאשי לרצוח את מורשיד בשעות המנוחה שלאחר משתה ב-23 ביולי 1589. כך עבאס נותר שליט יחיד בפרס. אמו של עלי קולי חאן המנוח, חאני חאנום, ששימשה לעבאס לאם אומנת בילדותו, ונקראה על ידו בשם "נאנה" (אמא), זכתה למעמד נכבד ביותר בחצר ובהרמון.
לפני שיוכל לדחוף את הפולשים הזרים מחוץ לממלכה, היה על עבאס להשכין סדר בתוך המדינה. במטרה זו הסכים בינתיים ב-21 במרץ 1590 לחתום על הסכם שלום עם העות'מאנים (שנודע בשם "הסכם איסטנבול"), שהיה משפיל מבחינתו. הסכם זה אילץ אותו להכיר בשלטון העות'מאנים באזרבייג'ן, בקרבאך, בגאנג'ה ובקאראג'אדאג וכמו כן בחלקים של גאורגיה, לורסתאן וכורדיסטן.
הקיזילבאשים היו עמוד השדרה של הצבא הפרסי מתחילת שלטון הספווים ותפסו משרות רבות בממשל . על מנת לאזן את כוחם עבאס שאה התחיל להיעזר בגורם אחר בחברה האירנית : ה"גולאם"ים. (בתרגום מילולית = "עבדים"). אלו היו אנשי קווקז - גאורגים, ארמנים או צ'רקסים שעברו לדת האסלאם והיו משרתים בצבא ובמנהל. כמישהו שגדל בין "גולאמים" ממוצא קווקזי או כורדי, עבאס קידם אחדים מהם גם בתפקידים ניהוליים הבכירים ביותר - למשל של מושלי מחוזות על חשבון בני המשפחה המלכותית והקיזילבאשים. המקורבים מתוכם קיבלו את השם "שאה סוואן" כלומר, "אוהבי השאה". ביניהם בלט הכורדי גאנג' עלי חאן. כמו כן הגאורגי אללהוורדי חאן היה למפקד של כמה גדודי גולאמים ואחר כך היה למושל של המחוז פארס. השאה הדיח כמה מהמושלים הקיזילבאשים והעביר קבוצות מתוכם לשטחי שבטים קיזילבאשים אחרים על מנת ולזרוע בהם ריב ומדון לפגוע באחדותם, השבירה ממילא. בעקבות הדחת מושלים קיזילבאשים השאה החזיר את המחוזות אל שליטתו ויכול היה להבטיח בדרך זו תוספות להכנסות האוצר הממלכתי. חלק מחלקות האדמה (ממלוכ) המיועדים לראשי שבטים הפכו לאדמות הכתר (חאסה) מהן השאה גבה מיסים ישירים.
לפני שניגש למלחמות עם הפולשים העות'מאנים והאוזבקים עבאס שאה מצא לנכון לבצע רפורמות בצבא. הן היו גם אמצעי לדחיקה הצידה של הקיזילבאשים. עבאס הקים צבא קבע חדש המורכב מ-40,000 "גולאמים" ואיראנים שעמדו להשתתף בלחימה יחד עם הכוחות המסורתיים שסופקו על ידי הקיזילבאשים. הצבא החדש, לפי דגם של חיל היניצ'רים העות'מאנים ,[4] נשבע אמונים אך ורק לשאה. בתוכם הוקם חיל של כ-10,000-15,000 פרשים חמושים במוסקטות וכלי נשק אחרים, גוף של 12,000 מוסקטרים ועוד חיל של כ-12,000 תותחנים. בנוסף השאה הקים לעצמו משמר אישי של 3,000 חיילים.
עבאס הגביר מאוד את מספר התותחים שברשותו, כך שבקרב אחד היה יכול להביא איתו חמש מאות תותחים. השליט בצבאו משמעת קשה והעניש ללא רחמים מעשי שוד וביזה. כמה שליחים אירופים, במיוחד שני הרפתקנים מהאיים הבריטיים שימשו לו ליועצים. המדובר בסר אנתוני שירלי (שרלי) (1565-1635) ואחיו רוברט (1581-1628), שהגיעו לפרס בשנת 1598 כשליחים לא רשמיים של הרוזן מאסקס בכוונה לדחוף את הממלכה הספווית לעימות עם הטורקים העות'מאנים. [5]
המסע הראשון של צבאו החדש של עבאס כוון נגד האוזבקים שהשתלטו על המחוז חורסאן והחריבו את יישוביו. תוך ניצול המצב שנוצר עקב מות המנהיג האוזבקי עבדאללה חאן ורציחת אחיו עבד אל מומין באפריל 1598 עבאס שאה יצא למתקפת נגד. הצליח קודם לכבוש די בקלות את העיר משהד, אבל המנהיג האוזבקי דין מוחמד חאן נשאר בריא ושלם והתגונן היטב בתוך חומות העיר הגדולה השנייה באזור, הראט. עבאס ביים נסיגה והצליח לפתות אותו לצאת מחוץ לעיר. בהמשך פרץ קרב עקוב מדם ב-9 באוגוסט 1598 ובמהלכו החאן האוזבקי נפצע וכוחותיו נסוגו. בדרך הבייתה דין מוחמד חאן נרצח על ידי אנשיו. עבאס הצליח להחזיר את השליטה הפרסית על חורסאן להשכין שקט בגבול הצפון- מזרחי, ואף הרחיק את הגבול מזרחה עד לשערי הערים באלח וקנדהאר.
