הפלישה המונגולית לאזור הים הכספי

בשנים 1220–1223 ביצע כוח מונגולי, שכלל כ-30 אלף פרשים, את אחת מפשיטות הפרשים הארוכות והמוצלחות בהיסטוריה, בארצות מסביב לים הכספי. המשימה המקורית שהטיל ג'ינגיס חאן על כוח הפשיטה, בפיקוד המצביאים הידועים סובוטאי ודז'ב (או ג'בה), הייתה לרדוף אחרי השאה עלא א-דין מוחמד (מוחמד השני (אנ')) שליט האימפריה הח'ווארזמית, במטרה ללכוד/להרוג אותו, ולא לאפשר לו מרווח נשימה לארגון צבאות חדשים באזורים המערביים של ממלכתו. לאחר שנודע למונגולים על מותו של השאה בסוף שנת 1220, קיבל סבוטאי אישור מג'ינגיס חאן לחצות את הרי הקווקז במטרה לחקור את הארצות והעמים היושבים מצפון וממערב להרים, ולחזור למונגוליה לאחר מסע מסביב לים הכספי.

במהלך מסע הפשיטה, שארך למעלה מ-3 שנים, עבר הכוח המונגולי למעלה מ-8,000 ק"מ, חצה בדרכו אזורים המשתייכים כיום לאוזבקיסטן, אפגניסטן, טורקמניסטן, איראן, ארמניה, אזרבייג'ן, גאורגיה, רוסיה, אוקראינה וקזחסטן, והנחיל שורה של מפלות לצבאות שעלו עליו במספרם. הפלישה המונגולית לאירופה (1236-1241), שנערכה 13 שנים לאחר מכן, התבססה במידה רבה על המודיעין שנאסף במהלך הפשיטה לאזור זה.

המרדף אחרי השאה מוחמד השני

בשנת 1219 פלשו המונגולים לתחומי האימפריה הח'ווארזמית בשלושה ראשים, והחלו להחריב אותה. במרץ 1220 ריכז ג'ינגיס חאן את צבאותיו סביב העיר סמרקנד, והטיל עליה מצור. העיר נפלה לידיו תוך זמן קצר, אף על פי שהכוח המגן כלל כמאה אלף חיילים. בשלב זה החליט ג'ינגיס חאן לשלוח כוח של 30 אלף לוחמים, בפיקוד המצביאים סובוטאי ודז'ב וחתנו טוגוצ'אר, ללב האימפריה הח'ווראזמית, במטרה ללכוד/להרוג את שליטה, השאה מוחמד השני.

לכאורה, ההחלטה לשלוח כוח פרשים קטן יחסית לצוד את השליט החזק ביותר בעולם המוסלמי, שלרשותו עמד עדיין צבא של כ-400 אלף לוחמים, נראית נועזת ומסוכנת. הצבא המונגולי חדר בשלב זה רק לשוליים הצפון-מזרחיים של האימפריה הח'ווראזמית, אזור טראנס אוקסאניה (בין הנהרות סיר דאריה והאמו דאריה). השאה עדיין שלט על מרבית שטחי האימפריה העצומה שלו (שכללה את שטח איראן של היום ואת רוב שטח אוזבקיסטן, טורקמניסטן ואפגניסטן) ויכול היה לגייס שם ללא קושי צבאות גדולים חדשים. אבל ג'ינגיס חאן הבין שהדרך המהירה ביותר להכניע את האימפריה הח'ווראזמית היא להשתמש בטקטיקה של הלם וטרור. מטרתו הייתה לאלץ את מוחמד השני להיות במנוסה כל הזמן, ולהתמקד אך ורק בהישרדותו האישית. אסור היה לתת לו שהות מספקת לגייס צבאות חדשים ולארגן את ההתנגדות לפלישה המונגולית. לכן נתן ג'ינגיס חאן למפקדי כוח המרדף שלו את ההוראות הבאות: "אל תשובו אלא אם כן לקחתם אותו [את השאה מוחמד] שבי. אם ינוס מלפניכם, צאו בעקבותיו דרך ארצותיו, לכל אשר יפנה. חונו כל עיר אשר תכנע, אך השמידו ללא רחם כל אשר יעמוד בפניכם ויתנגד לכם"^[1].

