Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מאבק האינווסטיטורה הוא מאבק בין הקוריה הרומאית והאפיפיורים לבין המלכים החילוניים של אירופה ובייחוד קיסרי האימפריה הרומית הקדושה, בשאלת סמכות מינוי הבישופים (אינווסטיטורה). עיקרו של מאבק זה התרחש במאות ה-11 וה-12, והוא היה המאבק הגדול ביותר בין שליטים חילוניים לבין הכנסייה באירופה עד לרפורמציה הפרוטסטנטית, כ-400 שנים מאוחר יותר. מאבק האינווסטיטורה עיצב את היחסים בין הקיסרות הרומית הקדושה ושאר מדינות מערב אירופה לבין הכנסייה. ניצחונה של הכנסייה במאבק זה הפך אותה לגורם החזק באירופה, ואת האפיפיור לשליט בלתי מעורער בממסד זה.
תחילתו של מאבק האינווסטיטורה בשורה של מאבקים בין האפיפיור גרגוריוס השביעי לבין הקיסר היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. בתחילה הייתה ידו של האפיפיור על העליונה, והקיסר השפיל את עצמו בהליכה לקנוסה, אך מאוחר יותר הצליח הקיסר, באמצעות פלישה צבאית, להשתלט על רומא ולהביא לסילוק האפיפיור ממנה. מאבק האינווסטיטורה המשיך גם לאחר מותם של גרגוריוס והיינריך הרביעי. היינריך החמישי נכנס גם הוא לעימותים כנגד האפיפיורים בימיו, ולאחר שורה של מאבקים וקרבות הסתיים, בשנת 1122, מאבק האינווסטיטורה בחתימת קונקורדט וורמס בין האפיפיור קליקסטוס השני לבין היינריך החמישי. עיקרו של מאבק זה היה באיטליה ובשטחי הקיסרות הרומית הקדושה, אך התקיימו עימותים סביב נושא זה בתקופה זו גם באנגליה ובצרפת.
כבר מזמן התנצרותה של האימפריה הרומית התקיים מאבק בין השלטונות החילוניים של אירופה לבין הכנסייה בשאלת ההגמוניה והסמכות בעולם הארצי. האפיפיורים ראו עצמם, בתור ממשיכיו של פטרוס עלי אדמות, כעליונים על תושבי העולם הארצי כולו. לתפיסת הכנסייה, מכיוון שכולם, לרבות השליטים החילוניים הם נוצרים שגאולתם תלויה בכנסייה, הרי שהכנסייה צריכה להיות הגוף שעל פיו יישק דבר גם בשאלות פוליטיות באירופה. תפיסה זו של הכנסייה התבטאה בעובדה שקיסרי האימפריה הרומית הקדושה הוכתרו בידי האפיפיורים וכונו "מגני הכנסייה", בדרישה לשטח שיהיה בריבונות של האפיפיור ובהתערבות האפיפיור לעיתים במאבקים פוליטיים באירופה. טענתם של האפיפיורים להגמוניה התבססה על המסמך (המזויף) הקרוי "מתת קונסטנטינוס", לפיו הקיסר קונסטנטינוס העניק, באופן חוקי, לאפיפיור סילבסטר הראשון את כל שטחי הקיסרות הרומית המערבית.
המלכים והשליטים החילוניים באירופה, אף שהיו נוצרים אדוקים, לא תמיד היו מוכנים לקבל את מרותה של הכנסייה, ובייחוד את מרות האפיפיור. הדבר בלט במיוחד בכל הנוגע למינוי בכירים בכנסייה. קיסרי האימפריה הרומית הקדושה דרשו להיות מעורבים בבחירת האפיפיור, ולאחר עימותים שונים שנערכו סביב נושא זה, נקבע בוועידה שהתכנסה בארמון הלטראנו ברומא בשנת 1059 שהקיסר לא יהיה מעורב בבחירת האפיפיור. המחלוקת סביב בחירת הבישופים הייתה מורכבת יותר. בוועידת לטראנו נקבע גם כי הבישופים ימונו על ידי הכנסייה ולא על ידי השליט החילוני באזור הדיוקסיה שלהם, אך יישום חוק זה היה קשה ובעייתי.
