Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
השכלת נשים או חינוך נשים הוא מונח כללי המתייחס לנושאים ודיונים סביב חינוך לילדות לנערות לנשים, לרבות ידיעת קרוא וכתוב, חינוך יסודי, חינוך על-יסודי, השכלה אקדמית, הוראת המדעים וחינוך לבריאות. הנושא כולל תחומים של שוויון מגדרי וגישה לחינוך. חינוך נשים ונערות חשוב להקלת העוני. נושאים נוספים כוללים חינוך נפרד מגדרית, וחינוך דתי לנשים, שבהם החינוך מחולק לפי קווים מגדריים.
i_btm2984.jpeg)
_בשורה_השניה_מלמעלה_(_באמצע)_חי-PHG-1001963.png)
אי השוויון בחינוך לנערות ולנשים משתנה לפי המקום והתקופה. בחלק גדול מההיסטוריה ובחלק מהמדינות והחברות השמרניות כיום נשים ונערות מתמודדות עם חסמי כניסה מפורשים לבית הספר, למשל, אלימות נגד נשים או איסורים על בנות ללכת לבית הספר. משך תקופה ארוכה גם בעולם המערבי היו מגבלות על השכלת נשים ואי הכרה על תרומת נשים במדע. דברים אלו השתנו ומשתנים בזכות מאבקים פמיניסטים וכיום גם בעקבות מודעות של מדינות רבות לנושא וקידום הנושא על ידי גופים בינלאומיים. למרות שיפורים משמעותיים בעשורים האחרונים, בתחומים כמו ידיעת קרוא וכתוב או רישום לבית ספר תיכון, חינוך אינו זמין באופן אוניברסלי ואי שוויון בין המינים נמשך.
בעיות אחרות של השכלת נשים הן יותר שיטתיות ופחות מפורשות, לדוגמה, פערי החינוך במדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה (STEM) (אנ') נטועים עמוק, אפילו באירופה ובצפון אמריקה.
מחקרים הראו כי לשיפור רמות ההשכלה של בנות יש השפעות ברורות על עתידן הבריאותי והכלכלי של נשים צעירות, אשר בתורו משפר את הסיכויים של כלל הנשים. מחקר בהודו מצא כי שיעור תמותת התינוקות של תינוקות שאמהותיהם קיבלו חינוך יסודי הוא מחצית מזה של ילדים שאמהותיהם אינן יודעות קרוא וכתוב.[1]
מחקרים מראים שכל שנת לימודים נוספת של בנות מגדילה את הכנסתן לכל החיים ב-15%. שיפור ההשכלה הנשית, ובכך שיפור פוטנציאל ההשתכרות של נשים, משפר באופן ממוצע את רמת החיים של ילדיהן, שכן בממוצע נשים משקיעות יותר מהכנסתן במשפחותיהן מאשר גברים. עם זאת, נותרו חסמים רבים לחינוך לבנות. במדינות מסוימות באפריקה, כמו בורקינה פאסו, סביר להניח שבנות לא ילמדו בבית הספר מסיבות בסיסיות כמו מחסור במתקני בית שימוש פרטיים לבנות.
השכלה מגבירה את רמת הבריאות והמודעות לבריאות של האישה (ושל בן זוגה ושל המשפחה). חינוך מעצים נשים לעשות בחירות המשפרות את בריאות ילדיהן, את רווחתן ואת סיכויי ההישרדות שלהן. חינוך יכול להגביר את המודעות של נשים לזכויותיהן, להגביר את ההערכה העצמית שלהן ולספק להן את האפשרות לעמוד על זכויותיהן.[2] קידום רמות ההשכלה וההכשרה המתקדמת של נשים נוטה גם לעכב את התחלת הפעילות המינית, נישואים ראשונים ולידה ראשונה. השכלה רבה יותר מגדילה את הסבירות של נשים להישאר רווקות, ללא ילדים או ללא נישואים פורמליים תוך הגדלת רמות שותפויות ארוכות טווח. בממוצע שנת לימוד נוספת לבנות מפחיתה את שיעור פריון הילודה ב-5% עד 10%.[1] חינוך נשים חשוב לבריאות האישה, הגברת השימוש באמצעי מניעה תוך הפחתת זיהומים המועברים במגע מיני, והגדלת רמת המשאבים העומדים לרשות נשים שמתגרשות או נמצאות במצב של אלימות במשפחה. חינוך גם משפר את התקשורת של נשים עם שותפים ומעסיקים ואת שיעורי ההשתתפות האזרחית שלהן.
