וול סטריט
רחוב בניו יורק מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
וול סטריט (באנגלית: Wall Street; "רחוב החומה") הוא רחוב ברובע הפיננסי של מנהטן תחתית בעיר ניו יורק, המשתרע לאורך שמונה בלוקים. הוא עובר בין ברודוויי במערב לרחוב סאות' (אנ') והאיסט ריבר במזרח. המונח "וול סטריט" הפך למטונימיה לשווקים, תעשיית השירותים והאינטרסים הפיננסיים בניו יורק וארצות הברית כולה. מעוגנת על ידי וול סטריט, ניו יורק מתוארת כמרכז הפיננסי העיקרי בעולם.[1]
 | |
| הכניסה לבניין הבורסה בניו יורק (מימין) כפי שניתן לראות מוול סטריט | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| על שם | החומה שהוקמה בגבולה הצפוני של ניו אמסטרדם |
| אורך | 710 מטרים |
| מיקום | |
| מדינה | ניו יורק, ארצות הברית |
| עיר | ניו יורק |
| רובע | מנהטן |
| שכונה | מנהטן תחתית |
| אתרים | הבורסה לניירות ערך של ניו יורק |
| קואורדינטות | 40°42′22″N 74°00′33″W |
  | |
.jpg)
במקור, נודעה וול סטריט בהולנדית בשם "דה ואלסטראט" (de Waalstraat) כשהייתה חלק מניו אמסטרדם במאה ה-17, אם כי מקורות השם משתנים. החומה הייתה קיימת בפועל לאורך הרחוב מ-1685 עד 1699. במהלך המאה ה-17, וול סטריט הייתה שוק סחר עבדים (אנ') ואתר סחר בניירות ערך, כמו גם מיקומו של ההיכל הפדרלי (אנ') ובית העירייה הראשון של ניו יורק. בתחילת המאה ה-19, בתי מגורים ועסקים החלו להשתלט על האזור, כאשר יותר ויותר עסקים הוקמו והחלו להוות את הרוב המוחלט באזור, התרכזה התעשייה הפיננסית של ניו יורק בוול סטריט. במאה ה-20 נבנו כמה גורדי שחקים מוקדמים בוול סטריט, כולל וול סטריט 40, שהיה בעבר הבניין הגבוה ביותר בעולם.
אזור וול סטריט הוא ביתה של הבורסה לניירות ערך בניו יורק, הבורסה הגדולה בעולם לפי שווי שוק כולל, כמו גם הבנק הפדרלי של ניו יורק (אנ'), ובנקים מסחריים וחברות ביטוח רבות. מספר בורסות אחרות למניות וסחורות מוקמו גם הם במרכז מנהטן ליד וול סטריט, כולל בורסת הסחורות של ניו יורק (אנ') ובורסות חוזים עתידיים על סחורות אחרות, והבורסה האמריקאית (אנ'). כדי לתמוך בעסקים שנעשים בבורסות, לחברות ברוקרים רבות היו משרדים בקרבת מקום. עם זאת, ההשפעות הכלכליות הישירות של פעילות וול סטריט מתרחבות ברחבי העולם.
וול סטריט עצמו הוא רחוב צר ומתפתל, העובר מהאיסט ריבר לברודוויי ובעל גורדי שחקים, כמו גם בניין הבורסה של ניו יורק, האנדרטה הלאומית של ההיכל הפדרלי ווול סטריט 1 (אנ') בקצהו המערבי. הרחוב נמצא בקרבת מספר קווי רכבת תחתית ומסופי מעבורות ואתר מרכז הסחר העולמי (1973–2001).
בספטמבר 2011 החלו להתקיים הפגנות המוניות ברחוב, במחאה על המדיניות הכלכלית של ארצות הברית. התנועה קיבלה את השם כיבוש וול סטריט.
שנים ראשונות
_Castello_Plan_1660.jpg)
ישנן גרסאות שונות על האופן שבו "דה ואלסטראט" ("de Waalstraat")[2] (מילולית: רחוב וולוני (אנ')) בעל השם ההולנדי קיבל את שמו. ניתן לשקול שני הסברים סותרים.
הסבר אחד טוען שוול סטריט נקראה על שם וולונים (Walloons), השם ההולנדי לוואלוני הוא ואל (Waal).[3] בין המתיישבים הראשונים שעלו על האונייה "ניו נדרלנדט" (Nieu Nederlandt) ב-1624 היו 30 משפחות וולוניות. בשנת 1626, פטר מינואי, מושל המושבה, שהתפרסם בעקבות רכישת האי מנהטן עבור חברת הודו המערבית ההולנדית, היה וולוני.[4]
הסבר נוסף הוא ששמו של הרחוב נגזר מחומה או ביצור (למעשה, גדר כלונסאות עץ או פליסאדה) בגבול הצפוני של היישוב ניו אמסטרדם, שנבנה כדי להגן מפני פלישות פוטנציאליות של ילידים, פיראטים ואנגלים. הביצור נבנה מעפר וקרשי עץ, באורך 4.6 מטרים, לאורך של 710 מטרים ולגובה של 2.7 מטרים.[5]
בעוד שאת המילה ההולנדית "wal" ניתן לתרגם כ"מגן", היא הופיעה רק בחלק מהמפות האנגליות של ניו אמסטרדם כ"De Wal Straat", בעוד שמפות באנגלית אחרות מציגות את השם כ"De Waal Straat".[2]
לפי גרסה אחת של הסיפור:
האנשים האדומים מהאי מנהטן חצו ליבשת, שם נכרת הסכם עם ההולנדים, ולפיכך נקרא המקום "צינור השלום", ובשפתם, הובוקן (Hoboken). אך זמן קצר לאחר מכן, המושל ההולנדי, ווילם קיפט (אנ'), שלח את אנשיו לשם ובלילה אחד טבח בכל האוכלוסייה. מעטים מהם הצליחו להימלט והפיצו את הסיפור על שאירע. האירוע גרם לאנטגוניזם בקרב כל השבטים הנותרים כנגד המתיישבים הלבנים. זמן קצר לאחר מכן, ניו אמסטרדם הקימה פליסאדה כפולה להגנה מפני שכניה האדומים הזועמים כעת, וזו נותרה במשך זמן מה הגבול הצפוני של העיר ההולנדית. החלל שבין הפליסאדות, לשעבר, נקרא כיום וול סטריט, ורוחו היא עדיין של מעוז נגד העם.[6]
בשנות ה-40 של המאה ה-17, גדרות בסיסיות, שהיו בנויות מכלונסאות וקרשים, הגדירו את גבולות החלקות והמגורים בתוך המושבה.[7] מאוחר יותר, בנתה מועצת העיר, בשיתוף פעולה עם פיטר סטויוויסנט (אנ'), מטעם חברת הודו המערבית ההולנדית, תוך שימוש באפריקאים משועבדים ובמתיישבים לבנים, ביצור משמעותי יותר, חומה מחוזקת בגובה 4 מטרים.[8][9] בשנת 1685, מודדים סימנו וסללו את וול סטריט על פי הקווים של גדר הכלונסאות המקורית.[10] החומה התחילה ברחוב פרל (אנ'), שהיה קו החוף באותה תקופה, חצתה את שביל הילידים ברודוויי והסתיימה בקו החוף השני (טריניטי פלייס של היום), שם היא פנתה דרומה ועברה לאורך החוף עד שהסתיימה במבצר הישן. בימי קדם אלו, סוחרים וחלפנים מקומיים התאספו במקומות שונים כדי לקנות ולמכור מניות ואיגרות חוב, ועם הזמן חילקו את עצמם לשתי קבוצות - מכירות פומביות וסוחרים.[11] וול סטריט הייתה גם שוק שבו בעלים יכלו לשכור עבדים בתעריף יומי או שבועי.[12] החומה פורקה ב-1699[3][5] וב-1700 נבנה בית עירייה חדש בצומת וול סטריט ונסאו (אנ').
