Loading AI tools
ראש ישיבה, פילוסוף דתי, מראשי הציונות הדתית ותנועת המזרחי, וממנהיגיה הרוחניים של היהדות האורתודוקסית בארצות הברית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (מכונה הגרי"ד ועוד; י"ב באדר ה'תרס"ג, 11 במרץ 1903 - י"ח בניסן ה'תשנ"ג, 8 באפריל 1993) היה רב, ראש ישיבה, פילוסוף דתי, מראשי הציונות הדתית ותנועת המזרחי, וממנהיגיה הרוחניים של היהדות האורתודוקסית בארצות הברית.
לידה |
11 במרץ 1903 י"ב באדר ה'תרס"ג פרוז'ני, בלארוס |
---|---|
פטירה |
8 באפריל 1993 (בגיל 90) י"ח בניסן ה'תשנ"ג בוסטון, ארצות הברית |
מדינה | גרמניה |
השכלה | אוניברסיטת הומבולדט של ברלין |
תקופת הפעילות | ? – 9 באפריל 1993 |
השתייכות | יהדות אורתודוקסית, ציונות דתית |
תחומי עיסוק | גמרא, תשובה, אקזיסטנציאליזם, פילוסופיה יהודית |
מעסיק | ישיבה יוניברסיטי |
תפקידים נוספים | ראש ישיבה |
רבותיו | הרבנים חיים סולובייצ'יק, חיים הלר, משה סולובייצ'יק |
תלמידיו | ראו תלמידיו |
חיבוריו | ראו ספריו |
בן או בת זוג | טוניה סולובייצ'יק |
אב | משה סולובייצ'יק |
אם | פסיה פיינשטיין |
צאצאים |
טובה ליכטנשטיין חיים סולובייצ'יק (היסטוריון) אסתר רוזנברג |
נולד בפרוז'ני (כיום בבלארוס), בי"ב באדר ה'תרס"ג (1903), לרב משה סולובייצ'יק, בנו של רבי חיים מבריסק ולאשתו, הרבנית פסיה. הוא נקרא על שם אבי סבו, בעל "בית הלוי". מצד אימו היה נכדו של רבי אליהו פיינשטיין, רבה של פרוז'ני, ומחבר הספר "הליכות אליהו".[1]
בין השנים 1913–1920 גדל בעיירה חסלביץ', שהייתה בה קהילת חסידי חב"ד גדולה ובה שימש אביו כרב העיירה.[2] בתקופה זו החל אביו ללמדו באופן אישי, לאחר שמלמדו, שהיה חסיד חב"ד, הרבה ללמד אותו את ספר התניא והזניח את לימודי הגמרא. השינוי אירע לאחר שאמו הבחינה שבנה איננו מתקדם בלימודו, וקבלה על כך לחמיה. מפירות לימוד משותף זה יצא הספר 'חידושי הגר"מ והגרי"ד על סדר קדשים'.[3] בשנת בר המצווה שלו שלח לסבו, ר' חיים מבריסק, מחברת עם חידושי תורה שחידש, שהתרשם מאוד מחידושיו וצפה לו עתיד מזהיר.[4] הגרי"ד התייחס לאביו כמורו היחיד, וב-1960 כתב עליו כך: "כל ידידי... יודעים, שהיה לי רב מובהק, אבא מרי ז"ל. הרבה תורה למדתי מפיו. עדיין אני ניזון מתורתו...".[5]
הגרי"ד לא למד בצעירותו לימודי חול פורמליים, אך קרא בעקבות אמו את ספריהם של המשכילים אלכסנדר פושקין, חיים נחמן ביאליק, הנריק איבסן ואחרים. השפעת הספרות על כתביו ניכרת לא רק בסגנונם הלירי של כתביו המחשבתיים, אלא גם בציטוטים והפניות ספרותיים, בהם משתמש רבות.[6]