מאז ההסכם משנת 1580 עבאס נחשב כמעט למעין בן חסות של האימפריה בעות'מאנית. הספווים לא הביסו אף פעם את הטורקים העות'מאנים בקרב פנים מול פנים. בשנת 1602 החליט השאה עבאס שהגיע הזמן לשים קץ למצב המביך. אחרי שהשגריר העות'מאני הציג רשימה חדשה של דרישות יהירות, השאה ציווה לעצרו, לגלח לו את הזקן ולשולחו כך בחזרה לאדונו הסולטאן בקושטא, מעשים שקולים כנגד הכרזת מלחמה. עבאס כבש לאחר מכן את העיר נהוונד והרס את המבצר שלה, שהעות'מאנים ראו בה ראש גשר להתקפותיהם על איראן. בשנה הבאה יצא עבאס עם לוחמיו כביכול למסע ציד במזנדראן כשהמטרה הייתה להסיח את דעת המרגלים הטורקים בחצרו. היעד האמיתי היה למעשה חבל אזרבייג'ן. אכן בנקודה מסוימת שינה עבאס את הכיוון לקזווין, שם אסף תגבורות ובהמשך שם פעמיו אל בירת אזרבייג'ן, תבריז, שנפלה לידי העות'מאנים כמה עשורים קודם לכן. לראשונה האירנים עשו שימוש בארטילריה הכבדה שלהם והצליחו לכבוש את העיר תבריז (1603), ששנות הכיבוש הטורקי לא היטיבו עמה. עבאס שם מצור גם על ירבאן, בירת ארמניה, שהייתה באותן השנים אחד מהבסיסים המרכזיים של הטורקים בקווקז. ביולי 1604 ירבאן נפלה לידי הפרסים ורוב הארמנים, הגאורגים ושאר תושבי הקווקז ראו בכך שעה כשרה להתנתק מהחסות הטורקית. אבל עבאס לא היה בטוח איך הסולטאן אהמט הראשון יגיב לאירועים ולכן נקט במדיניות זהירה ונסוג מהקווקז תוך כדי שימוש בטקטיקת האדמה החרוכה. [6]
במשך שנה אף מחנה לא זז מעמדותיו עד שב-1605 השאה שלח את הגנרל אללהוורדי חאן לקראת הכוחות העות'מאנים על גדות ימת ואן. ב-6 בנובמבר 1605 הפרסים בפיקודו של עבאס שאה נחלו ניצחון מכריע על העות'מאנים בקרב סופיאן, על יד תבריז.
ב-20 בנובמבר 1612 נחתם הסכם נצוח פאשה.
