Loading AI tools
שכונות עולים בישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50 של המאה ה-20. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה.
המעברות נועדו להחליף את מחנות העולים ונבדלו מהם בכך שדיירי המעברה נדרשו להתפרנס למחייתם, בעוד דיירי מחנות העולים פורנסו על ידי הסוכנות היהודית. ב-23 במאי 1950 פורסמה בעיתון "דבר" הידיעה: ”בשבוע שעבר הוקמה בהרי ירושלים, על מורדותיה של כסלון הדרומית, ה"מעברה" הראשונה בארץ. ה"מעברה" היא יישוב זמני, אשר תושביו, המוצאים ממחנות העולים לעבודות יעור, מתגוררים באוהלים עם משפחותיהם.”[1]; בתוך פחות משנתיים חיו במעברות מעל 220,000 בני אדם.[2]
עם קום מדינת ישראל, ביוני 1948, החלה עלייה גדולה של יהודים ארצה. שערי הארץ שעד אז היו סגורים לקליטת עולים, נפתחו ויהודים רבים ביקשו לעלות. למעלה מ-900,000 נפש עלו למדינת ישראל בעשור הראשון להקמתה, נתון שאין דוגמתו בין מדינות קולטות הגירה בעולם. הגידול העצום באוכלוסיית ישראל בפרק זמן קצר ושינוי היחס בין מספר העולים החדשים לוותיקים חייבו פתרונות מוסדיים מיידיים.
בין השנים 1948 ו-1949, גדלה אוכלוסיית ישראל ב-28.3%. בשנה שלאחר מכן עמד הגידול על 16.7% ובשנה שלאחר מכן חל גידול של 15.2%. העולים הרבים שהגיעו יושבו תחילה במחנות עולים או במחנה מעבר אך הגידול הרב במספרם של העולים, הצפיפות והתנאים הקשים ששררו בהן, חייבו מציאת פתרון חלופי ראוי. לוי אשכול ששימש אז כגזבר ומנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית נדרש למצוא פתרון חלופי מהיר לטיפול בקליטת העולים בכלל ובפרט במצוקת הדיור שלהם. תחילה פעל אשכול בשיטתיות לאכלוס עשרות אלפי עולים בערים מעורבות לשעבר, בשכונות שבהן התגוררו ערבים עד מלחמת העצמאות, או בכפרים ערביים נטושים ובמקביל עודד הקמת עשרות נקודות התיישבות חדשות.
כאשר התגברו גלי העלייה, הבינו המוסדות ואשכול בראשם כי פתרונות האכלוס הקיימים אינם נותנים מענה למצוקת הדיור, כמו גם לחוסר המעש של העולים ובכך מעודדים את התלות הכלכלית של העולים במוסדות. מחנות הצבא הבריטי ומחנות העולים החדשים שהוקמו במהירות היו מאוכלסים בעולים רבים, כאשר עלויות אחזקת המתקנים, הוצאות הכלכלה לנפש, כולל אדמיניסטרציה, היו כלירה ביום והכבידו על מוסדות המדינה הצעירים.
אשכול הגה תוכנית חדשה אשר במסגרתה יוקמו ברחבי הארץ "שיכוני עולים" או "שכונות עולים" בסמוך ליישובים וותיקים. כוונתו הייתה לייסד למעשה צורת התיישבות חדשה, שכונתה מאוחר יותר בשם "מעברה". הרעיון שעמד בבסיס הקמת המעברות היה לאפשר לעולים תעסוקה ביישוב הוותיק הסמוך למקום מגוריהם מתוך שאיפה למיזוגו של היישוב החדש עם הוותיק בעתיד, בתהליך שיסייע בשילובם של העולים ובצמצום עלויות מימונם. חוסר המעש והתלות הכלכלית תוכננו להיפתר גם באמצעות עבודות יזומות של הממשלה. בנוסף האמין המִמסד כי הקמת המעברות בפריפריה תיצור פיזור אוכלוסין שיתרום לביטחון המדינה.
תוכנית אשכול יצאה לפועל במהירות, ובמאי 1950 כבר הוקמה המעברה הראשונה בהרי ירושלים. אזכור ראשון למילה "מעברות" מופיע במכתבו של לוי אשכול אל מועצת הרי יהודה מ-21 באפריל 1950 שבו כתוב: "מעברות (כפרי עבודה)".[3]
הרוב הגדול של יושבי המעברות התגוררו במעברות בתוך או בסמיכות לערים, שנועדו לספק תעסוקה. מעברות אחרות פעלו במקומות בהם הייתה תשתית זמינה, כמו מחנות עולים וכפרים ערביים שהפכו למעברות. סוג נוסף של מעברות היו כאלו שהוקמו בנקודות יישוב חדשות במטרה שיושביהן יעבדו בהקמת היישוב החדש. כאלו היו מעברת דימונה ומעברת קיסריה.