בגלל ההשפעות הנרחבות של חינוך נשים על החברה, הנושא נכלל במסגרת היעדים לפיתוח בר-קיימא של האו"ם (SDG), שהוסכמו ב-2015 על ידי 193 מדינות. "הקלה על אי השוויון בחינוך לנשים" מודגש ביעד 4, "יעד 4 לפיתוח בר קיימא", וקשור עמוקות ליעד 5 "יעד 5 לפיתוח בר קיימא". חינוך של בנות (והעצמת נשים בכלל) במדינות מתפתחות מוביל לפיתוח כלכלי מהיר יותר ולירידה מהירה יותר בגידול האוכלוסייה, ובכך משחק תפקיד משמעותי בטיפול בנושאים סביבתיים כגון הפחתת עוצמתו של שינויי האקלים. פרויקט Drawdown (אנ') מעריך שחינוך בנות הוא הפעולה השישית היעילה ביותר נגד שינויי אקלים (לפני חוות סולאריות ואנרגיה גרעינית).[3]
בחברות העתיקות, במצרים וחבל מסופוטמיה, חינוך הילדים (בעיקר הבנים) היה מופקד בידי האב, ועסק בלימוד מקצוע האב כמו גם המסורת והמורשת השבטית, בדגש על הגדרת תפקידי הגבר בחברה. האם הופקדה על מילוי צורכי המשפחה החומריים[4] והעברת הידע והמיומנויות שלה כאישה לבנותיה. בהמשך, הועתק מודל החינוך הגברי הביתי לחינוך החוץ ביתי, וככזה, הוא הופקד בידי מורים-גברים (כתחליפי אב) וכוון לבנים בלבד.
הלימוד והחינוך קשורים במקורם למשמעת וציות לבעל הסמכות (האב, המורה, הזקן החכם). התלמיד האידיאלי הוגדר כ"שתקן", דהיינו זה ששולט בעצמו, ושומר על איפוק. הידע נרכש באמצעות השמיעה, המושג "שמע" מוגדר גם כהקשבה אך גם כציות.[4] ניתן לראות באופן ברור את סכמת החינוך כ"קשר לסמכות שמשמעה אחריות". על כן האחריות היא פטריארכלית (דת, אב) וגם הסמכות היא כזו.
ההיסטוריון, והסקסולוג האמריקאי Thomas Laquer (אנ') מציין כי עד המאה ה-18, שלט דגם חשיבה רווח, שהתייחס רק לגבר, כמייצג את האנושות בכל תחומי החיים ובכלל זה גם בחינוך.[5]
מבין המדינות והאזורים באירופה, צפון איטליה, בזמן הרנסאנס האיטלקי היה המקום הכי סובלני ביחס לנשים (ולמיעטים כגון יהודים). אוניברסיטת בולוניה התירה לנשים להגיע להרצאות החל מפתיחתה ב-1088. הגישה באיטליה ללימודי נשים בתחומי הרפואה הייתה ליברלית לעומת מקומות אחרים. הרופאה Trotula di Ruggiero, עמדה בראש קתדרה בבית הספר לרפואה בסלרנו במאה ה-11. שם לימדה נשים רבות אשר נקראו לעיתים "הגברות של סלרנו". מספר טקסטים על רפואת נשים העוסקים במיילדות וגינקולוגיה מיוחסים לה. רופאה נוספת היא דורוטה בוצ'ה, אשר החזיקה בקתדרה לפילוסופיה ולרפואה באוניברסיטת בולוניה במשך 40 שנים מ-1390. אוניברסיטת פדובה העניקה תואר דוקטורט לאלנה קורנרו פיסקופיה כבר ב־1678.
אלנה קורנרו פיסקופיה הייתה פילוסופית איטלקייה ממעמד האצולה. היא רכשה את השכלתה ממורים פרטיים אשר לימדו אותה בבית אביה. בשנת 1678[6] בגיל 32, היא הורשתה לגשת לבחינות לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, שקיבלה מאוניברסיטת פדובה ובכך הייתה לאישה הראשונה שקיבלה תואר דוקטור מהאוניברסיטה והאשה הראשונה בעולם שידוע בוודאות כי קיבלה תואר דוקטור.
ברוב אירופה, גם לאחר הרנסאנס הסתכלו בביקורת על נשים משכילות מידי. אביה של אמילי דה שאטלה כתב על בתו הצעירה והמבריקה:
בתי משוגעת... בשבוע שעבר הרוויחה יותר מאלפיים מטבעות זהב בשולחנות הקלפים, ולאחר שהזמינה שמלות חדשות... בזבזה את החצי השני על ספרים חדשים... היא לא מצליחה להבין שום בן אצולה נכבד לא יתחתן עם מישהי שקוראת כל היום
— עמ' 11, Samuel Edwards, The Divine Mistress London, Cassell, 1971
ב-1837, דה שאטלה שלחה בעילום שם, מאמר בשם "על טבעה והתפשטותה של האש" לתחרות של פרס האקדמיה למדעים של פריז. עבודתה התפרסמה בעילום שם על ידי האקדמיה ובכך הפכה דה שאטלה לאישה הראשונה שפרסמה מאמר מדעי על ידי האקדמיה. מאוחר יותר היא פרסמה ספר פיזיקה חשוב "יסודות הפיזיקה". בתחילה הספר פורסם בעילום שם, שכן לא היה מקובל שאשה עוסקת בנושאי מדע, אולם לאחר הצלחתו היא פרסמה אותו בשמה המלא ובליווי תמונתה בכריכה.
