Loading AI tools
צורת ענישה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הגליה (באנגלית: Penal transportation) היא צורת ענישה שבמסגרתה נשלח אדם לרצות את עונשו, לרוב אחרי משפט, במקום מרוחק, לעיתים קרובות במושבת עונשין לזמן מוגדר. גם במקרים בהם האסירים שוחררו לאחר ריצוי העונש, לעיתים קרובות האמצעים הדרושים על מנת לחזור לביתם היו חסרים.
גירוש או גלות כפויה היא עונש המוזכר כבר בתנ"ך, ושימש כעונש מימי רומא העתיקה ואתונה העתיקה ואולי קודם לכן. צורת ענישה זו הגיעה לשיאה בזמן האימפריה הבריטית במאה ה-18 וה-19.[1]
צורת ענישה זו הוציאה את העבריין (פושע, חייב, אסיר צבאי ואסיר פוליטי) מהחברה, לתקופת זמן מסוימת או לצמיתות. צורת ענישה זו נתפסת יותר כחסד מאשר עונש מוות.[2]
הגליה שימשה גם כשיטת התיישבות. לדוגמה, מתחילת הקולוניאליזם בזמן האימפריה הבריטית, מושבות חדשות מעבר לים נתפסו כדרך להקל על בעיות פנים-חברתיות של פושעים ועניים, כמו כן להגדלת כוח העבודה הקולוניאלי באימפריה לטובת הכלל.[1][3]
בתנ"ך (דברים, י"ט, ב'–י'), עונש גלות מוטל על רוצח בשוגג, כעונש על כך שהרג אדם בחוסר זהירות. במקרה כזה, הרוצח היה בורח מיד לאחר הרצח אל אחת מערי המקלט, כדי למנוע מגואל הדם לבוא ולנקום את נקמת קרובו ההרוג. אם גואל הדם הרג את הרוצח מחוץ לערי המקלט, הוא פטור מעונש. התורה קבעה כי חובה על הרוצח לברוח לעיר מקלט, גם אם לא נשקף לו איום מצד משפחת הנרצח.
על פי התלמוד, עונש הגלות חל רק על מי שנהג בזהירות סבירה ובכל זאת הרג בן אדם. אדם אשר נהג ברשלנות נקרא "שוגג קרוב למזיד", ואינו יכול למצוא מחסה בעיר המקלט. מצד שני, אדם אשר נקט בכל אמצעי הזהירות, ובכל זאת הרג בן אדם פטור מגלות, שכן הוא נקרא "אנוס" או שוגג קרוב לאנוס.
לאחר שמת הכהן הגדול, רשאי היה הרוצח לשוב לעירו. לפיכך מסופר בתלמוד שאמותיהם של הכהנים הגדולים, היו מחלקות מיני מזון לשוהים בערי המקלט, שלא יתפללו על מות בניהם. אם הרוצח יצא מעירו לפני תום הזמן, לגואל הדם מותר להורגו ללא משפט.
בתחילה, צורת ענישה זו התבססה על הזכות המלכותית לחסד,[4] ובהמשך על פי החוק האנגלי (אנ'). בדרך כלל, היא הוטלה בגין עבירות אשר גזר דין מוות עליהן נחשב לחמור מדי. עד 1670, כפי שהוגדרו פשעים חדשים, הותרה גם האפשרות להגליית הנאשם.[5][6] זיוף מסמכים, למשל, נחשבה כעבירת הון עד לשנות ה-20 של המאה ה-19, שבאותה תקופה הופחת העונש להגליית הנאשם. בהתאם לפשע, גזר הדין הוטל לכל החיים או לתקופה קבועה של מספר שנים. אם העונש הוטל למשך תקופה קבועה של מספר שנים, הנידון היה רשאי לחזור לביתו לאחר שריצה את עונשו, אך היה עליו לממן את החזרה בעצמו. נידונים רבים נשארו אפוא במושבה כאנשים חופשיים, ועשויים היו להשיג עבודה כסוהרים או כמשרתים אחרים במושבת העונשין.
