הממשל הצבאי הגרמני בצרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה

הממשל הצבאי בצרפת (בגרמנית: Militärverwaltung in Frankreich; בצרפתית: Administration militaire en France) הייתה רשות כיבוש שהוקמה ביוני 1940 על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה כדי לנהל את שטח הכיבוש הנאצי של צפון ומערב צרפת. כאשר גם האזור הלא כבוש בדרום המכונה zone libre ("אזור חופשי") נכבש ושמו שונה ל-zone sud ("אזור דרום").

הממשל הצבאי הגרמני בצרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה
Militärverwaltung in Frankreich

צרפת הכבושה: אזור הכיבוש הגרמני (באדום) והאיטלקי (בצהוב), האזור החופשי, האזור המוגבל, המינהל הצבאי בבלגיה ובצפון צרפת, ואלזס-לורן שסופחה לגרמניה
ממשל
עיר בירה	פריז
היסטוריה
הקמה	כיבוש צרפת
תאריך	1940
פירוק	שחרור צרפת
תאריך	1944
ישות קודמת	הרפובליקה הצרפתית השלישית 1940: הרפובליקה הצרפתית השלישית צרפת 1942: צרפת של וישי ממלכת איטליה 1943: הממשל הצבאי האיטלקי
ישות יורשת	צרפת הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית
שליטים בולטים	אוטו פון שטילפנגל קרל-היינריך פון שטילפנגל

תפקידי הממשל הצבאי בצרפת הוגדרו בחלקם על ידי התנאים שנקבעו על ידי הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת לאחר הצלחת הבליצקריג של הוורמאכט במהלך המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה, שהובילה לנפילת צרפת; באותה תקופה גם הצרפתים וגם הגרמנים חשבו שהכיבוש יהיה זמני, ויימשך רק עד שתגיע בריטניה להסכם עם גרמניה, שהאמינו שהוא קרוב. למשל, צרפת הסכימה שחייליה יישארו שבויי מלחמה עד להפסקת כל פעולות האיבה.

צרפת של וישי (שנקראה באופן רשמי "המדינה הצרפתית") החליפה את הרפובליקה הצרפתית השלישית שהתפרקה בתבוסה. אף שהרחיבה באופן נומינלי את ריבונותה על כל המדינה, היא הייתה מוגבלת בפועל בהפעלת סמכותה לאזור החופשי. מכיוון שפריז הייתה ממוקמת באזור הכבוש, ממשלתה ישבה בעיירת המרפא וישי באוברן, ולכן היא הייתה ידועה יותר בשם ממשלת וישי.

בעוד שממשלת וישי הייתה אחראית באופן נומינלי על כל צרפת, הממשל הצבאי באזור הכבוש היה דיקטטורה נאצית בפועל. השלטון הנאצי הורחב לאזור החופשי כאשר הוא נכבש על ידי גרמניה ואיטליה במהלך מבצע אנטון ב-11 בנובמבר 1942 בתגובה למבצע לפיד, נחיתות בעלות הברית בצפון אפריקה הצרפתית ב-8 בנובמבר 1942. ממשלת וישי נותרה קיימת, אף על פי שסמכותה הופחתה כעת מאוד.

הממשל הצבאי הגרמני בצרפת הסתיים עם שחרור צרפת לאחר הפלישה לנורמנדי. הוא היה קיים באופן רשמי ממאי 1940 עד דצמבר 1944, אם כי רוב שטחו שוחרר על ידי בעלות הברית עד סוף קיץ 1944

אזורי הכיבוש

חיילים גרמנים צועדים ליד שער הניצחון בשדרת השאנז אליזה בפריז, יוני 1940.

אלזס-לורן סופחה לאחר מלחמת צרפת–פרוסיה ב-1871 על ידי הקיסרות הגרמנית והוחזרה לצרפת לאחר מלחמת העולם הראשונה. היא סופחה מחדש על ידי הרייך השלישי. המחוזות נור ופה-דה-קאלה צורפו לממשל הצבאי בבלגיה ובצפון צרפת, שהיה אחראי אף הוא לעניינים אזרחיים באזור ברוחב של 20 ק"מ (12 מייל) לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי. "אזור אסור" נוסף היו אזורים בצפון-מזרח צרפת, המקבילים לחבל לורן וכמחצית מחבלי פראנש-קונטה, שמפאן ופיקארדי. נאסר על פליטי מלחמה לחזור לבתיהם, והיא נועדה למתיישבים גרמנים ולסיפוח בסדר הנאצי החדש (Neue Ordnung).

האזור הכבוש (בצרפתית: zone occupée, בגרמנית: Besetztes Gebiet) כלל את שאר צפון ומערב צרפת, כולל שני האזורים האסורים.

