אסכולת המתרגמים של טולדו

אסכולת המתרגמים של טולדו (באנגלית: Toledo School of Translators; בספרדית: Escuela de Traductores de Toledo) הוא שם כולל לחבורות של מלומדים בספרד של ימי הביניים, אשר עסקו בתרגום יצירות פילוסופיות ומדעיות עתיקות. סדנאות התרגום האלו לא כללו רק מתרגמים מטולדו אלא גם מתרגמים שפעלו בהשראת תהליכים תרבותיים שהתרחשו בכל רחבי ספרד, אשר בירתה הייתה טולדו – ומכאן שמה של האסכולה. תהליכים אלו באו לידי ביטוי בפעילות תרגומית מוגברת שבה נטלו חלק יהודים, נוצרים ומוסלמים, והם השפיעו בסופו של דבר על תרבותה והתפתחותה של כל אירופה הנוצרית.^[1]

קתדרלת טולדו.

מהספרים באסטרולוגיה שתורגמו בתקופתו של המלך אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה

אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה

'אסכולת טולדו' היא יורשת של מסורת תרגום, שהחלה עוד בבית עבאס בבגדאד. היא פעלה בין המאה ה-12 למאה ה-14 – למעשה במהלך שתי תקופות, אשר שלב מעבר הפריד ביניהן. התקופה הראשונה התנהלה תחת חסותו של רמונדוס, הארכיבישוף של טולדו, אשר עודד את תרגומן של יצירות פילוסופיות ודתיות מערבית ללטינית. הדבר הביא גם לשגשוג בתרגום יצירות מופת מדעיות, ולא רק דתיות ופילוסופיות. בתקופה השנייה לעומת זאת, המלך אלפונסו העשירי הפנה את עיקר המאמץ לתרגומים לספרדית, של יצירות בעלות אפיונים דומים לקודמות, או בנושאים ספרותיים. כך, מלבד קידום המחקר, הוא הניח את היסודות לשפה הספרדית, וכן הפך אותה לשפה של ידע.

בשתי התקופות הללו, היהודים מילאו תפקיד מפתח בסדנות התרגום, כגשר תרבותי וכחוליה בהעברת הידע מערבית ללטינית ולספרדית. בסיועם הועברו לידי אירופה הנוצרית, נכסי צאן ברזל של התרבות הקלאסית, שנאצרו בעולם האסלאמי.^[2]

רקע

לאחר נפילת רומא לידי הברברים, החלה הכנסייה הנוצרית להתנגד ליצירה האלילית ולראות בה מקור למינות. בעולם הנוצרי השתררה בערות. לעומת זאת, תודות לפתיחותו התרבותית - העולם הערבי הגיע להישגים מדעיים יוצאי דופן. כתוצאה מהלך רוח סובלני זה, במהלך המאות השמינית והתשיעית, נפתחו בחליפות בית עבאס בבגדאד מן הספריות העשירות ביותר בעולם, בתחום המדע, הרפואה, הפילוסופיה, הלשון וההיסטוריה. מצב זה התאפשר תודות לפעילות תרבותית ענפה, שכללה התרגום לערבית של יצירותיהן של יוון הקלאסית, פרס, הודו וסין.

עם כיבוש חצי האי האיברי בידי הערבים, בידי שושלת בית אומיה (711-1031) ידע זה הגיע לספרד המוסלמית. בעקבות הרקונקיסטה – אשר ארכה כשמונה מאוד השנים – ספרד הנוצרית ירשה את אוצרות התרבות שהצטברו בעולם המוסלמי. ראוי להאיר כי אסכולה זו למעשה פעלה בכל רחבי ספרד, ואף מעבר לגבולותיה. כמו כן, בדומה להרמן הגרמני, מייקל סקוטוס הסקוטי, ורודולפוס מברוז' הבלגי - רבים מהמתרגמים לא נמנו בין אנשי המקום. האסכולה נקראה בכל זאת על שמה של טולדו, בשל היותה בירתה של ספרד, תחת השלטון המוסלמי והנוצרי כאחד. ככזאת, בטולדו התפתחו קשרים הדוקים בין יהודים, נוצרים ומוסלמים, אשר חיו בחברה רב תרבותית ורב לשונית. תודות לאווירה החיובית ששררה בטולדו, נוצרו תנאים אידיאליים לתרגום מהשפות היוונית, הערבית והעברית - לשפות הלטינית, הספרדית והקטלאנית. בעקבות זאת, לא רק שטולדו הפכה לאבן שואבת עבור כל מלומדי העולם, אלא שממנה התפשט הידע אל כל העולם התרבותי.^[3]

פועלה של אסכולת המתרגמים של טולדו

התהליכים התרבותיים והמהפכניים שתוארו לעיל אירעו בשני שלבים. השלב הראשון התרחש במאה הי"ב, והתמקד בתרגומים ללטינית; אילו השני התרחש במאה הי"ג והי"ד, והתמקד בתרגום לספרדית.