אנגליה הגלתה את המורשעים ואת האסירים הפוליטיים, כמו את שבויי המלחמה מסקוטלנד ומאירלנד, למושבותיה מעבר לים באמריקה משנות ה-20 של המאה ה-17 עד לתחילת המהפכה האמריקאית ב-1776, שבאותה תקופה, ההגליה לאמריקה הושעתה זמנית על ידי החוק הפלילי 1776 (16 Geo. 3 c. 43).[7] השימוש בהגליה נחקק בסקוטלנד ב-1785, אם כי היה שימוש מועט בצורת ענישה זו בסקוטלנד. הגליות בקנה מידה גדול התחדשו עם צאת הצי הראשון לאוסטרליה ב-1787, עד לסיום ההגליה, ב-1868.
בסקוטלנד לא היה שימוש בעונש ההגליה עד לחקיקת חוקי האיחוד של 1707. בעקבות חוקי האיחוד, חוק ההגליה 1717 החריג באופן ספציפי את השימוש בו בסקוטלנד.[8] השימוש בצורת הענישה בסקוטלנד הורחבה על ידי הפרלמנט של בריטניה הגדולה בחוק ההגליה וכדומה 1785 (25 Geo. 3 c. 46).[9] עם זאת, שימוש בצורת ענישה זו בסקוטלנד היה בשימוש מועט, עד לתחילת המאה ה-19.[10]
באוסטרליה, נידון ששירת חלק מזמנו עשוי לקבל כרטיס חופש, המתיר חלק מהחירויות שנקבעו על הכרטיס. כרטיס חופש זה איפשר לאנשים שהורשעו לחזור לחיים נורמטיביים יותר, להתחתן ולהקים משפחה ולתרום להתפתחות המושבה.[11]
הצדק הפלילי באנגליה במאה ה-17 וה-18 היה חמור, עד כי לימים זכה לכינוי קוד הדמים. הדבר נבע הן מהמספר הגדול של עבירות אשר ניתן היה להשית עליהן עונש מוות (בדרך כלל בתלייה), והן בגלל הבחירה המוגבלת של העונשים העומדים לרשות השופטים על פושעים מורשעים.
"זכות הכמורה", אשר אפשרה לאנשי דת להישפט בבתי דין כנסייתיים ולא תחת המשפט האזרחי, התרחבה ואיפשרה גם לרבים מהעבריינים את הפריווילגיה הזאת, ובכך להימנע מגזר דין מוות.[12] נידונים רבים זכו לחנינה מאחר שהרשויות הכירו בכך שאין הגיון בגזר דין מוות בגין עבירות קלות יחסית, ועם זאת, עדיין נדרש עונש כלשהו. עם התפתחות המושבות, הוחלה ההגליה כעונש חלופי, אם כי מבחינה חוקית היא נחשבה כאפשרות חנינה, ולא כעונש בפני עצמו.[13] אסירים שנתפסו כמהווים סכנה לציבור, הוגלו לארצות רחוקות. מטרה משנית הייתה להרתיע מפשע מחשש להגליה. צורת ענישה זו המשיכה להיתפס כתצוגה פומבית של רחמי המלך, והייתה פתרון לבעיה אמיתית, או לאקונה, במערכת העונשין.[14] הייתה גם התקווה שאסירים שהוגלו יוכלו להשתקם ולפתוח דף חדש וחיים חדשים במושבות. ב-1615, בתקופת שלטונו של ג'יימס הראשון, מלך אנגליה, היה בסמכותה של עדת מועצת המלוכה לבחור מבין האסירים את אלה הראויים לחנינה, וכתוצאה מכך הגליה למושבות. על פי תקנות המועצה, ניתן לראות באסירים ”שניחנו בכח פיזי או בכישורים אחרים, ככאלה המתאימים להעסקה מעבר לים”.[15]