ב-1626 החלה העבדות במנהטן, אך רק ב-13 בדצמבר 1711 הפכה המועצה המשותפת של העיר ניו יורק את וול סטריט לשוק העבדים הרשמי הראשון של העיר למכירה והשכרה של אפריקאים וילידים משועבדים.[13][14] שוק העבדים פעל בשנים 1711–1762 בפינת הרחובות וול סטריט ופרל. היה זה מבנה עץ עם גג ודפנות פתוחות שיכל להכיל כ-50 איש, אם כי ייתכן שקירות נוספו לו במהלך השנים. העיר נהנתה ישירות ממכירת עבדים על ידי הטלת מיסים על כל אדם שנקנה ונמכר בה.[15]
בסוף המאה ה-18, גדל עץ שקמה אמריקאית (אנ') למרגלות וול סטריט ומתחתיו היו מתאספים סוחרים וספקולנטים כדי לסחור בניירות ערך. היתרון היה בקרבה זה לזה.[5][16] בשנת 1792, הסוחרים ייסדו את הקשר שלהם באופן רשמי עם "הסכם בוטונווד" (אנ'), שיצר את התשתית לייסוד הבורסה לניירות ערך בניו יורק (NYSE).[17] הרעיון של ההסכם היה להפוך את השוק ליותר "מובנה" ו"ללא המכרזים המניפולטיביים", עם מבנה עמלות.[11] החתומים על ההסכם הסכימו לחייב זה את זה בשיעור עמלה סטנדרטי; אנשים שאינם חתומים עדיין יוכלו להשתתף אך יחויבו בעמלה גבוהה יותר עבור העסקה.[11]
בשנת 1789, הייתה וול סטריט לזירת ההשבעה הראשונה של ארצות הברית לנשיאות כאשר ג'ורג' וושינגטון נשבע לתפקיד במרפסת ההיכל הפדרלי ב-30 באפריל 1789. היה זה גם המקום של העברת מגילת הזכויות של ארצות הברית. אלכסנדר המילטון, שהיה שר האוצר הראשון ו"אדריכל המערכת הפיננסית המוקדמת של ארצות הברית", קבור בבית הקברות של כנסיית השילוש הקדוש, כמו רוברט פולטון המפורסם באוניות הקיטור שלו.[18][19]
המאה ה-19
בעשורים הראשונים של המאה ה-19, החלו להתקבץ ולקום באזור בתי מגורים ועסקים, אך ככל שעבר הזמן יותר ויותר העסקים קבעו יתד באזור. ההיסטוריון בורווז (Burrows) מתאר זאת כך: "ישנם סיפורים ישנים של בתי מגורים של אנשים, שמוקפים ברעש של עסקים ומסחר והבעליהם מתלוננים כי לא ניתן לעשות דבר בעניין".[20] פתיחתה של תעלת אירי בתחילת המאה ה-19 הביאה, באופן ישיר, לפריחה מוגברת בעסקים של העיר ניו יורק, מכיוון שהיה זה הנמל המזרחי הגדול היחיד שהייתה אליו גישה ישירה דרך נתיבי מים פנימיים לנמלים בימות הגדולות. עקב כך הפכה וול סטריט ל"בירת הכסף של אמריקה".[16]
ההיסטוריון צ'ארלס ר' גייסט טען כי האינטרסים העסקיים בין וול סטריט לבין הרשויות בוושינגטון די. סי., בירת ארצות הברית עד אז, "גוררת מלחמה" מתמשכת.[11] בדרך כלל במהלך המאה ה-19 וול סטריט פיתחה "אישיות ומוסדות ייחודיים" משלה עם מעט התערבות חיצונית.[11]
בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19, רוב התושבים עברו למידטאון מנהטן בשל השימוש העסקי המוגבר בקצה הדרומי של האי.[20] בעקבות מלחמת האזרחים האמריקנית החלה פריחה בכלכלה הצפונית, שהביאה לשגשוג גדול יותר לערים כמו ניו יורק. על פי אחד התיאורים, היא "הגדירה אותה כמרכז הבנקאות של האומה" המחברת בין "בירת העולם הישן לשאיפות העולם החדש".[18] ג'יי. פי. מורגן יצר נאמנויות ענק; סטנדרד אויל (Standard Oil) של ג'ון ד. רוקפלר עברה לניו יורק.[18] בין השנים 1860 ל-1920, הכלכלה השתנתה מ"חקלאית לתעשייתית לפיננסית" ואף על פי שינויים אלו ניו יורק שמרה על מעמדה והובלתה. לפי ההיסטוריון תומאס קסנר,[18] ניו יורק הייתה שנייה רק ללונדון כבירה הפיננסית של העולם.[18]
בשנת 1884, צ'ארלס דאו (אנ') החל לעקוב אחר מניות, בתחילה החל מ-12 מניות, בעיקר של חברות מסילות ברזל, ובחן את המחירים הממוצעים של אחת עשרה אלה.[21] חלק מהחברות שנכללו בחישובים המקוריים של דאו היו חברת הטבק האמריקאית, ג'נרל אלקטריק, חברת גז לקלד (אנ'), National Lead Company, טנסי פחם וברזל (אנ'), וחברת העורות של ארצות הברית (אנ').[22] כאשר ה"שיאים והשפלים" הממוצעים עלו בעקביות, הוא ראה בכך מצב של שוק עולה (שוק שורי); אם הממוצעים ירדו, היה זה שוק יורד (שוק דובי). הוא חיבר מחירים וחילק במספר המניות כדי לקבל את ממוצע מדד הדאו ג'ונס שלו. המספרים של דאו היו "אמת מידה נוחה" לניתוח השוק והפכו לדרך מקובלת להסתכל על כל שוק המניות (אנ'). ב-1889 הפך דוח המניות המקורי, "מכתב הצהריים של הלקוחות", לוול סטריט ג'ורנל. תחילה הוא הופץ ברחוב בלבד, ואט אט הפך לעיתון עסקים יומי בינלאומי רב השפעה שפורסם בעיר ניו יורק.[23] לאחר 7 באוקטובר 1896, הוא החל לפרסם את רשימת המניות המורחבת של דאו.[21] מאה שנה לאחר מכן, היו 30 מניות בממוצע המדד.[22]
המאה ה-20
תחילת המאה
סופר העסקים ג'ון ברוקס (אנ') כתב בספרו Once in Golconda כי ראה שתחילת המאה ה-20 הייתה תקופת הזוהר של וול סטריט.[18] וול סטריט 23 (אנ'), המטה של חברת ג'יי. פי. מורגן (אנ'), הידוע בשם "הפינה" (The Corner), היה "המרכז המדויק, הן הגאוגרפי והן המטאפורי, של אמריקה הפיננסית ואף של העולם הפיננסי".[18]
לוול סטריט היו יחסים משתנים עם רשויות הממשלה. בשנת 1913, למשל, כאשר הרשויות הציעו מס רכישת מניות בסך 4 דולר, פקידי מניות מחו.[24] במקרים אחרים, פקידי עיר ומדינה נקטו צעדים באמצעות תמריצי מס כדי לעודד חברות פיננסיות להמשיך לעשות עסקים בעיר.