חלפו כמה שנות רגיעה עד שהעות'מאנים תכננו את תגובתם. אך מרגלי השאה עקבו אחרי תנועותיהם החשאיות. עבאס קיבל מידע מודיעיני שהתוכנית הטורקית הייתה לפלוש דרך אזרבייג'ן, לכבוש שוב את תבריז, אחר כך לתפוס את ארדביל ואת קזווין ולהחזיקן כקלף לחילופי שטחים. גם הפעם תכנן עבאס שאה להפיל אותם במלכודת. קודם לפתות אותם לחדור למדינה ואחר כך להרוס את כוחותיהם. הוא פינה את תבריז מתושבים וחיכה בארדביל עם צבאו. בשנת 1618 צבא עות'מאני בן 50,000 לוחמים, בהנהגת הווזיר הגדול פלש לפרס וכבש את תבריז ללא בעיות. הווזיר שלח לשאה, באמצעות שליח, הצעת שלום תמורת החזרת השטחים שפרס לקחה מהטורקים אחרי 1602. עבאס סירב וטען שהוא מוכן להבעיר את ארדביל ולסגת עוד אל פנים הממלכה מאשר להיאבק פנים מול פנים עם הצבא העות'מאני. כששמע זאת הווזיר הטורקי החליט לפנות מיד ישר לארדביל. עבאס ארב לו שם עם 40,000 חיילים באחד מצמתי הדרך ובקרב שפרץ ידם של הפרסים הייתה על העליונה. ניצחונו של עבאס היה מוחלט. בשנת 1623 החליט עבאס שהגיע הזמן לכבוש בחזרה את מסופוטמיה שאבדה לסבו טהמאספ. בנצלו את מצב הבלבול שבו היו נתונים הטורקים עם העלייה לשלטון של הסולטאן החדש מוראט הרביעי, עבאס יצא כאילו לעליית רגל למקומות הקדושים של השיעים בכרבלה ובנג'ף אבל השתמש בכוחותיו כדי לכבוש את בגדאד (ינואר 1624). מרד נגד הפרסים שפרץ בגאורגיה איפשר לטורקים להתעשת ולהטיל מצור על בגדאד. השאה אסף כוחות צבא להגנת בגדאד והצליח להביס את הטורקים תבוסה מכרעת. חלק מתושביה הסונים של בגדאד נטבחו וקברותיהם של אבו חניפה ועבד אל-קאדר אל-ג'ילאני הוחרבו. מוסדות איסלמיים סוניים נהפכו לאורוות. ילדים ונשים סונים נמכרו כעבדים באיראן. השאה הפך את בגדאד לעיר שיעית.[4] אמנם אחרי מות עבאס, בשנת 1638 העות'מאנים חזרו לבגדאד ואז הגבול בין שתי הממלכות נקבע סופית.
בשנת 1620 החלה הנפקה של מטבע עבאסי שהייתה בשימוש עד לתחילת המאה ה-20.
פרס הייתה באופן מסורתי בת בריתם של המוגולים במאבקם באוזבקים, כאשר אלו האחרונים חמדו את חבל חורסאן. הקיסר המוגולי חומאיון העניק לסבו של עבאס, שאה טהמאספ, את חבל קנדהאר כגמול מתוך אסירות תודה על התמיכה שהעניק לו במאבקו לחזור לשלטון בהודו. אולם בשנת 1590 יורשו של חומיון על הכס המוגולי, ניצל את אי הסדר ששרר באיראן, וכבש שוב את קנדהאר. תוך כדי שמירת יחסים טובים עם המוגולים, עבאס שאה חזר וביקש מבני בריתו את קנדהאר בחזרה. בשנת 1620 התערערו היחסים בין שתי האימפריות ופרצה ביניהן מלחמה אחרי ששגרירו של עבאס סירב להשתחוות בפני הקיסר המוגולי, ג'האנגיר. הפעם הודו הייתה זו שהתמודדה עם סכסוכים פנימיים. בשנת 1622 נזקק עבאס רק למתקפת בזק קצרה על מנת להשתלט על קנדהאר. אחרי שהשיג את מבוקשו הושיט עבאס יד לג'הנגיר, והצהיר שלקח רק מה שהגיע לו בזכות ושלל כל שאיפות טריטוריאליות אחרות כלפי מדינת המוגולים. ג'הנגיר לא השלים עם האבדה אבל לא היה מסוגל לכבוש אותה פעם נוספת.
במהלך המאה ה-16 פורטוגל הקימה בסיסים משלה במפרץ הפרסי. בשנת 1602 צבא איראני בפיקודו של אימאם קולי חאן אונדילאדזה הצליח לגרשם מבחריין. כעבור עשרים שנה, בסיוע של ארבע ספינות מלחמה אנגליות עבאס כבש את האי הורמוז שהתפתחה תחת שליטת פורטוגל למרכז מסחרי וימי חשוב ביותר. אחרי גירוש הפורטוגזים משם האי איבד את חשיבותו, אבל עבאס תכנן לשקם את עיר הנמל הפורטוגזית קומוראו או גמרון, הכבושה על ידו עוד בשנת 1614, בשם החדש "בנדר-א עבאס", במטרה שתמלא את תפקידה של האי. ואכן בנדר-א עבאס הפך למרכז חשוב ליצוא המשי האיראני לאירופה.
עבאס העביר בשנת 1598 את בירת האימפריה שלו מקזווין לאספהאן, עיר בעלת אופי פרסי יותר ושמיקומה מרכזי יותר מבחינה גאוגרפית. תחת הנהגתו אספהאן הפכה לאחת הערים היפות בעולם. נבנו בה מסגדים מפוארים, מכללות, קרוואנסראיים ובתי מרחץ מרהיבים. רוג'ר סייברי ציין כי"מאז פיתוחה של בגדאד במאה השמינית על ידי הח'ליפה אל מנצור, לא הייתה דוגמה כזאת של תכנון ערים בעולם המוסלמי, והיקפו ותכנונו של מרכז העיר תאמו את מעמדה כבירת האימפריה". אספהאן הפכה למוקד האדריכלות הספווית, עם בניינים כמו אלה של המסגדים מסג'ד-י שאה, כיום מסג'ד-י אמאם. מסג'ד-י שייח' לוטפאללה, הארמונות עאלי קאפו ׁוצ'הל סותון והככר נאקש-אה ג'האן, כיום "מיידאן-י אמאם".
