Loading AI tools
מלחמה באירואסיה בימי הביניים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפלישה המונגולית לאירופה (מכונה גם הפלישה הטטרית או הפלישה המונגולית-טטרית בכמה שפות אירופאיות)[1] הייתה אירוע מתמשך, שהשפיע מאוד על ההיסטוריה של רבות ממדינות אירופה, על הדמוגרפיה של אירופה ועל הארגון האדמיניסטרטיבי, בעיקר במזרח ובמרכז אירופה. הפלישה התחילה במזרח אירופה, כאשר חצה צבא מונגולי לראשונה את הרי הקווקז וחדר לאירופה ונמשכה בכיבוש מונגולי של קומניה הלבנה ושל בולגריה של הוולגה, בפלישות לנסיכויות הרוסיות, בפלישות לפולין, למוראביה, לשלזיה, לגרמניה, להונגריה, לחצי האי הבלקני ולחבלים שעתידים להיות נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה.
הכוח המונגולי, שפלש לאירופה, היה תחילה כוח בן כעשרים אלף לוחמים, אולם בשיאו מנה 150,000 לוחמים (50,000 מונגולים ו-100,000 בעלי ברית של המונגולים[2]), כוח עצום באותה תקופה. כוח הפלישה עבר דרך רוסיה ואוקראינה אל פולין וגרמניה. בפולין התפצל הכוח לשניים, כוח אחד פנה אל שלזיה וגרמניה והכוח השני פנה לכיוון הונגריה והחבלים הרומנים. הכוח הראשון ניצח בקרב ליגניץ, אך סבל אבדות קשות, לכן הפסיק את התקדמותו ושב לאסיה. הכוח השני התפצל בעצמו לכמה כוחות, כשהכוח העיקרי חודר להונגריה דרך מעבר מונקאץ'[3].
העם המונגולי היה מפורד לשבטים שונים עד להופעתו של ג'ינגיס חאן, שהצליח לאחד את השבטים המונגולים לאומה לוחמת אחת. תחילה פנה לעבר סין ולאחר מאבקים ממושכים השתלט עליה. בשלב הבא פנו המונגולים אל עבר האימפריה החוארזמית (במרכז אסיה) וגם אותה שיעבדו. גיס של 25,000 לוחמים, קיבל אישור להמשיך במסע מלחמה מעבר להרי הקווקז, ניצח קואליציה של עמים נוודים לאחר שמנהיגיו שכנעו את הקומנים לבגוד בבני בריתם ובהמשך תקף את הקומנים וניצח קואליציה של רוסים וקומנים, הפסיד קרבות מול בולגריה של הוולגה ושב לתחומי האימפריה המונגולית לאחר שהצטברו אבדותיו (ראו הפלישה המונגולית לאזור הים הכספי).
המונגולים הפיקו לקחים מגיחה זו ושמו להם למטרה להכניע את בולגריה של הוולגה ועשו זאת בהדרגה. לאחר כיבושה הסופי יצאו המונגולים להתקפה על הנסיכויות הרוסיות ולאחר כיבוש והכנעת מרביתן המשיכו לכיוון מרכז אירופה. המונגולים ניצחו את הצבאות הפולנים, הגרמנים וההונגרים, שניצבו מולם וחדרו לחצי האי הבלקני.
בשנת 1242 החלו המונגולים בנסיגה לכיוון מרכז האימפריה שלהם, פינו את מרכז אירופה, אך המשיכו לשלוט על מזרח אירופה ולחייב את הארצות האלה בתשלומי מס. לא ידוע בוודאות מה היה הגורם לנסיגת המונגולים ממרכז אירופה - יש התולים את המעשה במות שליטם וההכנות לבחירת היורש, הכנות בהן רצו להשתתף גם המצביאים המונגולים, ששהו באותה עת באירופה. יש גם התולים את הנסיגה בהתארכות קווי האספקה, הצטברות אבדות ותבוסות מקומיות, כמו שהיו בדלמטיה ובמעברי הרים בארצות הרומניות.
אנשי דת נוצרים בני התקופה תיארו את הפולשים המונגולים בכתובים, שחלקם שרדו ומהם למדו ההיסטוריונים על התקופה. המונגולים מתוארים כבעלי גפיים קצרות, פנים רחבים, חסרי שיער פנים ובעלי עיניים קטנות ומרוחקות האחת מרעותה. הם ניזונו בעיקר מבשר, שתו משקה עשוי מחלב מוקרש בדם של סוס, בזו לחיטה והעדיפו את הדוחן.
הם רכבו על סוסים קטנים ומהירים וחצו נחלים ברכיבה על הסוסים השוחים והצטיינו בשימוש בקשת מונגולית[4]. לכל פרש מונגולי היו מספר סוסים, כך שיכול היה לשמור על רעננות סוסיו במהלך מסע ממושך, בהחליפו את סוס הרכיבה לעיתים קרובות. הם היו מסוגלים לעבור מאוכף של סוס אחד לאוכף של סוס אחר מבלי לעצור לשם כך. מבנה הפיקוד הצבאי היה חופף לנאמנות הפיאודלית. מפקדי היחידות הצבאיות נקראו בשמות היחידות – של עשרה נקרא ארבאן, של מאה נקרא יאגון, של אלף מינגאן ומפקד של רבבה טומן. הלוחם המונגולי חבש כובע פרווה עם כיסוי לאוזניים, נעל מגפיים ולבש פרווה (השיער פונה כלפי חוץ) היורדת עד מתחת לברכיו ומהודקת לגופו בעזרת חגורה. בשעת הקרב החליפו את כובע הפרווה בכובע עור, שכיסה גם את העורף. הלוחם היה מצויד בחרב מוצקה וקלה המחוברת לגבו בעזרת רצועות. לא נשאו מגינים, פרט לעמידה בזקיפויות. כל לוחם היה מצויד בשתי קשתות ושתי אשפות מלאות בחצים מושחזים מאוד בשלושה אורכים, לפי המרחק אליו נורו. כלי נשק נוספים היו חרב עקומה, מגל, חנית מצוידת בראש מתכתי משולש או מעוין באורך יותר מ-15 סנטימטרים[5] ובקרס להפלת רוכבים ופלצור עשוי משיער סוסים. הלוחמים היו מצוידים גם בפצירה להשחזת החצים, מרצע, מחטים, חוטים, סיר חרס, חמת נוזלים מעור בקיבולת של שני ליטרים להחזקת מים, חלב או קומיס, שני שקי אוכף לנשיאת בגדים להחלפה ומזונות ושק אוויר מעור עיזים שנועד לסייע בחציית נחלים.
כל לוחם מונגולי החזיק מספר סוסי פוני, כחמישה. הסוסים הרבים אפשרו ללוחמים לעבור מרחקים גדולים מבלי להתיש את סוסיהם. ריבוי הסוסים יצר גם רושם ויזואלי של צבא גדול בהרבה מכפי שהיה למעשה. הלוחמים המונגולים לא קיבלו שום שכר והתפרנסו רק מביזה[6].