בשנת 1905 נבנה סניף דואר בוול סטריט 60 (אנ').[25] במהלך שנות מלחמת העולם הראשונה, מדי פעם נעשו מאמצי גיוס כספים לפרויקטים כמו המשמר הלאומי.[26]
ב-16 בספטמבר 1920, בסמוך לפינת וול סטריט ורחוב ברוד (אנ'), הפינה העמוסה ביותר של הרובע הפיננסי ומנגד למשרדי בנק מורגן, אירע פיצוץ עקב פצצה שהונחה במקום (אנ'). באירוע נהרגו 38 איש ו-143 אנשים נפצעו קשה.[27] העבריינים מעולם לא זוהו או נתפסו. עם זאת, הפיצוץ עזר לתדלק את תעמולת "הבהלה האדומה" שהתנהלה באותה עת. דיווח מהניו יורק טיימס:
"הדממה הדומה לבית קברות ששקעה מעל וול סטריט וברודוויי תחתית עם בוא הלילה והשבתת העסקים השתנתה לחלוטין אמש, כאשר מאות גברים עבדו מתחת לאורם של הזרקורים כדי לתקן את הנזק לגורדי שחקים שהוארו מלמעלה למטה ... משרד הבדיקות, הקרוב ביותר לנקודת הפיצוץ, ניזוק באופן טבעי הכי קשה. החזית נוקבה בחמישים מקומות בהם פגעו כנגדו קליעים מברזל יצוק, שהיו עשויים מהחומר המשמש למשקולות חלונות. כל קליע חדר לאבן כסנטימטר או שניים וחתך חתיכות שנעו בין שלושה סנטימטרים ועד סנטימטר בקוטר. עבודת הברזל הדקורטיבי שהגנה על כל חלון נשברה או התנפצה. ... משרד הבדיקה היה לחורבן ... זה היה כאילו כוח רב עוצמה הפך את הבניין ואז הציב אותו שוב זקוף, משאיר את המסגרת ללא פגע, אבל מערבל הכל בפנים." — 1920[28]
האזור היה נתון לאיומים רבים; איום פצצה אחד ב-1921 הוביל לכך שבלשים אטמו את האזור הרמטית כדי "למנוע חזרה על פיצוץ הפצצה בוול סטריט".[29]
אסדרה
בספטמבר 1929 שוק המניות היה בשיא.[30] ב-3 באוקטובר 1929 החל השוק לרדת, והוא המשיך לרדת לאורך כל השבוע של ה-14 באוקטובר.[30] באוקטובר 1929, הכלכלן הנודע של ייל, אירווינג פישר, הרגיע את המשקיעים המודאגים ש"הכסף שלהם בטוח" בוול סטריט.[31] כמה ימים לאחר מכן, ב-24 באוקטובר[30] צנחו ערכי המניות. קריסת וול סטריט 1929 הובילה לשפל הגדול, שבו רבע מהעובדי המשק היו מובטלים, עם הקמת בתי תמחוי, עיקולים המוניים של חוות וירידת מחירים.[31] במהלך עידן זה, הפיתוח של הרובע הפיננסי קפא על שמריו, ווול סטריט "שילמה מחיר כבד" ו"הפכה למשהו ספונטני בחיים האמריקאיים".[31]
במהלך שנות הניו דיל, כמו גם בשנות ה-40, התמקדות בוול סטריט ובפיננסים הייתה פחותה. הממשלה דחקה את הנוהג של רכישת מניות על בסיס אשראי בלבד, אך מדיניות זו החלה להירגע. משנת 1946 עד 1947, לא ניתן היה לרכוש מניות "על מרווח", כלומר משקיע נאלץ לשלם 100% מעלות המניה מבלי היכולת לקחת הלוואות כלשהן.[32] עם זאת, דרישת המרווחים הזו הופחתה ארבע פעמים לפני 1960, ובכל פעם עוררה "מיני ראלי" והגברת נפח מסחר. בסך הכל הפחית הפדרל ריזרב את דרישות המרווח מ-90% ל-70%.[32] שינויים אלו הקלו מעט על המשקיעים לקנות מניות באשראי.[32] הכלכלה הלאומית הגדלה והשגשוג הובילו להתאוששות במהלך שנות ה-60, עם מספר שנות ירידה במהלך שנות ה-70 המוקדמות שלאחר מלחמת וייטנאם. מחזורי המסחר טיפסו; בשנת 1967, על פי מגזין טיים, הכמות הגיעה ל-7.5 מיליון מניות ביום, מה שגרם ל"פקק תנועה" של ניירת עם "סוללות של פקידים" שעבדו שעות נוספות כדי "לנקות עסקאות ולעדכן חשבונות לקוחות".[33]
ב-1973, הקהילה הפיננסית רשמה הפסד קולקטיבי של 245 מיליון דולר, מה שדרבן עזרה זמנית מהממשלה.[34] הונהגו רפורמות; הרשות לניירות ערך ביטלה עמלות קבועות, מה שאילץ "ברוקרים להתחרות בחופשיות זה עם זה על עסקי המשקיעים".[34] בשנת 1975, ה-SEC ביטל את "חוק 394" של הבורסה לניירות ערך בניו יורק שדרש ש"רוב העסקאות במניות יתרחשו ברצפת ה-Big Board", ולמעשה שחרר את המסחר לשיטות אלקטרוניות.[35] ב-1976 הורשו לבנקים לקנות ולמכור מניות, מה שסיפק יותר תחרות לסוכני המניות.[35] הרפורמות הביאו להורדת מחירים בסך הכל, מה שהקל על יותר אנשים להשתתף בבורסה.[35] עמלות הברוקר עבור כל מכירת מניות פחתו, אך הנפח גדל.[34]
שנות ממשל רייגן התאפיינו בדחיפה מחודשת לקפיטליזם ולעסקים, עם מאמצים לאומיים לבטל את הרגולציה של תעשיות כמו טלקומוניקציה ותעופה. הכלכלה חידשה את הצמיחה כלפי מעלה לאחר תקופת הדעיכה של תחילת שנות ה-80. דיווח ב"ניו יורק טיימס" תיאר את שטף הכסף והצמיחה בשנים אלו שהולידו סוג של תרבות צריכת סמים (אנ'), עם הסכמה גואה של שימוש בקוקאין, אם כי האחוז הכולל של המשתמשים בפועל היה ככל הנראה קטן. אחד הכתבים כתב:
"סוחר הסמים הטיפוסי בוול סטריט נראה כמו מנהלים צעירים מצליחים רבים אחרים. לבוש באופנתיות ומרכיב משקפי שמש של מעצבים, הוא יושב בשברולט קמארו משנת 1983 באזור ללא חניה מול סניף Marine Midland Bank (אנ') בברודוויי תחתית. הלקוח במושב הנוסע נראה כמו איש עסקים צעיר מצליח. אבל כשהסוחר מחליק לו מעטפת פלסטיק אטומה חומה והוא מעביר לו כסף מזומן, העסקה נצפית דרך הגג השקוף של מכוניתו על ידי סוכני סמים פדרליים בבניין סמוך. והלקוח - סוכן סמוי בעצמו - למד את הדרכים, התחבולות והמוסכמות של תת-תרבות הסמים של וול סטריט.
