הרנסאנס של המאה ה-12

הרנסאנס של המאה ה-12 הוא מושג שהוטבע בידי המלומד צ'ארלס הומר הסקינס (Charles H. Haskins) ב-1927, בספרו The Renaissance of the Twelfth Century – וזאת בעקבות דמיון בתופעות תרבותיות בין המאה ה-12 למאה ה-15.

צ'ארלס הומר הסקינס

הרנסאנס של המאה ה-12 הוא תקופה של 'לידה מחדש' בתחום התרבות, אשר ארעה בשיא ימי הביניים. במהלכה התרחשו שינויים מפליגים בתחומים החברתיים, המדיניים, הכלכליים, הטכנולוגיים והתרבותיים. שינויים אלו סללו את הדרך לרנסאנס של המאה ה-15.^[1]

המושג 'הרנסאנס של המאה ה-12'

הרנסאנס (בצרפתית: Renaissance – "לידה מחדש") הוא שמה של תנועת תחייה תרבותית, פילוסופית ואמנותית שהחלה באיטליה בתקופת ימי הביניים המאוחרים והתפשטה בהדרגה לרחבי אירופה. ג'ורג'ו וזארי היה הראשון שהשתמש במילה "רנסאנס" (Rinascita) בדפוס, בספרו "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר" שיצא לאור בשנת 1550 והוקדש לקוזימו דה מדיצ'י. ההתייחסות מצד וזארי הייתה בעיקר לתחיית האמנות בכיפה של מיכלאנג'לו. יעקב בורקהארט, בספרו "תרבות הרנסאנס באיטליה", הרחיב את המילה למונח היסטורי המתאר את התקופה כולה, שנמשכה בערך מהמאה ה־14 ועד למאה ה־17.

הרנסאנס של המאה ה-12 הוא אחרון הרנסאנסים של ימי הביניים, וקדמו לו שני 'רנסאנסים'. אלו אירעו סביב תהליכים של התחזקות והתגבשות מדינית, אך נתנו את אותותיהם במגוון תחומים. ראשון בסדרה זו של תהליכים אירע סביב הכתרתו של קרל הראשון למלך הפרנקים (768-814) ולקיסר הקיסרות הגרמאנית-רומית הקדושה (800–814). קרל הגדול עודד את החינוך בכך שהקים כנסיות, סביבן נפתחו בתי ספר שבהם למדו לטינית ויוונית. תור זהב זה כונה 'הרנסאנס הקרולינגי', על ידי ההיסטוריון הצרפתי ז'אן ז'אק אמפר (1839).

אירופה ידעה רנסאנס נוסף סביב הכתרו של אוטו הראשון למלך הסקסונים (936-973) ולקיסר הקיסרות הגרמאנית-רומית הקדושה (962–973). אוטו הגדול הביא לפריחה תרבותית בכל האימפריה, שלימים תזכה בשם "הרנסאנס האוטונאי". האימפריה הפכה למעצמה ונתפסה כממשיכה של השלטון הקרולינגי, ולאחת האימפריות הגדולות באירופה אי פעם. הוא מינה בישופים וארכיבישופים, אשר הזרימו דם חדש לתרבות האירופאית של ימי הביניים.

המושג 'הרנסאנס של המאה ה-12' הוטבע בידי המלומד צ'ארלס הומר הסקינס ב-1927, בעקבות דמיון רב בתופעות תרבותיות בין 'הרנסאנסים'. בספרו הוא טען שעוד ב-1070 נשבה רוח של שינוי ברחבי אירופה, שבאה לידי ביטוי בשלל תחומי תרבות: בשגשוג הסגנון הרומנסקי, הגותי הקורן והגותי הלוהב באמנות; בהופעתן של ספרויות בלשונות אירופה; בהחייאת הקלסיקונים הלטיניים, הספרות הלטינית והחוק הרומאי; ברכישה מחדש של המדע ושל הפילוסופיה היווניים, בתיווכם של הערבים; ובהקמת ראשונות האוניברסיטאות האירופיות. לדידו של הסקינס המאה ה-12 הטביעה אפוא את רישומה על ההשכלה הגבוהה, הפילוסופיה הסכולסטית, מערכות המשפט, האמנות, הספרות ועוד. על פי קנט קלרק, כבר מ-1100 החלה הקמת מנזרים וקתדרלות מרשימים, המעוטרים בפסלים, מוזאיקות, ועבודות אחרות אשר כמותם לא נודעו במאות הקודמות. האב סוגר ממנזר סנט-דני נחשב לאחד הפטרונים של האמנות הגותית בראשיתה, שהתפתחה על רקע ההבנה שבכוחה של האמנות להביא ליתר קרבה לאל.^[2]