האירופאים היו מאוחדים בדעתם על האכזריות המיוחדת של המונגולים וכך מתאר אותם המלומד הארמני Kirakos (קיראקוס): "...היה להם מראה דוחה ולבבות חסרי רחמים. לא הושפעו מבכי האימהות והיו חסרי כבוד ללובן שערם של הזקנים. נחפזו בשמחה אלי טבח, כמו לחתונה או חגיגה. בכל מקום היו פזורות גופות, שלא נמצאו להן קברים."
לקראת הפלישה הפעילו המונגולים שירות חשאי לאיסוף מידע בעזרת מרגלים שתרו את הארץ המיועדת, בדקו את פני השטח, הדרכים, מעברי ההרים ומעברי הנחלים, המבצרים, מצבת כוחות האויב ומשאביו הצבאיים. שילמו ליסודות הבלתי מרוצים ולבוגדים, גייסו מורי דרך והציבו סוכנים.
שירות לוגיסטי ליקט את הגמלים שנועדו לשאת את האספקה ואת עזרי הלחימה ומכונות המצור. הובילו את עדרי הבהמות שנועדו להזין את הלוחמים ודאגו לתחלופה ולאספקה שוטפת. היה גם ארגון של מקומות החניה בדרך לכיבושים. לפני גוף הצבא המרכזי יצאו קבוצות סיירים שהקדימו אותו ביומיים.
מערך הקרב המונגולי כלל פרשים קלים, שהרכיבו בדרך כלל את המשמר הקדמי ואת שני האגפים של הצבא המונגולי. במרכז הכוח המונגולי נעו הפרשים הכבדים, שהיוו את הכוח הלוחם העיקרי, בשורות צפופות. החלקים השונים של הצבא המונגולי נכנסו לקרב אחד לאחר השני, כשכל כוח מוכן לסגת, במקרה שהקרב לא התנהל בהתאם למתוכנן (המונגולים לא ראו בנסיגה חוסר כבוד, אלא טקטיקה מקובלת). המפקד העליון של הצבא ניהל את הקרבות, אך לא השתתף בהם באופן אישי. כל מפקד בכוח ידע מראש היכן עליו להיות לפי תוכנית המערכה, והתקשורת בין חלקי הצבא השונים התנהלה באמצעות דגלי איתות ביום ופנסים בלילה. הצבא המונגולי התנהל בשקט ובסדר מופתי, בצורה שלא הייתה מקובלת באותה תקופה, ולעיתים קרובות הדהימה את יריביו[7].
ערך מורחב – הפלישה המונגולית לאזור הים הכספי
כוח פרשים מונגולי גדול, בפיקודם של המצביאים דז'ב וסובוטאי, כל אחד מהם בראש טומן (עשרת אלפים לוחמים מונגולים), התקיף את גאורגיה והרג את מלכה. מפקדי הכוח קיבלו את אישורו של ג'ינגיס חאן להמשיך במסע המלחמה שלהם לפני חזרתם לגוף המלחמה העיקרי. השניים וצבאם תקפו את העיר דרבנט, שלא הסכימה להיכנע, אך הבטיחו לחוס עליה בתמורה לעשרה מורי דרך שהעיר תספק להם. מורי הדרך נועדו להעבירם דרך הרי הקווקז, אולם עם קבלת עשרת מורי הדרך, המונגולים הוציא להורג אחד מהם, כדי להרתיע את האחרים מלבגוד בהם. המעבר דרך ההרים עלה ביוקר למונגולים, שנאלצו להשאיר מאחור את מכונות המצור שלהם ואיבדו מאות לוחמים שקפאו למוות בהרים.
מהעבר השני של הרי הקווקז הקביל את פני המונגולים צבא גדול (כחמישים אלף לוחמים) של אלאנים, צ'רקסים וחזגינים. לצבא זה הצטרפו הקומנים, ואלה שכנעו גם את הכוזרים ואת בולגריה של הוולגה להצטרף לקואליציה נגד המונגולים. החאן הקומני קוטן הציב בראש הצבא הקומני את אחיו, יורי ואת בנו, דניאל. בקרב הראשון, שנערך בין הקואליציה ובין המונגולים, לא הייתה הכרעה מובהקת. בעקבות זאת פעלו המונגולים לפירוק הקואליציה על ידי כך שהבטיחו לקומנים לשמור על שלום איתם ולהתחלק איתם בביזה, שייקחו מהשבטים הקווקזיים. הקומנים השתכנעו ופרשו מהקואליציה ולאחר יציאתם מהקואליציה תקפו המונגולים את יתרת הקואליציה והשמידו אותה. הקומנים, שיצאו אל מחוזותיהם בשני גופי צבא נפרדים, נרדפו על ידי המונגולים, שתקפו כל גוף בנפרד והמשיכו ושרפו את אסטרחן. המונגולים המשיכו לרדוף את הקומנים והחאן הקומני, קוטן, נחפז אל חצרו של חתנו, מסטיסלאב האמיץ, שליט גליציה.
ערך מורחב – הקרב על נהר קלקה
ברבע הראשון של המאה ה-12 היו הנסיכויות הרוסיות מסוכסכות ביניהן והתישו את כוחותיהן במאבקים פנימיים. תושבים נוספים של האזור, הקומנים הלבנים, היו במאבק מתמיד עם הנסיכויות הרוסיות, כולל רוס של קייב ורפובליקת נובגורוד. ניסיונו של מלך הקומנים, קוטן, להזעיק את הנסיכויות הסלאביות למאבק נגד המונגולים לא צלח, אך לאחר שהגיעו ידיעות חדשות על התקדמות המונגולים לכיוון הדניסטר, שינו הסלאבים את טעמם והתחילו להתכונן למלחמה.
מסטיסלאב השלישי, של קייב גיבש קואליציה של נסיכויות סלאביות שכללה גם את יורי השני, נסיך ולדימיר. ההיסטוריונים חלוקים בהערכותיהם לגבי גודל הצבאות בעימות זה. את הצבא הסלאבי מעריכים בין 30,000 ל-80,000 לוחמים ואת הצבא המונגולי בין 20,000 ל-23,000 לוחמים. ג'בה חנה עם צבאו על הגדה המזרחית של הדניפר, בהמתינו לתגבורות מדז'וצ'י (אבי באטו), שערך מבצע בסביבות ימת אראל. בינתיים דז'וצ'י חלה והתגבורת לא הגיעה. הנסיכים הסלאבים ניסו ללכוד את המונגולים במלכודת ולשם כך העבירו הנסיכים של גליציה ושל ווהלין את צבאם דרומה, נסיכי קייב וצ'רניגוב פנו צפונה וצבא קורסק התקדם חזיתית. בו זמנית ניסו הקומנים לתקוף את המשמר העורפי של המונגולים. ג'בה הבחין בתנועות הצבאות הסלאביים, לכן שלח עשרה שליחים למסטיסלאב השלישי של קייב, כדי לשכנעו שהמונגולים לא יצאו נגדו והם רודפים רק אחרי הקומנים. נסיך קייב הורה להוציא להורג את כל השליחים. בתגובה שלחו המונגולים שליחים חדשים שהכריזו מלחמה.
ג'בה וסובוטאי הובילו את צבאם מזרחה, כדי לא להילכד, אך השאירו מאחוריהם משמר של אלף לוחמים בפיקודו של חאמאבק, כדי לעקוב אחר תנועות הסלאבים. כשמסטיסלאב האמיץ הגיע לגדת הנהר, החליט לצלוח אותו, חרף ירי החצים הכבד של המונגולים. לאחר שעברו די לוחמים סלאבים, הם התגברו על המשמר המונגולי והרגו את כל לוחמיו.