— פיטר קר ב"ניו יורק טיימס", 1987.[36]
ב-1987 צנח שוק המניות,[16] ולאחריו החל מיתון קצר יחסית, בו איבדו, על פי אחת מהערכות, 100,000 איש את מקום עבודה באזור שמסביב לוול סטריט.[37] מכיוון שעלויות התקשורת ירדו בחדות, בנקים וחברות ברוקרים יכלו להתרחק פיזית מהמחוז הפיננסי למיקומים נוחים יותר.[37] אחת החברות שביקשו להתרחק הייתה NYSE. בשנת 1998, NYSE והעיר כרתו עסקה של 900 מיליון דולר, שמנעה מ-NYSE לעבור מעבר לנהר לג'רזי סיטי; העסקה תוארה כ"הגדולה ביותר בתולדות העיר במניעת תאגיד לעזוב את העיר".[38]
המאה ה-21
בשנת 2001, ה-Big Board כינו את NYSE כ"שוק המניות הגדול והיוקרתי בעולם".[39] כאשר מרכז הסחר העולמי הותקף ונהרס ב-11 בספטמבר 2001, נגרם נזק קשה לרשת התקשורת ומבנים רבים נהרסו ברובע הפיננסי, אם כי לבניינים בוול סטריט נגרם רק נזק פיזי מועט.[39] אחת ההערכות הייתה ש-45% מ"שטחי המשרדים הטובים ביותר" בוול סטריט אבדו.[16] ה-NYSE היה נחוש להיפתח מחדש ב-17 בספטמבר, כמעט שבוע לאחר המתקפה.[40] במהלך תקופה זו, חברת מרכז העסקים של קבוצת רוקפלר (אנ') פתחה משרדים נוספים בוול סטריט 48 (אנ'). ובכל זאת, לאחר ה-11 בספטמבר, ענף השירותים הפיננסיים עבר מיתון עם ירידה ניכרת בבונוסים לסוף שנה של 6.5 מיליארד דולר, על פי אחת הערכות של משרד מבקר המדינה.[41]
כדי להתגונן מפני התפוצצות כלי רכב באזור, הרשויות בנו מחסומי בטון, ומצאו, לאורך הזמן, דרכים להפוך אותם למושכים יותר מבחינה אסתטית על ידי הוצאה של 5,000 עד 8,000 דולר ליחידה של עמודון בטון. חלקים מוול סטריט, כמו גם כמה רחובות אחרים בשכונה, נחסמו על ידי עמודוני בטון שתוכננו במיוחד:
"... רוג'רס מארוול עיצב סוג חדש של עמודון בטון (Bollard), פיסת פסל בעלת פנים אשר משטחיו הרחבים והמלוכסנים מציעים לאנשים מקום לשבת בו בניגוד לעמודון הבטון הטיפוסי, שהוא בלתי ניתן לישיבה. עמודון הבטון, שנקרא נוגו, נראה קצת כמו אחד מארמונות התרבות הלא שגרתיים של פרנק גרי, אבל הוא כמעט ולא ביטא חוסר רגישות לסביבתו. משטחי הברונזה שלו מהדהדים למעשה את הפתחים הגדולים של מקדשי המסחר של וול סטריט. הולכי רגל חומקים בקלות ביניהם כשהם עושים את דרכם לוול סטריט מהאזור שמסביב לכנסיית השילוש הקדוש ההיסטורית. מכוניות, לעומת זאת, לא יכולות לעבור."
— בלייר קמין בשיקגו טריביון, 2006[42]
כתב מטעם "הגרדיאן", אנדרו קלארק, תיאר את השנים 2006 עד 2010 כ"סוערות", שבהן ליבה של אמריקה היה "שקוע באפלולית" עם אבטלה גבוהה בסביבות 9.6%, כאשר מחירי הבתים הממוצעים ירדו מ-230,000 דולר ב-2006 ל-183,000 דולר, ודבר מביך, עליית החוב הלאומי ל-13.4 טריליון דולר, אך למרות הכישלונות, הכלכלה האמריקאית שוב "התאוששה".[43] מה קרה בשנים המרתקות הללו? קלארק כתב:
"אבל התמונה היא ניואנסית מכדי להטיל את כל האחריות על אנשי הכספים. רוב הבנקים בוול סטריט לא ממש הסתובבו בארצות הברית והציעו משכנתאות מפוקפקות; הם קנו וארזו הלוואות מחברות מקומיות כמו Countrywide Financial ו-New Century Financial, שתיהן פגעו בחומה פיננסית במשבר. בטיפשות ובפזיזות, הבנקים לא הסתכלו על ההלוואות הללו בצורה מספקת, כשהם הסתמכו על סוכנויות דירוג אשראי פגומות כמו Standard & Poors ו-Moody's, אשר אישרו בשמחה ניירות ערך רעילים מגובי משכנתאות כסולידיים... כמה כאלה בוול סטריט, כולל מנהל קרן הגידור של Maverick, ג'ון פולסון והצוות הבכיר בגולדמן זאקס, הבחינו במתרחש והימרו ללא רחמים על התרסקות. הם הרוויחו הון אבל הפכו לנבלי הפנטומימה של המשבר. עם זאת, רובם נשרפו - הבנקים עדיין מורידים בהדרגה תיקים של הלוואות שאינן הליבה בשווי 800 מיליארד דולר."