החלק הדרומי של צרפת, למעט המחצית המערבית של אקוויטניה לאורך החוף האטלנטי, הפך ל-zone libre ("אזור חופשי"), שבו משטר וישי נותר ריבון כמדינה עצמאית, אם כי תחת השפעה גרמנית כבדה בשל ההגבלות של שביתת הנשק (כולל מס כבד) והתלות הכלכלית בגרמניה. הוא כלל שטח של 246,618 קמ"ר, כ-45% מצרפת, וכלל כ-33% מכלל כוח העבודה הצרפתי. קו התיחום בין האזור החופשי לאזור הכבוש היה גבול דה פקטו, שהצריך אישור מעבר מיוחד מטעם השלטונות הגרמניים על מנת לעבור אותו.

עמדת שליטה גרמנית על קו התיחום, 1941

ההגבלות הללו נותרו במקומן לאחר כיבוש וישי והאזור שונה ל-zone sud ("אזור דרום"), וגם הוכנס לניהול צבאי בנובמבר 1942.

אזור הכיבוש האיטלקי כלל אזורים קטנים לאורך גבול האלפים, ואזור מפורז של 50 קילומטר (31 מייל) לאורך אותו אזור. הוא הורחב לכל השטח בגדה השמאלית של נהר הריין לאחר פלישתו יחד עם גרמניה לצרפת של וישי ב-11 בנובמבר 1942, למעט אזורים סביב ליון ומרסיי, שנוספו ל"אזור דרום" של גרמניה, וקורסיקה.

אזור הכיבוש האיטלקי נכבש גם הוא על ידי גרמניה והתווסף ל"אזור דרום" לאחר כניעתה של איטליה בספטמבר 1943, מלבד קורסיקה, ששוחררה על ידי נחיתות של כוחות צרפת החופשית וכוחות איטלקים מקומיים שהפכו לשותפים בלוחמה של בעלות הברית.

מבנה השלטון

לאחר שגרמניה וצרפת הסכימו על שביתת נשק בעקבות התבוסות של מאי ויוני, גנרל-אוברסט וילהלם קייטל והגנרל שארל הונציגר, נציגי הרייך השלישי וממשלת צרפת של המרשל פיליפ פטן בהתאמה, חתמו עליה ב-22 ביוני 1940 ב-Rethondes, קרחת יער ביער קומפיין. כפי שזה נעשה באותו מקום ובאותו קרון רכבת שבו נחתמה שביתת הנשק שסיימה את מלחמת העולם הראשונה כאשר גרמניה נכנעה, והיא ידועה בשם שביתת הנשק השנייה של קומפיין.

צרפת חולקה באופן גס לאזור צפוני כבוש ואזור דרומי לא כבוש, על פי אמנת שביתת הנשק "על מנת להגן על האינטרסים של הרייך הגרמני". האימפריה הקולוניאלית הצרפתית נותרה בסמכותו של משטר וישי של מרשל פטן. הריבונות הצרפתית הייתה אמורה להתפרש על כל שטח צרפת, כולל האזור הכבוש, אלזס ומוזל, אך הסעיף השלישי של שביתת הנשק קבע כי השלטונות הצרפתיים באזור הכבוש יצטרכו לציית לממשל הצבאי וכי גרמניה תממש זכויות של כוח כובש בתוכו:

באזור הכבוש של צרפת, הרייך הגרמני מממש את כל הזכויות של מעצמה כובשת. ממשלת צרפת מתחייבת להקל בכל דרך אפשרית ביישום זכויות אלו, ולספק את סיועם של השירותים המנהליים הצרפתיים לשם כך. ממשלת צרפת תנחה מיד את כל הפקידים והמנהלים של השטח הכבוש לציית לתקנות, ולשתף פעולה באופן מלא עם רשויות הצבא הגרמני.

הממשל הצבאי היה אחראי לעניינים אזרחיים בצרפת הכבושה. הוא חולק ל"קומנדנטורן" (ביחיד "קומנדנטור"), בסדר היררכי הולך ופוחת Oberfeldkommandanturen, Feldkommandanturen, Kreiskommandanturen ו-Ortskommandanturen. ענייני חיל הים הגרמני בצרפת תואמו באמצעות משרד מרכזי הידוע כ-Höheres Kommando der Marinedienststellen ב-Gross-Paris (פיקוד עליון לשירותי הצי באזור פריז רבתי) אשר בתורו היה כפוף למפקד בכיר בכל צרפת המכונה האדמירל פרנקרייך. לאחר מבצע אנטון, הפיקוד הימי "אדמירל פרנקרייך" פורק למשרדים קטנים יותר שהוכפפו ישירות לפיקוד המבצעי של קבוצת הצי מערב.

שיתוף פעולה

מצעד של משתפי הפעולה המיליציה הצרפתית, 1944.