הרקע להופעת 'רנסאנס' במאה ה-12

בתי הספר שמוקמים באירופה

המאה ה-12 הייתה תקופה עתירה במסעות צלב. מאה זו גם מתאפיינת בהתפתחות מואצת של הערים וכלכלתן וכן בגדילת אוכלוסייתן. גם בכפרים חל שיפור בדרכי עיבוד הקרקע, והומצאו כלים חדשים, אשר הביאו לעלייה בתפוקת התוצרת החקלאית. עם הרפורמה הגרגוריאנית, הכנסייה מצדה עברה שינויים, אשר אפשרו נגישות משופרת לאוצרות הספרותיים וההגותיים של העולם העתיק. כמו כן, מוקדי הידע עברו מהמנזרים לקתדרלות, ולבתי הספר שקמו לצידן.^[3] מלכי צרפת הפכו את פריס לבירה בינלאומית, אליה נהרו מלומדים מכל אירופה. גם שאר ערי אירופה ידעו שגשוג דומה.

בנסיבות אלו נוצר מפגש בין התרבות הלטינית במערב לבין התרבות המזרחית בביזנטיון ולבין התרבות הערבית, ששלטה במזרח התיכון בכלל ובארץ ישראל בפרט. זאת נכבשה בתחילת המאה ה-12 והוקמה בה ממלכה צלבנית. הצלבנים שחזרו לאירופה הביאו עימם שפע של חפצים, אשר יצרו מגע תרבותי בלתי אמצעי ויחסי סחר בין המערב למזרח. שלטו במסחר ערי המדינה של איטליה, ובין היתר ונציה וגינואה, שספינותיהן שלטו על כל ערי-הנמל של הים התיכון. פירנצה הפכה למעצמה כלכלית בסדר גודל עולמי. בכדי להאדיר את שמן, מנהיגי ערי המדינה הללו טיפחו בקרבן חיי תרבות פוריים.

גם בצפונה של אירופה אירעו אירועים שתרמו להתפתחות הרנסאנס. מטעמים כלכליים, במאה ה-12 קמה הליגה ההנזיאטית, בערי החוף של הקיסרות הגרמאנית-רומית הקדושה. בראשה עמדה העיר לובק, שנוסדה ב-1158. הצטרפו לברית ערים זו המבורג, שטטין, ברמן ורוסטוק. בשיאה הליגה כללה גם ערים מחוץ לקיסרות הגרמאנית-רומית הקדושה, וביניהן ערי ארצות השפלה, לונדון ודנציג שבפולין. השפעת ברית הערים ההנזתיות הגיעה גם לסקנדינביה (ברגן) ולרוסיה (נובגורוד). כמו כן, הגרמנים התחילו משתלטים על שטחים סלוויים, ועליהם קמו פרוסיה ושלזיה. בעקבות תנאי המסחר המשופרים, שגשגה התרבות בצפונה ובמזרחה של אירופה.

במחצית המאה ה-13, בעקבות 'השלום המונגולי' השתפרו דרכי המסחר בין סין לבין מזרח אסיה, אשר ידעו מיתון במאות התשיעית והעשירית. עם הפלישה המונגולית ב-1241, נחשפו מדינות אירופה, לרבות האפיפיורות, לתרבות המונגולית המפותחת. בין הנוסעים למזרח הרחוק היו ויליאם מרוברוק, ג'ובאני דה פיאן דל קרפיני, אנדרה דה לונז'ומו, אודוריק מפורדנונה, ג'ובאני דה מאריגנולי, ג'ובאני די מונטה קורבינו, וניקולה דה קונטי. הנודע מבין מגלי ארצות אלו הוא מרקו פולו, שכתב רשמים על מסעותיו בצרפתית. רשמי מסע של אישים אלו חשפו את המערב לפלאי המזרח והדקו את היחסים בין המזרח למערב. כתוצר לוואי, הם גרמו לכך שהרנסאנס נמשך עד לשלהי המאה ה-13.^[4]

רוח הרנסאנס של המאה ה-12

רוח הרנסאנס קודם כל באה לידי ביטוי בעיון מחודש בכתבים עתיקים, בעיקר לטיניים וכן בחיקויים בספרות של התקופה, לרבות ביצירותיהם של Baudri de Bourgueuil, Hildebert de Lavardin ו-Gautier de Chatillon. בעיקר סביב ברנרד משארטר פורחת חשיבה חדשנית, הניזונה מגילויה מחודש של הגותו של אפלטון.

