עלי א-רידא
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עלי א-רידא[1] (בערבית: علی بن موسی الرضا; תעתיק מדויק: עלי בן מוסא אלרצ'א; בפרסית נהגה כעלי בן מוסא א-רֵזא; 1 בינואר 766 – 26 במאי 818) היה האימאם השיעי השמיני. הח'ליף העבאסי אל-מאמון, בניסיון לזכות בתמיכת השיעים במאבק הירושה נגד אחיו, מינה את עלי למחליפו כח'ליף עם מותו, אולם עלי מת לפני אל-מאמון, ולא הפך לח'ליף.
 | |||||||||
| לידה |
1 בינואר 766 אל-מדינה שבערב הסעודית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
26 במאי 818 (בגיל 52) משהד שבאיראן | ||||||||
| מדינה | איראן | ||||||||
| מקום קבורה | משהד שבאיראן | ||||||||
| בן או בת זוג |
סביכה  | ||||||||
| שושלת האימאמים השיעים | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
עלי נולד במדינה לאימאם השיעי השביעי, מוסא אלכאט'ם ולאום יא-באנין נאג'מה. הוא נולד חודש לאחר מותו של סבו, ג'עפר א-צאדק. בדומה לאביו וסבו, הוא רכש את השכלתו מאביו[2] (ובראיית השיעים, בדומה לשאר האימאמים קיבל את בינתו מהאל).
אביו מת ב-799, כשעלי היה בן 35, והוא ירש את כיסאו כאימאם השיעים. בדומה למנהיגים שיעים אחרים, הוא נרדף והיה תחת מעקב השלטונות העבאסים, ותומכיו לא הורשו לבוא ללמוד אצלו. לטענת מקורות שיעים הח'ליף הארוּן א-רשיד אף ניסה להתנקש באימאם עלי, אך לא הצליח בכך.
השיעים טוענים כי האימאם עלי הרבה לתת צדקה בסתר ולעזור לעניים. הם טוענים כי הוא חי בפשטות, ונהג לאכול עם עבדיו ושפחותיו[3], ואף ביצע ניסים[4].
לאחר מותו של הארון א-רשיד, שני בניו נלחמו על שליטה באימפריה העבאסית. אמו של אחד מהבנים, אל-אמין הייתה נסיכה עבאסית ערביה, ועל כן הוא זכה לתמיכת הערבים, בעוד שאחיו למחצה, אל-מאמון היה בנה של שפחה פרסית, ולפיכך זכה לתמיכת הפרסים. אל-מאמון האמין כי יזכה לתמיכת ההאשמים, וביקש מעלי א-רידא להיפגש עמו בפרס. עלי עזב את בנו היחיד ואשתו, ונסע למֶרוְו.
המסורות השיעיות מתארות בפירוט רב את מסעו של עלי למרוְו ממכה, הן בשל חשיבותו וגם מאחר זהו מידע היסטורי מוכח, שניתן לקשור לו מסורות שבשל כך נראות אמינות יותר. החדית'ים השיעיים מוסרים כי בדרכו, עבר עלי בעיר קום, בה יסד את המסורת השיעית החשובה, של הנצחת האירועים בכרבאלא, במסגרתה השיעים מתאספים יחדיו ומספרים את סיפורי גבורתו של חוסיין, ופשעיו של הח'ליף הסוני יאזיד.