הזכות של נשים ללמוד העסיקה הוגי דעות רבים, ביניהם ז'אן-ז'אק רוסו, שראה את תפקידן של הנשים כרעיות ואימהות, כפי שביטא בספרו "אמיל".[7]
למהפכה הצרפתית שהחלה ב-1789 היו השלכות חברתיות רבות וביניהן השלכות גם על פמיניזם, חינוך וחינוך נשים. שיח זכויות האדם החל לחדור גם לתפיסת העולם החינוכית. בספטמבר 1791, בתגובה לפרסום הצהרת זכויות האדם והאזרח, המחזאית והפעילה הפמיניסטית הצרפתייה אולמפ דה גוז' פרסמה את הצהרת זכויות הנשים והאזרחיות. דה ג'וז ראתה בחינוך זכות המגיעה לנשים לא פחות מאשר לגברים, ודרשה חינוך טוב יותר לנשים.
.jpg)
בשנות ה-90 של המאה ה-18 הייתה מרי וולסטונקראפט בין הראשונות לזהות את "הזנחת השכלתן של נשים" כאחד המקורות החשובים לאומללותן. בספרה הגנה על זכויות האדם (1790), היא התעמתה עם אדמונד ברק, וכתבה כי על הנשים להיות זכאיות לכל אותן זכויות שהפילוסופים הליברליים של אותה תקופה טענו כי הן הזכויות הטבעיות של כלל בני האדם. היא ראתה באי החלתן של זכויות אלה על נשים אפליה בוטה ומתמשכת הסותרת את עקרונות הצדק הבסיסיים. וולסטונקראפט טענה שהגורם למעמדן הנחות של נשים הוא מחסור בחינוך ובהקניית "תבונה" ורציונליות, וכי הענקת חינוך והשכלה הולמים לנשים היא המפתח לפתרון אפלייתן ודיכוין, וכי אין כל הבדל מולד ביכולת השכלית בין נשים לגברים, כפי שאין הבדל מולד בין בני גזעים שונים ובני מעמדות שונים. (גם תפיסה זו הייתה מתקדמת וחריגה באותה תקופה).
ב-1972 וולסטונקראפט הוציאה לאור את "הגנה על זכויות האישה" אחת היצירות הראשונות של הפילוסופיה הפמיניסטית. וולסטונקראפט טענה בספר כי הנשים ראויות לחינוך ההולם את מעמדן בחברה, כי הן חיוניות לאומה כיוון שהן מחנכות את הילדים וכי הן יכולות להיות "חברות" לבעליהן ולא רק רעיות. במקום להתייחס לנשים כאל קישוט בחברה או כאל רכוש שסוחרים בו בנישואין, טענה וולסטונקראפט כי הן בני אדם הראויות כגברים לאותן זכויות יסוד. פרקים רבים בספר מתייחסים למחברי ספרי חינוך כגון ג'יימס פורדיס וג'ון גרגורי ולפילוסופים חינוכיים כגון ז'אן-ז'אק רוסו, שרצה למגר את החינוך הנשי.
וולסטונקראפט כתבה כי בהיעדר השכלה, וכוח אמיתי, נשים נזקקו בהתנהגותן לדרכים חלופיות, לשם השגת דברים שונים ולכן פיתחו עורמה נשית, המשמשת כעוצמה אישית, אך אלו גם מערערים, לדעתה את כבוד האישה. ..."אני מקווה שבנות מיני תסלחנה לי אם אתייחס אליהן כאל יצורים הגיוניים במקום להחמיא להן על חינן... ברצוני לשכנע נשים להתאמץ ולבנות את כוחן, הפיזי והשכלי, להוכיח להן שדברי חלקות, לב רגיש, עדינות נפש וטעם מעודן, הן מילים נרדפות לחולשה."[8]
סוגיית מתן חינוך לבנות היא מהמאבקים החשובים שבין מאבקי הפמיניזם. קבלת ההכרה בזכות יסוד זו הובילה למאבקים נוספים כגון: אופן הלימוד (במסגרות מעורבות לבנים ובנות ביחד או במסגרות נפרדות); גיל הלומדים/ות (מאיזה גיל ועד איזה גיל); וכן מהם תוכני הלימוד המותרים.
