המאה ה־12 היא התקופה שהחלה בשנת 1101 והסתיימה בשנת 1200 (בין התאריכים 1 בינואר 1101 ל-31 בדצמבר 1200). במאה זו אירופה ידעה שגשוג תרבותי, שנודע כ-'הרנסאנס של המאה ה-12'.
1148 – המצור על דמשק במסגרת מסע הצלב השני מסתיים בכישלון צלבני.צלאח א-דין מקבל את כניעתו של גי דה ליזינאן מלך ירושלים, לאחר ניצחונו ההיסטורי על הצלבנים בקרב קרני חיטין.
1182 – האציל הצלבני רנו משטיון מנסה לכבוש את הערים הקדושות מכה ומדינה ולהכות את האסלאם בביתו שלו, אך צבאו מובס.
1186 – השולשת הע'ורית (אנ') פולשת לצפון תת היבשת ההודית. פלישה זו שלוותה גם בחדירתן של השפעות מוסלמיות לתת היבשת, השפיעה על החברה והתרבות בהודו, ובין היתר החלישה את ההגמוניה ההינדואיסטית באצולה בצפון-מערב הודו. המגמה החדשה מביאה לימים גם לשליטים שהם אנטי-הינדים במובהק, הרס מקדשים ולהמרה לאסלאם באזורים בהם היה דומיננטי הבודהיזם, שקרנו נמצאת בירידה בתקופה זו, כמו פקיסטן ובנגלדש[1][2][3].
בדת ההינדואיסטים שרווחת בדרום אסיה בתקופה זו, ישנה עלייה בחשיבות הסגידה לאלה ראדהה (אנ'), שנסגדת כאלת האהבה, הרוך, החמלה ומסירות נפש. במקביל כתות שונות נפוצות באזור זה, ומקדמות אלים שונים או גישות מיסטיות שונות. אחת הכתות החשובות של התקופה היא זו המקדמת את מסורות הלינגאיטיזם (אנ')[1].
נכתבו כתבי הרמאוואטראם (אנ'), שישפיעו במאות הבאות על תפיסתם של זרמים דתיים שונים, הן בהינדואיזם והן באסלאם[1].
כתביו של הרמב"ם בנושא רפואה מתורגמים ללטינית ומופצים במזרח התיכון ובאירופה[4].
האופרה הקנטונזית (אנ') התפשטה והפכה נפוצה באזורים נוספים בסין, ונדדה דרומה בהדרגה מהאזורים הצפוניים של סין. בתקופה זו נוצרו יצירות קלאסיות שמבוצעות גם בתקופה המודרנית[5].
בארצות האסלאם נכתבו בתקופה זו כמה יצירות בולטות של הספרות הגאוגרפית, שכללה רישומי מסעות, והייתה בשיאה. מאפיין ספרותי שהיה קיים קודם לכן והפך לנפוץ יותר בספרות האזורית בתקופה זו היה התפתחותה של אמנות איורי ספרים שהתאפיינה בייצוג (אנ'). בתקופה זו, תחת השושלות הסלג'וקיות בפרס קיבלו הצריחים נוכחות ארכיטקטונית על חשבונם של מבני הדת, אולם מעט מערבה בשטחי השושלת הפאטמית, החלה בנייה חלוצית של מסגדיםמונומנטליים לצרכים מקומיים. התפתחויות נוספות באדריכלות הפאטימית היו בניית קשתות על גבי שדרית וקשתות זווית, וכן סגנון המוקרנס שהתפתח במצרים. יצירות אדריכלות מתקופה זו חריגות בהצגתן של דמויות אנושיות, שאינן מקובלות בחלק מזרמי האסלאם בתקופות אחרות. גם באימפריה הסלג'וקית וגם בזו הפאטמית, התפתחה והשתכללה אופנת בניית המאוזוליאומים שהחלה באופן מוגבל יותר במאות הקודמות. במזרחן של ארצות האסלאם התפשטה גם מגמת בניית מבנים בעלי כיפה ובעלי אייוואן (אנ'), חללים בצידי המבנה בעלי שלושה קירות. במאה זו המשיכה התפשטות של מוסדות מדרסה, והמשיכה מגמה של בנייה פרקטית דוגמת מבצרים עירוניים, גשרים ובניית חאנים עבור שיירות סוחרים. במחצית השנייה של המאה עלתה משמעותית כמות הממצאים שמצביעים על שפע תרבותי ואמנותי בעיקר מזרחן של ארצות האסלאם. הערכות שונות במחקר הציעו לקשור זאת לאירוע או סדרת אירועים, אולם אין די ראיות שיתמכו בקשר ספציפי לאירוע כזה או אחר. בתקופה זו התרבה גם השימוש בציורים ובקישוטי אריחים צבעוניים לקישוט מבנים, בעיקר ארמונות. בנוסף, החלה במחצית השנייה של המאה שיאה של מגמת הדלפט (אנ'), אמנות קרמית בצבעים מטאלים, ועבודות מתכת משובצות בקישוטים יוקרתיים, למשל, מכסף[7].
יהושע פראוור, תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשס"א (2000), פרק שביעי: תיאורי־מסע עבריים בארץ־ישראל בתקופה הצלבנית, המאה הי"ב, עמ' 175–213.
_Mausoleum_-_Hamadan_-_Western_Iran_(7423560860).jpg)
המאה השתים עשר, דף שער בספרייה הלאומית