המונגולים, לאחר תשעה ימים של נסיגה כביכול, פנו לכיוון רודפיהם ותקפו אותם במקום שלא זוהה על ידי ההיסטוריונים, אך משערים שמדובר באזור הנחל קלקה, בקרבת הנחל קאלצ'יק (Kalcik) הנשפך לים אזוב. הכרוניקות הרוסיות מטילות על הקומנים את האשמה בתבוסת הקואליציה האנטי-מונגולית. כשהחל הקרב יצאו הקומנים מהשורות וחיפשו דרך להימלט. צבאות ווהלין וקורסק פתחו מעבר בתוך שורותיהם, כדי לאפשר את הסתלקות הקומנים, שגרמו לאי סדר. הפרשים הכבדים של המונגולים ניצלו את המעבר ותקפו דרכו וכך התנפלו על צבא צ'רנוגוב, שכלל לא היה מודע שהקרבות התחילו. התקיפה גרמה בלבול אצל הסלאבים והנסיך הצ'רניגובי נהרג. בעת שבתוך הצבא הסלאבי היה אי סדר והפרשים המונגולים חדרו למרכזו, הקיפו האגפים המונגוליים את הצבא הסלאבי ותקפו אותו בירי חצים, כשהם מפילים לוחמים רבים. חלק מהצבא הסלאבי, בהנהגת מסטיסלאב האמיץ, הצליח לפרוץ לעצמו דרך מתוך המצור וניצל. מסטיבלאב השלישי של קייב, שרק הגיע עם צבאו, הספיק לראות את שאריות צבא הקואליציה נמלטים. הוא נסוג עם עשרת אלפים לוחמיו לתוך המחנה המבוצר והתגונן שם מפני התקפות המונגולים במשך שלושה ימים. לאחר שלושה ימים החליטו להיכנע לג'בה בתנאי שיינתן להם לעזוב לארצם. ג'בה הסכים, אך לאחר שהשתלט על המחנה ערכו המונגולים טבח בלוחמים הסלאבים, פרט לקצינים ולנסיך – אותם השאירו בחיים, כדי להורגם בדרך מיוחדת. האצולה והנסיך הסלאביים נקברו בחיים בבור גדול, עליו הוקמה הבימה עליה עמדו המפקדים המונגוליים בחגיגת הניצחון שלהם[8].
מפלת הנסיכים הסלאביים הייתה כבדה מאוד. המקורות נוקבים במספרי אבדות בין 10,000 ל-60,000 בצד הסלאבי, בעוד שאבדות המונגולים היו מזעריות. בצד הסלאבי נהרגו גם נסיכים וכך נסיכויות מספר נשארו ללא צבא ואף ללא הנהגה. בנסיכים הניצולים נמנו מסטיסלאב האמיץ, דניאל מווהלין שנפצע ונסיך ולדימיר. כדי למנוע מהמונגולים לרדוף אחריהם הרס מסטיסלאב האמיץ את כל כלי השיט לאורך הדניפר. המונגולים רדפו זמן מה אחרי הנסיך הגליצאי וגם בזזו כמה ערים, אך לא המשיכו וחצו את הוולגה באזור בו נמצאת כעת וולגוגרד ונכנסו לבולגריה של הוולגה.
הבולגרים הטמינו מארב לכוחות המונגוליים, שעברו דרך ארצם, ובקרב שהתפתח בקרבת העיר בולגאר ניצחו הבולגרים[9]. בקרב נוסף, שהתפתח מאוחר יותר, קרב קרנק (מכונה גם "קרב עיקול סאמארה"), שוב ניצחו הבולגרים, שהונהגו על ידי הבולגרי גאבדולה חלביר Ghabdulla Chelbir ובסיוע צבאותיהם של הנסיכים המורדווינים פורש ופורגז. המונגולים המשיכו בדרכם וליד הרי אורל תקפו את הקומנים של Kanglis, שסייעו בעבר לקומנים אחרים, שנלחמו נגד המונגולים. המונגולים ניצחו את הקומנים, הרגו את מנהיגם ואילצו אותם לשלם מס. לאחר מכן חבר הכוח המונגולי לצבאו של ג'ינגיס חאן. בכך הסתיים מסע המלחמה הממושך ביותר של פרשים, מסע שנמשך שלוש שנים ועבר 8,850 קילומטרים.
בתקופת שלטונו של ג'ינגיס חאן המונגולים הרחיבו בהתמדה את היקף הטריטוריות שבשליטתם. הכיבושים הביאו שלל רב, שזרם ונערם. יותר ויותר עמים וארצות הפכו למשלמי מס והמס זרם לקופת האוצר שהלכה ותפחה.
ג'ינגיס חאן עצמו חי חיים צנועים וכפי שהעיד על עצמו במכתב לנזיר דאואיסטי: "אני לובש את הבגדים ואוכל את המזון של רועי הבקר ורועי הסוסים. אנו מעלים אותם קורבנות ואנו חולקים אותו עושר". הוא גם העיד על עצמו: "המותרות שנואים עלי". ב-18 באוגוסט 1227 מת ג'ינגיס חאן.
בורטה, אשתו הראשונה של ג'ינגיס חאן, ילדה לו ארבעה בנים וחמש בנות. לפני שילדה את הבן הראשון, צ'יוצ'י, היא נחטפה על ידי יריבי בעלה והייתה בשבי מספר חודשים. בעלה הצליח להשיב אותה, אך לאחר שילדה את בנה הראשון, היו ספקות, אם אבי הבן הוא בעלה או שמא החוטף, שהתייחס אליה כאל אשתו. ג'ינגיס חאן הכיר באבהותו, אך יתר בניו, שנולדו אחרי הבכור, הטילו בכך ספק וערערו על זכותו לרשת את אביהם.
ג'ינגיס חאן רצה לקבוע את צ'יוצ'י כיורשו, אך הבן השני, צ'אגאטאי חאן ערער על כך בקול רם וקרא לו ממזר. בין האחים פרצה קטטה ולמרות הפצרות האב הם לא השלימו. צ'אגאטאי הציע שהירושה לא תהיה שלו, אך גם לא של אחיו הבכור ותעבור לידיו של האח השלישי, אוגדיי חאן, המתון מבין האחים. צ'יוצ'י הסכים וכך סוכם.
ג'ינגיס חאן חילק לבניו את נחלותיו ואת העדרים שלו. צ'יוצ'י, הבכור, קיבל את הטריטוריות שבצפון מערב, הקרובות לאירופה, אך מת בנסיבות לא ברורות, בטרם מת אביו. טולוי, האח הצעיר, קיבל את שטח מונגוליה ולאחר מות אביו תפקד כשליט בפועל עד למינויו של אחיו, אוגדיי חאן. זמן לא רב לאחר מכן מת והשאיר אלמנה וארבעה בנים.