בתקופה שבה הייתה אנגליה רפובליקה (אנ'), הצליח אוליבר קרומוול להוריד את ההתנגדות המסורתית של מכירת נוצרים לעבדות, ויזם הגליה קבוצתית של אסירים צבאיים[16] ואזרחיים.[17] אחריו, בתקופת הרסטורציה האנגלית, שיטת ההגליה הקשיחה עוד יותר, ומספר האנשים שהוגלו גדל בהתמדה. ב-1660–1720, הגליה החליפה את הענישה הפשוטה של עבריינים בצריבת האגודל. לחלופין, במסגרת החוק בנוגע לשודדי המוס בגבול הסקוטי, גם עבריינים אלה לא הורשו יותר להישפט תחת הדין הכנסייתי, אך לשופט הותר שיקול דעת אם להגלות אותם לאמריקה, ”ולהישאר שם שלא על מנת לחזור”.[18][19] שני גורמים השפיעו על השינוי: סמכויות שיקול הדעת של השופטים השפיעו באופן משמעותי על החוק, אולם חוות הדעת של וועדת מועצת המלוכה הייתה נחרצת לטובת מתן חנינה מלכותית בהחלטות על הוצאה להורג.[20]
המערכת התקדמה צעד אחד צעד: בפברואר 1663, לאחר אותו ניסוי ראשון, הוצעה לבית הנבחרים הבריטי הצעת חוק שתאפשר הגליה עבור נידונים, ובעקבותיה הוגשה הצעת חוק נוספת שהוגשה לבית הלורדים כדי לאפשר הגליה עבור נידונים שהורשעו בעברות שניתן היה להישפט בהן בבתי דין כנסייתיים או במקרים של גנבות קטנות. הצעות חוק אלו לא עברו.[21] עונש ההגליה לא הייתה עונש בפני עצמו, אך ניתן היה להורות עליה באמצעים עקיפים. מבחן הקריאה, שהיה תנאי חובה על מנת לזכות במשפט כנסייתי, היה עדיין מאפיין בסיסי במערכת המשפט, אך כדי למנוע שימוש לרעה בו, השימוש בחנינה צומצם. אסירים שהוגלו נבחרו בקפידה על סמך מידע על אופיים והתיק הפלילי הקודם שלהם. היה מוסכם כי אסירים שנכשלו במבחן הקריאה, הועברו לכלא ללא יכולת להשתחרר בערבות, כדי לאפשר זמן למתן חנינה מלכותית (כלומר הגליה).[22]
ההגליה נהפכה לעסק כלכלי: סוחרים בחרו מבין האסירים את המתאימים להם, הן בהתאם לביקוש לעובדים, והן בהתאם לרווחים הצפויים מהם. הם השיגו חוזה מהשריפים, ועם ההגעה למושבות מכרו את האסירים כעובדים חוזיים. התשלום שקיבלו כיסה גם את אגרות הכלא, את אגרות החנינה, את שכר הפקיד ואת כל הדרוש לאישור הגלייתם.[23] הסדרים אלו נמשכו עד סוף המאה ה-17, אך הם התמעטו ב-1670 לאחר שמספר מושבות לא היו מוכנות לשתף פעולה בקבלת אסירים נוספים, שכן המורשעים היוו סכנה למושבה ולא היו רצויים בהן. מרילנד ווירג'יניה חוקקו חוקים לאיסור הגליית אנשים ב-1670, ובית המלוכה הבריטי כיבד את החלטתן.[23]
גורם נוסף שהשפיע על ההגליה כעסק כלכלי היה הכלכלה: הרווחים שהושגו מעבודתם של אסירים הזניקו את כלכלת המושבות, וכתוצאה מכך גם את כלכלת אנגליה. אף על פי כן ניתן לטעון כי ההגליה הייתה מזיקה כלכלית מאחר שהמטרה הייתה להגדיל את האוכלוסייה במושבות.[24] עוד ניתן לטעון כי אופיו של הנידון עשוי דווקא לפגוע בכלכלה. מלחמת המלך ויליאם (1688–1697), שהיוותה כחלק ממלחמת תשע השנים, ומלחמת הירושה הספרדית (1701–1714) השפיעו לרעה על משלוח הסוחרים ועל הגליית האסירים. בתקופה שלאחר המלחמות, הייתה עליה בכמות הפשיעה באנגליה.[25] בתקופת המלכה אן (1702–1714) וג'ורג' הראשון (1714–1727) לא הוסדרו הגליות בקלות, אך כליאה לא נחשבה עונש מספיק לפושעים בעברות חמורות או עבירות הון, ובמקרים כאלה, הגליה כן הייתה העונש המועדף.[26]