תוכני הלימוד הם נושא משמעותי בפני עצמו, שכן מידת ההעמקה והבקיאות בתחומי דעת, הם המפתח לקאנון הידע. במשך רוב שנות ההשכלה הגבוהה, העיסוק האקדמי היה בידי גברים, כמורים וכתלמידים. שליטה זו הקנתה לגברים את האפשרות לקבוע מהלכים היסטוריים ואת פני החברה, חוקיה, משאביה ואת השליטה בה. נשים הודרו מן ההשכלה הגבוהה עד למחצית השנייה של המאה ה-19.[9]
במשך השנים, חלו שינויים רבים במגמות החינוך: מחינוך מקצועי לחינוך חובק תחומי חיים רבים; מחינוך מוגבל בזמן וגיל, ללמידה לאורך החיים. (Long Life Education).[10] "למידה לאורך החיים" מכירה בזכות ללמוד ולהתפתח אישית ומקצועית, ללא קשר לגיל הלומד/ת. הגישה הזו, ממשיכה למעשה את אידאולוגיית ההנגשה בחינוך, לאחר שבמאה ה-20, נפרץ מחסום החינוך לקבוצות אוכלוסייה מובחנות שהתקיים עד אז - רק לגברים, רק לעשירים, רק ללבנים וכו', שינוי אשר אפשר את כניסתן של הנשים למוסדות החינוך.
בחלק ממדינות המערב, נשים עלו על הגברים ברמות השכלה רבות. לדוגמה, בארצות הברית בשנת 2005/2006, נשים קיבלו 62% מהתארים הנלווים, 58% מהזכאים לתואר ראשון, 60% מהזכאים לתואר שני ו-50% מהדוקטורט. לשם השוואה בתקופה 1899-1900, 17% ממקבלי התואר הראשון, 19% מהזכאים לתואר שני ו-6% ממקבלי הדוקטורט היו נשים[11]
נכון לשנת 2000, 22% מהגברים מעל גיל 15 במזרח התיכון ובצפון אפריקה, לא ידעו קרוא וכתוב. שיעור הנשים שאינן יודעות קרוא וכתב היה כמעט כפול - 42%. שיעור הנשים מעל גיל 15, שלא ידעו קרוא וכתוב בטורקיה, היה 24% לעומת 7% בקרב גברים), ירדן 16% לעומת 5%, באיראן %31 בקרב נשים לעומת 17% בגברים, בערב הסעודית 33% לעומת 17%, בסוריה 40% לעומת 12%, באלג'יר 43% לעומת 24%, במצרים 56% לעומת 33, בתימן 77% לעומת 33%, בעיראק 77% לעומת 45%. עם זאת הפערים האלה מצטמצמים במהירות בעשורים האחרונים, בין גיל 15 לגיל 24 שיעור האוריינות בנשים בנות 15-24 במצרים מגיע ל-63%. שיעור האורינות של נשים צעירות במצרים שעמד בשנות ה-70 על פחות מ-30% עמד בשנת 2000 על מעל 60%, ואילו באיראן הנתון זה לגבי נשים צעירות עלה מכמעט 0 ל־91%.
עם השנים ההשכלה של בנים ובנות משתפרת ברוב מדינות העולם, כולל במדינות עניות רבות. לדוגמה שיעור הנערות שמגיעות לבית ספר תיכון נמצא במגמת עליה ובמדינות רבות הוא מעל 45%. נכון לשנת 2011, שיעור הנערות מסך התלמידים בתיכון מגיע ל-50% בירדן, 47% בסעודיה ו-48% במצרים. שיעורים נמוכים במיוחד באזור המזרח התיכון נרשמו בתימן (41%), עיראק (41%) ואפגניסטן (35%), שיעורים נמוכים נרשמו גם במדינות רבות של אפריקה מדרום לסהרה כמו ניז'ר (41%), הרפובליקה המרכז אפריקאית (40%), גינאה (39%), הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, (38%), סומליה (31%) וצ'אד (31%)
בחברה הנוצרית היה יחס עוין באופן כללי כלפי השכלת נשים. הטיעונים נגד השכלה כזו מגוונים. בכתבי הקודש הנוצרים, סיפור אדם וחוה והאיגרות פאולוס פורשו כאזהרה נגד ההשפעה הפתיינית של נשים והנזקים של למדנות ודעתנות בקרבן.
גם מאוחר יותר, בתקופת הנאורות, היו מחזות (כמו Les Femmes savantes של מולייר) ונובלות הציגו למדנות של נשים כסכנה או עיסוק מגוחך. כותבים רבים יצרו הקשרים בין מתירנות מינית ונשים מלומדות.