במאה השנים שקדמו למאבק האינווסטיטורה התחזקה השליטה של השליטים החילוניים על הכנסיות בשטחם. מלכים ואצילים שונים תרמו שטחים וקרקעות למנזרים וכנסיות, אך דרשו, בתמורה, להיות מעורבים במתנהל בכנסייה ובעיקר במינויים של בכיריה. תופעות של סימוניה ונפוטיזם שרווחו בכנסייה באותה התקופה הקלו על שליטת השליטים בכנסייה. הבישופים ואנשי הכנסייה הבכירים האחרים שמונו על ידי השליטים החילוניים ראו עצמם בדרך כלל כחלק מן האצולה המקומית והיו נאמנים לשליט שמינה אותם. שליטת השליט החילוני בכנסייה סייעה לו לבצר את שלטונו ולמנות את מקורביו למשרות כנסייתיות בכירות, שהכנסה והשפעה רבה בצידן, ומאידך גיסא פגעה במעמד הכנסייה ובשליטתו של האפיפיור בה.
ערך מורחב – אינווסטיטורההביטוי הממשי ביותר של שליטת שליטי אירופה בכנסייה היה בתפקידם בטקס ההסמכה של הבישופים. על פי הנוהג הקנוני, שהתפתח בהדרגה, בהליך המינוי של בישוף צריכים היו להיות ארבעה שלבים: ראשית, הבישוף נבחר על ידי הכמרים באזור שבו הוא עתיד לכהן; לאחר מכן מבוצע הטקס העיקרי, במסגרתו הארכיבישוף האחראי, או שני בישופים מאותה הפרובינציה מושחים את המועמד, ולאחר מכן מבצעים את האינווסטיטורה: הענקת מטה, המסמל מנהיגות, וטבעת, המסמלת שררה לבישוף החדש; בשלב השלישי העם הריע לבישוף החדש ובכך ביטא את הסכמתו למינוי; ובשלב הרביעי המלך או השליט באותו אזור אישר את הבחירה והעניק לבישוף את ההטבות החומריות הנלוות למעמדו החדש.[1]
ברוב המקרים במאה העשירית המינוי לא התבצע כך. בדרך כלל היה השליט החילוני בוחר מראש את הבישוף החדש, לעיתים קרובות בעקבות מתן שוחד, ומעניק לו את המטה והטבעת. רק לאחר מכן היו נאלצים הכמרים לבחור במועמד אותו כפה השליט, ולארכיבישופים או לבישופים האחרים לא הייתה בררה אלא למשוח אותו לתפקידו כשלב אחרון בהליך מינויו. יכולתם של אנשי הכנסייה להשפיע על מינוי הבישוף בהליך זה, הייתה כמובן מוגבלת מאוד.
הענקת המטה והטבעת היא חלק חשוב ומהותי מטקס המינוי, שכן האינווסטיטורה ביטאה יחסים פאודליים. בכל מינוי של וסאל בימי הביניים ביצע האדון טקס אינווסטיטורה ובו העניק חפץ סמלי לוסאל החדש, ובכך ביטא את כפיפותו של הוסאל כלפיו. המעניק בטקס האינווסטיטורה הוא זה שמכוחו מתמנה בעל התפקיד לתפקידו ולכן הוא אדונו. העובדה שהמטה והטבעת הוענקו לבישוף על ידי המלך ולא על ידי הכנסייה הייתה אמירה שפירושה: הבישוף חייב בנאמנות בראש ובראשונה למלך ורק לאחר מכן לכנסייה.
ערך מורחב – הרפורמה הגרגוריאניתבשנת 1073 מונה הקרדינל הילדברנד לאפיפיור ונקרא מאז גרגוריוס השביעי, הוא שאף לבצר את עצמאות הכנסייה ואת שליטתו של האפיפיור בה, ובשל כך הוביל שורה של רפורמות בכנסייה. גרגוריוס נלחם בתופעות של שחיתות בכנסייה כמו סימוניה, נפוטיזם וניקולאיזם. הוא דרש נאמנות ממלכי אירופה, אלא שאלו לא ששו להישבע לו אמונים, וויליאם הכובש למשל, סירב לו.[2]
את עיקרי דרישותיו ניסח גרגוריוס בתכתיב האפיפיורי משנת 1075 ובו קבע שבסמכות האפיפיור למנות ולהדיח בישופים או להעבירם מדיוקסיה לדיוקסיה והוא אף יכול להדיח קיסרים. התכתיב האפיפיורי עורר תרעומת בקרב בישופים רבים וכן אצל השליטים החילוניים. היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה באותה עת, לא יכול היה להשלים עם תכתיב זה, ובייחוד עם הסעיף שמתיר לאפיפיור להדיח קיסרים. זאת למרות, שהיינריך, שעלה לשלטון בגיל 6 והיה עוד צעיר מאוד באותה העת ועוד לא קיבל את ההכתרה האימפריאלית ולפיכך לא היה בסמכות האפיפיור להדיחו.