— כתב "הגרדיאן", אנדרו קלארק, 2010.[43]
החודשים הראשונים של 2008 היו תקופה בעייתית במיוחד שגרמה ליו"ר הפדרל ריזרב, בן ברננקי, "לעבוד בחגים ובסופי שבוע" ואשר עשתה "סדרה יוצאת דופן של מהלכים".[44] זה חיזק את הבנקים בארצות הברית ואיפשר לחברות בוול סטריט ללוות "ישירות מהפד"[44] באמצעות רכב שנקרא חלון ההנחה של הפד, מעין מלווה של הדו"ח האחרון.[45] המאמצים הללו היו שנויים במחלוקת מאוד באותה תקופה, אבל מנקודת המבט של 2010, נראה היה שהמאמצים הפדרליים היו ההחלטות הנכונות. עד 2010, חברות וול סטריט, לדעתו של קלארק, "חזרו לאני הישן שלהן כחדרי מכונות של עושר, שגשוג ועודף".[43] דיווח של מייקל סטולר ב"ניו יורק סאן" תיאר "תחייה דמוית עוף החול" של האזור, כאשר מגורים, מסחר, קמעונאות ובתי מלון פורחים ב"רובע העסקים השלישי בגודלו במדינה".[46] במקביל, קהילת המשקיעים הייתה מודאגת מהרפורמות המשפטיות המוצעות, לרבות חוק הרפורמה בוול סטריט וחוק הגנת הצרכן שעסק בעניינים כמו תעריפי כרטיסי אשראי ודרישות הלוואות.[47] ה-NYSE סגרה שתיים מקומות המסחר שלה במהלך לקראת הפיכתה לבורסה אלקטרונית.[18] החל מספטמבר 2011, מפגינים מאוכזבים מהמערכת הפיננסית הפגינו בפארקים ובכיכרות סביב וול סטריט.[48]
ב-29 באוקטובר 2012, הפעילות בוול סטריט הופרעה כאשר ניו יורק וניו ג'רזי הוצפו על ידי הוריקן סנדי. גל הסערה שלו בגובה 4.3 מטרים, שיא מקומי, גרם להצפות רחוב מסיביות בקרבת מקום.[49] ה-NYSE נסגר מסיבות הקשורות למזג האוויר, הפעם הראשונה מאז הוריקן גלוריה (אנ') בספטמבר 1985 והפסקת הפעילות הראשונה של יומיים, הקשורים למזג האוויר, מאז סופת השלגים של 1888 (אנ').
שורשי האדריכלות של וול סטריט נטועים, בעיקר, בעידן המוזהב.[20] גורדי השחקים הוותיקים יותר נבנו, לעיתים קרובות, עם חזיתות בעלות פיתוחים ועיטורים רבים, שלא היו נפוצים באדריכלות של מבניים עסקיים במשך עשרות שנים. ישנם ציוני דרך רבים בוול סטריט, שחלקם הוקמו כמטה הבנקים. אלו כוללים:
- האנדרטה הלאומית של ההיכל הפדרלי (וול סטריט 26), נבנה בשנים 1833–1842. הבניין, ששיכן בעבר את בית המכס של ארצות הברית (אנ') ולאחר מכן את משרד המשנה (אנ'), הוא כעת מונומנט לאומי.[50][51]
- וול סטריט 55 (אנ'), שהוקם בשנים 1836–1841 כמרכז סוחרים בן ארבע קומות, הפך לבית המכס של ארצות הברית בסוף המאה ה-19. הרחבה בשנים 1907–1910 הפכה אותו לבניין בנק העיר הלאומי בן שמונה קומות.[50][52]
- וול סטריט 14, גורד שחקים בן 32 קומות עם פירמידה מדורגת בת 7 קומות, נבנה בשנים 1910–1912 והורחב בשנים 1931–1933. היה במקור בניין Bankers Trust Company (אנ').[50][53]
- וול סטריט 23 (אנ'), מטה בן ארבע קומות שנבנה ב-1914, נודע כ"בית מורגן" ושימש במשך עשרות שנים כמטה הבנק J.P. Morgan & Co. (אנ'), ולפי כמה חשבונות, נחשב לכתובת חשובה בפיננסים האמריקאיים. נזק קוסמטי מההפצצה בוול סטריט (אנ') מ-1920 עדיין נראה בצד וול סטריט של בניין זה.[54]
- וול סטריט 48 (אנ'), גורד שחקים בן 32 קומות שנבנה בשנים 1927–1929 כבניין Bank of New York & Trust Company.[50][55]
- וול סטריט 40, גורד שחקים בן 71 קומות שנבנה בשנים 1929–1930 כבניין חברת בנק מנהטן (אנ'); מאוחר יותר הוא הפך לבניין טראמפ.[50][56]
- וול סטריט 1, גורד שחקים בן 50 קומות שנבנה בשנים 1929–1931 והורחב בשנים 1963–1965. היה ידוע בעבר כבניין ה-Irving Trust Company ובניין בנק אוף ניו יורק.[50][57]
- וול סטריט 75, נבנה ב-1987.[58] הוא נבנה כמטה האמריקאי של ברקליס[59] אף על פי שמספר חברות שכרו שטח בבניין לאחר פתיחתו.[60] הוא הוסב בשנים 2006–2009 לבניין עירוב שימושים עם דירות ובית מלון.[61]
- וול סטריט 60, נבנה בשנת 1988.[50] זה היה בעבר המטה של J.P. Morgan & Co.[62] לפני שהפך למטה האמריקאי של דויטשה בנק.[63] זהו מטה בנק ההשקעות הגדול האחרון שנותר בוול סטריט.
עוגן מרכזי נוסף לאזור הוא בניין הבורסה של ניו יורק (אנ') בפינת רחוב ברוד (אנ'). הוא בית משכנה של הבורסה לניירות ערך בניו יורק, שהיא, ללא ספק, הבורסה הגדולה בעולם לפי שווי שוק של החברות הרשומות בה,[64][65][66][67] ב-28.5 טריליון דולר נכון ל-30 ביוני 2018.[68] רשויות העיר מבינות את חשיבותה, ומאמינות שהיא "גדלה מעל המקדש הנאו-קלאסי שלה בפינת וול סטריט וברוד", ובשנת 1998, הציעו תמריצי מס משמעותיים כדי לנסות לשמור אותה ברובע הפיננסי.[16] התוכניות לבנייה מחדש עוכבו בגלל פיגועי 11 בספטמבר.[16] הבורסה עדיין שוכנת באותו אתר. הבורסה היא המקום לכמות גדולה של טכנולוגיה ונתונים. לדוגמה, כדי להכיל את שלושת אלפים האנשים שעובדים ישירות בקומת הבורסה נדרשים 3,500 קילוואט חשמל, יחד עם 8,000 מעגלי טלפון ברצפת המסחר בלבד, ו-320 קילומטרים של כבלי סיבים אופטיים מתחת לפני הקרקע.[40]
.jpg)
כמנוע כלכלי
כלכלת ניו יורק
