טום וולף (עיתונאי)

טום וולף
Tom Wolfe
לידה	2 במרץ 1930; ריצ'מונד, ארצות הברית
פטירה	14 במאי 2018 (בגיל 88); ניו יורק, ארצות הברית
שם לידה	Thomas Kennerly Wolfe Jr.
מקום קבורה	בית הקברות הוליווד
מדינה	ארצות הברית
השכלה	בית הספר סנט כריסטופר, ריצ'מונד; אוניברסיטת וושינגטון ולי; אוניברסיטת ייל ;
תקופת הפעילות	מ-1965
צאצאים	Alexandra Wolfe
פרסים והוקרה	המדליה הלאומית למדעי הרוח (2001); הרצאת ג'פרסון (2006); מדליית וילבור קרוס (1990); פרס ספרות ע״ש קרל סנדברג (2008); הפרס הספרותי של סיינט לואיס (1990); פרס הספר הלאומי (1980); פרס דוס פסוס (1984); פרס הספר הלאומי (2010) ;
קישורים חיצוניים
	www.tomwolfe.com

תומאס קנרלי ("טום") וולף (באנגלית: Thomas Kennerly ("Tom") Wolfe;‏ 2 במרץ 1930 - 14 במאי 2018) היה סופר ועיתונאי אמריקאי, נודע ביותר כמייסד "העיתונאות החדשה". זוכה "הרצאת ג'פרסון" לשנת 2006.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

סגירה

קריירה

וולף נולד בריצ'מונד, במדינת וירג'יניה שבארצות הברית. הוא השלים תואר ראשון באוניברסיטת וושינגטון ולי, שם וולף סיים את לימודיו בהצטיינות בשנת 1951. לאחר מכן, המשיך את לימודיו באוניברסיטת ייל, שם הוענק לו דוקטורט בלימודים אמריקאים.

עיתונאות ועיתונאות חדשה

וולף התחיל את עבודתו העיתונאית בשנת 1956 ובמשך השנים עבד ב"וושינגטון פוסט" וב"ניו יורק הראלד טריביון", בין השאר. תוך כדי עבודתו שם ערך ניסויים בשימוש בטכניקות סיפורת ברשימותיו העיתונאיות.

בזמן שביתת עיתונים בניו יורק, פנה אל "מגזין אסקווייר" בנושא מאמר על תרבות המכוניות המהירות לפי הזמנה בדרום קליפורניה. הוא התלבט בכתיבת המאמר והעורך ביירון דובל הציע לו לשלוח את רשימותיו אליו, כדי שיוכלו לעבוד על המאמר בצוותא. וולף כתב לדובל מכתב, שבו אמר כל מה שהיה לו להגיד בנושא, תוך התעלמות מכל מוסכמות העיתונאות. דובל הסיר פשוט את הפתיח "ביירון היקר", מראש המכתב והדפיס את הרשימות כמאמר. התוצאה הייתה The Kandy-Kolored Tangerine-Flake Streamline Baby (אנ').

זו הייתה ראשיתה של "העיתונאות החדשה", שהתבטאה בעריכת ניסיונות של כמה עיתונאים ומסאים במגוון טכניקות כתיבה, מעורבות באידיאל המסורתי של דיווח נטול רגשות ושקול. אחת הדוגמאות המרשימות ביותר לרעיון זה היא הספר The Electric Kool-Aid Acid Test, עם היותו תיאור סיפורי של הרפתקות "התעלולנים העליזים" (Merry Pranksters) הוא גם נסיוני מאוד בשימוש שהוא עושה באונומטופיאה, אסוציאציות חופשיות ושימוש אקסצנטרי בפיסוק - כמו הצבת מספר רב של סימני קריאה וכתב נטוי - כדי להציג את הרעיונות המטורפים והאישיות החריגה של קן קיזי וחסידיו.

עיתונאות

בשנת 1965 התפרסם קובץ של מאמריו בסגנון זה, ופרסומו של וולף גדל. הוא כתב על תרבות פופולרית, אדריכלות, פוליטיקה ושאר נושאים שעניינו אותו. עם היותו שמרן במובנים רבים וודאי לא היפי, נעשה וולף לאחת הדמויות החשובות של העשור.

בשנת 1970 הוציא לאור שתי מסות בצורת ספר: "שיק רדיקלי", דין וחשבון עוקצני על מסיבה, שערך ליאונרד ברנשטיין למען תנועת הפנתרים השחורים ו- Mau-Mauing The Flak Catchers על הנוהג להשתמש בהרתעה גזעית ("מאו-מאואינג") כדי לחלץ מימון מפקידי סעד של הממשל. הביטוי "שיק רדיקלי" התקבל עד מהרה כמונח מבזה לשמאלניות של המעמד העליון.

בשנת 1979 פרסם וולף את "החומר הנכון" (The Right Stuff), דין וחשבון על הטייסים, שהיו לאסטרונאוטים הראשונים של אמריקה. אחרי שעקב אחר אימוניהם ואחר מעלליהם הלא-רשמיים, אפילו נמהרים ומסוכנים, השווה את הגיבורים הללו ל"לוחמים בודדים" מתקופה קודמת, שיצאו לקרב למען ארצם. בשנת 1983 נעשה סרט על פי הספר.

וולף כתב גם שני ספרים פופולריים, ביקורתיים מאוד, על תולדות האמנות ותולדות האדריכלות, "המילה המצוירת" ב-1975 ו"מבאוהאוס לבית שלנו" (From Bauhaus To Our House) ב-1981. הספרים הלעיגו על ההסתמכות המופרזת של עולם האמנות על תאוריות ביקורת אופנתיות.