גרגוריוס יכול היה להרשות לעצמו להיכנס לעימות עם הקיסר בשל כיבושי הנורמנים בשנים שלפני כן בדרום איטליה, שהיוו כוח צבאי אופציונלי אלטרנטיבי לקיסר ובשל חולשת הקיסרות לאחר תקופת שלטון ארוכה של עוצרים, עד שהיינריך הגיע לבגרות. לאחר פרסום התכתיב האפיפיורי, היה זה רק עניין של זמן עד שייווצר חיכוך בין הקיסר לאפיפיור.
בעיר מילאנו התפתחה בעשרות השנים שלפני מאבק האינווסטיטורה תנועה שנקראה תנועת הפאטאריני שדרשה לנקות את הכנסייה משחיתות, ומתחה ביקורת על הארכיבישוף בעיר, גוידו. אנשיה זכו לתמיכה רחבה בקרב פשוטי העם, ושלחו משלחת לרומא כדי שהקוריה תסייע להם לכונן מחדש את הממסד הדתי בעירם. תנועת הפאטאריני גדלה וכוחה התעצם בצפון איטליה, תוך שהיא זוכה לתמיכה מצד הגורמים הרפורמיסטים בכנסייה.
בתחילה ניסה הארכיבישוף גוידו להגיע להסכמה עם תנועת הפאטאריני, אך בעקבות מהומות בעיר, החליט בשנת 1070 להתפטר ושלח את טבעתו לקיסר היינריך הרביעי כדי שימצא לו מחליף. היינריך בחר בגודפרדוס לתפקיד, אך הפאטאריני בחרו במועמד אחר, אטו. אטו זכה לקבל את תמיכת האפיפיור אלכסנדר השני, בין השאר בעקבות תמיכתו של הילדברנד (לימים גרגוריוס השביעי), והאפיפיור אף החרים חמישה מיועציו של היינריך הרביעי בתואנה שהם ניסו להשתלט על בישופות מילאנו.
המאבקים בעיר לא שככו, בשנת 1075 נרצח מנהיג תנועת הפאטאריני, ארלמבלד, במהלך מהומות בעיר, ורבים מתומכי התנועה גורשו מהעיר. היינריך ראה בכך הזדמנות ומינה לעיר בישוף חדש, תאדאלד, בלא להתחשב בדעתו של האפיפיור גרגוריוס השביעי, שתמך באטו, בישוף העיר מטעם הפאטאריני. הייתה זו יריית הפתיחה למאבק האינווסטיטורה גדול הממדים.
בעקבות התערבותו של היינריך בבישופות מילאנו, שלח אליו האפיפיור צו תקיף ובו דרישה להתנתק מיועציו שהוחרמו על ידי אלכסנדר השני. בנוסף, גרגוריוס איים על היינריך שאם לא יפסיק את הפרת החוק הקנוני, הרי שהאפיפיור ידיח אותו. כדי להמחיש לו את כוונותיו השתמש גרגוריוס בתקדים המקראי של שאול המלך שאיבד את כתרו מכיוון שעבר על רצון האל.
היינריך, שב-1075 זכה לניצחון גדול על הסקסונים הרגיש בטוח בכוחו, וב- 24 בינואר 1076 כינס ועידה כנסייתית בוורמס בה השתתפו אנשי כנסייה רבים מגרמניה ואיטליה שהתנגדו לרפורמה הגרגוריאנית. לאחר הישיבה נשלח לאפיפיור מסמך, עליו היו חתומים יותר מ-20 אנשי כנסייה בכירים לרבות ארכיבישוף אחד (ממיינץ) ובישופים רבים, ובו דרישה מהאפיפיור להתפטר. הבישופים, בהשפעת הקיסר, האשימו את האפיפיור בעליה בלתי חוקית לשלטון (מכיוון שהם לא הכירו בהחלטות ועידת לטראנו ודרשו מעורבות של הקיסר במינוי האפיפיור), בפגיעה בסמכות הבישופים ובניהול חיי קרבה עם אישה (מדובר כנראה במטילדה רוזנת טוסקנה, שתמכה באפיפיור וברפורמה. לא נמצא יסוד ליחסים רומנטיים בין השניים[3]). בעקבות האשמות אלו הכריזו אנשי הכנסייה שהם לא רואים את עצמם מחויבים יותר למרותו של גרגוריוס, ושהוא לא יכול לכהן יותר בתפקיד האפיפיור.