על מנת לדכא פרטיזנים ולוחמי התנגדות, הממשל הצבאי שיתף פעולה באופן הדוק עם הגסטפו, ה-Sicherheitsdienst‏ (SD), שירות הביון של האס אס ו-Sicherheitspolizei‏ (SiPo). לרשותה עמדה גם תמיכת השלטונות והמשטרה הצרפתית, שנאלצו לשתף פעולה בהתאם לתנאים שנקבעו בהפסקת שביתת הנשק, כדי לאסוף יהודים, אנטי-פשיסטים ומתנגדים אחרים, ולהעלים אותם ל-Nacht und Nebel, "לילה וערפל". היא נעזרה גם במשתפי פעולה צרפתיים בולטים כמו פול טובייה ומוריס פאפון, יחד עם שותפי עזר צרפתיים כמו המיליציה הצרפתית, הפרנק-גארד ושירות הסדר הלגיוני. שתי המפלגות הפוליטיות העיקריות המשתפות פעולה היו המפלגה העממית הצרפתית (PPF) והעצרת העממית הלאומית (RNP), בכל אחת מהן 20,000 עד 30,000 חברים.

המיליציה השתתפה עם הגסטפו בתפיסת חברי המחתרת ומיעוטים, כולל יהודים, למשלוחה למרכזי מעצר, כמו מחנה הריכוז דראנסי, בדרך לאושוויץ, ומחנות ריכוז גרמנים אחרים, כולל דכאו, בוכנוולד ומאוטהאוזן.

כמה צרפתים גם התנדבו ישירות בכוחות הגרמניים כדי להילחם למען גרמניה או נגד בולשביקים, כמו לגיון המתנדבים הצרפתים נגד הבולשביזם. מתנדבים מיחידות אלו ואחרות היוו מאוחר יותר את הקאדר של דיוויזיית הוואפן-גרנדיר ה-33.

סטנלי הופמן בשנת 1974, ואחריו, היסטוריונים אחרים כמו רוברט פקסטון וז'אן-פייר אזמה השתמשו במונח שיתוף פעולה כדי להתייחס לפשיסטים ולאוהדי נאצים, אשר מסיבות אידאולוגיות ביקשו שיתוף פעולה מחוזק עם גרמניה של היטלר. בניגוד ל"משתפי פעולה", אנשים שרק שיתפו פעולה מתוך אינטרס אישי. דוגמאות לכך הן מנהיג PPF ז'אק דוריוט, הסופר רוברט ברזילך או מרסל דאט. המניע והיסוד האידאולוגי העיקרי בקרב אנשי שיתוף פעולה היה אנטי-קומוניזם.

כוחות הכיבוש

חיילים טורקסטנים בצפון צרפת, אוקטובר 1943.

הוורמאכט שמר על מספר משתנה של דיוויזיות בצרפת. 100,000 גרמנים היו בכל האזור הגרמני בצרפת בדצמבר 1941. כאשר עיקר הוורמאכט נלחם בחזית המזרחית, יחידות גרמניות נשלחו לצרפת כדי לנוח ולהתאושש. מספר החיילים גדל כאשר האיום של פלישת בעלות הברית החל להתנשא, כאשר הפשיטה על דייפ סימנה את תחילתה האמיתית. פעולותיהם של אנשי קומנדו קנדיים ובריטים נגד חיילים גרמנים הביאו את היטלר לגנות אותם כלוחמים בלתי סדירים. בפקודת הקומנדו שלו הוא שלל מהם מעמד של לוחם כדין, והורה למסור אותם לשירות הביטחון של האס אס כשהם נלכדו ועלולים להיות מוצאים להורג. ככל שהמלחמה נמשכה, הקמת החומה האטלנטית ודיכוי ההתנגדות הפכו למשימות כבדות יותר.

כמה יחידות ודיוויזיות בולטות שהוצבו בצרפת במהלך הכיבוש:

• 1940: צי האוויר השני, צי האוויר השלישי פעל משדות תעופה בצפון צרפת במהלך הקרב על בריטניה. צי האוייר השלישי נשאר שם כדי להתגונן מפני ההפצצות האסטרטגיות של בעלות הברית עד שנאלץ לסגת ב-1944.
• 1941: סיירות המערכה שרנהורסט וגנייזנאו. אוניית המערכה ביסמרק הוטבעה בעת שניסתה להגיע לנמלי האוקיינוס האטלנטי הצרפתי לאחר כניסתה לשירות.
• 1942: דיוויזיית הפאנצר אס אס השנייה, רגימנט משטרת האס אס הרביעי.
• 1943: בשיאו של הקרב על האטלנטי, מעל 60 צוללות גרמניות הוצבו במעגני צוללות בנמלי האוקיינוס האטלנטי הצרפתי כמו לה רושל, בורדו, סן-נאזר, ברסט ולוריאן.
• 1944: הדיוויזיה ההררית ה-157, דיוויזיית פאנצר להר, הארמייה ה-19, הדיוויזיה הסטטית ה-716 ודיוויזיית הפאנצר אס אס ה-12.

