Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מינהל מקרקעי ישראל הוא הגוף שניהל את קרקעות המדינה בישראל עד סוף פברואר 2013, מכוח חוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960. ב-1 במרץ 2013 הפך המינהל לרשות מקרקעי ישראל.
מידע כללי | |
---|---|
מדינה | ישראל |
משרד אחראי | שר האוצר ושר החקלאות במשותף |
תאריך הקמה | 1960 |
תאריך פירוק | 2013 |
סוכנות מחליפה | רשות מקרקעי ישראל |
חוק | חוק מינהל מקרקעי ישראל |
האתר הרשמי | |
מינהל מקרקעי ישראל הוקם בשנת 1960, בעקבות חקיקה של הכנסת המורה על הקמתו,[1] לשם ניהול אדמות המדינה: אדמות בבעלות ממשלת ישראל, רשות הפיתוח וקרן קיימת לישראל. למנהלו הראשון של המינהל מונה יוסף ויץ,[2] ותחתיו פעלו שני אגפים: אגף לבעלות ורישום, בראשות משה לוין, שעבר למינהל מרשות הפיתוח, ואגף לשימוש בקרקע, בראשות ראובן אלוני, שעבר למינהל ממשרד החקלאות.[3]
המינהל ניהל את הקרקעות שבבעלות שלושה גופים:
נכסים אלה הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים שהעבירם לרשות הפיתוח, גוף שהוקם על פי חוק בשנת 1951. התמורה ממכירתן נשמרה באוצר המדינה, אולם נרשמה, כסכום שיעמוד במסגרת הסדר שלום כולל למימון יישוב הפליטים במקומות הימצאם, בקיזוז התביעות הנגדיות שיהיו ליהודים עולי מדינות ערב על הרכוש שהניחו במדינות אלה.
בניהולו של המינהל נמצאים 93 אחוזים משטח מדינת ישראל שהם כ-22 מיליון דונם.
מדיניות המינהל נקבעת על ידי מועצת מקרקעי ישראל, שהוקמה על פי חוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960.
רוכשי זכויות באדמות המינהל בקרקעות עירוניות חוכרים אותן בחכירה לדורות ולא בבעלות. ההתקשרות מול המינהל נעשית באחת משתי דרכים:
תחומי הפעילות המרכזיים של מינהל מקרקעי ישראל הם:
בחוק מינהל מקרקעי ישראל נקבע כי שר האוצר ושר החקלאות יהיו ממונים על ביצועו במשותף.
על מנת לקיים את ההחלטה הראשונה של המינהל, להחכיר נחלות ישירות למתיישבים, ב-1965 חולקו קרקעות המדינה החקלאיות לאגודות שיתופיות במושבים במטרה להגדיר את גבולות הנחלות ומטרות השימוש בקרקעות. ההעברה הייתה אמורה להיות באמצעות חוזים זמניים אך החוזים הוארכו ומציאות זו התקבעה כך שהבעלות על הקרקעות נותרה אצל האגודות השיתופיות. כמו כן, האגודות שאליהן הועברו הקרקעות, לרוב כללו מספר מצומצם יחסית של מתיישבים. כך נוצר מצב שבו נמסרו אדמות רבות למספר מצומצם של אנשים במרחב הכפרי, בסתירה למטרת ההחלטה המקורית, דבר שהקשה על המדינה לעשות שימוש בקרקעות אלו בעשורים מאוחרים יותר.[4]
כחלק ממתן מענה למשבר הדיור שהחריף עקב הגידול בקליטת העלייה מברית המועצות, הממשלה החליטה[דרוש מקור] ב-1990[דרושה הבהרה] על העברת המינהל לאחריות משרד הבינוי והשיכון ומינוי שר הבינוי והשיכון, אריאל שרון, כיו"ר מועצת מקרקעי ישראל.
בשנת 1996 הוקם משרד האנרגיה והתשתית המורחב (משרד התשתיות הלאומיות) בראשות אריאל שרון ואליו הועברו נציבות המים ממשרד החקלאות ומינהל מקרקעי ישראל ממשרד הבינוי והשיכון. הקמת המשרד הייתה תוצאה של אולטימטום שהציב דוד לוי, דאז בכיר בליכוד, מכיוון שהתוכנית המקורית של רה"מ בנימין נתניהו הייתה להכפיף את המינהל למשרד ראש הממשלה.
גם אהוד ברק בהיותו ראש הממשלה ניסה להכפיף את המינהל למשרדו; תוכניתו של ברק הייתה כי במשרד ראש הממשלה תוקם "רשות לתכנון לאומי" ואליה יועברו מינהל התכנון, המועצה הארצית לתכנון ובנייה, הוועדות המחוזיות לתכנון ובנייה, לשכות התכנון המחוזיות וועדות הערר המחוזיות ממשרד הפנים ומינהל מקרקעי ישראל ממשרד התשתיות הלאומיות. תוכנית זו נכשלה לאחר התנגדות של שר הפנים נתן שרנסקי ושר התשתיות הלאומיות אליהו סויסה וטענותיהם כי הקמת הרשות תביא לריכוזיות יתר.