הפרופסור לפיננסים צ'ארלס ר' גייסט כתב כי הבורסה והעיר הפכו "שזורים זה בזה באופן בלתי נפרד בכלכלת ניו יורק".[39] שכר בוול סטריט, במונחים של משכורות ובונוסים ומיסים, הוא חלק חשוב מהכלכלה של העיר ניו יורק, מטרופולין התלת מדיני וארצות הברית.[70] העיר ניו יורק, המעוגנת על ידי וול סטריט, נקראה העיר החזקה ביותר כלכלית והמרכז הפיננסי המוביל בעולם.[71][72] ככזו, נפילה בכלכלת וול סטריט עלולה להיות בעלת "השפעות קשות על הכלכלות המקומיות והאזוריות".[70] בשנת 2008, לאחר ירידה בבורסה, שמשמעותה הייתה פחות 18 מיליארד דולר בהכנסה חייבת במס, היה גם פחות כסף זמין עבור "דירות, רהיטים, מכוניות, ביגוד ושירותים".[70]
ההערכות משתנות לגבי מספר ואיכות המשרות הפיננסיות בעיר. אחת ההערכות הייתה שחברות בוול סטריט העסיקו קרוב ל-200,000 עובדים ב-2008.[70] הערכה נוספת הייתה שבשנת 2007, תעשיית השירותים הפיננסיים, שהרוויחה 70 מיליארד דולר, הפכה ל-22% מהכנסות העיר.[73] הערכה נוספת משנת 2006 הייתה כי ענף השירותים הפיננסיים מהווה 9% מכוח העבודה בעיר ו-31% מבסיס המס.[74] הערכה נוספת משנת 2007 שניתנה על ידי סטיבן מלאנגה (אנ') ממכון מנהטן לחקר מדיניות (אנ') הייתה שתעשיית ניירות הערך מהווה 4.7 אחוז מהמשרות בעיר ניו יורק אך 20.7 אחוז מהשכר שלה, והוא העריך שיש בניו יורק 175,000 משרות בענפי ניירות ערך (שתיהן באזור וול סטריט ומרכז העיר) משלמים בממוצע 350,000 דולר בשנה.[18] בין השנים 1995 ל-2005 צמח המגזר בקצב שנתי של כ-6.6% בשנה, שיעור הנחשב למכובד, אך מרכזים פיננסיים אחרים צמחו מהר יותר.[18] הערכה נוספת, שנעשתה ב-2008, הייתה שוול סטריט סיפקה רבע מכל ההכנסה האישית שהרוויחה בעיר, ו-10% מהכנסות העיר ניו יורק ממסים.[75] נכון לאוגוסט 2013, תעשיית ניירות הערך בעיר, שמספקת 163,400 משרות, ממשיכה להוות את הפלח הגדול ביותר של המגזר הפיננסי בעיר ומנוע כלכלי חשוב. היא היוותה ב-2012 5% מהמשרות במגזר הפרטי בניו יורק, 8.5% (3.8 מיליארד דולר אמריקאי) מהכנסות העירייה ממסים, ו-22% מסך שכרה של העיר, כולל שכר ממוצע של 360,700 דולר אמריקאי.[76]
שבע החברות הגדולות בוול סטריט בעשור הראשון של המאה ה-21 היו בר סטרנס, ג'יי פי מורגן צ'ייס, סיטיגרופ, גולדמן זקס, מורגן סטנלי, מריל לינץ' וליהמן ברדרס.[70] במהלך המיתון של 2008–2010, רבות מהחברות הללו, כולל ליהמן, יצאו מהעסק או נקנו במחירים נמוכים מאוד על ידי חברות פיננסיות אחרות. בשנת 2008, ליהמן הגיש בקשה לפשיטת רגל,[43] בר סטרנס נקנתה על ידי ג'יי.פי מורגן צ'ייס,[43] בכפייה על ידי הממשלה הפדרלית של ארצות הברית,[44] ומריל לינץ' נקנתה על ידי בנק אוף אמריקה באילוץ דומה. כישלונות אלה סימנו צמצום קטסטרופלי של וול סטריט בעוד התעשייה הפיננסית עברה שינויים וארגון מחדש. מאחר שהתעשייה הפיננסית של ניו יורק מספקת כמעט רבע מכלל ההכנסות המיוצרות בעיר, ומהווה 10% מהכנסות העיר ממסים ו-20% מהכנסות המדינה, למיתון היו השלכות עצומות על אוצרות הממשלה.[70] על פי הדיווחים, ראש עיריית ניו יורק, מייקל בלומברג, גלגל במשך תקופה של ארבע שנים מעל 100 מיליון דולר בתמריצי מס כדי לשכנע את גולדמן זקס לבנות מטה בן 43 קומות ברובע הפיננסי ליד אתר מרכז הסחר העולמי ההרוס.[73] בשנת 2009, הדברים נראו קודרים במקצת, כאשר ניתוח של אחד מהיועצים מבוסטון קונסלטינג גרופ הצביע על כך ש-65,000 משרות אבדו לצמיתות בגלל השפל.[73] ברם, באותה עת היו סימנים שמחירי הנכסים במנהטן יתאוששו עם עליות מחירים של 9% מדי שנה ב-2010, ובונוסים שולמו פעם נוספת, עם בונוסים ממוצעים של יותר מ-124,000 דולר ב-2010.[43]
מידטאון מנהטן
דרישה של הבורסה לניירות ערך בניו יורק הייתה שלחברות ברוקרים יהיו משרדים "מקובצים ברחבי וול סטריט" כדי שפקידים יוכלו לספק עותקי נייר פיזיים של תעודות מניות בכל שבוע.[16] היו כמה אינדיקציות לכך שמרכז העיר הפך למוקד עסקאות שירותים פיננסיים עד 1911.[77] אך ככל שהטכנולוגיה התקדמה, באמצע ובעשורים המאוחרים יותר של המאה ה-20, מחשבים וטלקומוניקציה החליפו את הודעות הנייר, כלומר ניתן לעקוף את דרישת הקרבה במצבים נוספים.[16] חברות פיננסיות רבות גילו שהן יכולות לעבור למידטאון מנהטן, במרחק של ארבעה קילומטרים בלבד,[20] ועדיין לפעול ביעילות. לדוגמה, חברת ההשקעות לשעבר של דונלדסון, לופקין וג'נרט[78] תוארה כחברה בוול סטריט, אך המטה שלה היה בשדרה הרביעית במידטאון.[79] דו"ח תיאר את ההגירה מוול סטריט:
התעשייה הפיננסית נודדת אט אט מביתה ההיסטורי במרחבי הרחובות סביב וול סטריט אל מגדלי המשרדים המרווחים והזוהרים יותר של מידטאון מנהטן. מורגן סטנלי, ג'יי פי מורגן צ'ייס, סיטיגרופ ובר סטרנס עברו כולם צפונה. — USA Today, אוקטובר 2001.[16]
עם זאת, מגנט מרכזי לוול סטריט נותר בניין הבורסה לניירות ערך בניו יורק. כמה חברות "שומרות ותיקות" כמו גולדמן זקס ומריל לינץ' (שנקנתה על ידי בנק אוף אמריקה ב-2009), נשארו ב"נאמנות עזה למיקום המחוז הפיננסי", וחברות חדשות כמו דויטשה בנק בחרו בשטחי משרדים במחוז.[16] מה שנקרא "פנים אל פנים" מסחר בין קונים ומוכרים נותר "אבן פינה" של NYSE, עם יתרון של כל שחקני העסקאות בקרבת מקום, כולל בנקי השקעות, עורכי דין ורואי חשבון.[16]
כלכלת ניו ג'רזי
בשנות ה-80 של המאה ה-20 החלו חברות בוול סטריט להתפשט מערבה לניו ג'רזי,[80] ההשפעות הכלכליות הישירות של פעילות וול סטריט חרגו מעבר לעיר ניו יורק. התעסוקה בתעשיית השירותים הפיננסיים, בעיקר בתפקידי "בק אופיס", הפכה לחלק חשוב בכלכלת ניו ג'רזי.[81] ב-2009 עמד תשלום שכר העבודה המצרפי בוול סטריט על סכום של כ-18.5 מיליארד דולר. התעשייה שילמה 39.4 מיליארד דולר או 8.4% לתוצר המקומי הגולמי של ניו ג'רזי באותה שנה.[82]