בילדותו בהראת, בארמון של עלי חאן שמלו, למד עבאס קליגרפיה וציור, ואף על פי שאין עדויות שהיה מוכשר בתחום זה, נראה שספג השראה מפניני האמנות הטימורית שבמזרח האימפריה, בהראת ובמשהד. השפעתה בעיקר באדריכלות ניכרת בפרויקטים האדריכליים שניהל באספהאן ובמקומות אחרים. תחת חסות השאה הוקם בית ספר לאמנות שסדנאות הציור שלו יצרו כמה מדברי האמנות היפים בתולדות איראן. הצטיינו בתקופתו הציירים אקא רזא עבאסי, מוחמד קאסים, עלי רזא תבריזי, סדיקי, מיר עימאד ואחרים. עם כל השרשים הסגפניים של השושלת הספווית וחוקיה הדתיים המגבילים את חיי התענוגות, בימי עבאס שאה הגדול חלה התרופפות מסוימת במגבלות אלה.
בימיו הוקם באספהאן גם מפעל לשטיחים שבו אמנות יצור השטיחים הפרסים הגיע לשיאים. עבאס יישב באספהאן 300 קדרים מסין עם משפחותיהם לשם ייצור חרסינה. הארמנים שאותם הביא בכפייה ב"ג'ולפה החדשה" קיבלו מונופול על ייצוא המשי.
בדומה לשאר המונרכים הספווים, עבאס שאה היה מוסלמי שיעי והטיף להימנע מעלייה לרגל למכה. הוא גילה הערצה מיוחדת לקדושתם של האימאם חוסיין. בשנת 1601 ערך ברגל לאורך מעל אלף קילומטרים עלייה לרגל מאספהאן למשהד. שם הקים מחדש את המתחם הקדוש של האימאם רזה שחוּלל על ידי האוזבקים. יחסו לסונים במערב ממלכתו היה על פי רוב נוקשה, אולי בגלל העימות עם מעצמות סוניות כמו האימפריה העות'מאנית. כורדים רבים שסירבו להמיר את דתם לשיעה נרצחו או גורשו לח'וראסאן כדי לשמש מחסום בין האיראנים לאוזבקים. לפי מוחמד אמין זאקי ,תוך ימים ספורים נטבחו 70,000 מתוכם ו1,500 משפחות כורדיות הוגלו.
לעומת זאת עבאס גילה סובלנות יחסית כלפי הנוצרים. הוא פעל לחיזוק הקשרים עם המעצמות הנוצריות באירופה, שנציגים שלהם, כמו אלו של אנגליה, אף עזרו לו בנושאים צבאיים. הנוסע האיטלקי פייטרו דלה ואלה, ששהה במחיצתו לא מעט, התרשם מהידע של השאה בהיסטוריה ובתאולוגיה הנוצרית. נזירים אוגוסטינים, קפוצ'ינים וכרמליטים הורשו להקים מנזרים באספהאן, וסוחרים נוצרים הקימו קהילות בערים ראשיות במדינה.[7]
דף שחור בתולדות העם הארמני רשם השאה עבאס הראשון בעת מסעו נגד הטורקים העות'מאנים במזרח ארמניה בשנת 1604. אף על פי שהגיע כ"משחרר" פוטנציאלי, מפני שנחיתותו מבחינת העוצמה הצבאית לא איפשרה לו להישאר זמן רב במקום, הפעיל שם נגד העות'מאנים טקטיקת אדמה חרוכה, שגרמה להרס רב של בתים ורכוש של התושבים המקומיים. המוני ארמנים, (לפי מקורות אחדים - כשישים אלף משפחות) בעיקר מג'ולפה, נחיצ'יבאן וקרבאך, שנשארו חסרי בית, נלקחו בכפייה בצעידות פרך במזג אוויר חורפי בדרך לאיראן על מנת ליישבם שם - בין היתר בכפרים בין אספהאן ובין שיראז. אמנם עבאס בנה אחר-כך בשבילם עיר-שכונה מיוחדת בפאתי אספהאן בשם "ג'ולפה החדשה" (אנ') (לפי שם העיר הארמנית החרבה ג'ולפה), אבל אלפים רבים של ארמנים מתו בדרך לשם - הואצו באכזריות על ידי החיילים הפרסים המלווים, לצעוד במהירות ולחצות נהרות וגאיות ללא אמצעי תחבורה מספיקים, וזאת מחשש שהטורקים התוקפים מאחור לא יחטפו את השבויים הנוצרים האלה לעצמם. ארמנים רבים נטבחו - במיוחד גברים, נשים קשישות וחולים, אחרים טבעו בנהרות, בעוד נשים צעירות, ילדים וילדות נלקחו לעבדות ועברו מעשי אונס. לא מעט צעירים התאסלמו. [8] אלה מהנוצרים שהצליחו לשרוד ולהתיישב מדרום לאספהאן, מעבר לנהר זיאנדרוד (אנ'), זכו בסופו של דבר לחופש דת, אף לקתדרלה ארמנית מרשימה - קתדרלת ונק - בג'ולפה החדשה. מטרת השאה הייתה קודם כל להיעזר בארמנים כדי לקדם את כלכלת הממלכה.