ראש הממשלה היחיד שהצליח עד כה להעביר את המינהל לאחריות משרדו, בלא לחץ קואליציוני או פוליטי, היה אריאל שרון, שלא היה שבע רצון ממינויו של אפי איתם כשר התשתיות הלאומיות ולכן לא רצה שאיתם יהיה אחראי על מינהל מקרקעי ישראל. ב-2003 הוקם משרד התעשייה והמסחר המורחב (שאליו צורף תחום העבודה ממשרד העבודה והרווחה) בראשות אהוד אולמרט והמינהל הועבר לאחריותו. ב-2005, לאחר שאולמרט מונה לשר האוצר, הועבר המינהל עקב עומס לאחריותו של שר התיירות אברהם הירשזון. ב-2006 הוחזר המינהל לאחריות משרד הבינוי והשיכון וב-2015 הועבר שוב לאחריותו של שר האוצר.[5]
בשנת 2009 אישרה הכנסת את התיקון בחוק מינהל מקרקעי ישראל (תיקון מס' 7) שהפך את המינהל לרשות מקרקעי ישראל, כאשר אחת מהמטרות המרכזיות הייתה העברת הבעלות בקרקעות עירוניות לידי החוכרים המחזיקים בהם ביעודי מגורים ותעסוקה. רשות מקרקעי ישראל החלה לפעול ב-1 במרץ 2013.
בשנות ה־90, בעקבות החלטת ועדה ממשלתית שנקראה "ועדת רונן", מועברת זכות בעלות (העדיפה על חכירה) לרוכשי דירות מגורים בשיכונים הציבוריים שנבנו על אדמות המינהל, בעת הרישום הראשון של הדירה ע"ש המשתכן בלשכת רישום המקרקעין (המכונה בציבור בשם "הטאבו") על ידי החברה המשכנת. זאת בהתקיים לגביהם שלושה תנאים:
וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת
(דהיינו שהבניין הוקם על גבי מקרקעין שבבעלות מדינת ישראל או רשות הפיתוח בלבד).
באופן זה נרשמו בשנים האחרונות כ-40,000 דירות בבעלות רוכשיהן והן מהוות מה שנהוג לכנות בציבור "קרקע פרטית".
שני נושאים הנוגעים למינהל מהווים סוגיות משמעותיות בדיון הציבורי:
ניצול אדמות המגזר החקלאי שבבעלות המינהל למטרות מסחריות של הקמת קניונים ושכונות מגורים יוקרתיות, כלומר שימוש חורג. בעניין זה חלו בשנים האחרונות שינויים במדיניות המינהל לכאן ולכאן. תוך כדי התנודות שחלו בעניין זה, הוקמו בשנים האחרונות קניונים ושכונות מגורים על גבי האדמות החקלאיות של קיבוצים רבים. ההתפתחות האחרונה בעניין זה היא ההוראה שנתן היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז בראשית שנת 2005 שלא לאשר את ההחלטה מספר 979 של מועצת מקרקעי ישראל, שהעניקה זכויות מסחריות בתוך חלקות המגורים שבנחלות החקלאיות. ככל הנראה הסוגיה בכללותה טרם הוכרעה סופית. בשנת 2007 תוקנה החלטה 979 בהחלטה 1155 של מועצת מקרקעי ישראל שקבעה את השימושים הלא חקלאים המותרים בקרקע חקלאית.
איסור החכרת בתי מגורים שהוקמו על אדמות הקק"ל לאנשי המגזר הערבי, כיוון שמטרת הקק"ל כפי שנקבעה באמנת היסוד שלה משנת 1901 היא לרכוש קרקעות להתיישבות יהודים בארץ ישראל. יש הסבורים שיש בכך משום אפליה לא מוצדקת של ערבים ודרוזים אזרחי ישראל. הסיבה לכך היא שלפני קום המדינה היו בבעלות המנדט הבריטי והיישוב היהודי פחות מ־20% מהקרקעות (עוד כמה אחוזים היו ללא בעלות, בעיקר בנגב), לאחר מלחמת העצמאות הגדילה המדינה במהירות את כמות הקרקעות שבבעלותה, וכיום היא מחזיקה בכ־92% מהאדמות בתחומי הקו הירוק. המדינה עשתה זאת בעיקר על ידי הפקעת רכושם של פליטים פלסטינים, אשר ברחו בזמן מלחמת העצמאות, וחזרתם לבתיהם נמנעה. בנוסף, הופקעו קרקעות של ערביי ישראל, (רובן הגדול בזמן הממשל הצבאי).[6] כיום נותרו בבעלותם הפרטית של ערביי ישראל, המהווים כ־20% מאוכלוסיית ישראל, רק כ־3.5% משטח המדינה (אם כי יש לציין שבבעלות פרטית של יהודים, המהווים כ-80% מאוכלוסיית ישראל, נמצאים גם כן רק 3.5% משטח המדינה - כלומר, באופן יחסי לגודל האוכלוסייה, כמות הקרקע הפרטית שבידי ערבים גבוהה פי חמישה מזו שבידי יהודים).