ההבדל העיקרי בין מחנה העולים למעברה בא לביטוי במידת האחריות של העולים לפרנסתם. במחנות העולים קיבלו העולים מזון ודיור ללא תשלום, במעברות נדרשו העולים לדאוג לפרנסתם בעצמם.
בעיית הדיור נפתרה במהירות על ידי הקמת המעברות. הקמת המעברות המבודדות יצרה פיזור אוכלוסין אך מנעה את השתלבות העולים כמו גם מציאת מקורות פרנסה. בפועל הוקמו 98 מעברות בסמיכות ליישובים וותיקים, ו-31 מעברות נוספות הוקמו הרחק מנקודת יישוב כלשהי (ירוחם לדוגמה). הבתים במעברות היו דלים ביותר מכיוון שתוכננו כפתרון זמני בלבד. סוגי המבנים הנפוצים במעברות היו: אוהלים, בדונים (מבנה דמוי צריף עשוי בד), פחונים (מבנה עשוי פח), אזבסטונים (מבנה עשוי אזבסט) וצריפונים.
מצב התברואה במעברות היה קשה, מספר המקלחות ותאי השירותים היה קטן ביחס לאוכלוסייה והמזון הוכן בתנאים שאינם מאפשרים שמירה על ניקיונו.[4]
המכונית היחידה והעלובה לפינוי האשפה ושלושת העובדים הסניטאריים אינם יכולים לפנות את האשפה המונחת ערימות-ערימות... משמעת נקיון אין... בתי השימוש הם למטה מכל ביקורת. בממוצע משמש בית שימוש ציבורי אחד כ-100 אנשים ויותר. בעברי ליד אחד המבנים הללו, המכילים כ-10 מקומות, תקפתני בחילה. קירות הפח של הביתנים פרוצים וילדים נכנסים תוך משחקם לתוך זוהמה זו. אדם החפץ להתרחץ או לקחת מים לשתיה חייב ללכת אל הברז המרכזי או ל"מקלחת" הכללית, שמצב הנקיון והמוסר בה אינו עולה בהרבה על המצב בבתי השימוש.
— זאב שיף, אי הדמעות בפרדס חנה, הארץ 1954
בשנת 1954 היה מספר הנפשות הממוצע ביחידת דיור במעברות 3.4, מספר הנפשות לכל תא מקלחת היה 15.9 ומספר הנפשות לכל תא שירותים היה 14.9. כמחצית מן העולים חלקו פח אשפה עם עוד 2–3 משפחות. כ-70,000 עולים חלקו פח אשפה אחד עם כ-5–10 משפחות. במרבית המעברות פונתה האשפה פחות מ-3 פעמים בשבוע.[4] היו מעברות בהן היו תנאי ההיגיינה חמורים אף יותר: ב-4 מעברות התגוררו בחדר אחד 5 נפשות ומעלה. במעברת קורדני ב' הותקנה מקלחת אחת ל-336 איש. בכרכור היו 53 איש לתא שירותים, ובקסטינה – 48. במעברת זכרון יעקב השתמשו 23 משפחות בברז מים אחד; במעברת ראשון לציון נזקקו 30 משפחות לפח זבל אחד. במעברת תלפיות בירושלים נזקקו 100 איש למקלחת אחת; 25 משפחות – לברז מים אחד, ו-15 משפחות לפח אשפה אחד.