בקיץ 1229 הוכתר אוגדיי חאן לשליט האימפריה המונגולית והחלו חגיגות עלייתו לשלטון. אוגדיי חילק בנדיבות מופגנת את האוצר שאסף אביו, העניק תיבות של פנינים, השליך אל ההמון גלילי משי, עיטר סוסים וגמלים בתכשיטים וכל אנשי החצר התעטפו בגלימות משי רקומות בחוטי זהב. כל קיץ 1229 זללה וסבאה החצר המלכותית ואוגדיי עצמו הפגין את אהבתו למשקאות חריפים ולנשים יפות.
המשפחה המלכותית התחילה לכנות את עצמה באותה תקופה בשם "שושלת הזהב" ובניה פנו לבזבזנות מהירה. בתקופה זו ובתקופת הביניים, שבין מותו של ג'ינגיס חאן ועד הכתרת בנו, חלק מהעמים המוכנעים הפסיקו לשלוח את המס הקבוע וזה אילץ את אוגדיי לשלוח צבא, כדי לחדש את הגבייה. הגבייה חודשה, אך רמתה הייתה נמוכה, כי את עיקר עושרם של העמים, כבר גזלו מהם המונגולים לפני כן[10].
ג'ינגיס חאן חי כל חייו ביורט נע ונד וממנו ניהל את ענייני המדינה. בנו, אוגדיי חאן החליט לעשות שינוי, לבנות עיר בירה של ממש עם מבני אבן וחומה, לגור בתוכה ולנהל את ענייני המדינה ממרכז קבוע.
מיקום העיר, חרחורין, נקבע במרכזה של ערבה גדולה, שם נשבה רוח נעימה המבריחה יתושים וזבובים, חלק מנחלת הענף של אוגודיי חאן, לא רחוק מההרים, שם יכלו לחרוף העדרים. החיסרון היה בכך שלא היו יישובים בקרבתה והעיר נזקקה לכך שיובאו אליה כל צרכיה ממרחקים, מה שייקר את המחייה. העיר גם לא הייתה נעימה למגורים בחורף, כשנשבו הרוחות הקרות. העיר שבנה אוגודיי חאן הייתה סובלנית מאוד מבחינה דתית, לצד הארמונות לבני משפחת השלטון נבנו גם בתי תפילה לכל הדתות.
שליש משטח העיר הוקדש לפקידות, שם שכנו סופרים ומתרגמים מכל רחבי האימפריה, שניהלו את ההתכתבות עם כל חלקיה.
כדי לגרום לסוחרים לבוא אל העיר ממרחקים, נהג אוגודיי חאן לשלם ביד רחבה עבור כל הסחורות, לעיתים מחיר כפול מהמחיר הנקוב. הוא גם קנה סחורות שלא היה להן דורש ולאחר מכן חילק אותן חינם אין כסף. המונגולים נתנו גיבוי כספי למימון השיירות אל העיר וכדי לשפר את המסחר הנהיגו מערכת תקנית של מידות ומשקלות. כדי שלא יצטרכו לשאת את משקל הזהב והכסף, הנהיגו המונגולים שימוש בשטרות כסף, שהכל כיבדו אותם.
המונגולים נטעו עצים לצדי הדרכים, כדי להצל לעוברי הדרך ולסמן את הדרך בחורפים המושלגים. הם הציבו חילות מצב קבועים, שנועדו להגן על השיירות מפני שודדים.
כל ההוצאות האלה, ההולכות וגדלות, הביאו לכך שלמרות זרימת המס הקבוע, עד 1235 אזל כמעט כל העושר שצבר ג'ינגיס חאן באוצרו. אוגדיי חאן הסיק שיש צורך במסעי כיבוש חדשים, כדי לחדש את זרימת האוצרות לקופת האימפריה[11].
כבר בשנת 1229 הורה אוגדיי חאן לכוחות מונגוליים בפיקוד בובדיי וקוקדיי לתקוף את בולגריה של הוולגה. כוח זה הביס כוחות בולגריים באזור נהר אורל וכבש את החלק העליון של עמק הנהר. ב-1232 הצליחו המונגולים לכבוש את דרום מזרח בשקיריה ונתחים נוספים מדרום ממלכת בולגריה של הוולגה, אך לא הצליחו לכבוש ערים בולגריות.
בקורילטאי הגדול, שנערך ב-1235, בבירה החדשה, קראקורום, נידון נושא היציאה למסע כיבוש חדש. הוצעו שני כיוונים למסעי כיבוש, האחד באסיה לכיוון ממלכתה של שושלת סונג והשני לכיוון אירופה. סובוטאי הציע לצאת למסע כיבושים באירופה, שם יתקפו ויכבשו מדינה אחר מדינה, כפי שעשו בסין. להערכת סובוטאי, הזמן הדרוש לביצוע המשימה היה 18 שנים. האספה התלהבה מההצעה והתלהבותו של אוגדיי חאן הייתה כה גדולה, שרצה לעמוד בעצמו בראש המסע. יועצו הסיני צינן את התלהבותו והזכיר לו שהאימפריה המונגולית זקוקה לשליט שינהיג אותו ועליו להישאר בעיר הבירה. ג'ינגיס חאן יעד את בנו, צ'יוצ'י להיות שליט ארצות המערב, לכן האספה, שזכרה זאת, הטילה את הנהגת המסע על באטו חאן, בנו של צ'יוצ'י[12]. באותה עת עמד לרשותו של באטו חאן רק צבא של 4,000 לוחמים, כמות שלא התאימה למשימה. הוקצו לבאטו חאן שנתיים לצורכי הכנות, כדי לגייס, לצייד ולהאמן את החיילים החדשים.
המונגולים החליטו להעמיד בראשו צבא זה חלק מהמצביאים המוכשרים ביותר שלהם, כולל רבים מבני המשפחה השלטת. בין המצביאים שפיקדו על כוח הפלישה המונגולי, נמנו אחיו של באטו חאן, אורדה חאן, שיבאן, ברקה ושינקור, בנו של צ'אגאטאי חאן, באידר ונכדו של צ'אגאטאי חאן, בורי, בניו של אוגדיי חאן, גויוק וקאדאן ובניו של טולוי, מונגקה חאן ובודז'ק.
עקב מאבקי כוח פנימיים בתוך שושלת ג'ינגיס חאן, אוגודיי רצה להעניק עדיפות למסע המלחמה לכיבוש ממלכת סונג, אך לא יכול היה לבטל לחלוטין את החלטות הקורילטאי. לכן הוא דאג לקבלת החלטת פשרה שקבעה, שחלק מהכוחות המונגוליים יופנו למסע המלחמה לכיבוש דרום סין, והעמיד בראשם את בניו המועדפים[13].
