זרמים בציונות
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
התנועה הציונית שנוסדה באופן רשמי בסוף המאה ה-19 איחדה בתוכה תפיסות שונות וזרמים שונים. הזרמים בתנועה הציונית ייצגו העדפות שונות הן לגבי יעדי הציונות והן לגבי הדרך שבה יש להגשימם. המכנה המשותף לכולם היה השאיפה להתגשמות התחייה הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל.[1] עם זאת, גם בשאלת יעד זה היו רבים (ביניהם הרצל עצמו) שצידדו בפתרון-ביניים טריטוריאלי זמני ("מקלט לילה"), כדוגמת תוכנית אוגנדה. גם כינון מדינה עצמאית לעם היהודי לא היה מקובל כמטרה על כמה חוגים ציוניים חשובים עד סמוך להקמת מדינת ישראל. מלבד המכנה המשותף הרחב, היו אופי הפתרון והשיטה בה יושג נתונים במחלוקת.
| ערך מחפש מקורות | |
ביהדות של העת החדשה צמחו שלוש גישות עיקריות:
- גישת ההתבוללות המלאה שנבעה משני מקורות:
- אזרחות ליברלית (הוגי דעות מייצגים: ברוך שפינוזה, היינריך היינה, שלמה מימון, בנג'מין דיזראלי)
- סוציאליזם מהפכני (הוגי דעות מייצגים: קרל מרקס, לאון טרוצקי)
- גישה המדגישה את היהדות כדת, בגישה זו החזיקו היהדות החרדית, הנאו-אורתודוקסיה, היהדות הקונסרבטיבית, היהדות הרפורמית וחלק מהמשכילים, בהם משה מנדלסון ויהודה לייב גורדון
- גישה הרואה ביהדות לאום
- אוטונומיזם (שמעון דובנוב)
- טריטוריאליזם (מרדכי מנואל נח, ישראל זנגוויל, יהודה חיים חזן)
- הבונד הסוציאליסטי והאוטונומיסטי
- הציונות על זרמיה
זרמים עיקריים
היו מספר גישות מרכזיות לגבי שיטת הפעולה של התנועה שנבעו מניתוח שונה של האתגרים העומדים בפני העם היהודי:
- ציונות מעשית – שיוצגה על ידי חובבי ציון והוגים כמו יהודה לייב פינסקר ומשה לייב ליליינבלום, נועדה להתמודד עם האנטישמיות במזרח אירופה על ידי עלייה לארץ ישראל. כך, למשל, מנחם אוסישקין פעל לרכישת קרקעות והתיישבות בארץ הקודש, לפני קבלת אישור בינלאומי.[2]
- ציונות רוחנית – בה דגל אחד העם. דגלה בהקמת מרכז רוחני יהודי בארץ ישראל, על מנת לחזק את הקשר בין יהודים שנוטים להשכלה לבין ארץ ישראל והיהדות. זרם זה התנגד לציונות המעשית, בנימוק שאסור לזרז עלייה לארץ ישראל בלי "הכשרת הלבבות". לטענת אחד העם, מימוש הזיקה הלאומית אינו הפתרון לבעיית האנטישמיות. מטרת הלאומיות היהודית צריכה להיות התחייה הרוחנית.[3]
- אחד העם התנגד לציונות המדינית מכמה טעמים. ראשית, לאחד העם הייתה ביקורת מעשית על "הציונות המדינית" של הרצל התולה תקוות בהשגת הצ'רטר מהמעצמות – לדעת אחד העם, גם אם יינתן הצ'רטר התנאים הכלכליים אינם מאפשרים את קליטת המוני היהודים. אחד העם גם התנגד לדעתו של הרצל האומר שצריך ואפשר לקבץ את כל העם היהודי בארץ-ישראל. נימוקיו היו כי לא כל היהודים ירצו לבוא, בארץ-ישראל שוררת שממה, הארץ אינה מפותחת בשביל לקלוט המונים וגם הערבים לא יוותרו על אדמותיהם. אחד העם טען כי הרצל והציונות המדינית רוצים להשיג את מטרתם באופן מהיר ונמרץ תוך זריעת אשליות שווא, בעוד ארץ-ישראל מסוגלת כעת לקלוט רק מספר קטן של אנשים. לטענת אחד העם, יש להקים בדרך איטית והדרגתית את המדינה. כן טען כי חשוב להקים בתחילה מרכז חיקוי רוחני לאומי שאותו יקים גוף מוביל איכותי וקטן. אחד העם אף ביקר את ספרו של הרצל "אלטנוילנד" בנתוניו הדמיוניים. כמו כן ביקר במיוחד את העובדה שבספר מתוארת החברה היהודית בארץ-ישראל כחברה שוויונית וקוסמו-פוליטית באופייה ולא מדינה יהודית המיוחדת לעם היהודי.