האזור המשמעותי ביותר עם תעסוקה הקשורה לוול סטריט הוא בג'רזי סיטי. בשנת 2008, תעסוקת "מערב וול סטריט" תרמה כשליש מהמשרות במגזר הפרטי (אנ') בג'רזי סיטי. בתוך אשכול השירותים הפיננסיים היו שלושה מגזרים עיקריים: יותר מ-60% היו בענף ניירות הערך; 20 אחוז היו בבנקאות; ו-8 אחוזים בביטוח.[83]
בנוסף, ניו ג'רזי הפכה לתשתית הטכנולוגית העיקרית לתמיכה בפעילות בוול סטריט. כמות ניכרת של ניירות ערך הנסחרים בארצות הברית מבוצעת בניו ג'רזי שכן מרכזי הנתונים של המסחר האלקטרוני בשוק המניות האמריקאי עבור כל הבורסות הגדולות לניירות ערך המוקמים בצפון ובמרכז ג'רזי.[84][85] כמות משמעותית של כוח אדם בסליקה והסדר ניירות ערך נמצאת גם כן במדינה. זה כולל את רוב כוח העבודה של Depository Trust Company,[86] מאגר ניירות הערך הראשי של ארצות הברית; ו-Depository Trust & Clearing Corporation,[87] החברה האם של National Securities Clearing Corporation, Fixed Income Clearing Corporation ו-Emerging Markets Clearing Corporation.[88]
עם זאת, קשר ישיר לתעסוקה בוול סטריט יכול להיות גם בעייתי עבור ניו ג'רזי בעיתות משבר. המדינה איבדה 7.9 אחוזים מבסיס התעסוקה שלה מ-2007 עד 2010 במגזר השירותים הפיננסיים בעקבות משבר משכנתאות הסאבפריים.[82]
מרכזים פיננסיים מתחרים
על חשיבות הרחוב כמרכז פיננסי, כתב אנליסט הניו יורק טיימס, דניאל גרוס (אנ'):
בשווקים הפיננסיים הגלובליים המתפתחים והמשולבים של היום - ספגטי עצום ועצבי של חוטים, אתרי אינטרנט ופלטפורמות מסחר - ברור ש-N.Y.S.E. כבר לא המוקד. גם לא ניו יורק. מתחמי קרנות הנאמנות הגדולים ביותר נמצאים בעמק פורג', פנסילבניה, לוס אנג'לס ובוסטון, בעוד המסחר וניהול הכספים מתפשטים ברחבי העולם. מאז תום המלחמה הקרה נוצרו מצבורי הון עצומים מעבר לים, בחשבונות הבנק השווייצריים של אוליגרכים רוסים, בכספות שנחאי של אילי הייצור הסינים ובקופות הכספים שבשליטת ממשלות בסינגפור, רוסיה, דובאי, קטר וסעודיה שעשויים להסתכם בכ-2.5 טריליון דולר. — דניאל גרוס בשנת 2007[18]
דוגמה לכך היא פלטפורמת המסחר האלטרנטיבית הידועה בשם BATS, שבסיסה בקנזס סיטי, שהגיעה "משום מקום כדי להשיג נתח של 9% בשוק המסחר במניות ארצות הברית".[18] למשרד מחשבים במדינת ניו ג'רזי בארצות הברית, ושני אנשי מכירות בלבד בניו יורק; 33 העובדים הנותרים עובדים במרכז בקנזס.[18]
בדמיון הציבורי
כסמל פיננסי
במובן הרעיוני, וול סטריט מייצג כוח פיננסי וכלכלי. עבור האמריקאים, הוא יכול לפעמים לייצג אליטיזם ופוליטיקה כוחנית, ותפקידו היה מקור למחלוקת לאורך ההיסטוריה של האומה, שבמיוחד החלה סביב תקופת העידן המוזהב בסוף המאה ה-19. וול סטריט הפכה לסמל של מדינה ומערכת כלכלית שבעיני אמריקאים רבים התפתחה באמצעות סחר, קפיטליזם וחדשנות.[89]
המונח "וול סטריט" הפך למטונימיה לשווקים, תעשיית השירותים והאינטרסים פיננסיים בניו יורק וארצות הברית כולה.[90][91] וול סטריט הפכה לשם נרדף לאינטרסים פיננסיים, לעיתים קרובות במובן השלילי.[92] במהלך משבר משכנתאות הסאבפריים מ-2007 עד 2010, המימון בוול סטריט הואשם כאחד הגורמים, אף על פי שרוב הפרשנים מאשימים משחק גומלין של גורמים. ממשלת ארצות הברית עם תוכנית הסיוע לנכסים בעייתיים (אנ') חילצה את הבנקים ואת התומכים הפיננסיים במיליארדי דולרים של משלמי המיסים, אך פעולת החילוץ ספגה, לעיתים קרובות, ביקורת על רקע פוליטי[92] וספגה ביקורת מצד עיתונאים כמו גם מהציבור. האנליסט רוברט קוטנר (אנ') ב"הפינגטון פוסט" מתח ביקורת על החילוץ כסיוע לחברות גדולות בוול סטריט כמו סיטיגרופ, תוך שהוא מזניח את הסיוע לבנקים קטנים יותר לפיתוח קהילה כמו ShoreBank (אנ') של שיקגו.[92] סופר אחד בהפינגטון פוסט בחן את הנתונים הסטטיסטיים של ה-FBI על שוד, הונאה ופשע והגיע למסקנה שוול סטריט היא "השכונה המסוכנת ביותר בארצות הברית" אם מביאים בחשבון את ההונאה על סך 50 מיליארד דולר שביצע ברנרד מיידוף.[93]
כאשר חברות גדולות כמו אנרון, וורלדקום (אנ') וגלובל קרוסינג (אנ') נמצאו אשמות בהונאה, וול סטריט הואשמה לעיתים קרובות,[31] אף על פי שלחברות אלו היו מטות ברחבי המדינה ולא בוול סטריט. רבים התלוננו על כך שחוק סרבנס-אוקסלי הובילה לכך שהאקלים העסקי הוכה בתקנות "מכבידות מדי".[94] קבוצות אינטרסים, כמו סוחרי רכב, המחפשות חסד עם מחוקקים בוושינגטון, ביקשו לעיתים קרובות להציג את האינטרסים שלהם כבעלי ברית עם Main Street ולא עם וול סטריט, אם כי האנליסט פיטר אוברבי ברדיו הלאומי הציבורי הציע שסוחרי רכב כתבו יותר מ-250 מיליארד דולר בהלוואות צרכניות. ויש להם קשרים אמיתיים עם וול סטריט.[95]
