Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פדריקו גארסיה לורקה (בספרדית: Federico García Lorca; 5 ביוני 1898 – 19 באוגוסט 1936) היה משורר, מחזאי ובמאי תיאטרון ספרדי. לורקה היה חבר סמלי בדור 1927, שהייתה קבוצת אמנים ספרדים שהטמיעו בספרות הספרדית רעיונות מודרניים כמו סימבוליזם, פוטוריזם וסוריאליזם.[1] לורקה נעצר ב-16 באוגוסט 1936, ונרצח בידי כיתת יורים של אנשי הימין הפשיסטי בתחילת מלחמת האזרחים הספרדית, בשל היותו הומוסקסואל ובעל דעות סוציאליסטיות.[2][3][4][5][6] לאחר הרצח נאסר להזכיר את שמו או להתייחס ליצירתו במשך כ-40 שנה, עד למותו של הרודן פרנקו. בימינו לורקה מוכר כאחד האמנים הגדולים של ספרד המודרנית, ודמותו ויצירתו הן בעלות ממדים כמעט מיתיים בעולם בכלל ובייחוד בספרד.
 | |
| לידה |
5 ביוני 1898 Fuente Vaqueros, ספרד  |
|---|---|
| נרצח |
19 באוגוסט 1936 (בגיל 38) Víznar, ספרד |
| שם לידה |
Federico del Sagrado Corazón de Jesús García Lorca |
| מדינה |
ספרד |
| מקום מגורים |
גרנדה, Residencia de Estudiantes |
| מקום לימודים |
הפקולטה לפילוסופיה ולספרות באוניברסיטת גרנדה, אוניברסיטת גרנדה |
| שפות היצירה |
ספרדית, סלובנית |
| סוגה |
תיאטרון, שירה, אמנות |
| זרם ספרותי |
דור '27 |
| יצירות בולטות |
חתונת הדמים, דוניה רוסיטה הרווקה, Diván del Tamarit, בית ברנרדה אלבה, רומנסרו צועני, Seis poemas galegos, The Public, Poema del cante jondo, ירמה, When Five Years Pass, Libro de poemas, משורר בניו יורק, Noche |
| בן או בת זוג |
|
| חתימה |
 |
  | |
.jpg)
נולד בשם פדריקו דל סגרדו קוראזון דה חסוס גארסיה לורקה (בספרדית: Federico del Sagrado Corazón de Jesús García Lorca)[7] ב-5 ביוני 1898 בפואנטה ואקרוס, עיירה קטנה ליד העיר גרנדה שבאנדלוסיה.[8] אביו, פדריקו גארסיה רודריגז, עבד בתחום הסוכר, היה בעל אדמות ובעל חווה מחוץ לעיר ווילה במרכזה. אמו של לורקה, ויסנטה לורקה רומרו, הייתה מורה ופסנתרנית ולזוג ההורים היו שני בנים ובת בנוסף על פדריקו. בשנת 1905 עברה המשפחה לעיירה ואלדרוביו (שבאותה התקופה נקראה אסקרוסה), גם היא בקרבת גרנדה, ובשנת 1909, כשהיה בן 11, עברו לעיר גרנדה, שם החל ללמוד בבית ספר תיכון ישועי. בנוסף לווילה של המשפחה במרכז העיר, היה בבעלותה גם בית קיץ שכונה "הוארטה דה סן ויסנטה" בפאתי העיר. שלושת בתי הילדות של לורקה משמשים כמוזיאונים לזכרו.[9][10][11] במשך כל חייו הרבה לדבר בשבח הקרבה לטבע, והילל את ילדותו באזור הכפרי,[8] ויצירותיו לאורך השנים שאבו את השראתן מן המסורות המוזיקליות והספרותיות של מחוז ילדותו. בשנות התבגרותו, פיתח לורקה חיבה עזה למוזיקה ועסק פחות בשירה או בכתיבה, ובגיל 11 החל ללמוד נגינה על פסנתר אצל מורה פרטי בקונסרבטוריון מקומי, אליו התחבר מאוד. הוא המשיך ללמוד אצל אותו המורה בשש השנים שלאחר מכן, ושאב את השראתו ושאיפותיו המוזיקליות מהמלחינים קלוד דביסי, פרדריק שופן ולודוויג ואן בטהובן.[12]
בשנת 1915, לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים, החל לורקה בלימודי משפטים באוניברסיטת גרנדה, אותם נטש במהרה לטובת לימודי ספרות, אמנות ומוזיקה. עבודות הפרוזה הראשונות שלו נכתבו בשנת 1916, לאחר מותו של מורהו לפסנתר, ואלו היו בעלות השפעות מהתחום המוזיקלי – Nocturne, Ballade ו-Sonata.[13] בשנים 1916 ו-1917, טייל לורקה ברחבי קסטיליה, לאון וגליסיה בלווית מרצה מהאוניברסיטה בה למד, מרטין דומינגז ברואטה, שעודד אותו במהלך הטיול לכתוב את ספרו הראשון – "רשמים ונופים" (בספרדית: Impresiones y paisajes) הספר הודפס על חשבון אביו של לורקה בשנת 1918. בשנת 1919, בהמלצת מרצה אחר מהאוניברסיטה, פרננדו דה לוס ריוס, הסכימו הוריו של לורקה לשלוח אותו למגורי הסטודנטים במדריד, אשר הפכו עם השנים למרכז פעילותה של תרבות ספרד. בתקופת מגוריו במעונות, החל לורקה ללמוד באוניברסיטת קומפלוטנסה של מדריד.[13]