פעולות נגד פרטיזנים

ערך מורחב – תנועת ההתנגדות הצרפתית

מעצר של אזרחים צרפתים בלה פאו, ברטאן, על ידי חיילים גרמנים ביולי 1944

ל"נאום 18 ביוני" של ממשלת צרפת החופשית של דה גול הגולה בלונדון הייתה השפעה מיידית מועטה, ומעטים הצטרפו לכוחות הפנים הצרפתיים שלה מעבר לאלה שכבר יצאו לגלות כדי להצטרף לצרפת החופשית. לאחר הפלישה לברית המועצות ביוני 1941, המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, שנותרה עד כה בהוראת הקומינטרן פסיבית נגד הכובשים הגרמנים, החלה להפעיל נגדם פעולות. דה גול שלח את ז'אן מולן חזרה לצרפת כקשר הרשמי שלו לבלתי סדירים ברחבי המדינה הכבושה כדי לתאם את שמונה קבוצות ההתנגדות הגדולות לארגון אחד. מולן קיבל את הסכמתם להקים את המועצה הלאומית של ההתנגדות (Conseil National de la Résistance).

מולין בסופו של דבר נתפס ומת תחת עינויים אכזריים של הגסטפו. ההתנגדות התחזקה לאחר שהתברר שגל המלחמה השתנה לאחר תבוסת הרייך בסטלינגרד בתחילת 1943, וב-1944, אזורים מרוחקים גדולים היו מחוץ לשליטת הצבא הגרמני ואזורים חופשיים עבור אנשי המאקי, שנקראו על שם אדמת המאקי, אדמת שיחים שסיפקה שטח אידיאלי ללוחמת גרילה.

הפעולה נגד הפרטיזנים החשובה ביותר הייתה קרב ורקור. הידועה לשמצה שבהם הייתה הטבח באורדור-סור-גלאן. מעשי זוועה בולטים נוספים שבוצעו היו הטבח בטיל, טבח לה פאראדי, טבח מיילה וטבח אסק.

למרות שרוב האוכלוסייה הצרפתית לא השתתפה בהתנגדות אקטיבית, רבים התנגדו באופן פסיבי באמצעות מעשים כמו האזנה לרדיו לונדרס האסור של ה-BBC, או מתן ביטחונות או סיוע חומרי לחברי ההתנגדות. אחרים סייעו בבריחה של אנשי טיס אמריקאים או בריטים שהופלו שמצאו את דרכם חזרה לבריטניה, לעיתים קרובות דרך ספרד.

עד ערב השחרור, פלגים רבים של לאומנים, אנרכיסטים, קומוניסטים, סוציאליסטים ואחרים, המונים בין 100,000 לעד 400,000 לוחמים, נלחמו באופן פעיל בכוחות הכיבוש. בתמיכת מנהלת המבצעים המיוחדים והמשרד לשירותים אסטרטגיים שהצניחו מהאוויר נשק ואספקה, כמו גם סוכנים חודרים כמו ננסי ווייק שסיפקו עצות טקטיות ומיומנויות מומחים כמו תפעול רדיו והריסה, הם חיבלו באופן שיטתי בקווי רכבת, הרסו גשרים, חתך קווי אספקה גרמניים, וסיפקו מודיעין כללי לכוחות בעלות הברית. פעולות נגד פרטיזנים גרמניות גבו כ-13,000–16,000 קורבנות צרפתים, כולל 4,000 עד 5,000 אזרחים חפים מפשע.

בתום המלחמה מתו כ-580,000 צרפתים (40,000 מהם על ידי כוחות בעלות הברית המערביות במהלך ההפצצות של 48 השעות הראשונות של מבצע אוברלורד). מקרי המוות הצבאיים היו 92,000 בשנים 1939–1940. כ-58,000 נהרגו בפעולה מ-1940 עד 1945 בלחימה בכוחות הצרפתיים החופשיים. כ-40,000 Malgré-nous ("בניגוד לרצוננו"), אזרחי אלזס-לורן שסופחה מחדש שגויסו לוורמאכט, נפגעו. האבדות באזרחים הסתכמו בסביבות 150,000 (60,000 בהפצצות אוויריות, 60,000 בהתנגדות ו-30,000 נרצחו על ידי כוחות הכיבוש הגרמניים). סך כל שבויי מלחמה ומגורשים עמד על כ-1.9 מיליון. מתוכם, כ-240,000 מתו בשבי. לפי הערכות, 40,000 שבויי מלחמה, 100,000 מגורשים גזעיים, 60,000 אסירים פוליטיים ו-40,000 מתו כעובדי עבודת כפייה.

תעמולה

מטה התעמולה הצבאית למדינות אירופה תחת כיבוש היה בפוטסדאם. היה גדוד תעמולה אחד בכל מדינה כבושה, שמפקדתו בעיר או בבירה הראשית. זה חולק עוד יותר ברמה האזורית. המטה של צרפת היה במלון מג'סטיק בפריז, עם מדורי תעמולה בבורדו, דיז'ון וערים אחרות.

יחידת תעמולה הייתה שירות שהוטל על ידי השלטונות הגרמניים בתעמולה ובשליטה של העיתונות הצרפתית ובפרסום במהלך כיבוש צרפת. יחידות היו פרוסות בכל עיירה חשובה.