סובוטאי, שכוח הפשיטה שבפיקודו ספג אבדות כבדות ב-1223 מידי הבולגרים של הוולגה, בדרכו חזרה מדרום רוסיה, הזהיר שמדובר בכוח משמעותי, שעלול לסכן את האגף והעורף של הצבא המונגולי בדרכו למסע הכיבושים המתוכנן באירופה, ולכן יש לחסל את האיום הנשקף מהם לפני תחילת המסע. ב-1236, לאחר השלמת ההכנות למסע המלחמה החדש, יצאו הכוחות בפיקוד מונגקה ובודז'ק דרומה, כדי לתקוף את השבטים ששכנו באזור וולגה התחתונה. האחרונים נמלטו מפני הצבא המונגולי אל אי בנהר הוולגה, שם הרגישו עצמם בטוחים, אך הפרשים המונגוליים ניצלו שרטון בנהר כדי להגיע אל האי, וערכו בהם טבח. בו זמנית יצא כוח מונגולי נוסף, בפיקודם של באטו חאן וסובוטאי[14], צפונה לכבוש את בולגריה שעל הוולגה. כוח זה הטיל מצור וכבש את ערי הבולגרים, בילר, בולגאר, סובאר, ז'וקאטאיי וערים נוספות. המונגולים השלימו את כיבוש בולגריה של הוולגה, הרסו את עריה, חילקו את שטחה לאזורי כיבוש והכפיפו אותה לניהולם. לאחר מכן התפנה הכוח הצבאי הגדול, שעסק בכיבוש בולגריה של הוולגה, לתקוף את הנסיכויות הרוסיות.
בסתיו 1237 תקפו המונגולים את נסיכות ריאזאן והנחילו מפלה לצבאה הקטן. ב-11 בדצמבר הטיל הצבא המונגולי מצור על בירתה, העיר ריאזאן, אולם המגינים הצליחו להדוף את ההתקפות. מכונות המצור שהביאו המונגולים פרצו את חומות העיר ב-21 בדצמבר, ולאחר שישה ימי קרבות הרגו המונגולים את כל תושביה והחריבו את העיר לחלוטין. ההרס היה גדול כל כך עד שבנייתה מחדש של העיר ריאזאן בוצעה באתר חדש, במרחק 55 קילומטרים מהמיקום הקודם - העיר ההרוסה לא שוקמה. הכוח המונגולי, שסיים את כיבוש ריאזאן, נכנס לשטחה של נסיכות ולדימיר.
שאריות של צבא דוכסות ריאזאן הצטרפו ב-1238 לצבא של נסיכות ולדימיר ופנו אל עבר קולומנה. הכוחות המשותפים של הרוסים, שהתאספו ליד העיר קולומנה, כללו את יתרת הכוחות של נסיכות ריאזן, הכוחות של נסיכות ולדימיר בראשות וסבולוד, בן הנסיך וכוחות שהגיעו מנובגורוד. בהתאם לשיטת הלחימה של הרוסים הם המתינו למונגולים בשטח פתוח. הקרב נמשך שלושה ימים והסתיים בניצחון מונגולי. המונגולים שרפו והחריבו את קולומנה ואת מוסקבה[15]. הנסיך וסבולוד עם שארית הכוחות הצליח להימלט לוולדימיר. אחד מבניו של ג'ינגיס חאן, שהשתתף בקרב, נהרג.
ערך מורחב – קרב קולומנה
לאחר קרב קולומנה הטילו המונגולים מצור על העיר ולדימיר ב-4 בפברואר 1238 וכעבור שלושה ימים העיר נפלה לידיהם, נבזזה ונשרפה[16]. בהמשך הכוחות המונגולים התפצלו, רוב הכח התחיל בהתקדמות לכיוון דרום-מזרח והיתר בראשות בורולדאי התקדמו לכיוון הערים לחופי הוולגה.
הנסיך יורי השני הסתתר ביערות עם הכוחות שנשארו והמתין להגעת כוחותיו של אחיו, נסיך קייב. כאשר קרבו הכוחות המונגולים, לא היו הכוחות הרוסיים מוכנים לקרב, למעט כוח קטן יחסית בהיקף של 3,000 לוחמים. כתוצאה מכך, הכוח כותר, רובו נהרג בקרב או נלקח בשבי. הנסיך עצמו נהרג וראשו נשלח למחנה של באטו חאן. ככל הנראה בגלל היקף האבדות שסבלו, המונגולים לא המשיכו בהתקדמות לכיוון נובגורוד.
ערך מורחב – הקרב על נהר סיט.png)
כמו במקרים הקודמים, גם בהתקרבותם לקייב שלחו המונגולים צירים, כדי לבקש את כניעתה. החורף הקדים בשנת 1240 ונהרות קפאו ואפשרו התקדמות מהירה. שלטונות העיר קייב רצחו את השליחים המונגוליים וקבעו את גופותיהם על שער העיר.
הצבא המונגולי התקרב והקיף את העיר, אך לפניו הגיע לעיר המון רב של פליטים מיתר הערים הסלאביות, שכבר נכבשו ונהרסו. המאבק על חומות העיר החל ובעודו מתנהל נהרו האזרחים אל הכנסייה המרכזית, כנסיית הבתולה המפוארת, כדי למצוא מקלט בה. כשהכנסייה מלאה ולא היה מקום יותר, נסגרו דלתותיה, אך הנותרים בחוץ לא אמרו נואש וטיפסו על קירותיה ועל הגג שלה, כדי לזכות בהגנה של קדושתה. ההמון הרב הביא לבסוף לקריסת הכנסייה ומות המתחבאים בה[17].
בדצמבר 1240 נפלה העיר לידי המונגולים והם בזזו אותה והעלו אותה באש. דמיטרי, שהיה מפקד העיר, המשיך להילחם גם כשהמצב נראה אבוד ורבים מהאצילים נמלטו. באטו חאן, מתוך גילוי הערכה לכישרונו ואומץ ליבו, שחרר אותו.
הצבא המונגולי בהנהגת באטו חאן ובהדרכתו של סובוטאי כבש ושיעבד את הנסיכויות הרוסיות ושם עינו למערכה הפונה מערבה, אל הממלכה ההונגרית. כבר במהלך הקרבות עם הנסיכויות הרוסיות, המונגולים שלחו מרגלים מערבה, כדי לאסוף ידיעות על המטרות הבאות.
הצבא המונגולי נח במשך שנה בחבלים של אוקראינה של העת החדשה ובפברואר 1241 חצה כוח של 70,000 פרשים מונגוליים, שני שלישים פרשים קלים והיתר פרשים כבדים, את הנהרות הקפואים בדרכם אל מרכז אירופה. הכוח המונגולי התפצל לשלושה גופים לוחמים, הראשון, 20,000 לוחמים בפיקודם של באידר וקאדאן, חדר לפולין, כוח קטן, בפיקודו של קאדאן, איגף מדרום וחדר לטרנסילבניה והכוח המרכזי חצה את הרי הקרפטים במרץ ונכנס לממלכת הונגריה[18].
הכוח המונגולי, בפיקודו של באטו חאן, פלש לתוך פולין בתחילת 1240. הכוח המונגולי בזז תחילה את לובלין ולאחר מכן את סנדומיר, שנפלה ב-13 בפברואר. בשלב זה הכוח המונגולי התפצל לשלושה גופים לוחמים, המרכזי בפיקודו של באידר פנה לכיוון קרקוב ושני האחרים, בפיקודם של אורדה חאן וקאדאן פנו צפונה יותר. בקרב חמלניק, ביום 18 במרץ 1241, הביס הכוח המונגולי של באידר צבא פולני שהונהג על ידי הוויוודים של קרקוב ושל סנדומיר ולאחר מכן המשיכו המונגולים אל קרקוב, שננטשה על ידי תושביה, ושרפו אותה.