שבועות אחדים לאחר מכן כינס גרגוריוס ועידה כנסייתית והטיל חרם זמני על הקיסר. בנוסף, הכריז האפיפיור שהוסאלים של היינריך לא מחויבים יותר בנאמנות כלפיו והדיח אותו מכיסאו. גרגוריוס, ביודעו שהוא מבצע צעד חסר תקדים כתב מכתב שמיועד לפטרוס הקדוש ובו הסביר מניעיו בהטלת החרם. הטיעון העיקרי של האפיפיור הוא שהקיסר נהג בחוסר כבוד כלפי הכנסייה הקדושה, ולכן הוא לא ראוי לכבוד בעצמו. מבחינה חוקית הייתה הטלת החרם בעייתית, אמנם לפי התכתיב האפיפיורי האפיפיור יכול היה להדיח קיסרים, שכן הם הוכתרו בידי האפיפיור, אך היינריך לא הוכתר עדיין בהכתרה האימפריאלית. גם בכירי הכנסייה שהיו חתומים על המכתב מוועידת וורמס הותקפו על ידי האפיפיור - הוא נתן להם שהות עד ל-1 באוגוסט לחזור בהם, ולא, הם יודחו מתפקידם.
בעקבות החרם האפיפיורי ערך היינריך מעמד מלכותי מפואר ובו הדיח את האפיפיור מתפקידו, דבר שלא היה בסמכותו. הוא טען שאת כתרו הוא לא קיבל מהאפיפיור, אלא מהאל ישירות ולכן לאפיפיור אין סמכות לגביו. עלייתו של גרגוריוס לכס האפיפיור תואר כמסע של מרמה והמלך דרש מן האפיפיור לפנות את כיסאו.
בניגוד לקיסרים אחרים שהדיחו אפיפיורים (כמו היינריך השלישי למשל) ביצע היינריך הרביעי מהלך זה בפזיזות. לא היה לו כוח צבאי ברומא באותה עת שיכול היה לאכוף את הדחת האפיפיור והוא לא הכין את דעת הקהל למהלך כה דרמטי. ההפתעה וההתרעמות על מעשהו של הקיסר הביא למרד נגדו, בו נטלו חלק אצילים שונים בקיסרות שהתנגדו לו. האופוזיציה לשלטונו של היינריך עשתה יד אחת עם הסקסונים ששבו למרוד כנגד הקיסר. שליחי האפיפיור חיזקו את מעמד האופוזיציה בקיסרות הרומית הקדושה והיה חשש ממשי שהיינריך יאבד את שלטונו.
בסוף שנת 1076 הזמינו הסקסונים והאצילים שהתנגדו להיינריך את האפיפיור לגרמניה, כדי שישמש בורר בסכסוך בינם לבין הקיסר. גרגוריוס נענה להזמנה ויצא למסע לכיוון גרמניה. היינריך הבין שבואו של האפיפיור לגרמניה יכול לגרום לו לאבד את שלטונו וניסה להגיע להידברות עם האפיפיור. גרגוריוס דחה כל בקשה למשא ומתן עם הקיסר, אך בשל תלאות החורף עצר לחנייה זמנית בקנוסה, טירה בצפון איטליה שהייתה בבעלות מטילדה, דוכסית טוקסנה.
בשלב זה בחר היינריך ללכת לקנוסה תוך שהוא משפיל את עצמו כדי לזכות במחילת האפיפיור וביטול החרם, כך שיוסר האיום מעל שלטונו. הוא הגיע לקנוסה לבוש סחבות, כחוזר בתשובה, וחיכה מחוץ למבצר עד שהאפיפיור הואיל לפגוש אותו ב-25 בינואר 1077 ולהסיר מעליו את החרם. בפגישת האפיפיור והקיסר בקנוסה לא נדונה שאלת האינווסטיטורה כלל, פגישה זו הייתה בבחינת הפוגה זמנית במאבק בין האפיפיור לקיסר שעתיד להתחדש ביתר שאת. אולם המעשה של ההליכה לקנוסה הפך לסמל של כניעת הממסד החילוני ללא תנאי בפני הממסד הדתי.