סיפורת

עוד כמה ספרים נכתבו לפני שהרומן הסאטירי הראשון של וולף, "מדורת ההבלים", יצא לאור בשנת 1987, אחרי שהופיע בהמשכים בכתב העת "רולינג סטון". הספר מתעד את עלייתו ומפלתו הראוותניות של סוחר ניירות ערך ניו יורקי בשם שרמן מקוי, על רקע שנות ה-80' בניו יורק. מבקרים היללו את הספר בייחוד בשל ההצגה הססגונית והתוססת של המתחים החברתיים, הגזעיים והכלכליים בעיר ניו יורק. הוא זכה להצלחה מסחררת והיה לאחד מרבי-המכר והמדוברים ביותר בין ספרי שנות ה-80'. וולף קיבל 5 מיליון דולר תמורת זכויות ההסרטה ל"מדורת ההבלים", הסכום הגבוה ביותר שהרוויח סופר מאז ומעולם באותם ימים. בשנת 1984 וולף קיבל את פרס דוס פאסוס היוקרתי לספרות מאוניברסיטת לונגווד.

בהמשך נכתבה בשנת 1989 מסה נודעת לשימצה ושנויה במחלוקת בכתב העת "הארפרז", תחת הכותרת "המרדף אחרי החיה בת מיליארד הרגליים", שמתח ביקורת על הסופרים האמריקאים המודרניים על כישלונם ליצור מחויבות מלאה לנושאי ספריהם. לדעתו, הדבר היחיד שיוכל להציל את הספרות המודרנית הוא הסתמכות רבה יותר על טכניקה עיתונאית. המסה הזו נראתה, בעיני רבים, כהתקפה על הממסד הספרותי המרכזי והתרברבות מוסווית בקושי של וולף ביצירתו, הנעלה בעיניו לאין ערוך על זו של סופרים רבים, הזוכים לכבוד רב יותר.

הצלחת הרומן הראשון של וולף עוררה עניין בחוגים רבים ביצירת הסיפורת השנייה שלו. לסיום הפרויקט הזה נזקק ליותר מאחת-עשרה שנים; "גבר במלואו" יצא לאור, לבסוף, בשנת 1998. הספר לא זכה לקבלת פנים חיובית מקיר לקיר, על אף ביקורות מזהירות, שהתפרסמו ב"טיים", "ניוזוויק", "וול סטריט ג'ורנל" ועוד. ההוצאה הכריזה על מהדורה ראשונה כבירה של מיליון ומאתיים אלף עותקים והספר נשאר מספר אחת ברשימת רבי-המכר של "ניו יורק טיימס" במשך עשרה שבועות. ג'ון אפדייק כתב, במאמר ביקורת להארפר'ס, כי הרומן הוא "בסך הכול בידור, לא ספרות, אפילו לא כזו, שאפשר לתארה כשאיפה צנועה לגדלות". הייתה זו יריית הפתיחה במלחמת מילים נמרצת באמצעי התקשורת המודפסים והמשודרים, בין וולף לאפדייק, ג'ון אירווינג ונורמן מיילר. בהמשך יפרסם וולף מאמר, שיתייחס אל שלושת הסופרים האלה כ"שלושת השעממנים שלי".

אחרי פרסום "התחברות" (Hooking Up) (אוסף סיפורים קצרים) בשנת 2001, כתב וולף את הרומן השלישי שלו, "אני היא שרלוט סימונס" (2004). הספר מתעד הפקרות מינית בחצרות הקולג'ים של ימינו והתקבל בתגובה פושרת, בעיקר, מצד הביקורת, אם כי זכה לשבחי סטודנטים רבים על הדיוק וההתמקדות בעיקר שבו. גם פוליטיקאים שמרנים קראו את שבחיו משום שראו בתיאור המיניות בקולג' גילוי של הידרדרות מוסרית. הרומן זכה בפרס הסקס הגרוע בסיפורת^[1] , פרס מפוקפק מן ה"ליטרארי רוויו", שמושבו בלונדון, למשוך תשומת לב לשימוש הגס, חסר הטעם, האדיש ומרושל לפעמים, בפסקאות מיותרות של תיאורי מין ברומן המודרני, אם כי וולף הסביר אחר כך, שהתייחסויות מיניות כאלה היו קליניות במתכוון.

ב-2006 קיבל וולף את הזכות לשאת בוושינגטון את הרצאת ג'פרסון - Jefferson Lecture in the Humanities, הנחשבת לאות הכבוד הגבוה ביותר שמעניק הממשל האמריקאי עבור הישגים מחקריים במדעי הרוח. אות זה מוענק מדי שנה, החל מ-1972, לנבחר אחד בלבד, על ידי הקרן הלאומית למדעי הרוח - NEH, סוכנות פדרלית עצמאית שהוקמה ב-1965 במטרה לקדם את המחקר במדעי הרוח^[2] ^[3].

ב-2016 ראה אור ספרו "ממלכת הדיבור" (The Kingdom of Speech) (אנ'), המבקר את עבודותיהם של צ'ארלס דרווין ונועם חומסקי. מבקריו של וולף בעיתונות האמריקאית כתבו באשר לביקורתו על דרווין כי עיוות את התאוריה של האבולוציה וכי לשמרנותו הייתה השפעה על גישתו הראשונית לנושא. גם באשר לביקורתו על חומסקי נמתחה על וולף ביקורת, לעיתים תוך קבלה חלקית של עיקרי טענותיו, שבאופן כללי לא ירד לסוף דעתו של חומסקי. חומסקי עצמו אמר בראיון כי שגיאותיו של וולף בהבנת עבודתו, יוצאות דופן וראויות למחקר בפני עצמן.

נפטר במנהטן ב-14 במאי 2018^[4].