על רקע דבר זה התפתח באנגליה החל מאמצע המאה ה-18 מעגל הבלוסטוקינג - רשת של קשרים חברתיים ואינטלקטואלים, שנוצרה סביב קבוצה של נשים משכילות. חברות וחברי המעגל נפגשו תכופות על מנת לדון על נושאים שונים, כגון ספרות, השכלה ופילוסופיה, באופן דומה לסלונים הצרפתים של תקופת ההשכלה. בנוסף ניהלו חליפת מכתבים עשירה ועסקו בפעילות יצירתית ונדבנית. רוב חברות המעגל היו נשים אמידות שהיו קשורות למעמד הגבוה ולמעמד בעלי המקצועות החופשיים באנגליה. הן קידמו מעורבות של נשים בעולם הספרות, למידה ושיחה רציונלית, כתחליף לעיסוקים חברתיים אחרים שנחשבו להולמים עבור נשים, כגון משחק קלפים וסריגה. הדמות הבולטת ביותר במעגל הייתה אליזבת מונטגיו. היא, אליזבת ווסי ופרנסס בוסקוון ארחו את רוב מפגשי המעגל בבתיהן שבלונדון, באת' ודבלין. מלבדן לקחו חלק במעגל אינטלקטואליות רבות אחרות, כגון אליזבת קרטר, הסטר ת'רייל וקתרין מקולי.
לפי סילביה הרסטרק מאיירס "בהתחשב בלחצים אלה נגד השכלה של נשים, אין פלא שנשים במאה השמונה-עשרה פחדו להיראות כמלומדות מידי או יותר מידי מעוניינות בלמידה".[12] רוב הנשים במעגל הבלוסטוקינג שילבו את שאיפתן להשתלב בעולם האינטלקטואלי עם העלאה על נס של מידות טובות, כמו צניעות ושמירה על טוהר מיני עבור נשים רווקות, נאמנות לבעל עבור נשים נשואות, ואדיקות דתית. המעגל כלל גם גברים, כגון סמואל ג'ונסון, אדמונד ברק ודייוויד גריק, אך הבולטות של הנשים משכה את תשומת הלב הציבורית, ומאמצע שנות ה-70 המונח "בלוסטוקינג" החל להתייחס לנשים בלבד.[13] פעילות הקבוצה דעכה לקראת סוף המאה. בשנות ה-90, עם התחזקות הפוליטיקה השמרנית ושינוי האקלים האינטלקטואלי בתגובה למהפכה הצרפתית, המונח "בלוסטוקינג" הפך לכינוי גנאי כנגד נשים ששאפו ללמוד ולהרחיב את עולמן והאינטלקטואלי.
לפני המהפכה התעשייתית ומערכת חינוך ציבורית במאה ה-19 אוריינות הייתה קיימת רק במיעוט קטנטן מחברות העולם. לדוגמה, בשנת 1841 באנגליה, 33% מהגברים ו־44% מהנשים חתמו על תעודת הנישואין שלהם בטביעת אצבע מכיוון שלא ידעו איך לכתוב (ויש להניח כי מספר גדול יותר אמנם ידע לחתום את שמו, אך לא ידע לכתוב ולקרוא טקסטים). עד למהפכה התעשייתית החומרים שהיו קשורים לאוריינות היו כל כך יקרים שרק מוסדות ואנשים עשירים יכלו לקנות אותם. מהפכת הדפוס הובילה להוזלת ספרים, ואחריה המהפכה התעשייתית הביאה להוזלת מחירי הנייר והספרים ולאפשרות להפיץ אותם בכל שכבות האוכלוסייה. תהליכי עיור, ותעוש הובילו להגברת הביקוש מצד מעסיקים ועובדים ליכולת לקרוא ולכתוב. ויכולת התעוש הובילה לעליה הדרגתית אך איטית של יכולת ההשתכרות של האכולוסיה. כמו כן דרישות לצדק חברתי, ואיום מצד כוחות סוציאליסטים הובילו להתפתחות של מערכות חינוך ציבוריות במדינות אירופה. ב־1870 לדוגמה חינוך ראשוני נתאפשר לכל האוכלוסייה האנגלית.
לצד מנהגים כמו כריכת רגליים בקרב נשים סיניות שנמשך עד סוף המאה ה-19, הוכר כי סגולתה של אישה טמונה בחוסר הידע שלה. כתוצאה מכך, חינוך נשי לא נחשב כראוי לתשומת לב. במאה ה-19 הגיעו לסין מיסיונרים נוצרים רבים מבריטניה ומארצות הברית וחלקם יזמו הקמת בתי ספר לנשים.[14]
נשים באסלאם מילאו תפקיד חשוב ביסודותיהם של מוסדות חינוך רבים, כמו הקמת המסגד של אל-קראוין באוניברסיטת אל-קרוויין שיש הרואים בו המוסד החינוכי העתיק ביותר הפועל ברציפות החל משנת 859. המקום נוסד על ידי פאטימה מוחמד אל-פהרי, אשה משכילה, בתו של סוחר עשיר, שנשבעה להשקיע את כל חלקה מהירושה בבניית מסגד מתאים לקהילה שלה. בנוסף למקום תפילה, המסגד התפתח עד מהרה כמקום ללימודים גבוהים - במרכזם לימודים אסלאמים, קוראן וחדית', אך גם דקדוק, רטוריקה, לוגיקה, רפואה, מתמטיקה ואסטרונומיה. היבט זה נמשך עד לשושלת האיובית במאות ה-12 וה-13, כאשר בדמשק הוקמו 160 מסגדים ומדרסות, 26 מתוכם מומנו על ידי נשים באמצעות מערכת הצדקה של הווקף. מחצית מכל הפטרונים המלכותיים למוסדות אלה היו נשים.