ההליכה לקנוסה אמנם הייתה השפלה של הקיסר אל מול האפיפיור, אך היא גם יצרה סדקים במחנה המתנגד להיינריך. האצילים הגרמנים זעמו על מחילתו של האפיפיור לקיסר, שנעשתה בלא תיאום איתם, ובחרו לעצמם מלך חדש, רודולף משווביה, גיסו של היינריך. הסוגיה שעמדה על הפרק היא האם בסמכות הנסיכים לבחור את הקיסר, או שמא יש לשמור על העיקרון השושלתי. דבר זה הביא להתחדשות המאבקים בגרמניה, אך הפעם בלא תמיכתו המפורשת של האפיפיור. בשנת 1080 התקיימה במהלך חג הפסחא ועידה כנסייתית ברומא. היינריך הרביעי ורודולף משווביה ניצלו שניהם את ההזדמנות ושלחו נציגים אל האפיפיור כדי לשכנע אותו לתמוך בהם. האפיפיור נדרש עתה להתערב שוב באופן ישיר בסכסוך והוא בחר שוב להתייצב כנגד היינריך. במהלך הוועידה הכריז האפיפיור על הכתרתו של רודולף כמלך גרמניה ועל החרמתו החוזרת של היינריך. דבר זה הביא באופן טבעי להתחדשות המאבק בין האפיפיור לקיסר.
היינריך, בתגובה, הכריז שוב על הדחתו של גרגוריוס ב-13 במאי 1080 והכתיר במקומו את ארכיבישוף רוונה לשעבר, האנטי-אפיפיור קלמנס השלישי. בתמיכתו של קלמנס, פלש היינריך לאיטליה ולאחר מאבק בן 4 שנים הגיע לרומא. גרגוריוס הזמין את הנורמנים לבוא לעזרתו, אך הללו, לאחר שהוכנסו לעיר רומא, בזזו ונטשו את העיר כשהם לוקחים איתם את גרגוריוס עצמו כפליט. היינריך הצליח להיכנס לרומא, להכתיר את קלמנס השלישי לאפיפיור באופן פורמלי ולזכות מידיו בהכתרה האימפריאלית. גרגוריוס נפטר שנה מאוחר יותר ב-25 במאי 1085 כשהוא מובס ומוקף קרדינלים בודדים בלבד. בשלב זה היה נראה שהמלוכה ניצחה את האפיפיורות, אך למעשה, הכוח של האפיפיור לאחר תקופת כהונתו של גרגוריוס השביעי היה גדול יותר מאשר לפניה. זאת מפני שגרגוריוס הוכיח את היותו גורם ראשון במעלה בפוליטיקה האירופאית והצהיר באופן חד משמעי על היומרות שלו להיות הסמכות העליונה באירופה הנוצרית. דבר זה בא לידי ביטוי כמה שנים מאוחר יותר, בהכרזתו של אורבנוס השני על מסע הצלב הראשון, בה הוכח כי בכוחו של האפיפיור להיות סמכות "על לאומית" שיכולה לארגן מסע צבאי כלל נוצרי בהיקף גדול.
בשנת 1099 מינה היינריך הרביעי את בנו היינריך החמישי כאימפרטור שותף כדי להקל את העברת השלטון לאחר מותו. בשנת 1105 ביצע היינריך החמישי, בתמיכת האפיפיור פסקליס השני הפיכה כנגד אביו והחל למשול באופן עצמאי. שנה מאוחר יותר נפטר היינריך הרביעי והיינריך החמישי ביקש עתה מפסקל להכתיר אותו בהכתרה האימפריאלית. פסקל התנה את ההכתרה בהסכמה של הקיסר כי האינווסטיטורה תהייה בסמכותו הבלעדית של האפיפיור. היינריך החמישי סירב לדרישה זו, ושוב התלהט הסכסוך בין האפיפיור למלך.