כאשר מחלקת האוצר של ארצות הברית חילצה חברות פיננסיות גדולות, כדי לעצור לכאורה את הסחרור בכלכלת המדינה, היא הובילה לנפילה פוליטית שלילית אדירה, במיוחד כאשר יצאו דיווחים על כך שכספים שאמורים לשמש להקלת מגבלות האשראי, שימשו לתשלום בונוסים לעובדים בשכר גבוה.[96] האנליסט ויליאם ד. קוהאן (אנ') טען שזהו צעד "מגונה" של וול סטריט, שקטפה "רווחים ובונוסים מאסיביים ב-2009" לאחר שניצלה על ידי "טריליוני דולרים מאוצר משלמי המיסים האמריקאים" למרות "תאוות הבצע ולקיחת סיכונים חסרת אחריות" של וול סטריט.[97] כתבת הוושינגטון פוסט, סוזן מקגי, קראה לוול סטריט לעלות ולבצע התנצלות פומבית בפני האומה, והביעה מורת רוח מכך שאנשים כמו מנכ"ל גולדמן זקס, לויד בלנקפיין, לא הביע חרטה אף על פי שנתבע על ידי הוועדה לניירות ערך ולבורסות ב-2009.[98] מקגי כתבה כי "בנקאים אינם האשמים הבלעדיים, אבל ההכחשות הגלויות מדי שלהם לאחריות והבעת חרטה מעורפלת ומעופפת מדי פעם לא מרחיקות לכת [מספיק] כדי להסיט את הכעס."[98]
אנליסט הבנקאות הראשי בגולדמן זקס, ריצ'רד ראמסדן, נאמר כי הוא "לא מתנצל" ורואה ב"בנקים את הדינמו שמניע את שאר הכלכלה".[43] ראמסדן המאמין ש"נטילת סיכונים היא חיונית" אמר ב-2010:
"אתה יכול לבנות מערכת בנקאית שבה אף בנק לא ייכשל לעולם, שאין בה מינוף. אבל יהיה מחיר. למעשה לא תהיה צמיחה כלכלית כי לא תהיה יצירת אשראי" — ריצ'רד ראמסדן מגולדמן זקס, 2010.[43]
אחרים בתעשייה הפיננסית מאמינים שהציבור והפוליטיקאים ספגו אותם בצורה בלתי הוגנת. לדוגמה, אנתוני סקרמוצ'י אמר לנשיא ברק אובמה ב-2010 שהוא מרגיש כמו פיניאטה, "מוכה במקל" על ידי "פוליטיקאים עוינים".[43]
המעשים הפיננסיים של דמויות שונות לאורך ההיסטוריה האמריקאית מטילים לפעמים צל אפל על ההשקעות הפיננסיות בכללותה, וכוללים שמות כמו ויליאם דיואר, ג'יימס פיסק (אנ') וג'יי גולד (אנ') (שני האחרונים סברו שהיו מעורבים במאמץ למוטט ב-1869 את שוק הזהב בארצות הברית), כמו גם דמויות מודרניות כמו ברנרד מיידוף ש"גרף מיליארדים ממשקיעים".[99]
בנוסף, תמונות של וול סטריט ודמויותיה נראו גדולות. הסרט "וול סטריט" של אוליבר סטון משנת 1987 יצר את דמותו האיקונית של גורדון גקו (אנ') שהשתמש בביטוי "חמדנות זה טוב", אשר תפס בעגה התרבותית.[100] על פי הדיווחים, גקו מבוסס על מספר אנשים מהחיים האמיתיים בוול סטריט, כולל פושט התאגידים קארל איקאן, סוחר המניות המושפל איבן בוסקי והמשקיע מייקל אוביץ.[101] ב-2009, סטון העיר כיצד הייתה לסרט השפעה תרבותית בלתי צפויה, שלא גרמה לצעירים להתרחק מתאוות בצע של תאגידים, אלא גרמה להם לבחור בקריירה בוול סטריט בעקבות הסרט.[100] כתב חזר על שורות נוספות מהסרט: "אני מדבר על נוזל. עשיר מספיק כדי שיהיה לך מטוס משלך. עשיר מספיק כדי לא לבזבז זמן. חמישים, מאה מיליון דולר, באדי. שחקן."[100]
עם זאת, חברות בוול סטריט תרמו גם לפרויקטים כמו Habitat for Humanity, וכן עשו תוכניות מזון בהאיטי, מרכזי טראומה בסודאן ושליחת סירות הצלה במהלך שיטפונות בבנגלדש.[102]
בתרבות הפופולרית
- סיפורו הקצר הקלאסי של הרמן מלוויל "בארטלבי, כותב הבקשות" (פורסם לראשונה ב-1853 ופורסם מחדש במהדורה מתוקנת ב-1856) נושא את כותרת המשנה "סיפור של וול סטריט" ומתאר את הכוחות המנוכרים הפועלים בגבולות וול סטריט.
- אירועים רבים ברומן של טום וולף מ-1987 מדורת ההבלים (The Bonfire of the Vanities) מתרכזים בוול סטריט ובתרבותה.
- הסרט וול סטריט (1987) וסרט ההמשך שלו וול סטריט: כסף לעולם לא ישן (אנ') (2010) מדגימים תפיסות פופולריות רבות של וול סטריט כמרכז של עסקאות תאגיד מפוקפקות ומידע פנים.[103]
- ביקום מסע בין כוכבים, נאמר שהפרנגי עולים לרגל באופן קבוע לוול סטריט, וסוגדים לו כאתר קדוש של מסחר ועסקים.[104]
- ב-26 בינואר 2000 צילמה להקת Rage Against the Machine את הקליפ של "Sleep Now in the Fire" (אנ') בוול סטריט, אותו ביים מייקל מור.[105] הבורסה של ניו יורק נסגרה מוקדם באותו יום, בשעה 14:52.[106]
- בסרט "עלייתו של האביר האפל" משנת 2012, ביין תוקף את בורסת גות'אם סיטי. הסצנות צולמו בבורסה של ניו יורק ובסביבתה, יחד עם בניין ג'יי. פי. מורגן בוול סטריט ורחוב ברוד סטריט.[107]
- הסרט "הזאב מוול סטריט" משנת 2013 הוא קומדיה שחורה על ג'ורדן בלפורט, סוכן מניות בניו יורק שניהל את סטרטון אוקמונט, חברה מלייק סקסס, ניו יורק, שעסקה בהונאות ושחיתות בניירות ערך בוול סטריט בין השנים 1987 ל-1998.
אישים הקשורים לרחוב
אנשים רבים הקשורים לוול סטריט התפרסמו; אף על פי שברוב המקרים המוניטין שלהם מוגבל לחברים בקהילות תיווך המניות והבנקאות, אחרים זכו לתהילה לאומית ובינלאומית. עבור חלקם, כמו מנהל קרן הגידור ריי דאליו (אנ'),[108] התהילה שלהם נובעת מאסטרטגיות השקעה מיומנות, מימון, דיווח, פעילויות משפטיות או רגולטוריות, בעוד שאחרים כמו איוון בוסקי, מייקל מילקן וברנרד מיידוף זכורים בשל כישלונותיהם הבולטים או השערוריות שהיו במרכזן.[109]
מכיוון שוול סטריט הוא, מבחינה היסטורית, יעד לנוסעים, פותחו שפע של תשתיות תחבורה כדי לשרת אותו. רציף 11 ליד הקצה המזרחי של וול סטריט הוא טרמינל עמוס עבור ניו יורק ווטרוויי (אנ'), מעבורות NYC (אנ'), מוניות הים של ניו יורק (אנ') וסיסטריק (SeaStreak). הליפורט דאונטאון מנהטן (Downtown Manhattan Heliport) משרת גם את וול סטריט.
מתחת לוול סטריט ישנן שלוש תחנות רכבת תחתית:
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