היו מספר מכשולים לשימוש בהגליה. ב-1706, בוטל מבחן הקריאה בטענה כי מבחן הקריאה היה לטובת הכמורה (5 Anne c. 6). ביטול זה איפשר לשופטים לשלוח עבריינים לבית עבודה או לבית תיקון.[26] למרות זאת, העונשים שהופעלו אז לא היוו תמריץ לביצוע פשע, והיה צורך בפתרון אחר. חוק ההגליה 1717 חוקק בבית הנבחרים הבריטי ב-1717 תחת ממשלת וויג. חוק זה נתן לגיטימציה להגליה כגזר דין, ובכך פשט את תהליך העונשין.[27]
לפני חקיקת החוק, נידונים אשר פגעו בכוח הכמורה, בדרך כלל נצרב אגודלם, ואילו נידונים שהואשמו בגנבות קטנות, בדרך כלל נצלפו בפומבי.[28] לאחר שהחוק נחקק, הנידונים הוגלו למושבות העונשין למשך שבע שנים. עונש של ארבע עשרה שנים הוטל על נידונים שהואשמו בעבירות הון ושקיבלו חנינה. חזרה מהמושבות לפני התקופה שנקבעה, נחשבה כעבירת הון.[27] הצעת החוק הוגשה על ידי עורך הדין הכללי הבריטי, ויליאם טומפסון (אנ'), שנחשב באותה תקופה ל"האדריכל של מדיניות ההגליה".[29] טומפסון, תומך המפלגה הוויגית, היה קצין משפט בלונדון, ולאחר מכן שופט ב-1729. הוא היה קצין גזר הדין בבית הדין הפלילי המרכזי, ומסר מידע חשוב על עברייני הון לקבינט הבריטי.[30]
אחת מהסיבות להצלחתו של חוק זה הייתה שההגליה הייתה יקרה ערך מבחינה כלכלית. היה צורך בשיפור מערכת החסות של הסוחרים. בתחילה, דחתה הממשלה את הצעתו של טומפסון לשלם לסוחרים בשביל שהנידונים יוגלו. מאוחר יותר, כשלושה חודשים לאחר גזר דיני ההגלויות הראשונים בבית הדין הפלילי המרכזי, הצעתו הוצעה שוב, ומשרד האוצר הבריטי (אנ') התקשר לסוחר הלונדוני, ג'ונתן פורוורד, לצורך טיפול בנידונים שהוחלט להגלות אל מושבות העונשין.[31] העסק הופקד בידי פורוורד ב-1718: שילמו לו 3 ליש"ט (5 ליש"ט ב-1727) עבור כל נידון שהוגלה למושבת עונשין. משרד האוצר שילם גם עבור הגליה של אסירים ממחוזות הבית.[32]
"חוק פלונס" (כפי שכונה אז, חוק ההגליה 1717) הודפס והופץ ב-1718, וכבר באפריל נידונו עשרים ושבעה גברים ונשים לגלות באמריקה.[33] החוק שינה את היחס לגזרי הדין, ונתן מספר שינויים משמעותיים: העונש של גנבות קטנות וגדולות כאחד היה הגליה למשך שבע שנים, והעונש בגין כל עבירה שאיננה עבירת הון הועמדה לשיקול דעתו של השופט.[34] ב-1723, הוצגה בווירג'יניה חוק שנועד להרתיע את עונש ההגליה על ידי קביעת כללים מורכבים לקבלת פנים של נידונים. אף על הרתיעה מהמושבות, ההגליה למושבות לא הופסקה.[35]