לאחר כמה שנות מלחמה בהונגריה, פולין ובוהמיה, ולאחר שהתחתן עם מתילדה הקיסרית ובכך כרת ברית עם אביה, הנרי הראשון, מלך אנגליה, פלש היינריך החמישי לאיטליה כדי לכפות על האפיפיור את הכתרתו לקיסר. כאשר חנה עם צבא גדול בסמוך לרומא, לא נותרה לאפיפיור ברירה אלא לשאת ולתת איתו. בתנאים שכאלו, הוסכם שהאינווסטיטורה תהיה בסמכות האפיפיור, אך בתמורה הבישופים יוותרו על כל שבדרך כלל קיבלו מחצר המלכות כגון: מחוזות, מטבעות, זכויות שוק, ערים, דוכסויות, מיסי דרכים ועוד. ב-12 בפברואר 1111 נערך טקס שבו היה היינריך אמור להיות מוכתר לקיסר האימפריה הרומית הקדושה. בתחילת הטקס הקריא פסקל את נוסח ההסכם שחתם עם היינריך החמישי, אך דבריו גרמו למהומה בקרב אנשי הכנסייה שלא היו מוכנים לספוג את המכה הכלכלית שהסכם זה אמור היה להנחית עליהם. המהומה גרמה לכך שלא היה ניתן להשלים את הטקס והיינריך החמישי הנעלב, יצא מרומא תוך שהוא לוקח בשבי את האפיפיור ואת כל הקרדינלים.
כעבור חודשיים בהם בילה במעצר מכובד של היינריך, נשבר האפיפיור והתיר לקיסר להמשיך לבצע את האינווסטיטורה במטה וטבעת. הוא גם הצהיר שהיינריך לעולם לא יוחרם על כך שלקח אותו בשבי. לאחר הסכמה זו שוחרר האפיפיור, אך אולץ לבצע את ההכתרה האימפריאלית ב-13 באפריל. לאחר ההכתרה היינריך עזב את רומא.
המאורעות עוררו תסיסה רבה בכנסייה ועוררו אנשי כנסייה ואצולה רבים באירופה, במיוחד בצרפת, כנגד היינריך החמישי. דבר זה מעיד על כך שבשלב זה, כ-35 שנים לאחר תחילת מאבק האינווסטיטורה, כבר הייתה הרפורמה האפיפיורית עובדה קיימת והיו לה תומכים רבים באירופה, הן בקרב אנשי כנסייה והן בקרב אנשי אצולה. בלחץ אנשי הכנסייה הצרפתים, הכריז פסקל בוועידה בארמון הלאטרן במרץ 1112 על כך שהוא חוזר בו מהבטחותיו להיינריך. הכרזה זו לא סיפקה את הבישופים הצרפתיים והם כינסו ועידה כנסייתית בויין באותה השנה בה הוצהר כי כל אינווסטיטורה שנעשית על ידי שליט חילוני היא מעשה מינות, הוכרז חרם על הקיסר היינריך החמישי והוועידה אף איימה להדיח את האפיפיור עצמו אם הוא לא יקבל את החלטותיה. פסקל היסס בתחילה להיכנס שוב לעימות ישיר עם הקיסר ולכן רק בשנת 1116, בוועידה כנסייתית בלטראן, אישר את החלטות וועידת ויין.
ערך מורחב – קונקורדט וורמסההחלטות הובילו להתחדשות המאבק בין הקיסר לכנסייה. הקיסר הכריז על הדחתו של פסקל ומינה במקומו את האנטי-אפיפיור גרגוריוס השמיני, אך המאבק לא הגיע לידי הכרעה. התסיסה כנגד היינריך החמישי גברה והלכה והוא חיפש הזדמנות כדי להגיע להסכם עם האפיפיור. כאשר נפטר פסקל השני ומונה במקומו קליקסטוס השני בשנת 1119 מיהר הקיסר להכיר בו כאפיפיור החוקי ולנהל איתו משא ומתן. הדיונים היו ממושכים ונמשכו שלוש שנים. התוצר של משא ומתן זה הוא קונקורדט וורמס (על שם העיר בה הוא נחתם). גם לאחר שהוכרז הסכם, לא הצליחו שני הצדדים למצוא נוסח מוסכם ששניהם יחתמו עליו, וההסכם יצא בשתי הצהרות נפרדות, אחת של הקיסר ואחת של האפיפיור, כאשר בכל אחת מהן מצהיר הדובר על התחייבויותיו כלפי הצד השני.