לפי המלומד הסוני אבן אסקיר, במאה ה-12 היו הזדמנויות לחינוך נשי בעולם האסלאמי של ימי הביניים. הוא כתב שנשים צריכות ללמוד, לזכות ביג'אזות (תארים אקדמיים), ולהיות תלמידות ומורות. זה קרה במיוחד במשפחות מלומדים ומלומדים, שרצו להבטיח את השכלה הגבוהה ביותר האפשרית עבור בניהן ובנותיהן. אבן עסאכר עצמו למד תחת 80 מורות שונות בזמנו. על פי חדית' שנאסף בסחיה של אל-בוכרי, נשות מדינה שסייעו למוחמד היו בולטות בכך שלא נתנו למידות חברתיות לרסן את השכלתן בידע דתי. לפני המאה ה-12 נשים היוו לא יותר מאחוז אחד מתלמידי האסלאם. חלה עלייה משמעותית של חוקרות לאחר מכן. במאה ה-15 הקדיש אל-סחאוי (אנ') כרך שלם ממילונו הביוגרפי בן 12 הכרכים, al-Ḍawʾ al-lāmiʻ, לחוקרות, ונתן מידע על 1,075 מהן.
בקרב ערביי ארץ ישראל, בסוף התקופה העות'מאנית, ערב השלטון הבריטי, למדו בבתי ספר רק 4 מתוך 10 ילדים ערבים, כולם בנים. כמחציתם למדו בבתי ספר זרים, נוצריים, ואילו רוב האחרים למדו ב"כותב", מעין "חדר" כפרי, בו התרכז הלימוד בקוראן והיה מבוסס בעיקר על שינון בעל פה.[15]
בדת הבהאית יש עיקרון דתי מרכזי, של שוויון מגדרי הנגזר משוויון אנושי אוניברסלי המנחה את אורך חייהם של מאמיני הדת. חינוך נשים בדת הבהאית הוא ערך חשוב הנגזר מכך. הקהילה הבהאית ניהלה בתי ספר לבנות באיראן וסביבתה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20, ומאז הקהילה הבינלאומית מנהלת בתי ספר בלתי פורמליים בקיץ על מנת להמשיך את המגמה של חינוך שווה ומודרני לכל ילדיה. החובה הערכית של השכחת נשים כמימוש של שוויון מגדרי הופיעה לראשונה בהוראה רדיקלית (לזמנה) של בהאא אללה, מייסד הדת, באמצע המאה ה-19, דבר שפגש התנגדות רבה באיראן של ימיו.[16]
בנו של הבהאא אללה, עבד אל-בהאא (1842–1921) פעל בהנהגת המאמינים הבהאאים באיראן לדאוג לחינוך של נשים אשר ראה כמטרה חשובה אף יותר מחינוכם של גברים.[17] בנוסף, הוא טען כי חינוך הוא האמצעי המכריע אשר יוביל לשוויון מעמדן של נשים וגברים.[18] יורשו בהנהגת הקהילה הבהאאית, שוגי אפנדי (1897–1921) הדגיש את החשיבות כי לכל קהילה תהיה בית ספר משלה שדואג לתלמידים ותלמידות כאחד.[19]
ביהדות מצוות תלמוד תורה, וכתוצאה מכך גם לרוב לימוד קרוא וכתוב, מופיעה בתנ"ך, ועל פי מקורות רבים במסורת היהודית, מצווה זו עומדת נגד כל יתר המצוות. עם זאת מצווה זו קיימת רק ביחס לבנים ולא ביחס לבנות. בתולדות היהדות ישנן רק עדויות מועטות לקיומו של חינוך מסודר לבנות. בעוד שהבנים נשלחו לפחות ללימודים בסיסיים בתלמוד תורה, בנות הסתפקו בהדרכה בסיסית מאמותיהן לגבי התפקידים והמצוות עליהן היו מופקדות, ולעיתים רחוקות למדו גם כיצד לקרוא את התפילות.