אספקת המים למעברות לא הייתה מספקת, כ-19,500 עולים נהנו מאספקת מים לכל יחידת דיור. שאר העולים חלקו שקתות משותפות. כ-42,000 עולים נמצאו במרחק של עד 24 מטר ממקור המים. כ-42,000 עולים נמצאו במרחק של עד 49 מטר ממקור המים. כ-37,000 עולים נמצאו במרחק של עד 74 מטר ממקור המים וכ-10,000 עולים נמצאו במרחק שעלה על 75 מטר ממקור המים.[4]
ב-1954, ל-129,000 תושבי מעברות, לא הייתה תאורה ברחובות. לכ-102,000 עולים לא היה כלל קו חשמלי במעברה. 22,000 דיירים היו מרוחקים מרחק של קילומטר, מהקו החשמלי הקרוב יותר. רק 42,000 תושבי מעברה נהנו מחשמל בתוך יחידות הדיור.[4]
ל-18 מעברות (כ-33,000 עולים) לא היו כבישי גישה. ב-30 מעברות שאכלסו ב-1954 42,000 תושבים לא היה שירות תחבורה ציבורי כלל. במעברות בהן היה שירות אוטובוסים, הוא עבר בתדירות של פעם ב-3 שעות או פחות. במעברות בהן לא היה שירות אוטובוסים, נמצאו כ-22,000 עולים, במרחק של כק"מ אחד מתחנת האוטובוס. ב-4 מעברות שבהן התגוררו כ-3,500 עולים, מוקמה התחנה הקרובה ביותר, במרחק של 3 ק"מ ויותר. ב-78 מעברות (מתוך 121), לא היה כלל משרד דואר. ברוב המקרים המרחק למשרד הדואר הקרוב היה ק"מ אחד לפחות. ב-57 מעברות שבהן חיו כ-83,000 תושבים לא היה כלל טלפון. ב-5 מעברות אחרות, הופעל הטלפון רק במשך היום. ב-34 מעברות נמצא הטלפון הקרוב ביותר, במרחק של ק"מ אחד לפחות. ב-12 מעברות נמצא הטלפון הקרוב, במרחק של למעלה מ-3 ק"מ.[4]
אף שהעלייה ההמונית בשלוש השנים הראשונות להקמת המדינה הייתה מורכבת מיוצאי אסיה, צפון אפריקה, אירופה ואמריקה בחלוקה כמעט שווה, ובשנה הראשונה להגעתם ההרכב העדתי במעברות היה באותו יחס, כבר בשנת 1952 היוו יוצאי אסיה וצפון אפריקה כ-80% מתושבי המעברות.[5] יחס זה נשמר לאורך השנים המאוחרות יותר כאשר הסיבות לכך הן מגוונות, ונובעות הן מהעובדה שלעולים אירופאים רבים היו כבר משפחות מבוססות בארץ שעזרו לקלוט אותם, והן ממדיניות מפלה של הגופים האחראים על ההתיישבות במדינה (בעיקר של הסוכנות היהודית) ודאגתה לעולים יוצאי אירופה ואמריקה לדיור קבע (בעיקר במרכז הארץ), לעומת יוצאי אסיה וצפון אפריקה. דוגמה לשיטה המפלה ניתן לראות בפרוטוקול מתוך ישיבה מיוחדת של הסוכנות היהודית בהשתתפות דוד בן-גוריון, בה סקר ראש מחלקת הקליטה יהודה ברגינסקי את פריסת העולים עד לשנת 1956 (הישיבה התקיימה ב-10 בדצמבר באותה שנה):[6]
ב-27 החודשים האחרונים עלו 85 אלף מצפון אפריקה ו-85% מהם הופנו לאזורי פיתוח שהם מחוץ לרצועת גדרה-נהריה, אלא הופנו למקומות כגון: באר שבע, דימונה, אילת, אופקים, עזתה, קריית גת, קריית שמונה, בצת וחצור. לגבי העלייה הפולנית הדבר שונה. בחודשיים האחרונים עלו מפולין יותר מאלפיים איש. חלקם הוכנסו למקומות ריקים שהיו בתוך הרצועה (גדרה-נהריה), משום שנשארו דירות פנויות ויכולנו להשתמש בהם, ואנו נשלח את הפולנים גם לזכרון יעקב, לבנימינה, כי את הפולנים לא נוכל לשלוח לבדונים וצריפונים, להם אנחנו צריכים שיכון המתקבל על הדעת.
טיב הקשרים בין ותיקי הארץ לבין יוצאי אירופה ואמריקה סייע לאלה האחרונים להיעזר באוכלוסיית הוותיקים (בעיקר קרובי משפחה) כדי לצאת מהמעברות. תנאי החיים הקשים במעברות גבו מחיר יקר, בעיקר במעברות המבודדות. בקרב תושבי מעברות אלה התפתחה תחושת מירמור קשה במיוחד אשר תרמה לקרע חברתי בין העולים מארצות האסלאם, שהיו רוב מניינם של אנשי המעברות, לבין יוצאי אירופה.