חוץ מחופש הפולחן השאה העניק להם הלוואות ללא ריבית והרשה להם לבחור לעצמם ראש עיר משלהם, קלנטאר. עשרות שנים אחר כך, להבדיל מארצות מוסלמיות אחרות, הכנסיות הארמניות בפרס הורשו עדיין לקרוא לתפילה בצלילי פעמונים. גורל הארמנים שהועברו לחבלי ארץ אחרים באיראן כמו גילאן ומאזנדראן היה מר. עבאס שאה תכנן להקים עיר בירה משנית בפראחאבאד (אנ') בחבל מאזנדראן וביקש ליישב ארמנים גם שם. אולם חום הקיץ היה קשה מנשוא והאזור היה מוכה בקדחת, ומשום כך הרבה מהמתיישבים הנוצרים איבדו את חייהם או נאלצו לברוח למקום אחר.
בשנים 1614–1615 פרץ בגאורגיה מרד של קאחטים נוצרים. המרד דוכא באכזריות. נהרגו 60,000 עד 70,000 נפש בקירוב וכ-100,000 איכרים גאורגים הוגלו לאיראן. מאוחר יותר, ב-1624 המלכה קטבאן (אנ') של גאורגיה עונתה למוות בשיראז בפקודת עבאס, מפני שסירבה להתאסלם וכך הפכה לקדושה מעונה של הכנסייה האורתודוקסית הגאורגית.
הכרוניקות בחרוזים של המשוררים באבאי בן לוטף ונכדו באבאי בן פרהאד, שחוברו ביהודית-פרסית, מספרות על רדיפות קשות של יהודים בידי השאה, שדחף להתאסלמותם. אחת הפרשות נוגעת להנהגת סימני זיהוי מיוחדים ליהודים בלבוש. היוזמה לחבישת כובעים מיוחדים ומגוחכים מיוחסת בכרוניקות הנ"ל ליהודי מומר מלאר (אנ') בשם אבו ל-חסן לארי, ועל שמו כונו בשם "כובעי בּוּלחסן". יוזמתו נתקלה בהתנגדות מצד קהילות שונות, והצדדים הגיעו לדיון בפני הגורמים האחראים לנושאי דתות. קהילת כאשאן הצליחה למנוע את הגזרה ולהגיע לפשרה שלפיה יישאו היהודים סרט מיוחד עם קשר בחזה. בשיראז נצטוו היהודים לשאת על בגדיהם טלאי בגודל של מטבע.[9] בעת הכיבוש על ידי השאה של העיר זאגמי (אנ') בממלכת קאחתי נפלו בשבי 700 גאורגים ויהודים. יהודים מגאורגיה הכבושה נשלחו להקים עיר משלהם בפרס על חוף הים הכספי. אולם מכיוון שתנאי האוויר והביצות שם הקשו על חייהם הסכים השאה שיעברו לעיר החדשה שהקים בפראחאבאד (אנ').[10] יהודי גאורגי מן העיר זאגמי בשם אלעזר, או ח'ואג'ה לאלהזאר, שעזר לשאה בכיבוש עירו ואף מונה לראש העדה בפראחאבאד, מילא תפקיד חשוב בסחר המשי.[דרוש מקור]
שאה עבאס הראשון היה ידוע ביחסו הנוקשה גם כלפי הקהילות היהודיות תחת שלטונו. בעקבות סכסוך פנימי בקהילה היהודית באצפהאן, דרש מהם שאה עבאס לבחור: התאסלמות או מוות. מקצת היהודים בחרו במוות על קידוש השם, אך רוב בני הקהילה יצאו בלא פגיעה, בזכות התערבותו של איש הדת השיעי בהאא א-דין אל-אמִלי.[11] בנוסף, שאה עבאס הגלה קבוצות יהודיות - כמו גם נוצריות - לערים החדשות שבנה. למרות זאת, ובזכות פעולותיו החיוביות הרבות, הוא מוזכר בכתובים בצורה חיובית לרוב.[11] יהודי אספהאן מספרים כי על פי האגדה, בזמן שהשאה יצא לציד, הוא נתקל באיילה ורדף אחריה. האיילה נכנסה למערה, אך גם שם לא עלה בידי השאה לתפוס אותה. כשרצה השאה לשוב על עקבותיו ולצאת מן המערה, איבד את דרכו. באותו רגע התגלתה לפניו האיילה בדמות אישה שהציגה עצמה כשרח בת אשר, ביקשה ממנו לבטל ולחזור בו מרדיפתו את היהודים ואיימה שאם לא ינהג כדבריה, תשאירנו למות במערה. השאה הסכים להיטיב עם בני עמה, ורדיפות היהודים נפסקו.[12] המערה הפכה למקום מקודש עבור היהודים ומוקד לעלייה לרגל, ולצדה נבנה גם בית כנסת.[13]