על המצב שבו רוב מוחלט של אדמות המדינה נמצא בבעלות ציבורית קמו עוררים בטענה כי הדבר מנוגד לעקרון זכות הפרט לקניין חופשי ומונע יוזמה חפשית. מנגד נטען כי ללא בעלות מדינת ישראל על אדמותיה לא ניתן היה לקלוט את גלי העלייה, לאפשר דיור ציבור לעולים, למחוסרי דיור ולזוגות צעירים ולהקים את ערי הפיתוח (באמצעות חברות ציבוריות משכנות כדוגמת עמידר ועמיגור), ואת ההתיישבות החקלאית במלוא היקפה.
במסמך של משרד האוצר (אפריל 2009), המציג את הרפורמות המבניות במשק לשנים 2009–2010, נרשם כי יש "להעביר בחוק את הבעלות בקרקע לידי כלל החוכרים המחזיקים בחוזי חכירה לדורות ביעודי מגורים ותעסוקה.[7] במסמך מוצע להקים לשם כך רשות מקרקעין ממשלתית חדשה שתנהל את קרקעות המדינה - רשות מקרקעי ישראל. הרפורמה מתחילה בקרקעות העירוניות אולם בחלק מאותו מסמך[8] מופיעות הנחיות שמטרתן הפשרת הקרקע החקלאית (המהווה את החלק הגדול בקרקעות המדינה) לסחר נדל"ני. משרד האוצר מסביר צעדים אלו בכך שלטענתו המינהל מהווה חסם בפני הפיתוח הכלכלי במדינת ישראל, היות שהקרקע מהווה גורם ייצור מרכזי במרבית הפעילויות הכלכליות במשק.[9]
שינוי זה הוצע במסגרת חוק ההסדרים 2009, המכיל בתוכו סעיף "הרפורמה במקרקעי ישראל". רפורמה זו מהווה חלק מתהליך של הפרטת המינהל, ונמתחת עליה ביקורת ציבורית רבה, הן בשל המשמעות הרחבה של הפרטת המינהל ושל מכירת קרקעות המדינה, והן בשל השיטה של שינוי החוק במסגרת חוק ההסדרים (המונעת דיון ציבורי ראוי בנושא, לטענת המבקרים). כמו כן יש הטוענים כי השינוי מנוגד לחוק יסוד: מקרקעי ישראל ולאמנת קק"ל עם המדינה (1961); על פי ההסכם הקואליציוני של הליכוד עם ש"ס,[10] אם קק"ל לא תסכים לשינויים המוצעים ברפורמה, תיסוג מדינת ישראל מאמנה זו איתה, ובכך תאבד קק"ל את השפעתה על המדיניות הקרקעית בישראל.
בדיון שנערך בכנסת על הרפורמה במינהל ב-22 ביולי 2009, לא התקבל רוב של תמיכה בקרב חברי הכנסת, ועל כן נדחתה ההצבעה בנושא.
לאחר משא ומתן שהתנהל בין הנהלת המינהל ומשרד האוצר ובין לארגון העובדים והסתדרות נחתמו הסכמים שהוצאו אל הפועל. מכוחם פרשו מרצון כ-200 עובדי המינהל והעובדים הנותרים שובצו לתפקידים החדשים בהתאם למבנה החדש של רשות מקרקעי ישראל.
מבקרי הרפורמה מצביעים על מספר משמעויות שיהיו לה על החברה הישראלית:
ההתנגדות לרפורמה מגיעה ממגוון רחב של הקשת הפוליטית. בין המתנגדים: תנועות נוער, קבוצת אנשי אקדמיה שפרסמה מכתב גלוי לראש הממשלה,[14] רבנים מסוימים,[15] ארגונים ירוקים (החברה להגנת הטבע, מכון דש"א, אדם טבע ודין), ארגונים חברתיים (התנועה לאיכות השלטון, יסו"ד - ישראל סוציאל-דמוקרטית, עבודה שחורה, אתר לחץ חברתי, האגודה לצדק חלוקתי, המכון לאסטרטגיה ציונית), חברי כנסת מהאופוזיציה ומספר חברי כנסת מהקואליציה של הליכוד, התנועה למען איכות השלטון (מכיוון שלטענתם במועצת רשות המקרקעין החדשה שתוקם יש רוב לנציגי משרדי הממשלה, הנתונים ללחצים פוליטיים, מה שיקל על גורמים מקורבים למרכזי המפלגות הגדולות לרכוש את הקרקעות; בנוסף, העברת סמכויות אל הוועדות המקומיות לתכנון ולבנייה, שהואשמו לא אחת בפוליטיזציה ובייצוג האינטרסים של ראשי הרשויות המקומיות, עשויה לטענתם להקל על חברי מפלגות העוסקים בתחום הנדל"ן לקדם את תוכניותיהם), ועוד.
כמו כן, גם בתוך המבקרים יש הטוענים כי קיים צורך ברפורמה משמעותית במינהל מקרקעי ישראל - אולם רפורמה זו לא צריכה לטענתם לכלול את הפרטתו והעברת אדמות המדינה לידיים פרטיות.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.