Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מעברת דימונה הייתה מחנה צריפים ששימש למגורים זמניים של המשפחות הראשונות בדימונה עד הקמת מבני הקבע של העיירה. המעברה הוקמה החל ממאי 1955, אוישה בספטמבר 1955, התרוקנה בסוף ספטמבר 1957 ופורקה בתחילת 1960.
במסגרת הרצון ליישב את הנגב ולפזר את אוכלוסיית ישראל, הוחלט להקים עיר ליד ממשית, שתתבסס על תעסוקה במפעלי ים המלח ותעשיות נוספות לכריית מחצבים. כבר בשנת 1952 נקבע שם העיר כדימונה.[1] בניגוד לערי פיתוח אחרים בנגב, כמו נתיבות, מצפה רמון, ירוחם ושדרות, יועדה דימונה להיות עיר גדולה וחשובה, והיו שראו בה אף "ברזיליה" ישראלית.[2]
בתחילת 1954 ביוזמת שר הפיתוח דב יוסף,[3] הוחלט באגף השיכון של משרד העבודה על תחילת העבודות להקמת העיר,[4] אולם במאי 1954 הוקפאו העבודות, לבקשת דוד בן-גוריון, שטען שהעלות גבוהה מדי.[5]
במאי 1955 הוחל בהקמת הצריפים[6] על ידי סולל בונה[7] וביולי 1955 הושלמו בדימונה כ-60 צריפים שנועדו לשמש מתיישבים ראשונים שיעבדו במקום בהקמת העיר.[8][9] כ-50 צריפים נועדו למגורים והשאר למבני ציבור. התושבים הראשונים, 35 משפחות בהם 123 נפשות, הגיעו למקום ב-19 בספטמבר 1955, הישר מהאונייה אגיון שהביאה אותם ממרוקו.[10] המתיישבים נבחרו כ"צעירים בעלי כושר עבודה ובעלי מקצוע בשטח הבניין", אולם לא נשאלו האם ברצונם להתיישב בדימונה. בסוף ספטמבר הובאו עוד 15 משפחות לדימונה ובכך נתמלאו צריפי המעברה.[11] באוקטובר 1955 הוחל בהקמת 40 צריפים נוספים,[12][13] אליהם הובאו משפחות נוספות בסוף 1955.[14]
הצריפים היו של 24 מ"ר והיו מסודרים בשלוש שורות[15] וצבועים בצבע ירוק שבלט היטב בנוף המדברי[16] וביניהן עמדו קוביות קטנות של בתי שימוש. מאחורי הצריפים נטעו התושבים גינות ירק.[17] הצריפים הראשונים הוצבו בצפיפות של 5 צריפים בדונם, דבר שגרר ביקורת של שרת העבודה, גולדה מאיר, והבטחה של האחראי שיותר לא יוצבו צריפים בצפיפות כזאת.[18]
לקראת סוף נובמבר 1955, חודשיים לאחר הגעת המתיישבים הראשונים, תיאר עזרא ריבליס בעל המשמר את המעברה[19]:
עד סוף 1955 כבר עמדו לצד הצריפים שלדים של מבני קבע שהיוו את התחלת העיר, והצריפים זכו לכינוי - המעברה.[20] בסוף פברואר 1956 נמסרו 15 בתי קבע ראשונים לתושבי המקום[21] עוד טרם השלמתם, כדי לפנות מקום בצריפים לקליטת עולים חדשים נוספים.[22] הצריפים נמסרו למשפחות עולים שהגיעו לדימונה.[23][24] במרץ 1956 הוחלט על בניית 50 צריפונים נוספים.[25]
בתחילת 1957 תוארה המעברה בעל המשמר: "במעברה מאות צריפים טובים ומרווחים. לכל צריף נוחיות. המקלחת לחוד (בניגוד לשאר המעברות, בהן חדרי הנוחיות משותפים למשפחות רבות). אין כאן כמובן זכר לא לבדונים ולא לפחונים. הם לא היו יכולים להחזיק מעמד בפני הרוחות וסופות־החול. אולם הביוב לקוי במחנה ונכון יותר לומר: אין ביוב כל־עיקר! ... כבר כיום מחנה השיכונים הוא גדול יותר מאשר המעברה".[26]
המעברה עצמה הוקמה במקביל להליך חיסולן של המעברות בישראל, כאשר כבר הובן שהן אינן פתרון מתאים ויעיל כמו שחשבו. על כן, לקחי העבר הופקו במעברה והתושבים הראשונים עברו כבר לבתים הקבועים הראשונים תוך פחות משנה, בפברואר 1956. למרות זאת עד ימיה האחרונים של המעברה היו צריפים בדימונה.[27]
ככל שעבר הזמן ויותר תושבים עברו למבני הקבע, המעברה הוזנחה, אולם עדיין בלטה בנוף. באפריל 1958 תוארה דימונה כ: "שורות צריפים ובנייני אבן".[28] בינואר 1959, לקראת בואם של עולים מרומניה, נסקרו צריפי המעברה במסגרת סקר ארצי לקראת שיפוצם והשמשתם מחדש למגורים.[29] אולם בדימונה נותרו דירות ריקות רבות[30] ולא היה צורך בצריפים. בספטמבר 1959 תוארה המעברה: "המעברה על צריפיה, שבה התגוררו ראשוני התושבים במקום, נתרוקנה כמעט כליל. צריפים אלה שופצו בשעתם לקליטת עולים חדשים, אך בהיפסק העלייה, נשתיירו הצריפים ריקים, ואך משפחות בודדות מתגוררות בהן. שומר משוטט בין הצריפים ונוטר את "הרכוש הנטוש" ...".[31] בתחילת 1960 הוחל בפירוק צריפי המעברה.[32] בסוף 1960, במענה לטענות על מחסור בדירות בדימונה דובר על הבאת 500 צריפים לעיר.[33]
למרות השמירה, חלונות ודלתות נלקחו מהצריפים על ידי תושבי המעברה למטרות שימוש פרטי בחומרי הגלם. בהמשך, בתהליך הפירוק עצמו, נתפסו חלק מהצריפים על ידי פולשים זרים (שאינם תושבי המעברה) או זוגות צעירים. המעברה פורקה סופית בשנת 1958.[34]
רובם המוחלט של ראשוני המעברה הגיעו מצפון אפריקה, אשר נשארו רוב האוכלוסייה במעברה, ולאחר מכן בעיר, במשך שנים ארוכות. בהמשך, הגיעו לעיר גם אוכלוסיות משמעותיות מרומניה והודו.
רבים מהתושבים הועסקו בהקמת מבני הקבע של דימונה, סלילת הכביש אליה והדרכים הפנימיות וכן בהקמת צריפים נוספים,[35] וזו הייתה תעסוקתם הראשית בימיה הראשונים.[2] לאחר שהושלמה הבנייה הראשונית ועם התרחבות דימונה יצאו התושבים לעבוד מחוץ לדימונה. רוב התושבים העובדים החלו לעבוד במפעלי ים המלח ובעבודות יזומות של המדינה כגון סלילת כבישים וייעור, אך למרות העבודות הרבות למראית עין, תעסוקה היוותה בעיה גדולה במעברה ובעיר במשך תקופה ארוכה.[2] עלו גם תלונות שהותנתה קבלת עבודה בהסכמה לעבוד בשבת.[36] מוקד התעסוקה החשוב ביותר בעיר הפך דווקא לכור, שהוקם בשנת 1957.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