המגעים בין פרס ובין מעצמות אירופיות ידעו התקדמות רבה בימי עבאס ככל הנראה מתוך מאמץ למצוא בני ברית נגד אויבו העיקרי ממערב - האימפריה העות'מאנית - שהיוותה איום גם על עמי אירופה הנוצרים. קדם אותו במדיניות זו השאה אוזון חסן מאה שנים לפני כן. מדיניות ההתקרבות לארצות נוצריות אירופיות הייתה בניגוד לקו המדיני של אביו של עבאס, השאה טהמאספ ש גרש מחצרו את הנוסע האנגלי אנתוני ג'נקינסון מן הרגע ששמע שהוא נוצרי. להפך, עבאס שאה הצהיר שהיה "מעדיף את האבק שמתחת לנעליים של אחרון הנוצרים על כל אישיות עות'מאנית רמת דרג".
בשנת 1599 שלח את המשלחת הראשונה לאירופה ובראשה חוסיין עלי בג. שגריריו חצו את הים הכספי ועברו את החורף במוסקבה. אחר כך המשיכו הלאה לנורווגיה, לאימפריה הגרמנית - אוסטרית שבה התקבלו על ידי הקיסר רודולף השני והגיעו עד לרומא. שם התקבלו לשיחה ארוכה אצל האפיפיור קלמנס השביעי. מאיטליה בשנת 1602 נסעו השליחים הפרסים לחצר המלך פליפה שלישי ולפורטוגל. אף על פי שהמשלחת לא הצליחה לכרות ברית ממש עם הארצות שבהן ביקרה ורוב חבריה לא חזרו למולדתם בגלל הרפתקאות רבות ומשונות, מוות אלים ואף כמה מקרים מפורסמים של התנצרות בספרד, היא היוותה צעד חשוב במגעים בין איראן ובין האירופים ותרמה להעלאת העניין של תושבי אירופה בעמי איראן ותרבותם. בהמשך מספר השליחויות הדיפלומטיות משני הצדדים הלך וגדל.
עבאס שאה ציפה במיוחד לכריתת ברית עם ספרד, שבלעה אחרי 1580 את פורטוגל, והייתה ליריבה גדולה של האימפריה העות'מאנית. הוא הציע לספרדים פריבילגיות במסחר וחופש למטיפים הקתולים בפרס תמורת עזרה בעימות עם הטורקים העות'מאנים. פרטוגל תחת מלכות ספרדית המשיכה לשמור לעצמה שליטה מוחלטת על מעבר במיצרי הורמוז ועל המסחר באזור בניגוד לאינטרסים של פרס. ספרד - פורטוגל דרשה מעבאס לנתק את יחסיה של פרס עם החברה האנגלית של הודו המזרחית East India Company. השאה לא היה מוכן לקבל את התנאים האלה. בסופו של דבר, כצוין לעיל, ב-1615 הוא הצליח לכבוש מידי הפרטוגזים את העיר שהפכה לנמל בנדר עבאס וב-1622 גרש את הפורטוגזים מהאי הורמוז והבטיח לעצמו את השליטה במפרץ הפרסי. ב-1617 נציגי ה"חברה של הודו המזרחית" פתחו משרדים בשיראז ובאספהאן.
גם ביחסים עם האימפריה הרומית הקדושה בעלת לאום גרמני נתקל בבעיות. הקיסר האוסטרי ביקש מצד אחד לאפשר העברת כל הארמנים באיראן לדת הארמנית - קתולית המכירה בחסות האפיפיור, מצד שני חתם על הסכם שלום עם העות'מאנים. גם המגעים עם רוסיה, פולין ועם האפיפיור עצמו לא הניבו פרות.