במעונות הסטודנטים במדריד התחבר לורקה לקולנוען לואיס בוניואל, למשורר רפאל אלברטי ולצייר סלבדור דאלי הצעירים, וכן הכיר אמנים נוספים שעתידים להשפיע רבות על התרבות הספרדית. עם הכירו את הסופר חואן רמון חימנס, הלה החליט לקחת אותו תחת חסותו והציג בפניו את המשוררים אדוארדו מרקינה וגרגוריו מרטינז סיירה, מנהל תיאטרון במדריד באותה התקופה.[13] בשנים 1919 ו-1920, בהזמנתו ובניצוחו של סיירה, לורקה כתב וביים את המחזה הראשון שלו, "מקסם הרוע של הפרפר" (בספרדית: El maleficio de la mariposa). המחזה היה פסטיש ודרמה פואטית שהציגה את סיפור אהבתם הבלתי אפשרי של תיקן ופרפר. על אף תקוותיו ושאפתנותו הרבה, המחזה התקבל באופן צונן וביקורתי מצד הקהל, וירד מהבמה לאחר ארבע הופעות בלבד. חווייתו השלילית של לורקה מהמחזה השאירה עליו רושם עמוק שנותר עימו עד לסוף חייו בנוגע לטבעו של קהל התיאטרון. בשנים מאוחרות יותר, כשנשאל לגבי המחזה הראשון שכתב, היה נוהג לציין את "מריאנה פיאנדה" שכתב בשנת 1927. באותה התקופה, הוא המשיך את לימודיו באוניברסיטה במדריד לתארים במשפטים ובפילוסופיה, אך התמקד בכתיבה יותר מאשר בלימודים.[13]
ספר השירים הראשון של לורקה פורסם בשנת 1921 ונקרא "ספר השירים" (בספרדית: Libro de Poemas). בספר אוגדו שירים שכתב החל משנת 1918 ונבחרו בעזרתו של אחיו, פרנסיסקו. בספר הוצגו שירים בנושאים מגוונים, החל באמונה דתית וכלה בטבע ובבדידות, שהיו לנושאים המרכזיים בפרוזה שלו באותה התקופה.[14] השירים משלבים בשפתו המודרנית והנגישה אלמנטים עממיים מעולם ילדותו. בשנת 1922 הצטרף למנואל דה פאיה בגרנדה, לקידום פסטיבל "Concurso de Cante Jondo" (בעברית: תחרות הזמר העמוק) באלהמברה, אותו יצר דה פאיה להעצמת סגנון הפלמנקו. באותה התקופה כתב לורקה קובץ שירים בהשראת הפסטיבל, אותו כינה "שירת הזמר העמוק" (בספרדית: El Poema del Cante Jondo), אשר פורסם כעבור עשר שנים.[15] בפסטיבל הופיעו מיטב האמנים והזמרים של התקופה. באותה השנה כתב לורקה את המחזה "קריסטובל הנבל וסניוריטה רוזיטה", שהוא מחזה לבובות. בשנה שלאחר מכן הוא שיתף פעולה בשנית עם דה פאיה בהפקה מוזיקלית של מחזה ילדים, אותו עיבד לורקה מסיפור עם אנדלוסי.[16][17] בהשראת מבנה סגנון הפלמנקו, לורקה כתב בשנת 1923 את קובץ השירים שכינה "סוויטות" (בספרדית: Suites), אותו מעולם לא סיים, והוא פורסם בשנת 1983.[14]
בשנים הבאות בחייו, הפך לורקה למעורב יותר ויותר באוונגרד הספרדי. זמן לא רב לאחר שפרסם אוסף שירה נוסף בשם "שירים" (בספרדית: Canciones), הוא הוזמן להציג מספר מציוריו בתערוכה בגלריות דלמאו שבברצלונה בין 25 ביוני ועד 2 ביולי 1927.[18] בציוריו של לורקה נשזרו סגנונות פופולריים ואוונגרדיים, ואלו השלימו בסגנונם את קובץ השירים שכתב – על שניהם הייתה השפעה כבדה של מוטיבים אנדלוסיים מסורתיים, סגנון קוביסטי ומעט סוריאליסטי, ושניהם שיקפו את חוסר מנוחתו של לורקה מזהותו המינית. במספר מציוריו הופיעו שני פנים, זה לצד זה או זה מעל זה, כשאחד מהם נראה מוצלל או מטושטש. בשנים מאוחרות הוא תיאר את כפל הפרצופים כדיוקן עצמי, כאלגוריה לקיומם המשותף של צער ושמחה ושל הצלחה וכישלון בחייו.[19] בשל התרשמותו מציוריו, ביקש ממנו חברו סלבדור דאלי לקחת עמו כמה מהם לתערוכותיו בפריז.
קובץ השירים "רומנסרו צועני" (בספרדית: Romancero Gitano), הכולל שמונה עשר שירים, הפך לאחד מהמפורסמים שבכתביו.[20] הוא היה חיקוי מסוגנן של שירי המסורת הצועניים והאנדלוסיים של ספרד הכפרית. בתיאורו את קובץ שירי "רומנסרו צועני", טען עליו לורקה שהוא: "יצירה עליה חרותה אנדלוסיה – עם צוענים, סוסים, מלאכים, כוכבי לכת, משב רוח יהודי ורומאי, נהרות, פשע, מעט גנבה והאות השמיימי של לידת תינוק בקורדובה. יצירה בה כמעט ולא מוצגת אנדלוסיה בגלוי, אך אנדלוסיה החבויה רוטטת בין שורותיה".[20] ב-1928 הביא "רומנסרו צועני" ללורקה פרסום אדיר כמשורר בכל רחבי ספרד ובעולם ההיספני כולו. מחזהו השני, "מריאנה פיאנדה" (בספרדית: Mariana Pineda), שבוים על ידי חברו סלבדור דאלי, עלה לבמות ברצלונה ומדריד בשנת 1927 וזכה לאהדת הקהל ולביקורות אוהדות ומשבחות.[13] בשנה שלפני כן, כתב לורקה את המחזה "אשת הסנדלר התמהונית" (בספרדית: La zapatera prodigiosa), שעלה לבמות רק בשנות ה-30, והוא היה מחזה קומי שהציג את מערכת היחסים המעורערת שבין אישה עגבנית וקצרת רוח לבין בעלה הסנדלר, שבו היא נהגה לשלוט ולרדות.