לאחר ניצחונם ביוני 1940, סמכו שלטונות הכיבוש לראשונה על שגרירות גרמניה בפריז כדי לפקח על פרסומים, תוכניות ושידורי רדיו. לאחר מכן הם הקימו את מחלקת התעמולה של צרפת, שפיתחה שירותי תעמולה וצנזורה נאציים בשם Propagandastaffel באזורים השונים של צרפת.

כל יחידת תעמולה הונהגה על ידי מפקד וכללה כשלושים איש. היו זונדרפיררים (מנהלים מיוחדים) שאחראים על תחומים מסוימים: צנזורה של מופעים ומחזות, הוצאה לאור ועיתונות, יצירות קולנועיות ופרסום ונאומים ציבוריים. המנהלים, שנבחרו בשל כישוריהם בעניינים אזרחיים, לבשו לבוש צבאי והיו כפופים לרגולציה צבאית.

חיי האזרחים

המפקד מ-1 באפריל 1941 מראה שחיו 25,071,255 תושבים באזור הכבוש (ו-14.2 מיליון באזור הלא כבוש). זה לא כולל את 1,600,000 שבויי המלחמה, ולא את 60,000 העובדים הצרפתים בגרמניה או במחוזות אלזס-לורן.

חיי היום יום

חיי הצרפתים בתקופת הכיבוש הגרמני התאפיינו, מלכתחילה, במחסור אנדמי. הם מוסברים על ידי מספר גורמים:

• אחד מתנאי שביתת הנשק היה תשלום עלויות הצבא הגרמני הכובש בן 300,000 איש, שהסתכמו ב-20 מיליון רייכסמארק ליום. שער החליפין המלאכותי של המטבע הגרמני מול הפרנק הצרפתי נקבע כתוצאה מכך כ-1 רייכסמארק ל-20 פרנק. זה איפשר לקיים דרישות ורכישות גרמניות בצורה של ביזה מאורגנת והביא למחסור אנדמי במזון ולתת תזונה, במיוחד בקרב ילדים, קשישים, והחלקים הפגיעים יותר של החברה הצרפתית כמו המעמד העירוני ופועלי הערים.
• חוסר הארגון של התחבורה, למעט מערכת הרכבות שנשענה על אספקת פחם מקומית צרפתית.
• ניתוק הסחר הבינלאומי והמצור של בעלות הברית, הגבלת היבוא למדינה.
• המחסור הקיצוני בבנזין ובסולר. לצרפת לא היה ייצור נפט מקומי וכל היבוא הופסק.
• מחסור בכוח אדם, במיוחד באזורים הכפריים, עקב מספרם הגדול של שבויי מלחמה צרפתים המוחזקים בגרמניה, ושירות חובת העבודה.

כרטיסי קיצוב לאוכלוסייה הצרפתית, יולי 1944.

תחליפים מאולתרים, תפסו את מקומם של מוצרים רבים שהיו במחסור; מחוללי גז מעץ על משאיות ומכוניות שרפו פחם או כדורי עץ כתחליף לבנזין, וסוליות עץ לנעליים שימשו במקום עור. סבון היה נדיר ויוצר בכמה משקי בית משומנים וסודה קאוסטית. הקפה הוחלף בשעורה קלויה מעורבת בעולש, וסוכר עם סכרין.

הגרמנים תפסו כ-80% מייצור המזון הצרפתי, מה שגרם להפרעה חמורה בכלכלת הבית של העם הצרפתי. ייצור החוות הצרפתיות ירד בחצי בגלל מחסור בדלק, דשן ועובדים; למרות זאת הגרמנים תפסו מחצית מהבשר, 20 אחוז מהתוצרת ו-80 אחוז מהשמפניה. בעיות אספקה השפיעו במהירות על חנויות צרפתיות שחסרו בהן רוב הפריטים.

מול קשיים אלו בחיי היומיום, ענתה הממשלה בקיצוב, ויצירת טבלאות מזון וכרטיסים שהיו אמורים להיות מוחלפים בלחם, בשר, חמאה ושמן בישול. שיטת הקיצוב הייתה קפדנית אך מנוהלת בצורה גרועה, והובילה לתת תזונה, שווקים שחורים ועוינות לניהול המדינה של אספקת המזון. המנה הרשמית סיפקה דיאטות רעב של 1,300 או פחות קלוריות ביום, בתוספת גינות ביתיות ובעיקר רכישות בשוק השחור.

הרעב שרר, במיוחד פגע בנוער באזורים עירוניים. התורים התארכו מול החנויות. בהיעדר בשר ומזונות אחרים כולל תפוחי אדמה, אנשים אכלו ירקות יוצאי דופן, כמו לפת שוודית וארטישוק ירושלמי. המחסור במזון היה החריף ביותר בערים הגדולות. עם זאת, בכפרים הכפריים המרוחקים יותר, שחיטה חשאית, גינות ירק וזמינות מוצרי חלב אפשרו הישרדות טובה יותר.

