Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"יֶרְמַה" (מספרדית: Yerma) הוא מחזה מאת המחזאי הספרדי פדריקו גארסיה לורקה, שנכתב והוצג לראשונה בשנת 1934. ירמה (פירוש המילה בספרדית: "עקרה") הוא שמה של גיבורת המחזה, הסובלת מעקרות. לורקה תיאר את המחזה כ"פואמה טראגית".
 | |
| כתיבה |
פדריקו גארסיה לורקה  |
|---|---|
| סוגה |
טרגדיה |
| הצגת בכורה |
1934 |
| שפה |
ספרדית |
  | |
המחזה עוסק בחייה של ירמה, אישה עקרה הנשואה לחקלאי בשם חואן ומתגוררת בכפר בספרד. ירמה נמסרה לנישואין לחואן על ידי אביה, רועה צאן. זקנה שואלת אותה על רגשותיה: "את רועדת כשהוא מתקרב אלייך? את מרגישה כמו בחלום כשהוא מקרב את השפתיים שלו לשלך? תגידי לי." וירמה עונה "לא, אף פעם לא הרגשתי ככה."[1] היא זוכרת את הרגשות המסעירים שעורר בה בנעוריה ויקטור, חקלאי בן הכפר, אך אינה פוגעת במחויבותה לבעלה.
תשוקתה לילד הולכת וגוברת, עד שהיא הופכת לאובססיה הממלאת את כל ישותה. "אישה מהכפר, שאין לה ילדים, מיותרת כמו ערימת קוצים, היא אישה מקוללת!"[1], אומרת ירמה. תשוקתה ויאושה מודרכים על ידי הנורמות בסביבתה. אל מול תשוקתה של ירמה ניצב בעלה, שאינו משתוקק לילד, ומשקיע את עיקר מרצו במשק החקלאי שלו. רכילויות הנשמעות בכפר אודות התנהגותה של ירמה טורדות את מנוחתו של חואן, החרד לכבוד המשפחה ("לכל משפחה יש את הכבוד שלה, וכבוד זה מטען יקר שכולם צריכים לשמור עליו"[1]). דבריה של ירמה לפיהם הרכילויות חסרות בסיס אינם מרגיעים אותו. ירמה משוחחת על מצוקתה עם חברותיה, אלה שזכו לילד ואלה שלא זכו לו, ונועצת בזקנה, שבחוכמת החיים שלה היא מקווה להיעזר.
בניסיונותיה להרות היא עולה לרגל למנזר שלו סגולות פריון. בעימות עם חואן, המגיע אף הוא למקום, שבו מתברר לירמה שלחואן אין עניין בילד, היא חונקת אותו למוות. לאחר מכן היא אומרת את מילות הסיום של המחזה:
מיובשת. מיובשת, אבל בטוחה בזה. עכשיו זה ברור. ולבדי. אני אישן בלי להתעורר פתאום כדי לבדוק אם הדם שלי מבשר לי על דם אחר, חדש. הגוף שלי יבש לתמיד! מה אתם רוצים לדעת? אל תתקרבו אליי, אני הרגתי את הבן שלי. אני בעצמי הרגתי את הבן שלי!
— פדריקו גארסיה לורקה, ירמה, תרגם שמעון בוזגלו, הוצאת אור-עם, 2008
שמואל בונים, שביים את ההצגה בתיאטרון הקאמרי בשנת 1957, מוצא בעלילתו יותר מאשר את סוגיית העקרות: "שתי דמויות תחת קורת גג אחת, והן אינן מבינות אשה לנפש רעותה. קונפליקט נוסף קיים בנפשה של ירמה עצמה: היא אינה מסוגלת להשבית את הלהט שבגופה, אך מצד שני רגש הכבוד העצמי שבה אינו מרשה לה לבגוד בבעלה".[2]
חואן מביע עמדות מובהקות של שוביניזם גברי, למשל באומרו לירמה: "אני צריך לאלץ אותך לעשות מה שאני רוצה, לנעול אותך, כי זה מה שבעל צריך לעשות". מוקדם יותר בשיחה זו אומר חואן: "לכל גבר יש את החיים שלו", ועל כך עונה ירמה: "ולכל אישה את החיים שלה". לעומת תגובה פמיניסטית זו, שונה תגובתה של ירמה בהמשך השיחה. חואן אומר: את יודעת מה הסדר שלי? הכבשים - בדיר, הנשים - בבית". ירמה מסכימה עם העיקרון, ועונה "נכון. הנשים בבית. כל עוד הבית לא קבר!"[3]
על המחזה בבימויה של אופירה הניג כתב צבי גורן:
עזרא זוסמן הסביר את מהותה של סצנת הסיום:
"ירמה" הועלה פעמים רבות על בימת התיאטרון בישראל. המחזה תורגם לעברית בידי רפאל אליעז. בשנת 1986 תורגם לעברית בידי רנה ליטוין, ובשנת 2009 תורגם לעברית בידי שמעון בוזגלו.
הפקות "ירמה" בתיאטרון הישראלי (רשימה חלקית):
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