בסוף שנות העשרה שלו רכש בצורה מרוכזת השכלה ברמת גימנסיה ובגיל 22 החל ללמוד באוניברסיטת ברלין. לפי עדותו, שהשתמרה בתיקו האישי בברלין, למד עוד קודם לכן באוניברסיטת ורשה. באוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין למד פילוסופיה, מתמטיקה, פיזיקה ופסיכולוגיה (לפי עדות גיסו פרופ' הנרי ליסמן). אולם, בעיקר למד פילוסופיה, תוך התמקדות בניאו קאנטיאניזם, וב-1932 קיבל את הדוקטורט, שאותו כתב על משנתו של הפילוסוף היהודי-הגרמני הרמן כהן.[7] שנה אחת למד גם בבית המדרש לרבנים בברלין, ובו התוודע לשיטת "תורה עם דרך ארץ" של הרש"ר הירש. הוא פיתח יחס חם לראש הסמינר, הרב יחיאל יעקב ויינברג, בעל שו"ת "שרידי אש". הגרי"ד גם התקרב לרב חיים הלר, בו ראה את אחד מרבותיו המובהקים.[8]
ב-1931 נישא לטוניה לוויט ילידת וילנא, בעצמה בעלת תואר ד"ר מאוניברסיטת ינה, אותה פגש כאשר שהתה למשך כמה חודשים בברלין.[9] ב-1932 היגר הזוג לארצות הברית, וזמן קצר לאחר מכן מונה לרב הקהילה האורתודוקסית בבוסטון, תפקיד בו המשיך גם במהלך כהונתו כראש ישיבה בישיבת רבינו יצחק אלחנן.[10] כרב הקהילה בבוסטון הוא דאג לתחומים השונים בחיי הקהילה: פסיקה, עריכת חופות ולוויות ושאר תפקידי רב קהילה. יחד עם אשתו הקים הרב בית ספר יהודי ראשון בניו אינגלנד - "ישיבת רמב"ם" ("Maimonides") הקיים עד היום. הגרי"ד ואשתו דאגו לבית הספר הן במישור הפיננסי והן במישור החינוכי. הגרי"ד העביר שיעורי תלמוד וחומש שהיו מיועדים לכלל האוכלוסייה ורבים פקדו אותם.[11] בתפקידו זה נתקל בנושאים הדתיים הבוערים של אותה תקופה, כגון הכשרות, כמו גם בבורות הדתית של יהודי אמריקה.[דרוש מקור]
בשנת 1935 ביקר בארץ ישראל, נפגש עם הרב קוק, והעביר שיעור בישיבת מרכז הרב שאליו הגיעו ותיקי ישיבת וולוז'ין ואפילו תלמידים מישיבת חברון. הרב משה צבי נריה תיאר שיעור זה: "זכרה של וולוז'ין קם וניצב לנגד עינינו במלוא יפעתו והודו... ברחבות, בביטחון, התחיל את קושיותיו על הגמרא, על הרמב"ם... אכן 'בית הלוי' לא אכזב". בעת מסע זה היה הרב מועמד להיות רבה הראשי של תל אביב, אך לבסוף נבחר הרב משה אביגדור עמיאל, שהיה אחד האידאולוגים של הציונות הדתית. היה זה ביקורו היחיד של הגרי"ד בישראל, ובשנת 1960 אף סירב להתמודד על משרת הרב הראשי לישראל.[12] בשנת 1939 הקים בבוסטון ישיבה שנקראה 'היכל רבינו חיים הלוי', על שם סבו. בשנת 1940 סופחה ישיבה זו לישיבת רבינו יצחק אלחנן.[13]
לאחר פטירת אביו, הרב משה סולובייצ'יק, בג' שבט תש"א (1941), ירש את מקומו בראשות ישיבת רבי יצחק אלחנן, בתמיכתו של רבי יוסף יצחק שניאורסון, הרבי מלובביץ',[14] למרות התנגדות כמה גורמים.[דרוש מקור] בישיבה יוניברסיטי, שבה העביר שיעורים במשך למעלה מארבעים שנה וכיהן גם כפרופסור להגות יהודית, הפך למנהיג רוחני של יהודים רבים בארצות הברית, ורבים מרבניה היו תלמידיו. הרב היה ער לשינויים שחלו בחברה היהודית ובשנת 1960 שינה את שפת הרצאותיו ושיעוריו מיידיש לאנגלית.