חלק מהאנשים נהנו מהשוק השחור, שבו אוכל נמכר ללא כרטיסים במחירים גבוהים מאוד. חקלאים הפנו במיוחד בשר לשוק השחור, מה שאומר הרבה פחות לשוק הפתוח. גם כרטיסי מזון מזויפים היו במחזור. גם קנייה ישירה מחקלאים באזורים הכפריים וסחר חליפין נגד סיגריות היו נהוגים תכופות בתקופה זו. אולם פעולות אלו נאסרו בתכלית, ולכן בוצעו תוך סיכון של החרמה וקנסות.

במהלך היום, תקנות רבות, צנזורה ותעמולה הפכו את הכיבוש לבלתי נסבל יותר ויותר. בלילה, התושבים נאלצו לעמוד בעוצר ואסור היה לצאת במהלך הלילה ללא קנקארטה. הם נאלצו לסגור את התריסים או החלונות שלהם ולכבות כל אור, כדי למנוע ממטוסי בעלות הברית להשתמש באורות העיר לצורך ניווט. חווית הכיבוש הייתה דיסאוריינטציה פסיכולוגית עמוקה עבור הצרפתים, שכן מה שהיה פעם מוכר ובטוח הפך פתאום למוזר ומאיים. פריזאים רבים לא הצליחו להתגבר על ההלם שחוו כאשר ראו לראשונה את דגלי צלב הקרס הענקיים עטופים מעל הוטל דה ויל ומתנוססים על גבי מגדל אייפל. ההיסטוריון הבריטי איאן אוסבי כתב:

”גם היום, כשאנשים שאינם צרפתים או לא עברו את הכיבוש מסתכלים בתמונות של חיילים גרמנים צועדים במורד השאנז אליזה או של שלטים גרמניים באותיות גותיות מחוץ לציוני הדרך הגדולים של פריז, הם עדיין יכולים להרגיש הלם קל של חוסר אמון. הסצנות נראות לא רק לא אמיתיות, אלא סוריאליסטיות כמעט במכוון, כאילו השילוב הבלתי צפוי של גרמנית וצרפתית, צרפתית וגרמנית, היה תוצאה של מתיחה של דאדא ולא התיעוד המפוכח של ההיסטוריה. ההלם הזה הוא רק הד רחוק למה שעברו הצרפתים ב-1940: לראות נוף מוכר שהשתנה בתוספת הלא מוכר, החיים בין מראות יומיומיים נעשו פתאום מוזרים, לא מרגישים עוד בבית במקומות שהם הכירו כל חייהם.”

אוסבי כתב שעד סוף קיץ 1940: "ולכן הנוכחות החייזרית, שנואה ומפחדת יותר ויותר בפרטיות, עלולה להיראות כה קבועה, עד שבמקומות הציבוריים שבהם התנהלו חיי היומיום, זה היה מובן מאליו". באותו זמן צרפת גם סבלה מהיעלמויות כאשר שמם של מבנים שונה, ספרים נאסרו, אמנות נגנבה כדי להילקח לגרמניה וככל שחלף הזמן, אנשים החלו להיעלם.

עם כמעט 75,000 תושבים הרוגים ו-550,000 טונות של פצצות שהוטלו, צרפת הייתה, אחרי גרמניה, המדינה השנייה בהרס הפצצות בחזית המערבית במלחמת העולם השנייה. הפצצות בעלות הברית היו אינטנסיביות במיוחד לפני ובמהלך מבצע אוברלורד ב-1944.

תוכנית התחבורה של בעלות הברית שמטרתה הרס שיטתי של מגרשי הרכבת וגשרי רכבת צרפתיים, ב-1944, גבה גם מחיר כבד מחיי אזרחים. לדוגמה, ההפצצה ב-26 במאי 1944 פגעה ביעדי רכבת בחמש ערים בדרום מזרח צרפת ובסביבותיה, וגרמה ליותר מ-2,500 הרוגים אזרחיים.

חציית הגבול בין האזור הצפוני לאזור הדרומי הצריך גם קנקארטה, שהיה קשה לרכוש. אנשים יכלו לכתוב רק לבני משפחתם, והדבר היה מותר רק באמצעות כרטיס שמולא מראש שבו השולח סימן את המילים המתאימות (למשל 'בריאות טובה', 'פצוע', 'מת', 'אסיר'). האזור הכבוש התנהל לפי זמן גרמני, שהקדים את האזור הלא כבוש בשעה אחת. מדיניות נוספת שיושמה באזור הכבוש אך לא באזור החופשי היו עוצר מ-22:00 עד 05:00, איסור על סרטים אמריקאים, דיכוי הצגת דגל צרפת ושירת המרסייז, ואיסור על ארגונים צבאיים של וישי ולגיון הוותיקים.

