מוסקטר

מוסקטרים (בצרפתית: Mousquetaires) היו חיילים רגליים שחימושם העיקרי – רובה מוסקט (ומכאן שמם). המוסקטרים, אשר התקיימו עוד מראשית המאה ה-16, החלו להיות נפוצים כחיל עיקרי נפרד בצבאות אירופה רק במאה ה-17. בתחילה התחרו המוסקטרים עם נושאי רמחים על הבכורה בין חילות הרגלים, אך עם הזמן נעלמו נושאי הרמחים כליל מצבאות אירופה, ונותרו המוסקטרים – אשר היו בבחינת "סוסי העבודה" של הצבאות, עד אשר הוצאו משירות בהדרגה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19.

ערך זה עוסק בחייל חמוש במוסקט. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו מוסקטר (פירושונים).

מוסקטר אנגלי מאמצע המאה ה-18

טרסיו ספרדי עם מוסקטרים באגפים ונושאי רמחים במרכז

התפתחות

המוסקטר התפתח מחיל הרגלים שקדם לו: הארקבוזר – חייל שנשקו רובה ארקבוז. ארקבוז היה רובה קל יותר מהמוסקט, ועוצמתו הייתה קטנה יותר. כתוצאה מכך, התקשו הכדורים שנורו ממנו לחדור את שריון הלוחות שעטו האבירים. הופעת המוסקט באמצע המאה ה-15 בסין והפצתו באירופה במאה ה-16 הובילה לדחיקתו האיטית של הארקבוז, אשר הוחלף ברובה החדש. בשל קצב האש האיטי והעוצמה הנמוכה של הארקבוז, היו הארקבוזרים חשופים מאוד להתקפת פרשים. בהיעדר כידון רובה בתקופה זו, נאלצו הארקבוזרים להסתמך על הגנתם של נושאי הרמחים מפני התקפות הפרשים.

המוסקטים הראשונים היו כבדים מאוד – משקלם היה כ-10 ק"ג – וצריך היה להשעין אותם על חצובה בעת הירי. בנוסף לכך, המוסקטים הראשונים היו מצוידים בבריח פתיל, אשר לא היה אמין במיוחד. חרף חסרונות אלה, הפכו מוסקטרים נפוצים מאוד בצבאות האירופיים, ויחד עם נושאי הרמחים הרכיבו את עמוד השדרה של חיל הרגלים הטיפוסי בתקופתם.

המצאתו של בריח הצור במאה ה-16 והפחתת משקלו של המוסקט אפשרה גמישות פעולה רבה יותר של המוסקטרים, אשר החלו לדחוק את רגליהם של נושאי הרמחים, עד אשר נעלמו אלה כליל במאה ה-18, עם כניסתם של כידוני הרובה לשירות.

טקטיקה

המבנה הטקטי הגדול הראשון של המוסקטים הוא הטרסיו הספרדי, שהתפתח ממבנים קודמים של רובים ורמחים: המוסקטרים באגפיו של גוש נושאי רמחים, ובעת התקרבות פרשים היו נושאי הרמחים מגנים על המוסקטרים.

טקטיקה זו הייתה נפוצה מאוד במאה ה-16, אך בהמשך הכניס בה גוסטב השני אדולף, מלך שוודיה שינוי חשוב: במקום לסדר את חייליו בגושים גדולים העדיף גוסטב לסדר אותם בקווים ארוכים – וכך נולדה הטקטיקה הקווית. בשיטת סידור זו, מוסקטרים רבים יותר עמדו בקו החזית, ומשקלם של נושאי הרמחים הצטמצם. עיקרה של השיטה היה התקדמות בצעדים מחושבים וזהירים – וירי במטחים.

בשל היותו של המוסקט רובה לא מדויק ובעל קצב אש שאינו עולה על שלושה כדורים בדקה, הייתה הטקטיקה הקווית מקובלת בצבאות האירופיים רק עד המאה ה-19 – עת נדחקה על ידי כלי נשק מדויקים יותר ובעלי קצב אש גבוה יותר.

ראו גם

• שלושת המוסקטרים
• פוסילייר

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מוסקטר בוויקישיתוף