במאה ה-1, רבי אליעזר הביע התנגדות ללימוד תורה לנשים, בטענה ש"כל המלמד את בתו תורה, כאלו מלמדה תפלות".[20] תפלות משמעותה דברי הבאי והבל לדעת כמה פרשנים (כגון הרמב"ם והמאירי), או פריצות מינית לדעת התלמוד (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ"א, עמוד ב'). במאה ה-2, במשנה[21] בן עזאי מחייב לימוד תורה לנשים אך רוב הפרשנים לא קיבלו את עמדתו והלכו בעקבות רבי אליעזר, כולל רש"י, התוספות ועוד רבים. רבי אליעזר אוסר על לימוד תורה לנשים בשתי התבטאויות חריפות נוספות,[22][23] וכך נקבע להלכה. נאסר על האב ללמד את בתו תורה שבעל פה, אך מותר לו ללמדה תורה שבכתב, והיא עצמה מחויבת ללמוד את הדינים הנוגעים אליה. אם אישה רוצה ללמוד תורה היא רשאית, אבל מאחר שנשים אינן מחויבות ללמוד, בעבר לא הקפידו ללמדן קרוא וכתוב באופן מסודר, והדבר נעל בפני הנשים שערים רבים.[24]
לדעת הרמב"ם, שפעל במאה ה-12, אסור לאב ללמד את בתו תורה, מפני שרוב הנשים יפרשו שלא כשורה את הדברים, כיוון שלדעתו הן אינן מוכשרות ללימוד.[25] הרמב"ם נהג להזכיר נשים יחד עם עמי הארץ וקטנים[26] ועם זאת, מדבריו עולה שהיו גם מיעוט של נשים שלמדו תורה והיו ראויות לכך.[27]
בעקבות הרמב"ם הלכו הטור והשולחן ערוך,[28] אך למרות השפעתו העצומה של הרמב"ם, כבר בימי הביניים היו פוסקים שהתירו לימוד תורה לנשים בהיקפים שונים,[29] ועם תחילת העת החדשה התרבו קולות אלה וגברו.[30] הרב יהושע פלק מסיק מדברי הרמב"ם והשו"ע, שאשה שהחליטה ללמוד יצאה מכלל הרוב עליו דיבר הרמב"ם: “אבל אם למדה לעצמה, אנו רואין שיצאה מהרוב, ולכך כתב לעיל שיש לה שכר”. החפץ חיים כתב ש"המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות" זה דווקא בזמנים שלפנינו, אבל כיום, כשנשים משכילות בדומה מגברים, יש צורך להתאים את רמת השכלתן התורנית של בנות ישראל לרמת השכלתן הכללית.[31]
במהלך ההיסטוריה היהודית, היו מקרים של נשים מיוחדות בלמדנותן שתפסו מקום של כבוד. ברוריה, שהייתה אשתו של התנא רבי מאיר, הייתה ידועה בלמדנותה ואף השתתפה בוויכוח הלכתי עם התנאים. עם זאת נחשבה ליוצאת דופן. ידוע על שני מקרים של נשים ששימשו כראש ישיבה: מרים שפירא באלזס במאה ה-14, ואסנת ברזאני בכורדיסטן במאה ה-17, שירשה את מקומו של אביה אחר פטירתו.[32] הסרט "ינטל", בכיכובה של ברברה סטרייסנד, עוסק בהתמודדותה של אישה יהודיה עם גישת הממסד הדתי לחינוכה.
לפי יהודית בסקין, היו שלושה גורמים שהשפיעו על החינוך שקיבלו נשים יהודיות באירופה של ימי הביניים - מגדר, מעמד חברתי-כלכלי והסביבה. כמעט כל נער יהודי קיבל השכלה בשפה העברית כדי שיוכל להשתתף בתפילות וללמוד בכתבי הקודש ובדרך כלל בבית ספר. אלו לא היו הציפיות מהבנות ולכן לא ראו צורך ללמד אותן את השפה. הן התחנכו בבית ולמדו באופן ספציפי תפילות מסוימות והלכות מסוימות הנוגעות לענייני משק הבית: כשרות, שבת ומועדות, חיי המשפחה ואישות. עם זאת, משפחות משכילות ובעלות אמצעים נתנו לבנותיהן השכלה וחינוך ברמה גבוהה. השפעה נוספת הייתה לסביבה הנוכרית: האפשרות לנשים להיראות בציבור, מעורבות נשים בעסקים ומעמד ההשכלה כדבר חיוני במשפחות האצולה והבורגנות באירופה הנוצרית היטיב עם מעמדן של הנשים היהודיות.[33]
סדרי חינוך אלה החלו לעבור תמורה מקיפה בקרב האשכנזים במרכז ומזרח אירופה משלהי המאה ה-18, כשהשלטונות החלו לאכוף חינוך כללי. בנחלה האוסטרית גליציה נפתחו מוסדות כאלה מ-1788, בפיקוחו של המשכיל הרץ הומברג. אך בעוד שבמערב התבססו בתי-ספר כלליים ליהודים, מוסדות החינוך בגליציה נסגרו כבר ב-1806. לבד מחריגים מעטים, החינוך המסורתי הוסיף להתקיים כמימים ימימה, ורוב האוכלוסייה היהודית נותרה אדוקה מאוד.