ימיה הראשונים של אסכולת טולדו

האישיות הדומיננטית בשלב הראשון, היא רמונדוס – הארכיבישוף של טולדו (1126–1151). בכדי להתעמק בפילוסופיה של אריסטו, הוא פתח את שערי ספריית הקתדרלה של טולדו בפני מלומדים משלוש הדתות. מלומדים אלו עסקו בתרגום ללטינית של יצירות ערביות ויהודיות בעלות זיקה לפילוסופיה ולמדע. Dominicus Gundissalinus המשיך את פועלו, ויחד עם רמונדוס הוא למעשה יצק את היסודות, של מה שברבות הימים נודע כאסכולת המתרגמים של טולדו. דומיניקוס בעצמו לא ידע ערבית, אבל הוא תרגם את מקור חיים, מאת איבן גבירול, כמו גם יצירות של אל-ע'זאלי ואבן סינא. מבחינה מתודולוגית, אופייני היה שאדם הדובר את שפת החיבור (יוונית או בדרך כלל ערבית), היה קורא אותו במקור ומתרגמו על פה לשפת המקום בפני מלומד נוצרי. בתורו, זה היה מכתיב את תוכן החיבור בלטינית לסופר, אשר היה רושם את דבריו.

בין המתרגמים הפוריים ביותר של התקופה נמנה ג'רארדו דה קרמונה, אשר תרגם ללטינית מעל לשמונים ספרים – תוך שהוא מסתמך על יהודים ומוזערבים (Mozarabs), שידעו ספרדית. מלבד יצירותיהם של אריסטו, פטולומאוס, ארכימדס, ואאוקלידס - ג'רארדו מקרמונה תרגם מיצירותיהם של אבן-סיאה, יצחק ישראלי בן שלמה, מוחמד אבן מוסא אל-ח'ואריזמי, ג'אבר אבן אפלח, אל-כנדי, אל-פרע'אני, פח'ר א-דין א-ראזי, ת'אבת אבן קורה, חנין אבן יצחק, ואבן אל-וופיד. מלבד יצירות אלו מתחום הפילוסופיה, האלגברה, הגאומטריה, האסטרונומיה, הכימיה, הרוקחות והרפואה – ג'רארדו מקרמונה ערך את הטבלאות האסטרולוגיות הטולדניות, המבוססות על יצירותיהם של אַבּוּ אלְ-קַאסִם א-זַּהְרַאוִיּ,בנו מוסא, אל-זרקשי, ג'אבר אבן אפלח, אבן אל-היית'ם. הוא גם תרגם חיבורים רפואיים של גדולי הרופאים של העולם העתיק וימי הביניים - לרבות את אלו של גלנוס וסרפיון.

מתרגם בולט אחר הוא ג'ון מסביליה, אשר יחד עם דומיניקוס תרגם יצירות מערבית לספרדית. הוא בין היתר תרגם את 'סוד הסודות' (Secretum Secretorum), שהיא יצירה ערבית מהמאה העשירית, העוסקת במגוון של נושאים לרבות: תורת המדינה, תורת הפנים, תורת המוסר, אלכימיה, מגיה, אסטרולוגיה ורפואה. בנוסף לאנציקלופדיה זו, הוא תרגם יצירות אסטרולוגיות רבות - ובין היתר יצירות משל אל-פרע'אני, אל בטאני, אבו מעשר אל-בלח'י, אל-כנדי, ת'אבת אבן קורה. בתחום הפילוסופיה הוא תרגם מיצירותיהם של אבן גבירול, אל-גזאלי, אל-פראבי, אבן-סינה וקוסטה אבן לוקה.^[4]

התרגום בתקופה האלפונסינית

אסכולת טולדו למעשה חידשה את פעילותה, בזמן שלטונו הנאור של אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה (1252-1284) – ותחתיו היא הגיעה לשיא בהישגיה. בזמנו חיבור השיר האפי 'אל-סיד' העניק לשפה הספרדית יוקרה רבה – ובעקבות זאת, המלך עודד את התרגום של יצירות ערביות לספרדית. בין היוצרים הבולטים של תקופה זו נמנים מלבד הרמן הגרמני, גם מרק וג'ון מטולדו, אלפרד מ-Sareshel ורבים אחרים.