בפגישה ביניהם, מינה אל-מאמון את עלי ליורשו כח'ליף, לאחר מותו. אולם לאחר מכן, חזר אל-מאמון מהבטחתו לא-רידא למנותו כיורש השלטון אחריו בשל לחץ בית עבאס עליו. מותו הפתאומי של א-רידא הפך את מאמון לנאשם העיקרי במותו, ומכאן נובעות המסורות השיעיות הרבות על הרעלתו של עלי. הגישות השיעיות נחלקות בשאלת המינוי - האם מאמון באמת היה מעוניין כי עלי יירש אותו, או שהצעד היה תחבולה של מאמון, בשביל לזכות בתמיכת השיעים לח'ליפותו, בעת המאבק הפוליטי מול אחיו. הגישה הראשונה גורסת כי מאמון אכן רצה כי עלי יהיה יורשו, כהוכחות הם מביאים טענה כי מאמון היה מעוניין כי עלי יהיה הח'ליף (ולא הוא), אך עלי סרב, על כן מאמון מינה אז את עלי ליורשו, אם כי עלי אמר לו "אעשה זאת רק כי אתה רוצה זאת, אך זה (הירושה) מעולם לא יתרחש, שכן אני אעזוב את העולם לפניך"[5]. הם גם מספרים כי מאמון החליף את דגל האימפריה העבאסית משחור לירוק - צבע סיעת עלי, והנפיק מטבעות זהב וכסף שכיתובם היה "מאמון, אמירם וח'ליפם של המאמינים, ואל-ריזה, האימאם של המוסלמים"[6]. השיא את בתו, אום חביב, לבנו של עלי (האימאם השיעי התשיעי, מוחמד א-תקי), ושימש כפטרונו במידה מסוימת, לאחר מות אביו עלי. אולם מסורות שיעיות אחרות טוענות כי המהלך היה סמלי בעיקרו, שכן מרבית האנשים הבינו כי עלי זקן מכדי לרשת את מאמון[7]. כהוכחות הם מביאים חדית'ים המתארים מספר מקרים בהם מאמון חשש מכוחו של אימאם עלי. למשל, חדית' המתאר כי לבקשת מאמון עלי הסכים לנהל את התפילות בעיד אל-פיטר, אם כי התנה שיעשה זאת רק אם יורשה לו לעשות זאת כרצונו, על פי מסורותיו העתיקות של הנביא מוחמד. ביום החג, יצא עלי בבגדים לבנים פשוטים ויחף לרחובות העיר מרב מלווה בתומכיו, שעשו כמוהו. הוא יצא מחוץ לתחומי העיר והחל לקרוא בקול רם את התַכביר ("אַללָהֻ אַכְּבַּר"), המוני אנשים החלו ללכת בעקבותיו ולקרוא כמוהו, ומספרם המשיך לגדול. כששמע מאמון כי קהל ענק של אנשים צועדים יחפים, וקוראים בקול בעקבות עלי, הוא נבהל וביקש ממנו להפסיק את התהלוכה, בשל חששו מכוחו של עלי שעלול להוות איום על שלטונו. מספר רב של מסורות שיעיות טוענות כי מלכתחילה מאמון תמך בעלי, אך עם התגברות כוחו והשפעתו, החליט לחסלו.
השיעים מייחסים מספר אמירות לאימאם א-רידא, בהן:
עלי א-רידא מת לפני אל-מאמון ב-26 במאי 818 (מאמון נפטר ב-833), בפרס בזמן שליווה את מאמון בטוּס (כיום העיר משהד שבצפון-מזרח איראן). מספר מקורות שיעיים מספרים כי עלי הורעל על ידי ערבוב רעל בענבים שאכל, ושלושה ימים לאחר הפשע נפח את נשמתו[8]. אולם טענה זו עומדת בסתירה ליחסו בעבר לעלי, ולעובדה כי הוא מאמון השיא את ביתו לבנו של עלי, מוחמד א-תקי לאחר מותו של עלי[9]. א-רידא נקבר במשהד. מותו של עלי, והעובדה כי לא ירש את מאמון, גרמה להתגברות הניכור בין השיעים לעבאסים.
הארון א-רשיד נפטר באחת ממסעותיו בעיר טוס, ושם הוא נטמן. קברו הפך למקום עלייה לרגל, גם בשל הכיפה המוזהבת היפה שבנה אל-מאמון מעל קברו. כאשר מת א-רידא הוא נקבר מתחת לכיפה של מאמון, כלומר סמוך לקברו של הארון א-רשיד. השיעים טענו שאל-מאמון הכריח את בני משפחתו של עלי לקבור אותו עם א-רשיד, כדי לא לאפשר לשיעים להרוס את קברו של הארון א-רשיד בעתיד (בעבר נהרסו קברים בשל שנאה לאדם הקבור או כאות מחאה). אולם בפועל, קבירת עלי א-רידא ליד קברו של א-רשיד נובעת מקשריו הקודמים של אל-מאמון עם א-רידא, והיא נועדה לשקם את מעמדו של מאמון, לאור מותו הפתאומי של עלי שהחשיד אותו, הוא ניסה לשכך את החשדות סביבו ולכן קבר אותו ליד אביו. קבורת א-רידא ליד אביו הציגה את א-רידא כאדם בעל מעמד גבוה, שכן בתקופה ההיא, אדם שנקבר ליד השליט נחשב לחשוב מאוד. בכך ניסה אל-מאמון לומר, כי הוא אכן התכוון לממש את הבטחתו למנות את עלי ליורשו לאחר מותו.
מקום הקבר עוצב כמקום קדוש עיקרי באיראן, בעיקר במהלך שלטונה של האימפריה הספווית באיראן במאה ה-16, אשר לחמה נגד העות'מאנים שמנעו מהשיעים לבצע את העלייה לרגל למקומות הקדושים בעיראק. כמו כן היה קל יותר לתושבי איראן לבצע עלייה לרגל למקום קרוב יותר, מאשר להסתכן ללכת למקומות רחוקים.