|
בשנת קיומה הששית מעברת חולון היא שכונת-עוני מצחינה ומזוהמת. חוצותיה מכוסות ערימות-זבל מרקיבות; בורות-הביוב עולים על גדותיהם, ומימיהם המעופשים זורמים לאיטם ומפלסים אפיקם בין שורות הבדונים. דלתות תאי-השימוש הציבוריים נותקו זה מכבר מעל ציריהם. סרחון כבד רובץ על המעברה. יתושים וזבובי-זבל למכביר מתעופפים מעל ערימות הפסולת. זימזומם הצורם אוזן אינו חדל משך 24 שעות היממה; ורק עם בוא הקיץ מתוספת אליו יללת חתולי-המעברה המתרבים והולכים, נוברים באשפתות וחודרים אל הבדונים… בפינה אחת הסמוכה לפחוני המקלחות, אפשר למצוא קבוצת יחפנים עירומים למחצה, המתאמת ביידוי-אבנים בחתולים ע"י קליעה מ"רוגטקה". זוהי חבורת ילדים מדובללי-שיער שפתותי-רפש מכסים את פניהם וצוארם |
| א. דולב, חופשה בין בדונים, מעריב, יולי 1955 |
כבר בשנת 1953 החלו להתפרק המעברות, חלקן בדרך ספונטנית ובלתי מאורגנת, בשל עזיבת תושביהן למקומות אחרים וחלקן פורקו באופן מכוון על ידי המדינה במטרה להפוך את המעברה לצורת התיישבות שונה.
להפתעתם של אנשי הסוכנות, היו קבוצות עולים שסירבו לעזוב את המחנות ובחרו להישאר תחת חסות הסוכנות ובמימונה. בתגובה הפעילה הסוכנות סנקציות, הפסיקה את חלוקת המזון וסגרה את המטבחים במחנות כדי לאלץ את המתיישבים להתפנות. מינואר 1952 עד מאי 1955, ירד מספר דרי המעברות מ-157,140 נפש ל-88,116 נפש.[7] רוב היוצאים מן המעברות עברו לשיכוני קבע בין השנים 1960-1957.[8] בסוף 1963 נשארו במעברות 15,300 נפש.[9]
מעברות רבות הפכו לערים ולעיירות חדשות. כך למשל: קריית מלאכי, שדרות, בית שאן, בית שמש, קריית שמונה, ירוחם ועוד. היו מעברות שהפכו לשכונות בתוך ערים קיימות דוגמת פרדס כץ בבני ברק, כפר נחמן ברעננה, עמישב בפתח תקווה ועוד.
בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים הוקמו אתרי קראוונים[10] כדי לשמש שיכון זמני לעולים שהגיעו ממדינות ברית המועצות ומאתיופיה. אתרים אלה שימשו למעשה כמעברות, והיה להם גם תפקיד בפתרון מצוקת הדיור של תושבים מקומיים. עידן מעברות אלו תם ב-20 בינואר 2004, עם פירוקה של המעברה האחרונה: חצרות יסף.[11]. בקראוונים אלו היו מים זורמים וחשמל בכל יחידת דיור, מאחר שהמדינה הייתה עשירה יותר, ויכלה להעמיד את הממון הנדרש לשם כך.
בשנת 2005 הוקמו שכונות קרווילות סמוך ליישוב ניצן ליד אשקלון, בחבל שלום ליד המושבים יתד ויבול, וסביב היישוב יד בנימין – כדי לשמש דיור זמני למפוני גוש קטיף עד שייבנו בתי הקבע שלהם. רבים הגדירו שכונות אלו כ'מעברות', כהסתייגות מתנאי המחיה הירודים בהן.
אזבסטון 94 א' שבקריית מוצקין הוא מבנה המעברה היחיד שעדיין מתגוררים בו.[12]
_-_Branches_of_Eucalyptus_Tree.jpg)
חיה רגב וד"ר אביגיל אורן, מחנות העולים והמעברות, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח המעברות, 1952 (מפה), באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
נוער ישראלי מבקר ילדים במעברה. יומני כרמל, ספטמבר 1949 (התחלה 4:23) מבצע "קורת גג" של צה"ל, יומני כרמל 1951 יגאל ידין מבקר במעברה, יומני כרמל 1951 (התחלה 3:04) שירותי בריאות במעברה, יומני כרמל 1951 (התחלה 3:05) המעברות לקראת החורף, יומני כרמל 1951 שעשועים וצעצועים לילדי מעברה, יומני כרמל 1952 (התחלה 3:49) תלמידים מתל אביב מבקרים במעברה, יומני כרמל דצמבר 1951 (התחלה 1:22) ממעברה לשיכון, מינהל ההסברה, ארכיון שפילברג, 1959 (התחלה 7:36)
ניר חסון, המעברה לאקדמאים בירושלים, באתר הארץ, 1 במרץ 2019 דינה צבי-ריקליס, מעברות | פרק 1 – תוהו ובוהו | פרק 2 – החלום | פרק 3 – השבר | פרק 4 – סרח עודף | בערוץ כאן 11, פברואר 2019Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