ערך מורחב – קרב חמלניקקרב ליגניץ נערך בשלזיה, בסמוך ליישוב ליגניץ, ב-9 באפריל 1241, בין הכוחות המונגוליים שפלשו לפולין ובין קואליציה אירופאית שכללה כוחות פולניים וגרמנים בפיקודו של הנריק השני החסוד. הנריק השני המתין לתגבורת של גיסו ובן בריתו, וצ'סלאב הראשון, מלך בוהמיה, אך מחוסר ידיעה על כך שזה נמצא במרחק של שני ימי צעידה מליגניץ, החליט לצאת לקרב נגד המונגולים לפני שהוא הגיע. המונגולים, שידעו על מיקומו של מלך בוהמיה, ניצלו את ההזדמנות ויצאו אל הקרב לפני שאויביהם יאחדו כוחות. הקרב, שנערך יומיים לפני קרב מוהי, הסתיים בתבוסת האירופאים והנריק השני החסוד איבד את ראשו.
ערך מורחב – קרב ליגניץ
המטרה העיקרית של הפלישה המונגולית למרכז אירופה הייתה הממלכה ההונגרית, אליה נשלחו הכוחות המשובחים ביותר בהנהגת המצביאים המצטיינים. המונגולים הכינו את הפלישה תוך תכנון צעדיהם לקראתה והכנת השטח גם לנסיגה ממנה. כך למשל נמנעו המונגולים מבזיזת החבלים הסמוכים לגבול ההונגרי, כדי שיהיה בהם מזון בעת שיגיעו לשם צבאותיהם.
ההונגרים הוזהרו מהפלישה הממשמשת ובאה, הן על ידי הרוסים והן על ידי מיסיונר שהמלך שלח אל המזרח ושב עם ידיעות על התקדמות המונגולים. ההונגרים פנו לבקש עזרה משליטים קתוליים, מהאפיפיור ומהקיסר, אך לא נענו. האפיפיור בעצמו פנה לבלה, כדי לבקש את עזרתו במאבקו נגד האמונה הבוגומילית, שהתפשטה בחצי האי הבלקני. הקיסר סחט מהמלך בלה ויתור על כמה חבלים, שהיו במחלוקת ביניהם, תמורת הבטחתו לעזור, אך לא עזר. בלה הרביעי, מלך הונגריה חיזק את מבצריו וחסם את מעברי ההרים, דרכם עלול היה להגיע הכוח המונגולי, בעצים שלמים ובחיזוקי עץ. אמצעים אלה לא עצרו את המונגולים, הם שלחו לפניהם גוף לוחם בפיקוד סייבאן (Seiban), שהוביל ארבעים אלף סלאבים, מהחבלים שנשלטו על ידם. הסלאבים, שהיו מצוידים בגרזנים, הדליקו ושרפו את חסימות המעברים ופרצו דרך היערות.
לחץ האימפריה המונגולית, לאחר הקרב על נהר קלקה בשנת 1223, אילץ את הקומנים לעבור מערבה. בין השנים 1239-1240 מספרים גדולים של קומנים התיישבו מערבה לדניפר, עד הדנובה, במחוזות שנקראו אז קומניה השחורה. המלך הקומני האחרון, קותן (Cuthen), נלחם במונגולים ואף ניצח בשני קרבות, אך בפעם השלישית הותקף במפתיע ונמלט אל בלה הרביעי, מלך הונגריה. המלך ההונגרי קיבל את המלך הקומני ואת אציליו, שבאו עם המוני סוסים, והקצה להם אזור התיישבות בפוסטה. בין המלך ההונגרי ובין המלך הקומני נוצרו קשרי משפחה, כשבנו של המלך ההונגרי, אישטוואן, נשא לאישה את בתו של מלך הקומנים. הקומנים הסכימו להתנצר וקיבלו את הריבונות ההונגרית. בלה הרביעי, מלך הונגריה, התחיל לכנות עצמו גם בתואר "מלך קומניה"[19]. המקורות ההיסטוריים מציינים שארבעים אלף אוהלים קומנים הוקמו בהונגריה בעקבות הסכמת המלך ההונגרי[20].
המונגולים השתמשו במעבר הקומנים אל הונגריה כאמתלה להתקפתם על הממלכה ההונגרית. לאחר מועצת מלחמה, שקיימו המונגולים בחודש דצמבר 1240, בפשמישל, שלחו למלך בלה הרביעי אולטימטום ובו דרישה להשיב לידיהם את הקומנים הבורחים, אותם ראו המונגולים כנתינים שלהם ומתן החסות ההונגרית התפרשה בעיניהם כעילה למלחמה. המלך ההונגרי דחה את האולטימטום ושלח שליחים לגייס את האצולה ההונגרית ולהזעיק את בני בריתו[18].
האצילים ההונגרים, שסבלו קשה מהפלישה המונגולית לאירופה והוסתו על ידי פרידריך השני המתפלמס, ארכידוכס אוסטריה, האשימו את הקומנים שעשו יד אחת נגדם עם המונגולים והרגו את קותן, מלכם. כתוצאה מכך התקוממו הקומנים והתאחדו עם המונגולים. חלק מהקומנים נשאר בפוסטה, אך קומנים רבים עברו את הדנובה אל בולגריה ובדרכם חיסלו את כוחותיו של הבישוף מצ'נאד, שעמד לצאת לקרב נגד המונגולים ובכך החלישו את הכוח הצבאי של ההונגרים.
הכוחות המונגוליים, שנשלחו דרומה, נועדו לעקיף את הונגריה ולמנוע מהמלך ההונגרי סיוע צבאי מטרנסילבניה. הכוח המונגולי העיקרי, שעבר דרך מעבר מונקץ', התקדם בעמק הטיסה, כשאליו מצטרפים בני עמים שונים, שהוכנעו לפני כן על ידי המונגולים והיו מחויבים לסייע להם וגם הקומנים הזועמים על מות מלכם בידי ההונגרים.
בעת בה באטו חאן הוביל את עיקר צבאו לאורך הנהר הטיסה, צבא מונגולי נוסף, בפיקודם של בורי וקאדאן, עבר מגליציה את הרי הקרפטים באזור בוקובינה ופנה אל העיר רודנה, הידועה במכרותיה וכבש אותה ב-1 באפריל. הכיבוש נעשה בשיטה המונגולית הקלאסית, התקפה, מאבק קצר ואז הימלטות מהירה, תוך העמדת פנים שמגיני המקום ניצחו. תושבי המקום, הסקסונים הטרנסילבנים, עלזו, פתחו בחגיגה עם אוכל ושתייה, כדי לחגוג את הניצחון, ואז שבו המונגולים והפתיעו את העולזים וכבשו את המקום בסערה והרגו 4,000 מהמקומיים. תושבים נוספים, כ-600, נחטפו ואולצו לשמש מורי דרך של הפולשים בדרכם דרומה. צבא זה גם כבש את אורדיה ושחט את אוכלוסייתה. גוף לוחם מונגולי נוסף, בפיקודו של בודז'ק (Budjek או Bücek או Bochetor), צלח את הסירט והרס את בישופות הקומאנים שהתקיימה ממזרח להרי הקרפטים. מדרום חבל מולדובה עבר בודז'ק, דרך מעבר אויטוז, לטרנסילבניה, שם כבש מבצרים וערים, כולל את בראשוב. בודז'ק הביס את פוסה (Pousa או Posa), הוויווד של טרנסילבניה וצבאו ופוסה מת בשדה הקרב ולא השאיר יורשים. ב-11 באפריל כבש את סיביו ובזז את כל המרכזים של הסקסונים הטרנסילבנים. בודז'ק עבר דרך מונטניה, הביס את צבא המקומיים, שיצא לקראתו בהנהגת מיסקלאב (Mischelav) וחדר לטרנסילבניה דרך עמק האולט[21].