- ציונות מדינית – גישתם של בנימין זאב הרצל, מקס נורדאו, נחום סוקולוב ואדולף שטנד (בהשפעת יהודה אלקלעי), שנקודת המוצא שלה הייתה לאומית וראו ביהודים עם ללא טריטוריה. לכן יש לפעול להשגת טריטוריה ליהודים, רצוי בארץ ישראל אבל כל טריטוריה אחרת תתאים.
- ציונות סוציאליסטית בהנהגת נחמן סירקין, דב בר בורוכוב, ומשה הס. מאוחר יותר גם חיים ארלוזורוב וברל כצנלסון. בניגוד לציונות המעשית ולציונות המדינית, ביקשה הציונות הסוציאליסטית לשלב בין הלאומיות לסוציאליזם ולהקים חברה פרולטרית שלא על בסיס בורגני – פרטי אלא על בסיס שוויוני מוסרי. לזרם זה היה מושג המדינה זר משום שהעיקר מבחינתם היה להקים חברה פועלת. הציונות הסוציאליסטית לא ראתה באמצעים המדיניים דבר נחוץ – לפי בורוכוב אין צורך בהקמת הסתדרות ציונית שתארגן את העם ותקבע את הפעילות. המדינה היהודית תיווצר ללא ארגון והכוונה מוסדיים. סירקין, בדומה להרצל היה מוכן להקים חברה יהודית סוציאליסטית בכל טריטוריה ולא רק בארץ ישראל, בורוכוב ראה אפשרות הקמתה של חברה כזו רק בארץ ישראל.
- ציונות דתית – גישתם של הרבנים יצחק יעקב ריינס (בהשפעת שמואל מוהליבר), אברהם יצחק הכהן קוק ויהודה לייב פישמן מימון. הציונות הדתית תמכה בציונות המדינית ודגלה במטרות הפוליטיות של התנועה הציונית, בתנאי שהן מופנות אך ורק לארץ ישראל, ולא לטריטוריה אחרת. לפי גישה זו על התנועה הציונית לעסוק אך ורק בפעילות מדינית תוך יישום ערכי היהדות. זרם זה היה שונה מהגותם של הרבנים צבי הירש קלישר ויהודה אלקלעי, שביסודה עמד הרעיון המשיחי.[4]
- הציונות הרוויזיוניסטית הייתה מיוצגת על ידי זאב ז'בוטינסקי ולאחר מכן על ידי אב"א אחימאיר ומאיר גרוסמן. הציונות הרוויזיוניסטית הדגישה את הלאומיות הרומנטית ואת המורשת ההיסטורית של עם ישראל כבסיס מכונן של הרעיון הציוני והקמת מדינת היהודים, על מנת להשיג מטרה זו פעלו לשיתוף פעולה מרבי עם שלטונות המנדט במטרה להקל על תהליך הקמת מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל. הזרם תמך בליברליזם כלכלי, והתנגד לציונות הסוציאליסטית ולמלחמת מעמדות בארץ ישראל. הציונות הרוויזיוניסטית התנגדה להבלגה מול הטרור הערבי ותמכה בקו פעולה צבאי נוקשה כנגד הכנופיות הערביות שתקפו את היישוב העברי. בעקבות עמדה זו, פרש פלג רוויזיוניסטי מההגנה והקים את האצ"ל.
- הציונות הסינתטית ("המשלבת") שבראשה עמדו חיים ויצמן ומרטין בובר. זרם שדגל בשילוב בין רעיונות הציונות המדינית לרעיונות הציונות המעשית. צמחה בעקבות ביטול תוכנית אוגנדה ודגלה ביצירת עובדות בשטח על ידי התיישבות בארץ-ישראל, במקביל להמשך המאמצים הדיפלומטיים להסכמה בינלאומית.[5]
קבוצות אחרות
ציוני ציון
ציוני ציון היה זרם בתנועה הציונית שדגל בהתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד ונאבק בשנים 1903–1905 בתוכנית אוגנדה שהתקבלה בקונגרס הציוני השישי. רוב חברי ציוני ציון היו חברי תנועת חובבי ציון ובראשם עמדו מנחם מנדל אוסישקין, ד"ר יחיאל צ'לנוב, ד"ר שמריהו לוין וד"ר אברהם פריידנברג. בקונגרס הציוני ה-7 שהתקיים בבזל בשנת 1905 גברה דעתם של 'ציוני ציון' והתקבלה החלטה עקרונית הדוחה את תוכנית אוגנדה וקובעת כי התנועה הציונית קשורה אך ורק בארץ ישראל.