בין השנים 1925 ו-1928, החברות בין לורקה ודאלי היית חזקה ונלהבת ביותר, וכללה חיבה אישית רבה ושיתוף פעולה אמנותי,[21][22] אולם את חיזוריו הרומנטיים של לורקה, דאלי היה דוחה מעליו.[23] עם הצלחתו של "רומנסרו צועני", החל דאלי להתרחק מחברותו עם לורקה ובאותם ימים הגיעה לקיצה מערכת היחסים הרומנטית שלורקה ניהל עם הפסל אמיליו אלאדרן פרוחו (אנ'). מאורעות אלו הביאו אותו לסף דיכאון, שהלך והחמיר בשל ייסוריו על נטיותיו ההומוסקסואליות. הוא חש לכוד בין הפרסונה של הסופר עטור השבחים, שאותה נאלץ ללבוש בפומבי, לבין הוא עצמו – האותנטי והמיוסר, אשר נאלץ להחביא ולחשוף רק בפרטיות ביתו. בנוסף, הוא חש נפגע מסיווגו כ"משורר צועני" בכתבו: "הצועניות היא תמה, ולא מעבר לכך. באותה המידה יכולתי לכתוב על כל דבר אחר. יתרה מזאת, הצועניות מציגה אותי כמשורר חסר תרבות, בור ופרימיטיבי, וכולכם יודעים שאינני כזה."[24] התנכרותו של דאלי ללורקה החריפה כשדאלי ולואיס בוניואל הוציאו ב-1929 את סרטם המשותף "כלב אנדלוסי" (בצרפתית: Un Chien Andalou), שלורקה ראה אותו, ייתכן שבשגגה, כמתקפה אישית עליו.[25] בנוסף, דאלי פגש באותה התקופה את אשתו לעתיד גאלה. בעקבות ההתדרדרות במצבו הנפשי של לורקה, יזמה עבורו משפחתו ביקור ארוך בארצות הברית בשנים 1929–1930.
ביוני 1929 יצא לורקה לארצות הברית בלוויית המרצה הוותיק שלו, פרננדו דה לוס ריוס, על גבי אוניית הענק אד"ם אולימפיק, אשר נוצרה באותו קו הייצור בו נוצרה הטיטניק.[26] הם שהו בעיקר בניו יורק, ובזמן שלוס ריוס הרצה בכנסים שונים ברחבי העיר, לורקה נרשם לאוניברסיטת קולומביה ללימודי ספרות אנגלית, אך כמו בעבר, הרבה להתעסק בכתיבה יותר מאשר בלימודיו. בחלק מזמנו הפנוי גם נסע לבקר בוורמונט, במקסיקו ובהוואנה. קובץ השירים שכתב במהלך הביקור, "משורר בניו יורק" (בספרדית: Poeta en Nueva York), פורסם רק לאחר מותו בשנת 1942, ועסק בעיקרו בניכור ובבדידות שחש לורקה, וכלל רמיזות מפורשות בנוגע לנטיותיו המיניות, והם נוסחו בטכניקות ציוריות בהן לא התנסה קודם לכן. שיריו ותחושותיו הושפעו עמוקות מאירועי יום חמישי השחור ומהיחס הגזעני והמפלה כלפי קהילת האפרו-אמריקאים שלורקה היה עד להם. לורקה מצא דמיון רב בין התרבות האפרו-אמריקאית, שממנה התרשם עמוקות, לבין תרבות אנדלוסיה של ילדותו, ואהב להסתובב בשכונות השחורות של הארלם בניו יורק. שירתו הביקורתית כלפי הקפיטליזם העירוני האמריקאי והמודרניזם החומרני הייתה שונה במהותה מעבודותיו המוקדמות ומתיוגו הפולקלוריסטי, שממנו כל כך ניסה להשתחרר, והיא חידדה את תפיסותיו הסוציאליסטיות.[26] המחזה שכתב באותם הימים, "הקהל" (בספרדית: El público), לא פורסם עד שלהי שנות ה-70 ומעולם לא פורסם בשלמותו, מאחר שכתב היד המקורי ככל הנראה אבד. אולם, מספר ממכתביו האישיים מאותם הימים נשמרו בידי האגודה ההיספנית של אמריקה בניו יורק.[27][28] בשנת 1930, מספר משיריו הופיעו לראשונה בשפה האנגלית במגזין "אלהמברה", וזכו לביקורות חיוביות בקרב הקהל האמריקאי. במהלך שהותו בניו יורק כתב לורקה תסריט לסרט אילם בשם "מסע על הירח" (בספרדית: Viaje a la luna), בהשראת ביקורו בקוני איילנד.