חלק מתושבי החבלים הרומנים, שחיו בטרנסילבניה ובחבלים הסמוכים, שעתידים להיות נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה, שיתפו פעולה עם החילות המונגוליים ואף התלוו אליהם למסעי מלחמה. הרומנים לקחו חלק, לצד המונגולים, במצור על אסיזי ועל מקומות נוספים. באזור הנהרות פרוט וסירט חי עם הברודניקים והברודניקים מוזכרים כמי שתחת הנהגת Ploscanea (פלוסקנאה) לחמו לצד המונגולים בקרב קלקה[22].
ב-1242, כשהמונגולים נסוגו ממרכז אירופה ודרומה, הם שוב פלשו לחבלים הרומנים ובזזו אותם. נפוצו ידיעות על מלך ולאכי שניצח את המונגולים במעברי ההרים, ידיעות ששמחו את הנפגעים מהפלישה המונגולית. ההשפעה המונגולית בחבלים אלה חיזקה את האוטונומיה של טרנסילבניה כלפי הונגריה, כמעט עד כדי הכרזתה למלוכה עצמאית. השליטה המונגולית על חבלי מולדובה ומונטניה עד האולט נמשכה עד להקמת הנסיכויות הרומניות ובתקופה זו הרומנים שילמו למונגולים מס בבהמות ובתבואות והשתתפו בפשיטות שיזמו המונגולים[20].
במהלך הפלישה המונגולית בשנים 1241–1242 הובאו לארצות הרומניות לראשונה הצוענים. לאחר נסיגת המונגולים הצוענים נשארו וקיבלו מעמד של עבדים ממנו השתחררו רק באמצע המאה ה-19[23].
ערך מורחב – קרב מוהי
פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה נמנע מהושטת סיוע לממלכה ההונגרית ופרידריך השני המתפלמס, ארכידוכס אוסטריה, לאחר שהשתתף בלחימה בצורה שולית, העדיף לנצל את מצבו העגום של שכנו.
קרב מוהי, שהתרחש ביום 11 באפריל 1241, היה הקרב המרכזי שנערך בין הממלכה ההונגרית ובין הצבאות המונגוליים. מפגש הצבאות היה במוהי, בקרבת התחברות הנחל סלאנה עם הטיסה. הצבא ההונגרי התרכז לשולי גבעה וליד זרם המים שנבע מהפשרת מי נחל סלאנה. המונגולים השתמשו בצורה יעילה מאוד בקשתות ובחצים שלהם ולצבא ההונגרי לא הייתה תשובה. בקרב הזה הובסו ההונגרים, חמישים אלף מלוחמיהם איבדו את חייהם ומלכם, בלה הרביעי, מלך הונגריה, שניצל ממותו על ידי הרוזן ארנה משאלגאדיור (בהונגרית: Salgagyör), נמלט. טבח הצבא ההונגרי נמשך יומיים שלמים וגופות התגוללו על פני הארץ, סוסים ללא רוכבים התרוצצו מבלי דעת וחפצי ערך יקרים, בגדי משי, כלים מכסף ומזהב הושלכו על ידי נמלטים, שניסו להקל על עצמם. במנוסתו איבד המלך ההונגרי את החותם שלו, חותם שנמצא על ידי המונגולים, שעשו בו שימוש בחתימת צווים שלטוניים במהלך שלוש שנות שלטונם בהונגריה וטרנסילבניה.
לאחר התבוסה בקרב מוהי נמלט בלה הרביעי, מלך הונגריה עם משפחתו ואוצרותיו אל שכנו ובן בריתו, פרידריך השני, דוכס אוסטריה. פרידריך שמח לנצל את ההזדמנות, שבה את המלך ההונגרי והציג בפניו את תביעותיו על מחוזות מחלוקת בגבולם. כדי להשתחרר משביו חתם בלה הרביעי, מלך הונגריה, על ויתור על שלושת מחוזות המחלוקת והשאיר בידי פרידריך את אוצרותיו.
בלה נמלט לדלמטיה, אך צבא מונגולי נשלח בעקבותיו והוא ברח ממבצר למבצר, עד שהפליג בספינה לאי צ'יובו.
במקומו של המלך ההונגרי הנמלט הקימו המונגולים מועצה מלכותית ובראשה קאדאן, מבניו של אוגדיי חאן. השלטון המונגולי הכתיב לתושבים את השימוש בכסף מונגולי, לצד הכסף הביזנטיני וערך חלוקה שלטונית של הממלכה, תוך מינוי מנהלים שנשאו את השם canesius. מנהל כזה, שתואר בכתביו של בן התקופה, ניהל אלף משקי בית ומעריכים שהיו כמאה מנהלים כאלה.
בינואר 1242, כשמי הדנובה קפאו ואפשרו מעבר מעליהם, שלח באטו חאן חיילים לקרואטיה בפיקודו של קאדאן, כדי שילכדו את בלה הרביעי, מלך הונגריה, שנמלט לשם. בלה נמלט בעזרת ספינה לאי צ'יובו, בקרבת טרוגיר. המונגולים, שחיפשו את בלה במבצר וינודול נהדפו משם במרץ 1242 והמשיכו לכיוון טרוגיר, אך לא הצליחו ללכוד את בלה. הם שטפו את זגרב ואת החבלים ליקה ודלמטיה. צבא קרואטי הנחיל להם תבוסה בקרב שדה גרובניק ומשם המשיכו לספליט ושם הגיעה אליהם ההודעה על מותו של החאן הגדול, אוגדיי חאן.
ערך מורחב – קרב שדה גרובניקהופעת המונגולים באירופה הפתיעה את האירופאים, שלא ידעו כלום אודותיהם ולא ידעו את שפתם. הניצחונות, האכזריות וגלי הפליטים הטילו מורא על תושבי מרכז ומערב אירופה, שציפו להמשך הפלישה. התהלכו סיפורי זוועה על מעשיהם, השמועה אמרה שהמונגולים הם קניבלים האוכלים את בשר אויביהם המנוצחים ובמיוחד חביב עליהם בשר הנשים הזקנות. סופר על המונגולים שחגגו את הניצחונות באונס קבוצתי של בתולות נוצריות עד שקורבנותיהם מתו מתשישות. לשיא נוסף של פחד תרם ליקוי חמה בכל רחבי אירופה, ביום ראשון (היום הקדוש לנוצרים) 6 באוקטובר 1241[24].