"עבודת ההווה"
"עבודת ההווה" (דואיקייט) הוא מונח שבו השתמש מרטין בובר כביטוי לזרם רעיוני בתוך התנועה הציונית. זרם זה שכונה גם "המדיניות הארצית" טען כי הציונות לא יכולה להתרכז רק במאבק להשגת זכויות מדיניות משפטיות בא"י – כפי שטען הרצל, אלא עליה לשאוף גם ליצירת הכרה יהודית לאומית בארצות מושבם של היהודים באירופה על ידי מאבק להקמת מפעלים מקומיים לעזרה עצמית, עידוד החינוך הלאומי ועוד. תומכי זרם זה האמינו שרק בארץ ישראל יהיה ניתן לפתור את הבעיה הלאומית, אך אין להזניח את יהודי הגולה. יש לחזק את מעמדם הכלכלי והלאומי כדי שיוכלו לעלות לא"י. חסידי הזרם רצו בהשגת אוטונומיה לאומית, דהיינו השגת שוויון זכויות ליהודי רוסיה ואישור להקמת מוסדות לאומים ברוסיה תוך עידוד עבודה יצרנית בגולה. רעיון זה קיבל דחיפה כתוצאה מהמהפכה ברוסיה ב–1905 ומהשאיפה של האומות השונות תחת האימפריה האוסטרו-הונגרית לעצמאות.
זרם עבודת ההווה ביטא את חילוקי הדעות בתנועה הציונית והביא ליצירת הפרקציה הדמוקרטית.
הסיעה הדמוקרטית
הפרקציה הדמוקרטית הייתה קבוצה של ציונים חילונים ששאפו לשינויים במסגרת התרבות והחינוך. הסיעה הוקמה בקונגרס הרביעי על ידי קבוצת יהודים אינטלקטואלים וסטודנטים מקרב הציונות הרוסית: חיים ויצמן, מרטין בובר ואחרים אשר למדו באוניברסיטאות מערב–אירופאיות והחלו בפעולה ציונית עוד בשנות ה–90 של המאה ה-19. כבר בקונגרס השלישי העלו חברים אלה הצעות שונות.
לטענתם, הרצל ניסה לפעול לבד ולהנהיג את התנועה הציונית בעצמו ולא איפשר להם לבטא את רעיונותיהם. הם ביקשו להפוך את התנועה ליותר דמוקרטית ללא פולחן אישיותו של הרצל ודרשו להתארגן על פי מצע מפלגתי.
על רקע היעדר דגש מצד הרצל על התרבות היהודית, תבעה קבוצה זו להעמיק את הפעולה הציונית בתחום התרבותי-חינוכי-לאומי במסגרת חינוך חילוני לאומי, ולא להסתפק בפעילות פוליטית ובאיסוף כספים בלבד, כדרכו של הרצל. לאור דרישותיהם הוחל בקונגרס החמישי (1901) לעסוק בעבודה חינוכית כחלק מפעילות התנועה הציונית כאשר פעולת חינוך זו תהיה גם מהרוח העברית וגם מהתרבות כללית: הרחבת הלשון העברית, הנחלת ההיסטוריה היהודית והשכלה כללית שתגביר את רמת השכלתו של העם כדי להכשירו להבנת הרעיון הלאומי. הצעותיהם של חברי הסיעה הדמוקרטית "לפעולה תרבותית מקיפה" התקבלו בקונגרס החמישי חרף התנגדות חריפה של הציונים הדתיים (המזרחי) שרצו כי התנועה הציונית תסתפק בעבודה מדינית הסברתית וארגונית, וחרף ניסיונותיו של הרצל לגשר בין הפלגים ולמנוע מלחמת תרבות.
הדמוקרטים התנגדו להזנחת הפעולה המעשית של יהדות מזרח אירופה. הסיעה הדמוקרטית טענה כי עצם העברת הפעילות למערב אירופה הזניחה את יהודי מזרח אירופה. כמו כן טענו כי יש להדק את הקשרים בין הגולה לבין ארץ-ישראל ויש לבצע עבודה סוציאלית בגולה והתיישבותית בארץ-ישראל.
הסיעה הדמוקרטית נעלמה לבסוף, זאת משום שרעיונותיהם התקבלו על ידי הקונגרס ולא היה עוד צורך להיאבק עליהם. פעיליה מצאו את מקומם בציונות הסינתטית.
- הציונות פינת המייסדים, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