האימפריה הח'ווראזמית ערב הפלישה המונגולית

מוחמד השני נמצא בבלח', בצפון אפגניסטן של היום, כאשר נודע לו לראשונה על כוח המרדף המונגולי, שנשלח ללכוד אותו. צבאותיו הגדולים היו מפוזרים בכל רחבי ממלכתו, ותחת פיקודו עמד רק כוח קטן של משמר הראש שלו. הוא לא סמך על נאמנות האוכלוסייה המקומית בשטחי אפגניסטן, שסופחו לממלכתו רק זמן קצר לפני כן, ולכן נמלט תחילה לעיר מרב העתיקה (בשטח טורקמניסטן של היום), ולאחר מכן לעיר נישפור במחוז ח'וראסאן (בצפון-מזרח איראן של היום). כוח המרדף המונגולי התחקה על עקבותיו ללא הפוגה, כשהוא עובר לעיתים מרחק של 120 קילומטרים ביום. בהתאם להוראות ג'ינגיס חאן, המונגולים נמנעו מפגיעה במקומות יישוב שנכנעו להם, וסיפקו מזון ואספקה להמשך המרדף, ואף הפקידו עליהם מושלים מקומיים (במקום המושלים ממוצא טורקי, שמונו על ידי השליטים הח'ווראזמים), ואילו כל עיר שהתנגדה להם (למעט מבצרים חזקים במיוחד, שלא ניתן היה לכבוש אותם בסערה) נכבשה ללא רחם והועלתה באש. כאשר טוגוצ'אר, חתנו של ג'ינגיס חאן, פעל בניגוד להוראותיו, וכוחותיו בזזו עיר, שנכנעה קודם לכן לטומאן (מסגרת צבאית שכללה עשרת אלפים לוחמים. כוח שווה ערך לדיוויזיה מודרנית) בפיקודו של דז'ב, הוא הודח באופן מיידי מהפיקוד על הטומאן שלו (שהועבר תחת פיקודו של סובוטאי) והורד לדרגת חייל פשוט. המדיניות המונגולית הצליחה לזרוע פירוד בין האוכלוסייה הפרסית המקומית, לבין חיילות המצב הח'וורזאמים, שהיו ממוצא טורקי, ושמרו בדרך כלל על נאמנות לשאה מוחמד. כתוצאה מכך, ערים רבות נכנעו לכוח המרדף המונגולי ללא התנגדות.

השאה מוחמד, שהבין שלא יוכל לסמוך על נאמנות האוכלוסייה הפרסית המקומית בממלכתו, ולא בטח גם בנאמנות חייליו, נאלץ להמשיך במנוסתו מערבה, מלווה רק בנאמנים מועטים. שלושת הטומאנים המונגולים המשיכו במרדף אחריו דרך צפון איראן, כשהם תופסים בדרכם את אמו של השאה, את הרמונו, ואת אוצר הכתר שלו (שנשלחו בליווי משמר אל המחנה המונגולי הראשי ליד סמרקנד). ליד העיר ראי (סמוך לטהראן של ימינו) הם הביסו והפיצו צבא שכלל כ-30 אלף לוחמים. באזור העיר חמדן (בצפון-מערב איראן) איבדו הרודפים המונגולים את עקבותיו של השאה. סובוטאי פיצל את כוחו לפלגות קטנות, שנשלחו לסרוק את הארץ במאמץ לאתר אותו, אך לשווא. מוחמד השני הצליח להימלט צפונה לאי קטן בים הכספי, שם מת, כנראה כתוצאה ממחלה, בסוף שנת 1220 או בראשית 1221. סובוטאי, שלא היה מודע לגורלו של השאח, שלח רץ להודיע לג'ינגיס חאן, שלא הצליח לאתר אותו. הוא פנה צפונה לחופי הים הכספי, שם נתן מנוחה לכוחותיו המותשים בחורף 1220/1221.

הערות שוליים

1. מיכאל פראודין, הכיבוש הגדול-קיסרות המונגולים (הוצאת מערכות, 1966), עמוד 141