כפי שצוין לעיל דווקא היחסים עם אנגליה, אף על פי שלא הייתה מעוניינת להילחם בטורקים, היו עמוקים יותר. האחים שרלי שהגיעו לפרס ב-1598 עזרו לארגון מחדש של הצבא הפרסי. אחד מהם, רוברט, היה מעורב גם בארגון המשלחת הפרסית לאירופה וליווה אותה עד לרומא. חברת הודו המזרחית עזרה לעבאס באמצעות ארבע ספינות שלה לנצח את הפורטוגזים בהורמוז ב-1622. החל מאותה שנה בנדר עבאס הפכה לתחנתה העיקרית באזור. "חברת הודו המזרחית" נותרה לתקופה ממושכת בעלת עניין רב במה שמתרחש באיראן.
מתוך חמשת בניו של שאה עבאס הראשון, שלושה שרדו את הילדות, כך שעתיד השושלת הספווית נראה תחילה בטוח. השאה שמר על קשר טוב עם יורש הכתר, מוחמד בקיר מרזה(אנ'), יליד 1587, שנודע במערב כ"סאפי מירזא". אבל בשנת 1614 בעת מסע צבאי לגאורגיה, הגיעו לאוזני עבאס שמועות שבן זה קשר קנוניה נגדו יחד עם מנהיג צ'רקסי בשם פהרד בג. זמן קצר אחרי-כן הנסיך הפר את פרוטוקול החצר כשבעת ציד נחפז להרוג חזיר בר מבלי לחכות שהשאה יעשה זאת, כפי שהיה נהוג. תקרית זאת חיזקה את חשדותיו של עבאס והוא נפל למרה שחורה והפסיק לתת אמון בשלושת בניו. ב-1615 גמלה בליבו ההחלטה לרצוח את בנו, מוחמד בקיר. צ'רקסי בשם בהבוד בג ביצע את רצונו ורצח את יורש הכתר בתוך חמאם בעיר רשט. לאחר המעשה השאה הצטער ודיכאונו העמיק שוב.
בשנת 1621 נפל עבאס למשכב. יורש הכתר החדש, מוחמד חודבנדה הבן, חשב שמות אביו מתקרב וכבר הקדים לחגוג עם תומכיו מבני הקיזילבאשים. אך השאה החלים וכעונש הורה לעקור לבנו זה את עיניו על מנת שלא יוכל למלוך לעולם. התליין לא הצליח לסנוור אותו לגמרי, ואנשי הנסיך תכננו להבריח אותו מעבר לגבול, לתוך האימפריה המוגולית. בעזרת המוגולים הם קיוו להדיח את עבאס מכס המלכות ולהכתיר כשאה את בנו. מזימה זו התגלתה, הקושרים הוצאו להורג, והנסיך עצמו נכלא במבצר המפורסם אלמות. שם הוא נרצח בפקודת השאה הבא, סאפי.
הגיע תורו של אמאם קולי מרזא, בנו שלישי, להיות יורש הכתר. אחרי שהכין אותו למלוכה, בשנת 1627, לא ברור מאיזו סיבה, נתן עבאס הוראה לפגוע גם לו את העיניים, אם כי בצורה חלקית, ולכלוא אותו, באותו מבצר, אלמות. באופן בלתי צפוי, עבאס בחר אז כיורש את בנו של מוחמד באקר מירזא, סאם מירזא, שהיה בעל אופי מופנם ואכזר, ואומרים שסלד מסבו בגלל רציחת אביו. ואכן אחרי מות עבאס, בשנת 1629, בגיל 17, נכד זה הוכתר כשאה בשם שאה סאפי.
בריאותו של עבאס הידרדרה החל משנת 1621. הוא נפטר בשנת 1629 בארמונו במאזנדראן והובא לקבורה בכאשאן. קברו נמצא שם במאוזולאום של חביב אבן מוסא, דמות קדושה שהוא העריץ. מצבתו עוצבה בגרניט פורפירי שחור.