לורקה שב לספרד בשנת 1930, במקביל לנפילת משטרו הדיקטטורי של מיגל פרימו דה ריברה ועליית משטר השמאל הליברלי של הרפובליקה הספרדית השנייה.[26] ב-1931 מונה לורקה למנהל תיאטרון אוניברסיטאי במדריד שנקרא "Teatro Universitario La Barraca", שהוקם ומומן על ידי משרד החינוך של הרפובליקה. התיאטרון העלה מופעים ברחבי הכפרים וערי השדה בספרד, במטרה לאפשר צפייה בתיאטרון לקהלים חדשים, שמעולם לא הייתה להם את האפשרות הזו, ובחינם. ברשות התיאטרון היו במה ניידת ומעט מאוד ציוד, ולורקה גם ביים וגם שיחק בהצגות, ועליו הוא אמר: "התיאטרון, שהוא חלק בסיסי בחייו של אדם, כמעט ומת מחוץ למדריד, והאנשים סובלים מכך. הם סובלים כאילו אבדו להם שתי עיניהם, או שתי אוזניהם, או חוש טעמם. אנחנו הולכים להשיב להם את הזכות הזו".[26] חוויותיו באזורים הדלים של ספרד ובשכונות האפרו-אמריקאיות בניו יורק פיתחו את זיקתו לזכויות אדם ולזכויות חברתיות ורצון לפעול בנושא.[26]
במהלך מסעותיו עם התיאטרון האוניברסיטאי, כתב לורקה את מחזותיו הנודעים ביותר – "חתונת הדמים", "ירמה" ו"בית ברנרדה אלבה" – כולם מבטאים את מרידתו בנורמות הבורגניות של החברה בספרד.[26] המחזות ערערו על תפקידה המסורתי של האישה בחברה ועסקו בנושאים שנחשבו לטאבו באירופה הקלאסית של אותה התקופה כמו הומו-ארוטיות ומעמדיות. לורקה כתב מעט מאוד שירה בתקופה זו בחייו, שהייתה האחרונה שבהן, והכריז בשנת 1936 כי: "התיאטרון הוא שירה שיוצאת מתוך דפי הספר והופכת לאנושית מספיק על מנת לדבר ולצעוק, לבכות ולהתייאש".[29]
בשנת 1933 לורקה טס לארגנטינה על מנת להרצות, להקריא שירה ולביים את הצגת הבכורה של חתונת הדמים בבואנוס איירס. בהרצאותיו בארגנטינה ובאורוגוואי דיבר לורקה על השראותיו האומנותיות, וטען כי: "אומנות אמיתית תלויה במודעות חדה למוות, חיבור אמת לאדמת המדינה, והכרה בגבולותיו של ההיגיון".[29][30] באותה השנה, עלה לבמות ספרד מחזהו "דון פרלימפלין ואהבתו לבליסה בגן ביתו" (בספרדית: Amor de Don Perlimplín con Belisa en su jardín), אשר היה להצלחה כבירה.
את עבודת השירה האחרונה שלו כתב לורקה בשנת 1936 והיא נקראה "סונטות האהבה החשוכה" (בספרדית: Sonetos de amor oscuro). בעבר, המחשבה הייתה כי ההשראה לשיר הייתה אהבתו של לורקה לרפאל רודריגז ראפון, מזכיר התיאטרון האוניברסיטאי. אולם, מסמכים ותיעודים חשפו בשנת 2012 כי ההשראה האמיתית הייתה דווקא אהבתו לחואן רמירז דה לוקאס, נער בן 19 שאיתו תכנן להגר למקסיקו.[31][32] השראה נוספת לסונטות היו שיריו של הכומר והקדוש הנוצרי בן המאה ה-16, סאן חואן דה לה קרוז.[33] עם עליית הממשלה הימנית בספרד בשנת 1934, תקציב התיאטרון קוצץ במחצית, והופעתו האחרונה עלתה באפריל 1936.
לורקה בילה את תקופות הקיץ בין השנים 1926 ו-1936 בבית משפחתו בגרנדה - הוראטה דה סן ויסנטה, שם חיבר במלואן או בחלקן כמה מהיצירות הידועות ביותר שלו, וביניהן "ככלות חמש שנים" (בספרדית: Así que pasen cinco años) שכתב בשנת 1931, "הדיוואן של תמרית" (בספרדית: Diván del Tamarit) שכתב בשנת 1934 אך לא ראה אור בימי חייו ו"הקינה לאיגנסיוֹ סנצ'ס מחיאס" (בספרדית: Llanto por Ignacio Sánchez Mejías) שכתב בשנת 1935. לורקה שהה בהוראטה דה סן ויסנטה גם בימים שלפני מעצרו ורציחתו באוגוסט 1936.[34]
.jpg)
המתחים הפוליטיים והחברתיים בספרד התעצמו לאחר הירצחו של אחד מדוברי המונרכיסטים ומתנגדי החזית העממית הגדולים, חוזה קאלבו סוטלו, על ידי משמרות ההסתערות. הרוחות הרעות שנשבו במדינה סירבו לשכוך, ועתידה לא היה ברור. לורקה ידע שיהיה חשוד מיידי של הצד הפשיסטי-ימני במלחמת האזרחים המתגלעת בספרד בשל דעותיו הסוציאליסטיות המוצהרות, אך בכל זאת החליט לעזוב את מדריד לכיוון גרנדה, שם המצב היה כאוטי במיוחד.[33] המצב הפוליטי בגרנדה היה כה סוער, עד שלא מונה לה ראש עיר כבר מספר חודשים – אף לא אחד מתושביה או מהפוליטיקאים בספרד הסכים לקבל על עצמו את התפקיד. לאחר שגיסו של לורקה, מנואל פרננדז מונטסינוס, הסכים לקבל את התפקיד, הוא נרצח בתוך שבוע. באותו היום בו הוא נורה, ה-18 באוגוסט 1936, לורקה נעצר על ידי הפשיסטים.[35]