היה פעיל מאוד ב'הסתדרות הרבנים של אמריקה' (ה-RCA) וב-1953 נתמנה לוועדת ההלכה שלה.
בתחילה, היה חבר ב"אגודת ישראל דאמריקה", ואף נתמנה ליו"ר הוועד הפועל הארצי ולחבר מועצת גדולי התורה של אמריקה. אף על פי שפרש אחר כך, עדיין שמר על קשרים טובים עם הארגון ותמך ברשת "החינוך העצמאי" בישראל. ב-1956 קיבל את הזמנתו של הרב אהרון קוטלר, ראש ישיבת לייקווד, והדמות המרכזית ביהדות החרדית בארצות הברית, לשאת את הדרשה המרכזית בסעודה החגיגית לכבוד "החינוך העצמאי".
לאחר השואה והקמת מדינת ישראל, הצטרף לתנועת המזרחי בהשפעת דוד סבתו הרב מאיר בר-אילן, והיה עד לפטירתו "נשיא לשם כבוד" בתנועה. ביום העצמאות תשט"ז (1956), בזמן המתיחות שלפני מבצע סיני, נשא הרב נאום ציוני, שנקרא אחר כך "קול דודי דופק" והפך לאחד הטקסטים המכוננים של הציונות הדתית. הרב סולובייצ'יק קרא בנאום זה לשים לב לנס המדיני ולנס הצבאי שהתחוללו עם הקמת המדינה, וכן לתרומותיה של המדינה לקיום היהודי ולזהות היהודית. את כל אלו כינה "דפיקותיו" של האל על דלתנו, וקרא להודות לו על הטובה, ולא להחמיץ את השעה. את הצטרפותו לתנועה הסביר בדרשותיו המפורסמות ("חמש דרשות"), בכך שהשווה בין ה"מזרחי" ליוסף שסלל את הדרך לחיי ישראל במצב החדש שפגשו במצרים. הוא עודד את הציונות הדתית להדגיש את החינוך ולא חקיקה דתית.
בשנת 1958 ייצג הרב סולובייצ'יק את הקהילה היהודית ב"ועדה המייעצת לשחיטה הומנית" ובעקבות אישור לשני מכשירים חדשניים צומצמה מאוד התנגדותם של ארגוני "צער בעלי חיים" לשחיטה היהודית.[15]
בשנת 1959 התמודד הגרי"ד עם מחלת הסרטן שתקפה אותו. בשנה זו צפה גם אפשרות למינוי לרב הראשי האשכנזי למדינת ישראל, ואף ששקל זאת סירב בסופו של דבר. בראיונות ומכתבים שונים נימק זאת הגרי"ד בחוסר רצונו להתנתק משדה החינוך, שבו ראה את מרכז חייו, ובמעמדה של הרבנות הראשית ככפופה לגופים פוליטיים, דבר שבו ראה פגיעה באוטונומיה המוחלטת שצריכה להיות לרבנות בכלל.[12] במכתבים והתבטאויות שלו בעניין זה הוא מתייחס גם לסוגיה אישית שאת טבעה הוא איננו מפרש,[16] וייתכן כי מדובר על מחלתו.[דרוש מקור]
בהדרגה הפך הרב למנהיגה הבלעדי של "האורתודוקסיה המודרנית" והמונים באו להרצאותיו והושפעו ממנו. אלפים היו באים לשיעורו השנתי ביום השנה למות אביו, שיעור שנמשך 4–5 שעות רצופות. למרות זאת, הוא לא הרגיש בנוח בתוך האורתודוקסיה המודרנית, ואמר שהיא "קצוצת כנפיים להגביה עוף ונטולת השורשים לחבור לעומק החוויה הדתית"[דרוש מקור]. עמדותיו, בעיקר עמידתו בראשות ישיבה יוניברסיטי, עוררה הסתייגות בקרב חוגי אגודת ישראל בארצות הברית, שראשיה התנגדו ללימודי חול בישיבות ולגישתו כלפי המודרנה בכלל. ב-1962, בעת הלווייתו של הרב אהרן קוטלר, מנעו ממנו המארגנים לשאת הספד.[17] הגרי"ד שמר על קשרים הדוקים עם רבי מנחם מנדל שניאורסון (האדמו"ר האחרון של חב"ד), שהיכרות ארוכת-שנים הייתה ביניהם מאז למדו יחד בברלין.[18] הוא השתתף בהתוועדויות של הרבי ושניהם לא הסתירו את הערכתם ההדדית.