רק ב-1874 הוחל חינוך חובה ציבורי בחינם לבנים ובנות גם יחד על כל הנתינים. רוב ההורים החרדים סירבו לשלוח את בניהם והעדיפו שיוסיפו ללמוד בתלמודי תורה פרטיים, אף שהדבר היה כרוך בתשלום קנס. אך התנגדות כזו לא עלתה בנוגע לנערות; הסופר אהרן מרקוס אף המליץ לשלוח את כולן כדי להעמיס על התשתיות המצומצמות ולהקל על הכרה במסגרות אקסטרניות לנערים. קולות ספורים קראו לייסד בתי-ספר מיוחדים לנערות יהודיות, כמו אלה שהקימה הנאו-אורתודוקסיה בגרמניה; אלה יועדו להקנות להן ידע דתי תוך החלפת המסגרת המשפחתית המסורתית, שאדיקותה הלכה ונשחקה בכח המודרניזציה. אך ההנהגה סירבה לכך: ב-1900 פרסם בעל טור במחזיקי הדת ש:”מפני שרוב הנשים דעתן קלות ואינן מתכונות להתלמד... והדין הזה נוהג בכל מקום ובכל זמן גם לתקופת ההשכלה הנוכחית”.[דרוש מקור] התגובה המומלצת לרוב בחוגים השמרניים הייתה להשתדל להקנות לבנות מידות טובות ולצמצם את לימודי החול ככל האפשר, והורים שניסו ללמד את בנותיהם דת באמצעות מורים פרטיים זכו בגינויים ובביקורת.
אף במאה העשרים, מוסד ה"חדר" והישיבות היו שייכים לגברים בלבד. בשנת 1918 התופרת האלמונית שרה שנירר הקימה בית ספר חרדי לבנות וקראה לו "בית יעקב". היא שאבה השראה מהרב משה דוד פלעש,[34] דרשן נאו-אורתודוקסי שהכירה בווינה; בחוגי הנאו-אורתודוקסים המודרניים במרכז אירופה, חינוך בנות כבר היה מקובל מזה כשני דורות.
הדבר נתקל תחילה בהתנגדות רבנים, אך גם בתמיכה מסוימת מצד רבנים אחרים. ב-כ"ג בשבט ה'תרצ"ג (1933), כחמש-עשרה שנה לאחר שנוסדה רשת בית יעקב, לבקשת אגודת ישראל שבתי-הספר כבר היו בחסותה, כתב החפץ חיים, לקהילת פרישטאק מכתב תמיכה במוסדות בית יעקב, לאחר שאב"ד העיירה התנגד לפתיחת בית ספר בעירו. החפץ חיים נמנע ממתן נימוקים הלכתיים סדורים להתרת האיסור על לימוד תורה לנשים, אלא כתב כי חינוך כזה הוא "נחוץ" בימים שבהם התפוררות המשפחה המסורתית הביאה לחילון בהיקף רחב. פתיחת רשת בתי הספר גרמה למחלוקת גדולה בציבור החרדי, בפרט בחוגים חסידיים. בהונגריה דחו מרבית החוגים את עצם הרעיון של חינוך דתי לנערות: המנחת אלעזר כתב "וגם החדרים לבתולות שקוראים אותם 'בית יעקב', הצדיקים וחסידים קוראים אותם 'בית עשיו'".[35] גם בגליציה, התנגדה חסידות בעלזא לבתי הספר של בית יעקב, ואף במידה רבה נמנעה בעלזא להיכנס לרשת אגודת ישראל בעקבות כך[36]
ברוב בתי הספר היסודיים והתיכוניים בחינוך הממלכתי-דתי בישראל, תוכנית לימודי הקודש לבנות כוללת לימוד תנ"ך, משנה, הלכה ומחשבת ישראל, בעוד שהבנים לומדים גם תלמוד, שנחשב ליותר מעמיק וקשה להבנה. בעבר כמעט לא הייתה מסגרת לנשים שרצו לעסוק בלימודי תלמוד והלכה במסגרת דתית, גם הרבה לאחר שלימודי תלמוד באוניברסיטה היו פתוחים עבורן. מהפכת המדרשות לנשים, שהחלה בציבור הדתי-לאומי בשנות השבעים עם הקמת מדרשת לינדנבאום, יצרה לראשונה מסגרות כאלה. בית הספר פלך בירושלים היה מחלוצי שילוב לימודי הגמרא בתוכנית הלימודים לבנות, וכיום ישנם אולפנות ותיכונים נוספים המצטרפים למגמה זו. אליהם מצטרפות בעשורים האחרונים עוד ועוד מדרשות לבנות שמעניקות השכלה תורנית גבוהה.
צפי סער, האם קשה היום להיות נערה יותר מפעם, באתר הארץ, 26 ביוני 2013Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