בשל מקרים ספורים שקרו לפני 1734, שינה בית המשפט את עונשי ההגליה לעונשים מקלים אחרים, כמו צריבת האגודל או צליפה.[36][37] ההקלה בגזר הדין הופסקה מספר חודשים לאחר מכן. למעט אותן שנים, חוק ההגליה הובילה לירידה משמועתית בהצלפות, ובכך גם נמנעו ממצגים ציבוריים דלקתיים. עם זאת, עדיין המשיכו להשתמש בחוקי הכמורה, כאשר לא ניתן היה להגלות את הנאשם מסיבות של גיל או חולשה.[38]
הגליה לא הייתה מוגבלת אך ורק לגברים או אפילו רק למבוגרים. יישום עונש ההגליה למושבות הוחל גם על נשים וילדים, אם כי יישומו של העונש השתנה לפי גילם ומגדרם של הנידונים. ב-1660–1670, שוד בכבישים, פריצה וגנבת סוסים היו העבירות הנפוצות ביותר של גברים שהוגלו למושבות עונשין. באותן שנים, חמש מתשע הנשים שהוגלו לאחר שנשפטו למוות היו אשמות בגנבות קטנות, עבירות שיישומן לנשים לא הייתה חקוקה בחוק עד 1692.[39] כמו כן, סוחרים העדיפו גברים צעירים וחזקים, כי לגביהם היה ביקוש במושבות.
כל הגורמים הללו גרמו לכך שרוב הנשים והילדים פשוט הושארו בכלא.[23] היו שופטים שתמכו בהצעה לשחרר נשים שלא ניתן היה להגלות, אם כי פתרון זה נחשב לאבסורדי, ולכן החוק גרם לשופטי הלורדים להורות כי לא יהיה הבדל בין גברים לנשים.[40] נשים נשלחו לאיי ליווארד, המושבה היחידה שקיבלה אותם, והממשלה נאלצה לשלם כדי לשלוח אותן לגלות.[41] ב-1696, סירבה ג'מייקה לקבל את פני הנידונים, מאחר שרובם היו נשים. ברבדוס קיבלה אסירים דומים באותה מידה, אך לא ”נשים, ילדים ולא אנשים חלשים אחרים”.[42]
הודות לעונש ההגליה, מספר הגברים שהוצלפו ושוחררו פחת. למרות זאת, הנשים נבחרו, לעיתים קרובות יותר, לצליפה ולשחרור. כשנשים נידונו על עבירת הון, הן למעשה ריצו עונש נמוך יותר מאשר גברים בשל מניפולציה במערכת העונשין, בעיקר בגלל חוקי הכמורה.[43] נשים עם ילדים צעירים זכו אף הן לתמיכה מאחר שהגלייתן למושבות הייתה מפרידה ביניהם באופן בלתי נמנע.[43] העובדות והמספרים חשפו כיצד עונש ההגליה הוחל בתדירות נמוכה יותר על נשים וילדים מאחר שלרוב הם היו אשמים בפשעים קלים, והם היו נחשבים לאיום מינימלי על הקהילה.[36]
פרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית (1775–1783) עצר לגמרי את ההגליה למושבות הבריטיות באמריקה. הפרלמנט של בריטניה הגדולה טען כי: ”הגליה של אסירים למושבות ולמטעים של הוד מלכותו באמריקה... נמצאה כי יש לו אי-נוחות, במיוחד על ידי שלילת הממלכה הזו מנושאים רבים שעבודתם עשויה להועיל לקהילה, ואשר על ידי טיפול ותיקון נאותים, ייתכן ויוחזרו ממסלולם הרע.” לאחר מכן, הועבר ”חוק שהסמיך... עונש בעבודה קשה של עבריינים אשר בגין פשעים מסוימים הם צפויים לקבל הגליה לכל אחת מהמושבות והמטעים של הוד מלכותו.”