בניסיונותיהם של תושבי אירופה לחפש את סיבת הופעת המונגולים, היו שקשרו בין העיר תרשיש, המוזכרת בתנ"ך ובין השם "טרטרים", אחד השמות בו כונו המונגולים. מעבר לכך, האזכור של תרשיש בספר תהילים יוצר קישור עם שלושת מלכי המזרח, שלפי הברית החדשה הביאו מתנות ללידת ישו. מכאן חיברו בין המונגולים ובין מלכי המזרח. ב-1164 חזרו לגרמניה צלבנים גרמנים, שהביאו איתם עצמות מתים, לטענתם עצמות מלכי המזרח. העצמות הונחו בקתדרלה החדשה של קלן וכעת לאחר הקישור שנעשה בין טרטרים ובין תרשיש, בין תרשיש ובין מלכי המזרח, הגיעו החוששים למסקנה שהמונגולים (טרטרים) באו כדי להחזיר לעצמם את עצמות מלכי אבותיהם, שנגנבו מהם[25].
לאחר שהמונגולים לא המשיכו לכיוון קלן, אלא פנו לכיוון הונגריה והבלקנים, התפוגגה תאוריית תרשיש וחיפשו תאוריה חדשה. בעולם הנוצרי נושא עשרת השבטים נמצא בתודעה, לכן נוצר קשר מתבקש בין שבטים (שבטי היהודים) שנעלמו לאי שם מסתורי ובין שבטים (המונגולים) שהופיעו לפתע מאי שם מסתורי. אנשי הכמורה המקשרים הגיעו למסקנה שהמונגולים הם צאצאי עשרת השבטים, שכנראה בלבלו את שפתם, בגלל חטאיהם, לכן אינם מדברים עברית. הם ציינו ששנת 1241 מקבילה לשנת 5000 לפי הלוח העברי, שנה בה ציפו היהודים לבוא המשיח. התאוריה הייתה תמוהה מאוד, אך בהיעדר הסבר אחר להופעת המונגולים, הקישור פעל והאירופאים המתוסכלים מחוסר יכולתם לנצח את המונגולים, הוציאו את תסכוליהם על "קרובי משפחתם", היהודים האירופאים. הפורעים שרפו שכונות יהודיות, את היהודים זרקו לבתי כלא או שחטו. הכנסייה הוציאה הוראות המחייבות את היהודים ללבוש בגדים המייחדים אותם, כדי שלא יוכלו להסתתר בין הנוצרים[26].
הצבא המונגולי היה צבא פרשים וכל פרש מונגולי הוביל כחמישה סוסים. כמות גדולה כל כך של סוסים הצריכה מישורי מרעה מתאימים, לכן הכיבושים המונגולים נעו לאורך הערבות הגדולות. המונגולים היו מודעים היטב לצרכים שלהם, לכן, שנה לפני הפלישה לאירופה, יצאו קבוצות חלוץ בנתיבים שנועדו לשמש את צבאותיהם. קבוצות החלוץ בחנו את המסלולים ובמקומות בהם היו יישובים חקלאיים הם הרסו את היישובים והרגו את תושביהם. מטרת המונגולים הייתה להבריח את האוכלוסייה המקומית ולהשיג בכך שתי מטרות: השדות לא יחרשו ובמקום תצמח צמחיית בר מתאימה למרעה סוסים. תלמים חרושים הפריעו להתקדמות הסוסים וגידולים חקלאיים לא התאימו למרעה[27].
לאחר כיבוש הונגריה המשיכו קבוצות חלוץ מונגוליות לאורך הדנובה עד לפרברי וינה, אך לא מעבר לזה, כי בכך הסתיימו המישורים המתאימים למעבר צבא פרשים גדול. היתרונות של הצבא המונגולי, מהירות התנועה, עוצמת הקשתות ודיוקן, פחתו מאוד במזג אוויר לח ובנוף עמוס שדות מעובדים, יערות, משוכות, גדרות ותעלות[28].
אוגדיי חאן מת ביום 11 בדצמבר 1241. דבר מותו היה צריך לעבור ששת אלפים קילומטרים מהבירה, קראקורום ועד לגייסות המונגוליים באירופה וזה ארך בין ארבעה עד שישה שבועות. באותה תקופה מת גם צ'אגאטאי חאן, אחרון בניו של ג'ינגיס חאן, שהיה עדיין בחיים ובכך הסתיים דור הבנים והגיע תור הנכדים. את בחירת השליט החדש עשו המונגולים בבחירות פנימיות במשפחת השלטון, לכן נחפזו כל הנסיכים-נכדים לשוב אל הבירה, אל הקורילטאי, כדי לקחת חלק במאבקים על בחירת השליט החדש. הנסיכים האלה היו גם מפקדי כוחות הפלישה לאירופה, לכן הסתלקותם, יחד עם חייליהם, הפסיקה את הפלישה.
הכוחות המונגוליים נסוגו למחוזות הרוסיים, תוך עזיבת מרכז אירופה וחלק ממזרחה. המאבקים על השליטה באימפריה המונגולית נמשכו כעשר שנים ובסוף פנו המונגולים לכיוון אסיה, שם קיוו למצוא שלל עשיר יותר[29].
בשנת 1241 נסוג טור של כוחות מונגוליים מהונגריה דרך האימפריה הבולגרית. הכוחות המונגוליים הותקפו על ידי צבאו של איוון אסן השני, קיסר בולגריה, כנראה עם הצלחה חלקית. בשנת 1242 שבו המונגולים לבולגריה ואילצו את יורשו של איוון אסן השני, את קאלימן אסן, להפוך את ארצו לווסלית של האימפריה המונגולית ולשלם מס קבוע.
המונגולים גרמו לשינויים דמוגרפיים משמעותיים. ההיסטוריון הרומני ניקולאה יורגה היה משוכנע שהצוענים הובאו לאירופה על ידי המונגולים בעת פלישתם בשנים 1241–1242, ולאחר עזיבתם נשארו הצוענים בארצות הרומניות במעמד של עבדים[30]. הצוענים התמחו בביצוע עבודות מתכת, לכן יכלו לספק שירותים חשובים לצבא המונגולי. למומחיותם נמצא ביקוש גם מאוחר יותר – במאה ה-15, כאשר מלך בוהמיה, זיגמונד, שהיה מרוצה מפועלם של הצוענים בהכנת חרבות וקני רובים עבור צבאו, העניק להם זכויות שונות וגם צייד אותם בתעודות שאפשרו להם לנוע בארצות מערב אירופה.
המונגולים הרסו את המבנים המדיניים הסלאביים ויצרו מדינה גדולה, אורדת הזהב. הריסת נסיכות קייב אפשרה את צמיחת נסיכות מוסקבה – הגרעין ממנו צמחה רוסיה.
המונגולים עצרו את התפשטות הונגריה מזרחה ונתנו בכך הזדמנות להיווצרותם של מבנים מדיניים באזורים הרומניים – כך נוצרו נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה.
המונגולים הביאו איתם לאירופה תבואה ששימשה להכנת מזונם וגם להאבסת הסוסים – הדוחן. אנשי באטו חאן תכננו לגדל דוחן בהונגריה ובבוהמיה. הדוחן נקלט גם בארצות הרומניות ובמשך מאות שנים היה שמו Tatarka, שם שנגזר מה"טטרים", שהביאו אותו לאירופה[31]. הממליגה היא מזון בסיסי של איכרי הארצות הרומניות ולפני גילוי אמריקה והבאת התירס לאירופה, נהגו להכין את הממליגה מדוחן[32].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