תלמידי בית הספר נאלצו לשיר "Maréchal, nous voilà!" ("מרשל, הנה אנחנו!"). דיוקנו של המרשל פיליפ פטן עיטר את קירות הכיתות, ובכך יצר פולחן אישיות. תעמולה הייתה נוכחת בחינוך כדי להכשיר את הצעירים עם הרעיונות של משטר וישי החדש. עם זאת, לא היה חידוש באידאולוגיה כמו במדינות כבושות אחרות, למשל בפולין, שם חוסלה אליטת ההוראה. המורים לא נכלאו והתוכניות לא שונו באופן כללי. במגזר הקתולי הפרטי, מנהלי בתי ספר רבים החביאו ילדים יהודים (ובכך הצילו את חייהם) וסיפקו להם חינוך עד השחרור.

חיי לילה בפריז

חיילים גרמנים משוחחים עם נשים צרפתיות ליד המולן רוז' ביוני 1940, זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני של פריז.

חודש לאחר הכיבוש, פורסם לראשונה כתב העת לחיילים הדו-חודשי Der Deutsche Wegleiter für Paris (המדריך הגרמני לפריז) בהוצאת ה-Paris Kommandantur, וזכה להצלחה. מדריכים נוספים, כמו Guide aryien, הגדירו למשל את המולן רוז' בין המקומות שחובה לראות בפריז. מועדונים מפורסמים כמו Folies-Belleville או Bobino היו גם הם בין המקומות המבוקשים. מגוון רחב של יחידות גרמניות הועברו לצרפת כדי לנוח ולהתאושש; הגרמנים השתמשו במוטו "Jeder einmal in Paris" ("כולם פעם בפריז") וסיפקו "ביקורי פנאי" בעיר עבור חייליהם. אמנים מפורסמים שונים, כמו איב מונטאן או מאוחר יותר הקומפניון דה לה שנסון, החלו את הקריירה שלהם במהלך הכיבוש. אדית פיאף התגוררה מעל L'Étoile de Kléber, בורדלו מפורסם ברחוב Rue Lauriston, שהיה ליד מפקדת קרלינגו, ולעיתים קרובות הגיעו אליו חיילים גרמנים. העוצר בפריז לא נשמר בקפדנות כמו בערים אחרות.

השיר של ג'אנגו ריינהארדט "Nuages", בביצוע ריינהארדט והחמישייה של המועדון הלוהט של צרפת ב-Salle Pleyel, זכה לשמצה בקרב מעריצים צרפתים וגרמנים כאחד. ג'אנגו ריינהארדט אף הוזמן לשחק ב-OKW. ההתעללות בפריז בביקורים של כוחות גרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה הובילו לתגובת נגד; הזנות האינטנסיבית בתקופת הכיבוש פינתה את מקומה לחוקים של מארט רישאר ב-1946, שסגרה את בתי הבושת וצמצמה את מופעי הבמה המטומטמים לאירועי ריקוד בלבד.

דיכוי

בתקופת הכיבוש הגרמני, מדיניות עבודת כפייה, שנקראה Service du Travail Obligatoire ("שירות עבודה חובה, STO"), כללה תפיסה והעברה של מאות אלפי עובדים צרפתים לגרמניה בניגוד לרצונם, לצורך מאמץ המלחמה הגרמני. בנוסף למחנות עבודה למפעלים, חקלאות ומסילות ברזל, נעשה שימוש בעבודות כפייה לאתרי שיגור V-1 ומתקנים צבאיים אחרים שנועדו על ידי בעלות הברית במבצע קשת צלב. החל משנת 1942, רבים סירבו להתגייס למפעלים וחוות בגרמניה על ידי ה-STO, וירדו למחתרת כדי להימנע ממאסר וגירוש לאחר מכן לגרמניה. על פי רוב, אותם "משתמטי עבודה" (réfractaire) הפכו ללוחמי מאקי.

היו פעולות תגמול גרמניות נגד אזרחים במדינות כבושות; בצרפת בנו הנאצים חדר הוצאה להורג במרתפי בניין משרד התעופה לשעבר בפריז.

יהודים רבים היו קורבנות השואה בצרפת. כ-49 מחנות ריכוז היו בשימוש בצרפת במהלך הכיבוש, הגדול שבהם בדראנסי. באזור הכבוש, החל משנת 1942, היהודים חויבו לענוד את הטלאי הצהוב והורשו לנסוע רק בקרון האחרונה של המטרו בפריז. 13,152 יהודים המתגוררים באזור פריז היו קורבנות של מעצר המוני על ידי השלטונות הצרפתיים הפרו-נאציים ב-16 וב-17 ביולי 1942, הידוע כ-Vel'd'Hiv Roundup, והועברו לאושוויץ שם נהרגו.

בסך הכל, על פי ספירה מפורטת של סרז' קלרספלד, מעט מתחת ל-77,500 מהיהודים המתגוררים בצרפת מתו במהלך המלחמה, ברובם המכריע לאחר שגורשו למחנות המוות. מתוך אוכלוסייה יהודית בצרפת בשנת 1940 של 350,000, זה אומר שקצת פחות מרבע מתו. למרות שזה נורא, שיעור התמותה היה נמוך יותר מאשר במדינות כבושות אחרות (למשל 75 אחוז בהולנד), ומכיוון שרוב היהודים היו כאלו שהיגרו לאחרונה לצרפת (בעיקר גולים מגרמניה), יותר יהודים חיו בצרפת בסוף הכיבוש מאשר כ-10 שנים קודם לכן כאשר היטלר עלה לשלטון באופן רשמי.