[44] בעשור שלאחר מכן, במקום עונש ההגליה, גברים נידונו לעבודות פרך ונשים נכלאו. מציאת מיקומים חלופיים לביצוע הגליה של אסירים לא הייתה קלה, עם הרחבה של החוק הקיים על ידי החוק הפלילי 1778 (18 Geo. 3 c. 62) והחוק הפלילי 1779 (19 Geo. 3, c. 54).[45] חקיקת שני החוקים הביא לחקירה של ועדה פרלמנטרית מ-1779 על כל נושא של עונש ההגליה. בתחילה, נחקק חוק הכליאה (אנ'), שהכניס את המדיניות של בתי כלא ממלכתיים כאמצעי לרפורמה במערכת האסירים הצפופה שהתפתחה, אך מעולם לא נבנו בתי כלא כתוצאה מהחקיקה.[46] גם חוק ההגליה וכדומה 1784 (24 Geo. 3 c. 56)[47] וחוק ההגליה וכדומה 1785 (25 Geo. 3 c. 46)[9] הביאו להקלה על הצפיפות בבית הכלא. שני החוקים הסמיכו את הממלכה למנות מקומות מסוימים בשליטתו, או מחוצה להם, כיעד לנידונים שהוחלט להגלות. חוקים אלו גרמו לגלייתם של אסירים ברחבי האיים הבריטיים, לפי הצורך לעבודה, או במקום בו ניתן היה להשתמש בהם ולהשתכן.
מצב הצפיפות וחידוש ההגליה הוכרעו בתחילה על ידי הוראות דבר המלך במועצה ב-6 בדצמבר 1785, על ידי ההחלטה להקים מושבת עונשין בניו סאות' ויילס, על אדמות שנתבע בעבר כי השטח שייך לבריטניה ב-1770,[48][49] אך עד כה לא הושבה על ידי אף מעצמה אירופית. המדיניות הבריטית כלפי אוסטרליה, במיוחד לשימוש כמושבת עונשין, במסגרת תוכניות הכוללות לאכלס את היבשת ולהתיישב בה, תבדיל אותה מהמושבות שהקימה באמריקה.[50] ב-1787, כאשר התחדשה ההגליה למושבות באוסטרליה, המרחק היה גדול בהרבה, והוא גרם לעונש להיות חמור יותר משיטות הכליאה שהופעלו בעשור הקודם לו.[51] חוק ההגליה 1790 (30 Geo. 3 c. 47) חוקק רשמית את ההוראות הקודמות שבוצעו במושבות עונשין, ונקבע כי: ”הוד מלכותו הצהיר ומינה ... שעל החוף המזרחי של ניו סאות' ויילס והאיים הסמוכים אליהם צריכים להיות המקום או המקומות שמעבר לים אליהם יש להגלות עבריינים מסוימים ועבריינים אחרים... או מקומות אחרים”. החוק גם נתן ”סמכות להגלות או לקצר את זמן או תקופת [גזר הדין] במקרים בהם נראה כי עבריינים כאלו, או עבריינים אחרים, הם מושא ראוי לחסדי המלוכה.”[52]
בתחילת המאה ה-19, העונש המקסימלי עבור מספר עבירות הוחלף מעונש המוות לעונש ההגליה.[51] בעקבות תלונות שהוגשו בשנות ה-30 של המאה ה-19, עונשי ההגליה נהיו פחות נפוצים ב-1840, בעיקר מאחר שהמערכת נתפסה ככישלון, בין היתר הימשכות הפשיעה ברמות גבוהות, ותנאי האסירים במושבות לא היו אנושיים. אף על פי שהייתה תוכנית מתוכננת לבניית בתי כלא, חוק העונשים הקצרים 1896 (אנ') מנה שבעה חוקים נוספים הנוגעים להגליית נידונים במחצית הראשונה של המאה ה-19.[53]