אף על פי שידע על הסכנה הטמונה לו בהישארותו בגרנדה בשל דעותיו ונטיותיו המיניות, החליט להישאר בעיר. לורקה נעצר כששהה מחוץ לביתו על ידי חיילים שהיו נאמנים לגנרל פרנקו והושם במעצר בבית העירייה.[36] לאחר מספר לא ברור של ימים שבהם שהה במעצר, יש המשערים שרק יום אחד, לורקה נלקח על ידי חיילי הפשיסטים "לבקר את גיסו", ראש העיר גרנדה, שנרצח זה מכבר – עובדה שאותה לורקה לא ידע. החיילים ככל הנראה לקחו אותו ברכבם, יחד עם עוד שלושה עצורים, לכביש שומם המחבר בין הכפרים ויזנר ואלפקר,[37] שניהם במחוז גרנדה, הוציאו אותם מהרכב, הכו אותם עד אובדן הכרה וירו בהם למוות.[38] הדוח המשטרתי מתקופת פרנקו, המתוארך ל-9 ביולי 1965, כ-29 שנים לאחר הרצח, מתאר את לורקה כסוציאליסט שהשתייך ללשכת אלהמברה של הבונים החופשיים ועסק בפעולות הומוסקסואליות וסוטות.[39][40][41]
ישנה מחלוקת משמעותית על הפרטים והמניעים לרציחתו של לורקה. הוצעו מניעים אישיים, שאינם פוליטיים. הביוגרף של לורקה טען שרוצחיו שוחחו בדבר נטיותיו המיניות, ושהיו להן חלק ברציחתו.[42] הסופר איאן גיבסון, שכתב ספר על מותו של לורקה, טוען שהרצח היה כחלק ממסע רצח המוני של הפשיסטים על מנת למחוק את התמיכה בחזית העממית המרקסיסטית.[43] הוא גם טוען שייתכן שהרצח התבצע כחלק מהסכסוך שהתרחש בין הקונפדרציה הספרדית של הימין האוטונומי לבין הפלנחה על השלטון בגרנדה. לאחר שאנשי הקונפדרציה גינו את פועלו של לורקה, החליטו בפלנחה להוציא את צו המעצר כנגדו, שאפילו שהה באותו הזמן אצל אחד ממנהיגיהם.
היו שטענו שלורקה לא תמך באף מחנה במלחמת האזרחים ושהיו לו חברים מכל המחנות. אולם, הסופר איאן גיבסון טען בספרו שלא כך היה הדבר[44] – הוא טען שלורקה חתם על המניפסט של העיתון הקומוניסטי הספרדי "עובדי העולם" (בספרדית: Mundo Obrero) והיה מתומכיה הפעילים של החזית העממית.[45] לורקה אף קרא את המניפסט במסיבה לכבוד חברו הטוב, המשורר רפאל אלברטי רק חצי שנה לפני מותו. מתנגדי קומוניסטים וסוציאליסטים רבים תמכו מאוד בלורקה או סייעו לו. בימים שלפני מעצרו, הוא התחבא בבית חברו שמכבר, האמן לואיס רוזלס, שהיה מראשי הפלנחה. על פי העדויות, רוזלס כמעט ונורה בידי המושל הפשיסטי של גרנדה בשל הסיוע ללורקה. המשורר גבריאל סלאיה כתב בספר זכרונותיו שלא אחת ראה את לורקה בחברת חברי הפלנחה, ושלורקה אף סעד בכל יום שישי עם מנהיג ומייסד הפלנחה שנרצח במלחמה, חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה.[46] ב-11 במרץ 1937, כשבעה חודשים לאחר הרצח, מאמר שהופיע בעיתונות הפשיסטית גינה את הרצח ודיבר בשבחו של לורקה.[47] ב-1940 הממשל ניסה לטייח את הרצח וטען כי "לורקה נהרג בחודש אוגוסט 1936 כתוצאה מפצעי מלחמה". עד היום לא ידוע בדיוק היכן לורקה קבור, או מי היו רוצחיו. סרט דוקומנטרי שנעשה ב-2006 מעלה את האפשרות שגם למשפחתו הייתה יד בדבר.[48]
משטרו הפשיסטי של פרנסיסקו פרנקו הטיל איסור כבד על הצגה או התייחסות לעבודותיו של לורקה, שלא הוסר עד שנת 1953, כשאושר להוציא לאור סדרת כל כתבי מצונזרת של יצירותיו. בעקבות ההיתר, הצליחו בתיאטראות ספרד להעלות באישור את המחזות "ירמה", "חתונה אדומה" ו"בית ברנרדה אלבה" מחדש. אולם, לא היה ניתן לשוחח על לורקה בפומבי, לנסות לברר על גורלו, או להציג את עבודותיו בבתי ספר או מקומות ציבוריים. גרסת כל כתבי שהוצאה לא כללה שירים וכתבים שכללו מוטיבים הומו-ארוטיים או סוציאליסטיים כדוגמת "סונטות האהבה החשוכה", שפורסמו רק ב-1984, לאחר נפילת משטרו של פרנקו. רק לאחר מותו של פרנקו וחזרתו לשלטון של בית המלוכה הספרדי בראשות חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד, היה ניתן לדבר באופן פומבי על חייו ועל מותו של פדריקו גארסיה לורקה. השיח התעצם בשל הסכמתה של משפחתו לפרסם את כתביו שלא פורסמו עד אותה השנה.