המלך אלפונסו, אשר הוא בעצמו היה מלומד – נטל חלק בקיום סדנת המתרגמים, שעבודתה נעשתה בתשלום. הוא הנהיג מתודולוגיה תרגומית, שעירבה צוות גדול של מתרגמים: לאחר שהמלומד היהודי היה נועץ עם חברו המוסלמי, הוא היה קורא את הטקסט בערבית בקול רם; ומכתיב לסופר את תרגומו לספרדית לסופר ספרדי; ובסוף, עבודת התרגום עברה עריכה. היות שלבני שלוש הדתות היה ידע בשפה האחרת, הרי לפני העלאת התרגום הסופי על הכתב; התפתח דיון אינטלקטואלי פורה, אשר במהלכו הותרו ספקות על אודות יצירת המוצא. בעקבות תרגום היצירות לספרדית, התעשרה השפה באוצר מילים גדול; והמלך אף המציא מילים ספרדיות לתרגום מושגים שמקורם איסלאמי. בנוסף לכך, המלך דאג שתתורגמנה יצירות ספרותיות, מהרפרטואר הערבי, הפרסי והסנסקריטי. ^[5] מותו של אלפונסו העשירי שם סוף לפעילות אסכולת טולדו – ואף התפרק צוות המתרגמים.^[6]

חלקם של היהודים באסכולת המתרגמים של טולדו

בשני שלביו של התהליכים התרבותיים שאירעו סביב אסכולת טולדו, יהודים מילאו תפקיד מפתח כמגשרים. כמו כן, הם בעצמם הושפעו מאסכולת טולדו ותרגמו יצירות ערביות לעברית.^[7] בולטים במיוחד היו מתרגמיו של אלפונסו העשירי, אשר בכלל ביקש שיהודים יתרגמו עבורו את התלמוד וספרי קבלה. יהודה משה הכהן וכן ר' יצחק בן סיד תרגמו עבורו יצירות בענייני אסטרולוגיה – לרבות זאת של אבן אבי אל-ריג'ל. ^[8]

תרומתה של אסכולת המתרגמים של טולדו

בין אנשי הרוח של המערב שנהנו מהשפע התרבותי, שהניבה אסכולת המתרגמים של טולדו נמנים הבאים:

• אלברטוס מגנוס ביסס את הסיסטמיזציה שלו על הפילוסופיה האריסטוטלית. כמו כן, כתביו על אסטרולוגיה, אסטרונומיה, מינרלוגיה, כימיה, זואולוגיה, פיזיולוגיה מבוססים על תרגומים שנעשו בטולדו.
• טומס מאקווינס – תלמידו של אלברטוס מגנוס – אף הוא השתמש בתרגומים, לחיבור יצירותיו הפילוסופיות והתאולוגיות. כמו כן, גילויים מחדש של כתביו של אריסטו, דרך פירושיהם של אבן רושד ואבו סינה עודדו את התפתחות הסכולסטיקה.
• רוג'ר בייקון התבסס על התרגומים בערבית בעבודתו בתחום האסטרונומיה, המתמטיקה, האופטיקה והכימיה.
• קופרניקוס הסתמך על התרגומים של פטולומיאוס, והשתמש בטבלאות האלפונסיניות, שנערכו בידי המתרגמים היהודים על בסיסם. בכלל נושא האסטרונומיה התפתח מאוד והניב טקסט בשם Theorica planetarum שעמד בבסיס לימודי האסטרונומיה, עד מהפכתו של קופרניקוס.

כמו כן, ב-'רנסאנס של המאה הי"ב' כמו בזמן הרנסאנס השתמשו בתרגומים של יצירותיו של אבן אל חית'ם בתחום האופטיקה. גילוי עבודותיהם של היפוקרטס, גלנוס ושל הרופאים הערבים, באמצעות התרגום נתנו תנופה להתפתחות הרפואה המערבית. כמו כן, העולם המערבי התוודע עם שיטת המספרים, שהערבים קיבלו מההודים. לבסוף, התרגומים עודדו את התפתחות השפה הספרדית, ותודות להם נוצר אוצר מילים מדעי וטכני, שהפך לנחלת הרבים ועודד את פיתוחה של המחשבה המדעית והאנושית.

אמנם אף נשלל קיומה של אסכולת המתרגמים של טולדו. אבל אכן בין המאה הי"א למאה הי"ג תורגמו בספרד טקסטים ביוונית, עברית וערבית לשפות הלטינית והספרדית. אלו עסקו בתחום הפילוסופיה, הכימיה, הרפואה, האסטרולוגיה, האסטרונומיה, האלגברה, הספרות, האופטיקה. באמצעותם המערב התעשר בנכסיהם של תרבויות העולם הקדום, שנאצרו בידיהם של מלומדים ערבים ומוסלמים. כמו כן, אלו מצאו את דרכם לעבר האוניברסיטאות באירופה; ובכך הם מבשרים מבחינה הגותית את העת המודרנית.^[9]

לקריאה נוספת

• Paul F. Bandia, Georges L. Bastin, Charting the Future of Translation

History, University of Ottawa Press, 2006 F.M. Villanueva (1994) Nueva vision de la Escuela de traductores toledanos, Proceedings of the First International Gongress on the Culture of the Spanish Jewry, Tel Aviv Lewinson College of Education Publishing House