פחדיו מפני בני המשפחה גרמו לעבאס לנטוש את המנהג של קודמיו לשלוח את הנסיכים לכהן כמושלים במחוזות של הממלכה ובמקום זאת להחזיק אותם סגורים בחארם (הרמון). משום כך יורשיו לשלטון היו מחוסרי ניסיון פוליטי ושלטוני והתגלו כפחות כשרים בניהול המדינה. [14]
ההיסטוריון רוג'ר סייברי שחקר את תולדות האימפריה הספווית, סבר ש"שאה עבאס היה משופע בתכונות שהצדיקו את הגדרתו כ"הגדול". היה אסטרטג וטקטיקן שעיקר אפיונו היה הזהירות. העדיף להשיג את מטרותיו בדרכי דיפלומטיה מאשר באמצעות מלחמה והוכיח סבלנות עצומה במהלכים לם להשגת יעדיו. בעיני היסטוריון אחר, מייקל אקסוורתי, עבאס היה "אדמיניסטרטור ומצביא מוכשר ואוטוקרט חסר רחמים. בימי מלכותו הגיע העידן הספווי בפרס לשיאים של יצירתיות. אולם המלחמות הפנימיות ומצוקות ילדותו (כשהרבה מבני משפחתו נרצחו) השאירו במרכז אישיותו עיוות אפל של חשדנות וברוטליות". עבאס זכה לתמיכה רבה מבני העם הפשוט. מקורות מדווחים על השעות הרבות שבילה בקרבו, למשל על ידי ביקורים בשווקים ובמקומות צבוריים אחרים באספהאן. נמוך קומה, אך חסון, עד שבריאותו התחילה להתדרדר בשנותיו האחרונות, עבאס היה מסוגל ללכת פרקי זמן ממושכים או לרכב על סוס למרחקים ארוכים בלי לשתות או לאכול. בגיל 19 גילח את זקנו ונשאר רק עם שפם, ועל ידי כך קבע אופנה חדשה בין הגברים בארצו.
התחתן שנית עם אשה הגאורגית דל אראם. אשתו שלישית הייתה מרתה, בתו של אסכנדר מירזא. נולדו שני בנים:
לו נולד בן אחד:
בנותיו:
(כוכבים מרומים או הסיפור של יוסיף שאה). לפי סיפור זה נוצרו במאה ה-20 סרט קולנוע (1974) ואופרה "כוכבים אבודים" (1977) מאת מהמד קולייב.
(אנציקלופדיה בריטניקה המקוצרת, 1994-2010)
(היסטוריה קיימברידג' של אירן 5, 6 - התקופה טימורית והספווית - הוצאת אוניברסיטת קיימברידג' 1986 - באנגלית)
(מדריך להיסטוריה צבאית, אוקספורד יוניברסיטי פרס 2001,2004)
M.E.Bastani-Parizi - La "route de la soie" dans l'histoire de l'Iran Studia et Acta Orientalia ,VIII, Bucarest 1971 (מ.א. בסטאני-פריזי - דרך המשי בתולדות אירן, 1971)
(ק. ביאני - יחסי איראן עם אירופה המערבית בתקופה הספווית, פריז, 1937 בצרפתית)
(לואי -לוסיין בלאן - השאה עבאס הראשון, חייו ותולדותיו הוצאת "ליבררי אורינטאליסט פול גטנר", פריז,1932 - בצרפתית)
Childhood of Abbas Shah, (דייוויד בלואו, "שאה עבאס, המלך האכזרי שהפך לאגדה אירנית", הוצאת טאוריס, 2009, הפרק על ילדותו. באתר של האגודה התרבותית הפרסית פול, ז'נבה
(איב בומאטי והושאנג נהוונדי - שאה עבאס, קיסר פרס 1587 - 1629, הוצאת פרן, 1998 - בצרפתית)
(ג'ונתן ברטון, שני השגרירים של השאה : "מסעות שלשת האחים האנגלים" טהמודרנה הגלובלית המוקדמת בספר "שליחים בספרות ובתרבות המודרנית המוקדמת" בעריכת ברינדה צ'ארי וגיטנג'אלי שאהאני - הוצאת אשגייט, ברלינגטון, 2009)
(סר ס. ר. מרקהם - תקציר כללי של היסטורית פרס, לונדון,1874, באנגלית )
(Bce мoнapхи миpa) (קונסאנסטין ריז'וב - המזרח המוסלמי במאות 15-20, סדרת "כל מלכי העולם", הוצאת רצ'י, מוסקבה -2004, ברוסית)
(רוג'ר סייבורי - אירן תחת שלטון הספווים, הוצאת קיימברידג' יוניברסיטי פרס, מהדורה חדשה,2007 - באנגלית)
R.M.Savory - Abbas I in Encyclopaedia Iranica on line, 1982
The Islamic World till 1600 - The Applied History Research Group, University of Calgary, 1998.
(שלשת האחים, או מסעות סר אנתוני, סר רוברט שרלי וכו', לונדון 1823 - באנגלית )*The Three
(פיטר סטרנס - עורך - המהדורה שישית של "ויליאם לנגר - אנציקלופדיית תולדות העולם, הוצאת הוטון מיפלין," ניו יורק, 2001 Georges Waser 10/3/2009 report from London, Neue Zuercher Zeitung
(קיצור ההיסטוריה של הכורדים ושל כורדיסטן)
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