הרב סולובייצ'יק נפטר בערב שבת חול המועד פסח, י"ח בניסן ה'תשנ"ג (8 באפריל 1993). את מקומו כראש ישיבה מילא אחיו, הרב אהרן סולובייצ'יק משיקגו.
הרב סולובייצ'יק העיד על עצמו כי היה פרפקציוניסט קיצוני[דרוש מקור], ולכן כתב בעצמו רק שלוש מסות ארוכות, שיצאו לאור בשני ספרים: "איש ההלכה -גלוי ונסתר" (1944) ו"איש האמונה הבודד" (1965). בשנותיו האחרונות יצאו עוד ספרים של סיכומים משיעוריו, אך רבים מכתביו פורסמו רק לאחר מותו, בהתבסס על הרצאות וכתבי יד שהכין לקראתן. בכתביו יש איכות פיוטית והוא מרבה להשתמש בשלל מושגים פילוסופיים מקצועיים. בהגותו הוא מבאר בשפה מודרנית את משמעותו של קיום יהודי המבוסס על חיי הלכה ועל לימוד תורה מסורתי, תוך שימוש במודלים פילוסופיים נאו-קאנטיאניים (בתחילת דרכו) ואקזיסטנציאליסטיים (בשנותיו המאוחרות יותר). תפישת העולם הדתית שלו מדגישה מתח דיאלקטי ולא שלווה הרמונית, ומתארת את חייו של היהודי שומר המצוות כחיים המלאים במתח רוחני מתמיד.
בתפקיד ראש ועד ההלכה של ה-RCA השפיע רבות לכיוונים שונים. למשל פסק שעדיף לא לשמוע תקיעה בשופר בראש השנה מאשר לשמוע בבית כנסת שישיבתו מעורבת בין גברים לנשים. לעומת זאת, בניגוד לרבנים אחרים הנחה את הארגון שלא לנתק את הקשרים עם הקבוצות הלא אורתודוקסיות במה שכינה "ענייני חוץ", אלא רק במה שקשור להלכה. במאמרו confrontation (שיצא לאור בעברית בשם "ממעמקים") הביע התנגדות לדיאלוג בין-דתי עם הכנסייה הקתולית בנושאים תאולוגיים, ועמדתו משפיעה מאוד על עמדת האורתודוקסיה המודרנית בנושא זה עד היום.
ביחס לשאלות המדיניות, סבר הרב סולובייצ'יק שצריך לפעול בהן על פי חוות הדעת של המומחים, ויש מקום לוויתורים על שטחים במקום שהמומחים הצבאיים אומרים שיש פיקוח נפש. הוא התנגד לעמדה המכונה בימינו "ממלכתית" ומקדשת את המדינה, וראה בה הגזמה החורגת מהמסורת ומהחשיבה היהודיות הקלאסיות.
ספרי הגות
למדנות והלכה
ספרים באנגלית שלא תורגמו לעברית (רשימה יותר עשירה של ספריו באנגלית ראו בוויקיפדיה באנגלית, ערך Joseph B. Soloveitchik):
לרב סולובייצ'יק ולאשתו טוניה לוויט-סולובייצ'יק נולדו שלושה ילדים:
ספרים שנכתבו אודותיו וביקורת עליהם:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.