הקיסר וויתר על האינווסטיטורה במטה וטבעת והסכים להשאיר בידי אנשי הכנסייה את הרכוש וההטבות להן זכו במשך השנים מן האצולה והמלכות, הוא גם הצהיר שיעמוד לימין הכנסייה בכל פעם שתזדקק להגנה, ושישמור על זכויות הכנסייה בשטחים הכפופים לו. האפיפיור הסכים שמינוי בישופים בשטח הכפוף לקיסר יערך בתיאום איתו ושתהיה לו סמכות להיות בורר בסכסוכים הקשורים לנושא זה. כמו כן האפיפיור הצהיר שהוא יתמוך בקיסר ויטפל בתלונות שלו כנגד אנשי כנסייה.
לאחר חתימת קונקורדט וורמס הסתיים למעשה מאבק האינווסטיטורה בניצחון האפיפיורות. הקיסר הסכים באופן רשמי, לראשונה, שהאינווסטיטורה היא פריבילגיה כנסייתית וכן הסכים להשאיר בידי הכנסייה רכוש ופריבילגיות אחרות שצברה עם השנים. סמכותו הבלתי מעורערת של האפיפיור בממסד הכנסייתי ועליונותו על כל שליט אחר באירופה הפכה לעובדה קיימת. אמנם מלכים רבי עצמה, כמו פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה למשל, עוד נכנסו למאבקים כנגד הקוריה הרומאית, גם סביב נושא מינוי הבישופים, אך מאבקים אלו הסתיימו תמיד בניצחון כנסייתי. עד לתקופת אפיפיורות אביניון במאה ה-14 סמכותה של הכנסייה באירופה הנוצרית נותרה ללא עוררין. דבר זה בא לידי ביטוי באפיפיורים חזקים כמו אינוצנטיוס השלישי, במסעי צלב רבים, ובמאבקים חוצי גבולות במינות.
עיקר המאבקים סביב האינווסטיטורה התרחשו בקיסרות הרומית הקדושה, אולם גם בצרפת ובאנגליה היה מאבק סביב האינווסטיטורה וסמכות הכנסייה לעומת סמכות האצולה והמלך. בשנת 1098 הצליח איש הכנסייה הצרפתי איב משרטר ליצור הסכם בין האפיפיור למלך צרפת שהסדיר את נושא האינווסטיטורה. בבסיס ההסכם עמדה הבחנה ברורה בין תפקידיו הרוחניים של איש הכנסייה (בישוף או אב מנזר) לבין תפקידיו הכלכליים והפוליטיים. נקבע שבכל הקשור לתחום הרוחני הוא כפוף לממסד הכנסייתי בלבד, אך בתחום הכלכלי והפוליטי הריבון עליו הוא המלך. בהתאם להבחנה זו הוסכם שהאינווסטיטורה של הבישופים תעשה על ידי האפיפיור או נציגיו אך הבישוף יצטרך לאחר מכן גם להישבע אמונים למלך. ההסכם היה מקובל על שני הצדדים בצרפת ובעקבותיו נחתם הסכם דומה עם מלך אנגליה כעבור שנים אחדות.
באנגליה, למרות ההסכם עדיין המשיכו המלכים להתערב במינוי אנשי הכנסייה, והאפיפיורים העדיפו פעמים רבות להתעלם מבעיות אלו. דבר זה נבע מריחוקה ובידודה הגאוגרפי של אנגליה, ובשל כך מהקושי לפקח עליה באופן הדוק, כפי שניתן לעשות ביבשת. אין זה פלא, לפיכך, שמאבקים משמעותיים בין אנשי הכנסייה לבין המלך התרחשו באנגליה במאה שלאחר פרוץ הרפורמה הגרגוריאנית. פרשה ידועה ומשמעותית היא המאבק בין תומאס בקט, הארכיבישוף מקנטרברי, לבין הנרי השני מלך אנגליה. הפרשה אמנם לא נסובה סביב נושא האינווסטיטורה אלא דווקא סביב סמכות השיפוט של אנשי כנסייה, אך היא הייתה דוגמה לכיפופי ידיים הדדיים בין הכנסייה לבין המלך, שהסתיימו, בסופו של דבר, בניצחונה של הכנסייה.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