ב-2008 פתח שופט ספרדי בחקירה בנוגע למותו של לורקה. משפחתו של לורקה הסירה את התנגדותה לחפירות באתר הקבורה האפשרי שליד העיירה אלפקר, אך שום שרידי אדם לא נמצאו בו.[49][50] החקירה נזנחה בסופו של דבר. חקירת המשך נפתחה בשנת 2016, אך ללא ממצאים נוספים.[51] בשלהי אוקטובר 2009 קבוצת ארכאולוגים והיסטוריונים מאוניברסיטת גרנדה החלו בחפירות מחוץ לכפר אלפקר.[52] האתר זוהה שלושה עשורים קודם לכן עד ידי אדם שטען שעזר לחפור את קברו של לורקה.[53] הסברה הרווחת היא שלורקה קבור יחד עם שלושת האנשים איתם נרצח, בדרך ההררית והמתעקלת שבין הכפרים וינזר ואלפקר.[54]
החפירות החלו תחילה לבקשת משפחתו של אחד הקורבנות האחרים, ולאחר התנגדות ארוכת שנים, משפחת לורקה הסכימה לחיפושים בשנית.[55] באוקטובר 2009, פרנסיסקו אספינולה, דובר משרד המשפטים של ממשלת אנדלוסיה, טען ש"לאחר שנים רבות של ציפייה, גופתו של לורקה תוצא מקברה בשבועות הקרובים".[56] קרוביו של לורקה אף אמרו שיסכימו לתת דגימת DNA על מנת לזהות את שרידיו.[55] בשלהי נובמבר 2009, לאחר שבועיים של חפירות באתר המשוער, חומרים אורגניים התגלו באתר, וזוהו ככל הנראה כעצמות אדם. השרידים נלקחו לבדיקה באוניברסיטת גרנדה.[57] אולם, החל מאמצע דצמבר החלו לעלות קולות צוננים ממשרד המשפטים של אנדלוסיה באשר למציאתו של לורקה,[58] ושרת המשפטים אמרה כי "לא נמצאה עצם, פריט לבוש או תרמיל אחד הקשורים ללורקה".[59] היא הוסיפה כי האדמה באתר הייתה בעומק של 40 ס"מ בלבד, שאינם עמוקים מספיק לקבר אדם.[60] החפירות הכושלות עלו לממשלת אנדלוסיה כ-70,000 אירו.[61]
בינואר 2012 היסטוריון מקומי בשם מיגל קבלרו פרז, מחבר הספר "13 השעות האחרונות של לורקה",[62] ביקש אישור לחפירות באזור הממוקם כחצי קילומטר מהאתר הישן, שם הוא מאמין כי לורקה באמת קבור.[63] בשנת 2016 טען סטיבן רוברטס, פרופסור חבר במחלקה לספרות ספרדית באוניברסיטת נוטינגהאם, ששרידיו של לורקה נמצאים בבאר שבכפר אלפקר.[64] שתי הטענות לא נמצאו מבוססות.
בגרנדה, עיר הולדתו, הוכרז "פארק פדריקו גארסיה לורקה" לזכרו, והוא כולל את בית הקיץ של משפחת לורקה - הוארטה דה סן ויסנטה, שנפתח כמוזיאון בשנת 1995. גודל הפארק כ-20 דונם והוא כולל את בית הקיץ, עבודות אמנות של לורקה והריהוט והמבנה המקורי של האחוזה.[65] ישנו פסל של לורקה ב"שדרות החוקה" (בספרדית: Avenida de la Constitución) שבעיר, ונבנה מרכז תרבות שנושא את שמו במרכז העיר, והוא עתיד לעזור לשמר ולהפיץ את מורשתו.
פארק נוסף שנושא את שמו ממוקם בפאתי הכפר אלפקר, במקום המשוער בו נרצח לורקה, ובו בוצעו חפירות שנכשלו לחיפוש גופתו בשנת 2009. בקרבת עץ הזית, שתחתיו, על פי העדויות, לורקה קבור, ישנו גלעד לזכרו ולזכר כל הקורבנות שנפלו במלחמת האזרחים של ספרד. כל שנה, ביום השנה למותו, מונחים פרחים רבים בגלעד ונערך טקס הנצחה שבמסגרתו משמיעים מהמוזיקה שלו ומקריאים מכתביו. ב-17 באוגוסט 2011, לציון יום השנה ה-75 לרציחתו, נערך טקס להנצחת חייו ומורשתו, במסגרתו הגיעו מאות אנשים לאתר, ונערכו ריקודי פלמנקו, הושמעו שירים והוקראו שירה ופרוזה של לורקה. בעמק ויזנר (בספרדית: Barranco de Viznar), שבין ויזנר לאלפקר, ישנו גלעד נוסף המוקדש ללורקה ועליו חרוטות המילים "כולנו היינו לורקה" (בספרדית: Lorca eran todos). בעמק ויזנר ישנם קברי אחים רבים מתקופת מלחמת האזרחים ויש המעריכים כי לורקה קבור באחד מקברים אלו.
ישנו פסל של לורקה בכיכר סנטה אנה שבמרכז מדריד, ליד פוארטה דל סול. הפילוסוף הפוליטי דייוויד קרוקר טוען בספרו ש"הפסל עודנו זכר לסכסוכי העבר: בכל יום מגיע מישהו מהשמאל ומניח צעיף אדום על צוואר הפסל, ומישהו מהימין מגיע מאוחר יותר על מנת להסיר אותו".[66] "קרן פדריקו גארסיה לורקה", שמנוהלת על ידי אחייניתו, לאורה גארסיה לורקה, משמרת ומפיצה את מורשתו, ובנתה את המרכז לזכר לורקה במדריד. משפחת לורקה הפקידה בידי הקרן את כל המסמכים בנוגע לפדריקו והיא מופקדת על שמירתם.[67]
במלון קסטלאר שבבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, בו לורקה השתכן במשך שישה חודשים בשנת 1933, שימרו את החדר בו התגורר והפכו אותו לאתר עלייה לרגל למעריציו, ובו כתבים וציורים מקוריים שלו.
סופרים ומשוררים רבים מרחבי העולם כתבו שירים שונים לזכרו ובהשראתו של לורקה, וביניהם – המשורר האמריקאי אלן גינסברג בשירו סופרמרקט בקליפורניה ("A Supermarket in California"), המשורר הספרדי לואיס סרונדה בשירו "A un poeta muerto", המשורר ההונגרי מיקלוש רדנוטי בשירו "Federico García Lorca",[68] המשורר הספרדי אנטוניו מצ'אדו בשירו "El Crimen Fue en Granada", המשורר היווני אודיסאוס אליטיס שתרגם חלק מ"רומנסרו צועני" לספרו, המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה בשיריו "Ode to Federico García Lorca" ו-"Eulogy For Federico García Lorca", המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו בשירו "When they murdered Lorca" ("Когда убили") והסופרת האמריקאית ניקול קראוס, שמזכירה את לורקה בספרה "Great House".