בשארטר לא רק היה חיקוי של המורשת הישנה, אלא התפתח לימוד רציונלי, המבוסס על חוויית 'האמיתי', מה שמכונה 'הפיזיקה'. לדוגמה, טיירי משארטר פירש את הביבליה 'על פי הפיזיקה והאות' ('secundum physicam et ad litteram'). התקיים אפוא ניסיון לבחון את הביבליה בכלים הנענים להגיון האנושי.

רוח הרנסאנס מצאה את ביטויה בהתעוררות בתודעה האנושית: חל עיון מוגבר בחלקו של האדם בבריאה, והיותו נזר הבריאה וכן בפן האנושי של ישו - למשל ב-Cur Deus homo לאנסלם. ההתעניינות באדם באה לידי ביטוי גם בפיתוח מדעי הרפואה, בתרגומן של יצירות יווניות וערביות על האנטומיה והפיזיולוגיה של האדם ובכלל על הטבע, וכן בכתיבת חיבורים חדשים על נושאים אלו, למשל בידי אדלארד מבאת' (Adelard de Bath, שחיבר את Questiones naturales). הוגים אחרים התבוננו באדם כמיקרוקוסמוס של הבריאה, וכחי בהרמוניה איתה (Bernard Silvestre, Alain de Lille, Honore d'Aurun, Hildegard de Bingen). אצל אלן דה ליל, הטבע פונה לאל, כדי שיעשה למען כינון עולם הרמוני, שבו יוכל להתקיים אדם טוב ומושלם.

ההיסטוריון לה-גוף טוען להיווצרות של שכבת משכילים מתוך שורות הכנסייה - הסכולסטיקנים. אלו ניהלו ויכוח פורה, ובין מבשריהם הוא אנסלם מקנטרברי, בן המאה ה-11. הסכולסטיקה צמחה מתוך ההתנגדות לשיטה הנוצרית המוניסטית (שיטת הלימוד של הנזירים הנוצרים), שקדמה לה. החשיבות המיוחסת לה נובעת מהשימוש שלה בהיגיון (לוגיקה) ככלי למתן תשובות לשאלות פילוסופיות ותאולוגיות, בניגוד לשיטת הלמידה המונסטית, שהסתמכה בעיקר על הכתוב בכתבי־יד עתיקים, ללא דגש על עקביות לוגית. בין הסכולסטיקנים המוקדמים (1000–1250) נמנים פייר אבלר, פטר לומברד וז'ילבר דה לה פורה. הסכולסטיקה, אשר הושפעה מהגותו של אריסטו הגיעה לשיאה בשנים 1250–1350. בין הוגיה הבולטים נמנים רוברט גרוסטסטה, רוג'ר בייקון, אלברטוס מגנוס, תומאס אקווינס, בואטיוס דה דקיה, דונס סקוטוס, רדולפוס בריטוס, ויליאם איש אוקאם, ז'אן בורידן.

פריס הפכה לאבן שואבת, אליה נהרו מלומדים מכל ארצות אירופה. גיום משמפו הקים בה את אסכולת סנט-ויקטור. בלט בה היג דה סנט-וינקטור, אשר בצד 'De sacramentis' כתב את 'Didascalicon', שתמצת את עולם הידע של ימי הביניים. עוד מורים באסכולה זו היו אנדרה דה סנט ויקטור ורישרד דה סנט ויקטור (שכתב את de Trinitate, כהמשך ליצירתו של אבלרד). גודפרואה דה סנט ויקטור העלה את הטענה על היות אדם מיקרוקוסמוס של הבריאה. עוד ראויים לציון גוטיה דה סנט ויקטור וטרוס מפואטיה ופטרוס לומברדוס, שה-Sententiae שלו היה ליצירה תאולוגית רבת חשיבות בימי הביניים.^[5]

חידושי המאה ה-12

לאחר קריסת האימפריה הרומית המערבית, הדלדלה אוכלוסייתה של אירופה. כמו כן, אבדה מרבית ספרותה המדעית והפילוסופית, הכתובה בלטינית ויוונית. מעט הידע שנותר הוחזק בידי הכנסייה, בה שלטה השפה הלטינית בלבד. במאה הי"ב חל מפנה, בעקבות מגעה של אירופה עם מחד התרבות הערבית, אגב השתלטות הערבים על ספרד ודרום איטליה, ותהליך הרקונקיסטה;^[6] ומאידך עם התהדקות היחסים בין המערב לביזנטיון. כתוצאה מהמגעים התרבותיים הללו, ובעידוד האוניברסיטאות שקמו, תורגמו באופן הולך וגובר יצירותיהם של פילוסופים יווניים וערבים, ובמיוחד את אלו של אריסטו.