• Norman Roth, Medieval Jewish Civilization: An Encyclopedia, Routledge 2014.
• Ryan Szpiech, From Mesopotamia to Madrid: The Legacy of Ancient and Medieval Science in Early Modern Spain. In Ed. Enrique García Santo-Tomás. Science on Stage in Early Modern Spain. Toronto 2019: 25‒57. https://www.academia.edu/38592565/From_Mesopotamia_to_Madrid_The_Legacy_of_Ancient_and_Medieval_Science_in_Early_Modern_Spain
• Charles Burnett, ‘Arabic into Latin: the reception of Arabic philosophy into Western Europe’ in The Cambridge Companion to Arabic Philosophy, edited by Peter Adamson and Richard C.Taylor (Cambridge: Cambridge University Press, 2005):370-404
• Norman Daniel, The Arabs and Mediaeval Europe (London: Longman, 2nd ed., 1979
• Norman Roth, ‘Jewish translators at the court of Alfonso X’ Thought: a review of culture and idea (Fordham University, New York, USA), 60(239), 1985:439
• Robert I. Burns, S.J. Chapter Five Jewish Collaborators in Alfonso's Scientific Work
• Norman Roth, ‘Jewish translators at the court of Alfonso X’, Thought: a review of culture and idea, (Fordham University, New York, USA), 60(239), 1985:439+
• Angus MacKay, Spain in the Middle Ages: From Frontier to Empire, 1000–1500, 1977, pp. 81-88

קישורים חיצוניים

Norman Roth, ‘Jewish collaborators in Alfonso’s scientific work’ in Emperor of culture: Alfonso X the Learned of Castile and his thirteenth-century Renaissance, edited by Robert I.Burns (Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 1990) chapter 5

• https://libro.uca.edu/alfonso10/emperor5.pdf

הערות שוליים

1. Burnet, Ch. The institutional context of arabic-latin translations of the Middle Ages: a reassessment of the “School of Toledo”. In: Weijers, O. (Ed.). Vocabulary o Teaching and Research Between Middle Ages and renaissance Proceedings of the Colloquium London, Warburg Institute, 11-12 March 1994. Turnhout: Brepols, 1995. p. 214-235.
2. Ryan Szpiech, From Mesopotamia to Madrid: The Legacy of Ancient and Medieval Science in Early Modern Spain. In Ed. Enrique García Santo-Tomás. Science on Stage in Early Modern Spain. Toronto 2019: 25‒57.
3. • Charles Burnett, ‘Arabic into Latin: the reception of Arabic philosophy into Western Europe’ in The Cambridge Companion to Arabic Philosophy, edited by Peter Adamson and Richard C.Taylor (Cambridge: Cambridge University Press, 2005):370-404
4. Angus MacKay, Spain in the Middle Ages: From Frontier to Empire, 1000–1500, 1977, pp. 81-88; Paul F. Bandia, Georges L. Bastin, Charting the Future of Translation History, University of Ottawa Press, 2006
5. העתחת שלטונו של אלפונסו, מדענים ומתרגמים יהודיים נהנו ממעמד בכיר, תודות לשליטתם בערבית ובספרדית. יהודה בן משה הכהן, שתרגם עבורו מספר חיבורים על מגיה ואסטרולוגיה, אף שימש אצלו כרופא. אלפונסו הזמין אצל מתרגמיו תרגום של התלמוד ושל חיבורים קבליים, אשר עומדים ביסוד הקבלה הנוצרית.
6. • Norman Roth, ‘Jewish translators at the court of Alfonso X’ Thought: a review of culture and idea (Fordham University, New York, USA), 60(239), 1985:439
7. בין המתרגמים הבולטים נמנים הרמב"ם וכן בני משפחת אבן תיבון, אשר אמנם רק אב המשפחה נולד בספרד ומרביתם חיו בדרום צרפת. אבל בני משפחה זו גילו זיקה חזקה לתהליכים שהתרחשו בספרד – ולמעשה ייצאו את המהפכה התרבותית לרחבי אירופה. כדוגמה, חיבוריו של יעקב בן מכיר אבן תיבון עוסקים במגוון רחב של נושאים.
8. אולי עדות לעיסוקם המוגבר של יהודים בתרגומים הוא שם המשפחה 'טורג'מן' הנפוץ בקרב יהודים ספרדיים
9. Paul F. Bandia, Georges L. Bastin, Charting the Future of Translation History, University of Ottawa Press, 2006;

   • Ryan Szpiech, From Mesopotamia to Madrid: The Legacy of Ancient and Medieval Science in Early Modern Spain. In Ed. Enrique García Santo-Tomás. Science on Stage in Early Modern Spain. Toronto 2019: 25‒57.