מוזיקאים ומלחינים רבים בעולם הקדישו ללורקה את יצירותיהם, כתבו אותן בהשראתו או הלחינו את יצירותיו, וביניהם - המלחין הצרפתי פרנסיס פולנק, זמרי הפלמנקו הספרדיים קאמארון דה לה איסלה ופאקו דה לוסיה, המלחין המקסיקני סילבסטרה רוולטס,[69] המלחינים האיטלקים מריו קסטלנואובו-טדסקו ולואיג'י נונו, המלחין האמריקאי ג'ורג' קראם, המלחין הפיני אינויוהני ראוטווארה, להקות הפאנק רוק הבריטיות הפוגס והקלאש, המלחין הרוסי דמיטרי שוסטקוביץ', הזמרים האמריקאים ג'ואן באאז, לאונרד כהן[70][71] וטים באקלי, המלחינים היוונים מיקיס תאודוראקיס[72][73] ואודיסאוס אליטיס והלהקה הפורטוגזית מדרדאוש.
לאורך השנים הועלו הצגות תיאטרון, סרטים ותוכניות טלוויזיה רבות הנוגעות לחייו וליצירתו של לורקה או לאופן מותו. בשנת 1976 יצא הסרט "פדריקו גארסיה לורקה: רצח בגרנדה" שבוים ונערך על ידי הבמאי הספרדי הומברטו לופז אי גוארה.[74] המחזאי הקובני נילו קרוז כתב את הדרמה הסוריאליסטית "לורקה בשמלה ירוקה" על חייו ומותו של לורקה ותיאר את חייו שאחרי המוות, וכן במחזה שלו "היפה והאב" מוצג לורקה כאחת הדמויות הראשיות.[75] המחזאי הבריטי פיטר סטרוג'ן כתב את המחזה "רוחו של פדריקו גארסיה לורקה שיכולה לשמש גם כשולחן" על חייו ומותו של לורקה. בשנת 1981, ביים קרלוס סאורה סרט המבוסס על מחזהו של לורקה "חתונת הדמים". רשת הטלוויזיה הספרדית Televisión Española הוציאה מיני סדרה באורך שש שעות על חייו של לורקה בשנת 1987. בשנת 1997 יצא סרט בשם "היעלמותו של גארסיה לורקה" שמבוסס על הביוגרפיה שלו אותה כתב איאן גיבסון. בסרט חיים בהקיץ שיצא בשנת 2001, משתמש המדבב טימוטי לביץ' באחד משיריו של לורקה. התסריטאי הבריטי פיליפה גוסלט כתב את הסרט "פיסות עפר" בכיכובם של רוברט פטינסון ומתיו מקנולטי בהשראת חברותם של לורקה, סלבדור דאלי ולואיס בוניואל בשנות ה-20 וה-30.[76] המחזאי האמריקאי מייקל ברדפורד כתב את המחזה "זיתים ודם", שעלה לבמות בשנת 2012 והתמקד בחייו של אחד מרוצחיו לכאורה של לורקה.
לורקה התפרסם בזכות "רומנסרו צועני" (מדריד 1928), "שירת הזמר העמוק" (מדריד 1931) ו"קינה על איגנסיו סנצ'ס מחיאס" (מדריד 1935). שירי הספרים הללו מתאפיינים באווירה דוקרת של מיתוס פרימיטיבי ופרטי, אפל, והם ניחנים במקצב מיוחד. ספריו האחרים, "משורר בניו יורק" (פורסם ב-1940) ו"דיוואן התמרית" (ראה אור בניו יורק ב-1940, לאחר מותו של המשורר) מתאפיינים בסוריאליזם ובכפל משמעות. בשנת 2002 התפרסם בהוצאת כרמל ובתרגום רמי סערי הספר "המשורר אומר את האמת", הכולל שש מתוך יצירותיו החשובות ביותר של לורקה, כולן פרי כתיבתו במהלך תשע שנות חייו האחרונות: "שירים בפרוזה", "ארץ וירח", "דיוואן התמרית", "שישה שירים גלגיים", "קינה על איגנאסיו סאנצ'ס מחיאס" ו"סונטות של האהבה החשוכה". קבצים אלה יוצרים תמונה ממצה, המשקפת את כתיבתו השירית הבוגרת של משורר שהשכיל להתמודד באומץ עם מיניותו ההומוסקסואלית, עם החברה שבה חי ועם הפער העצום בין מאווייו ובין המציאות.
כיליד אנדלוסיה הושפע לורקה מתרבות הפלמנקו שבאזור. הוא נהג לאסוף שירי פלמנקו עממים והביא כמה מהם יחד ב"אוסף של שירים פופולריים מוקדמים". לורקה אף הקליט את עצמו שר שירי פלמנקו על הפסנתר ב-1931. במשך השנים נוהגים אמני פלמנקו רבים כמו פאקו דה לוסיה, קאמארון דה לה איסלה ואנריקו מורנטה לבצע שירים של לורקה תוך אינטרפרטציה אישית שלהם.[77]
ממחזותיו: "מריאנה פינדה" (חובר ב-1919–1920, הופק לראשונה ב-1920) – מחזה חברתי-רומנטי, "הסנדלרית המופלאה", מחזה בעל יסודות קומיים. הטרגדיות "חתונת הדמים" (חובר ב-1932, הופקה לראשונה במדריד 1933), "ירמה" (חובר והופק לראשונה ב-1934), "בית ברנרדה אלבה" (חובר ב-1936, הופק לראשונה ב-1945) עשירים בכוחות אפלים הקשורים עם היסודות אדמה, מוות, מים, ירח, פוריות. בשני הראשונים פיוט, אווירה פולחנית ובאחרון ביקורת חברתית ויסודות פרוזאיים. לורקה היה בעל חוש לחדשנות ולאפקטים בימתיים ומחזותיו התריסו נגד מוסכמות חברתיות.