• 
  מגן דוד צהוב שנקבע על ידי משטר וישי בצרפת.
• 
  "לא מתקבלים כאן יהודים". שלט מחוץ למסעדה בפריז, rue de Choiseul.
• 
  יהודיות צרפתיות עונדות את הטלאי הצהוב.
• 
  חיילים גרמנים נכנסים לבית כנסת בברסט שהוסב לבית בושת.
• 
  אדולף היטלר מטייל מול מגדל אייפל בפריז, 23 ביוני 1940.
• 
  חדר הוצאה להורג שנבדק על ידי שוטר פריזאי וחברי ה-FFI לאחר השחרור.
• 
  שלטי דרכים גרמניים בפריז הכבושה. הפלז'דנדרמריה הייתה אחראית על התנועה הצבאית.
• 
  חיילים גרמנים וקומוניסטים שבויים, יולי 1944.
• 
  להקת הצבא הגרמני בבורדו, 1942.

לאחר מכן

שחרור צרפת היה תוצאה של פעולות בעלות הברית אוברלורד ודרגון בקיץ 1944. רוב צרפת שוחררה עד ספטמבר 1944. חלק מבסיסי הצוללות הצרפתיים המבוצרים בחוף האוקיינוס האטלנטי נותרו מאחורי "מבצרים" עד הכניעה הגרמנית במאי 1945. ממשלת הגלות של צרפת החופשית הכריזה על הקמת רפובליקה צרפתית זמנית, המבטיחה המשכיות עם הרפובליקה הצרפתית השלישית שבוטלה. היא החלה לגייס כוחות חדשים להשתתף בהתקדמות לנהר הריין ובפלישה לגרמניה, תוך שימוש בכוחות הפנים הצרפתיים כקאדרים צבאיים ומאגרי כוח אדם של לוחמים מנוסים כדי לאפשר התרחבות גדולה ומהירה מאוד של צבא השחרור הצרפתי (Armée française de la Liberation). הודות להשאל-החכר, היא הייתה מצוידת היטב ומסופקת היטב למרות השיבוש הכלכלי שהביא הכיבוש, והיא גדלה מ-500,000 איש בקיץ 1944 ליותר מ-1.3 מיליון ביום הניצחון באירופה, מה שהפך אותו לצבא בעלות הברית הרביעי בגודלו באירופה.

לוח זיכרון לשבועת קופרה ליד הקתדרלה של שטרסבורג, בירת אלזס-לורן, ולאחר המלחמה, בירת אירופה כסמל לשלום ופיוס.

דיוויזיית השריון הצרפתית השנייה, קצה החנית של כוחות צרפת החופשית שהשתתפו במערכה בנורמנדי ושחררו את פריז ב-25 באוגוסט 1944, המשיכה לשחרר את שטרסבורג ב-22 בנובמבר 1944, ובכך מימשה את שבועת קופרה שנקבעה על ידי הגנרל לקלרק כמעט ארבע שנים קודם לכן. היחידה בפיקודו, שהייתה בקושי מעל גודל פלוגה כאשר כבשה את המבצר האיטלקי, גדלה לדיוויזיית שריון בעוצמה מלאה.

חוד החנית של הארמייה הראשונה של צרפת החופשית, שנחתה בפרובאנס ב-15 באוגוסט 1944, היה הקורפוס ה-1. היחידה המובילה שלה, דיוויזיית השריון הצרפתית הראשונה, הייתה היחידה הראשונה של בעלות הברית שהגיעה לרון (25 באוגוסט 1944), הריין (19 בנובמבר 1944) ולדנובה (21 באפריל 1945). ב-22 באפריל 1945, היא כבשה את מובלעת זיגמרינגן בבאדן-וירטמברג, שם התארחו הגולים האחרונים של משטר וישי, כולל המרשל פטן, אצל הגרמנים באחת מטירות האבות של שושלת הוהנצולרן.

משתפי הפעולה הועמדו למשפט בטיהורים משפטיים (épuration légale), וכמה מהם הוצאו להורג בגין בגידה, ביניהם פייר לאוואל, ראש ממשלת וישי בשנים 1942–1944. גם מרשל פטן, "ראש המדינה הצרפתית" וגיבור ורדן, נידון למוות (14 באוגוסט 1945), אך עונשו הומתק למאסר עולם שלושה ימים לאחר מכן. אלפי משתפי פעולה הוצאו להורג על ידי כוחות ההתנגדות המקומיים במה שנקרא "טיהורים פראיים" (épuration sauvage).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הממשל הצבאי הגרמני בצרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה בוויקישיתוף