במקביל חלו מספר התפתחויות טכנולוגיות חשובות: הומצאה טחנת הרוח באנגליה (1185) ובאותו הזמן הומצא המצפן. בית חרושת לנייר הוקם לראשונה בספרד סביב 1100. האסטרולב הובא לספרד בידי המוסלמים.

במאה ה-12 חל עיון מוגבר בספרות הלטינית והתפתח תרגום יצירות יווניות ללטינית. בתי הספר של הקתדרלות של שארטר, אורליאן וקאנטרברי היו למרכזים, שבהם שגשגה הספרות הלטינית. ג'ון מסאליסבורי, המזכיר של קאנטרברי, מונה לבישוף שארטר. בעקבות התעניינותו בספרות הלטינית, חודשה ההתעניינות ביצירותיהם של אובידיוס, ורגיליוס, טרנציוס, הוראציוס, סנקה ובעיקר קיקרו. בשירה, ורגיליוס ואובידיוס הפכו לאובייקט הערצה. על אף התנגדותה של הכנסייה לתרבות פגאנית זאת, האוניברסיטאות הפכו למרכזים אריסטוטליים. עם גילויין של יצירותיו של אריסטו, התפתחה הסכולסטיקה, בעקבות חשיפתם של הנוצרים ליצירותיהם של הרמב"ם, אבו סינא ואבן רושד, שהושפעו ממנו. הסכולסטיקנים הבולטים הם אלברטוס מאגנוס, בונבנטורה ותומאס איש אקווינס. אלו השתמשו במושגים אריסטוטליים להגנה על הדוקטרינה הקתולית. האוניברסיטה של בולוניה הפכה לאבן שואבת בכל הנוגע ללימודי משפט רומי ורפואה.^[7]

ראו גם

• רנסאנס
• אסכולת המתרגמים של טולדו
• המאה ה-12

לקריאה נוספת

• Charles H. Haskins, The Renaissance of the Twelfth Century, Cambridge Mass., 1927 Christopher Brooke, The Twelfth Century Renaissance, Londres, Thames and Hudson, 1969 Robert Louis Benson (dir.) et Giles Constable (dir.), Renaissance and Renewal in the Twelfth Century, Cambridge Mass., Harvard University Press, 1982 (réimpr. Toronto University Press, 1991)

הערות שוליים

1. Gérard Paré, Adrien Brunet, Pierre Tremblay et Marie-Dominique Chenu (dir.), La Renaissance du xiie siècle, les écoles et l'enseignement, Paris-Ottawa, 1933
2. La Renaissance? Des Renaissances? (viiie – xvie siècles), présentation de Marie-Sophie Masse, introduction de Michel Paoli, Paris, Klincksieck, 2010.
3. Jean Chélini, Histoire religieuse de l'Occident médiéval, 1968, nouvelle bibliographie, 1991 (réimpr. coll. « Pluriel », 1997)
4. Jacques Verger (trad. de l'italien), La Renaissance du xiie siècle, Paris, Le Cerf, coll. « Initiations au Moyen Âge », 1999, 160 p. (ISBN 2-204-05454-2), Parution originale (it) Milan, 1996 Jacques Verger, Culture, enseignement et société en Occident aux xiie et xiie siècles, Rennes, Presses Universitaires de Rennes, 1999
5. Jacques Le Goff, Les intellectuels au Moyen Âge, Paris, Le Seuil, 1957 (réimpr. coll. « Points Histoire », 1985, 2000)
6. RECONQUISTA היא כינויו של תהליך הכיבוש-מחדש של חצי האי האיברי על ידי הממלכות הספרדיות הנוצריות מידי הממלכות המוסלמיות לאורך פרק זמן שארך כ-700 שנים. הוא נמשך מסוף המאה השמינית ועד לסוף המאה החמש-עשרה. נהוג לראות בניצחון הנוצרי בקרב קובאדונגה בשנת 722 את תחילת הרקונקיסטה, ובכיבוש ממלכת גרנדה וסילוק המוסלמים מספרד בשנת 1492 את סיומה.
7. Jacques Le Goff, La civilisation de l'Occident médiéval, Paris, Arthaud, 1977 (réimpr. coll. « Les grandes civilisations », 1984)