יצירות נוספות שלו הן "שושנה וסכין", "ככלות חמש שנים" (חובר ב-1931, הופק לראשונה ב-1945), "טרגיקומדיה של דון כריסטובל וסניוריטה רוסיטה" (שהועלה בישראל בשנות התשעים במסגרת "התיאטרון לילדים ולנוער" בשם "כריסטובל הנבל וסניוריטה רוסיטה"), "משחק הדואנדה ותורתו", "דוניה רוסיטה הרווקה" ו"שפת הפרחים".
לורקה הלחין בעצמו כמה משיריו, בהם המחזור "שירים ספרדיים עתיקים", אותו הלחין עם פרננדו טורינה.
שירו של מיכה שטרית "מקצב של שחורים בקובה" – מהדיסק "סנטיאגו דה קובה" הוא שיר של פדריקו לורקה שתורגם בידי רמי סערי. מחווה לשיר אחר משיריו המהורהרים של לורקה, "ירוק ירוק אהבתיך", עשה הסופר והמשורר פנחס שדה (תחת שם העט ש. פנחס), שכלל אותו בספרו "הגנב", ובו מבצע את השיר זמר יליד ספרד המגיע להופעות בישראל. לאונרד כהן, שהכיר תמיד בהשפעתו, הלחין ועיבד את אחד משירי האהבה המרגשים ביותר שלו – "קח/י את הוואלס הזה".
| הצגה | תיאטרון | במאי | מתרגם | מעצב תפאורה | מעצב תלבושות | מעצב תאורה | מלחין מוזיקה | שנת הפקה |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חתונת דמים - "הלוואי שהיית אישה" | אי"ב - ארגון יוצרים עצמאיים בתיאטרון | עירא אבנרי | טל ניצן | דינה קונסון | דינה קונסון | מירב בן-דוד | 2019 | |
| ירמה | תיאטרון אנסמבל הרצליה | אופירה הניג | שמעון בוזגלו | מרים גורצקי | מרים גורצקי | ג'קי שמש | יהודה פוליקר | 2008 |
| ירמה | תיאטרון נוצר | דלית מילשטיין | אבישי מילשטיין | יפעת מזרחי | מיכל לאור | ג'ודי קופרמן | בועז ברקת | 2002 |
| דון פרלימפלין ואהבתו לבליסה בגן ביתו | תיאטרון החאן | יוסי יזרעאלי | רוני תורן | עפרה קונפינו | רוני כהן | 2002 | ||
| דוניה רוסיטה הרווקה | תיאטרון הקאמרי | דוד מוכתר-סמוראי | שמעון בוזגלו | היינץ האוזר | אורטה איקר | פליס רוס | ווילפריד וובר | 2001 |
| בית ברנרדה אלבה | הבימה | אילן רונן | רבקה משולח | רות דר | רות דר | פליס רוס | יוסי בן נון | 2001 |
| ירמה | הבימה | מיכל פורת | רנה ליטוין | פרידה קלפהולץ אברהמי | פרידה קלפהולץ אברהמי | נתן פנטורין | יוסי בן נון | 1991 |
| חתונת הדמים | הבימה | חנן שניר | רפאל אליעז | רוני תורן | רוני תורן | נתן פנטורין | קרלוס מירנדה | 1990 |
| קריסטובל הנבל וסניוריטה רוזיטה | תיאטרון אורנה פורת | ישראל גוריון | רינה ליטוין | לידיה פינקוס גני | לידיה פינקוס גני | שלמה יידוב | שולי זיו | 1990-1989 |
| בית ברנרדה אלבה | הקאמרי | נוריה אספרט | רבקה משולח | אציו פריג'ריו | פרנקה סקוארצ'אפינו | אבי צברי | 1988 | |
| חתונת הדמים | הבימה | ויקטור גארסיה | רפאל אליעז | ויקטור גארסיה, אלי סיני | אלי סיני | 1980 | ||
| בית ברנרדה אלבה | תיאטרון באר שבע | יורם פאלק | מרים גורצקי | 1976 | ||||
| דון פרלימפלין ואשת הסנדלר הנפלאה | הקאמרי | דן קידר | רפאל אליעז | אווה הגדיש | יוחנן זראי | 1958 | ||
| ירמה | הקאמרי | שמואל בונים | רפאל אליעז | יגאל תומרקין | גארי ברתיני | 1957 |
פדריקו גארסיה לורקה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
פדריקו גארסיה לורקה, באתר AllMovie (באנגלית)
פדריקו גארסיה לורקה, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית).svg){kind=logo}
פדריקו גארסיה לורקה, באתר MusicBrainz (באנגלית)
פדריקו גארסיה לורקה, באתר Discogs (באנגלית)
אביבה קרינסקי, מסע לגרנדה של לורקה, במלאות 80 שנה להירצחו, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2016מכּתביו:
שֵׁשׁ גָסֶלוֹת, מספרדית: [78]דורי מנור, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2017 "מת מאהבה", שיר מתוך "רומנסרו צועני", תירגם רמי סערי, באתר הארץ, 5 ביוני 2018 רנה ליטוין, רמי סערי ודורי מנור, סונטה על זר ורדים, שלושה תרגומים, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2022Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