מערכת הענישה הפלילית בהגליית הנידונים, כפי שהתפתחה במשך קרוב ל-150 שנה, הסתיימה רשמית בבריטניה בשנות ה-50 של המאה ה-19, אז הוחלף עונש ההגליה בעבודת עונשין. חוק שעבוד העונשין 1853 (16 & 17 Vict. c. 99), שהיה ”חוק שמחליף, במקרים מסוימים, את עונש ההגליה”,[53] חוקק מתוך שיקול דעת שיפוטית כי ניתן יהיה לגזור עונשי עבודת עונשין לתקופת זמן מסוימת, על פשעים פחותים, הכפופים להגליה של פחות מ-14 שנה. כדי לספק מתקני כליאה, השינוי הכללי בגזר הדין הוחלף בשילוב עם חוק איסור הכליאה 1853 (16 & 17 Vict. c. 121), שהיה ”חוק למתן מקומות כליאה באנגליה או בוויילס לנשים עבריינות תחת משפט או צו של הגליה”.[53] חוק עבודת העונשין 1857 (20 & 21 Vict. c. 3) סיים את עונש ההגליה, ברוב המקרים, כאשר תנאי העונש בתחילה היו לאותו משך זמן של ההגליה.[54][51]
בעוד שעונש ההגליה הצטמצם מאוד לאחר חוק שחוקק ב-1857, הנידונים האחרונים שנידונו להגליה הגיעו למערב אוסטרליה ב-1868. במהלך כ-80 השנים שבו שימשה אוסטרוליה למקום הגליה של נידונים, הוגלו אליה כ-162,000 גברים ונשים.[55] עם הזמן, תנאי המאסר האלטרנטיביים הופחתו במידת מה מתנאי ההגליה שלהם.[56]
מתחילת המאה ה-17 ועד למהפכה האמריקאית ב-1776, קיבלו המושבות הבריטיות באמריקה הצפונית פושעים בריטים, בעיקר במושבות שבאיי הודו המערבית ובשלוש עשרה המושבות (שכיום חלק מארצות הברית).[57]
במאה ה-17, ההגליה הייתה על חשבון הנידונים או על בעלי האונייה. חוק ההגליה 1717 איפשר לבתי משפט לגזור על אסירים הגליה לשבע שנים לאמריקה. ב-1720, הרחבה בחוק אישרה את תשלומי הכתר הבריטי לסוחרים שקיבלו אישור לקחת את האסירים לאמריקה. הרחבה זו גרמה לאלו שחזרו לפני שתם זמן ההגליה, לקבל גזר דין מוות.[51][58] מספר הנידונים שהוגלו לאמריקה הצפונית אינו מאומת - ג'ון דנמור לאנג (אנ') טוען כי כ-50,000 איש הוגלו למושבות באמריקה, ואילו תומאס קנילי (אנ') טוען כי כ-120,000 איש הוגלו למושבות באמריקה. בשל הגליית הנידונים לאמריקה, הייתה מגמת עלייה בביצוע פשעים במרילנד.[59] נידונים רבים נלקחו בקרב מאירלנד או מסקוטלנד ונמכרו לשעבוד מבויש, בדרך כלל למשך מספר שנים.[60] המהפכה האמריקאית סיימה את הגליית הנידונים לאמריקה. מושבות בריטניה הנותרות (במה שהיא כיום קנדה) נחשבו כלא מתאימות מסיבות שונות, כולל האפשרות שהגליה אליהן עלולה להגביר את חוסר שביעות הרצון מהשלטון הבריטי בקרב מתנחלים או את האפשרות לסיפוח מצד ארצות הברית, כמו כן את ההקלות שבהם נידונים יכלו לברוח מעבר לגבול.
לאחר סיום הגליית הנידונים לאמריקה הצפונית, בתי הכלא הבריטיים נהיו צפופים יותר, וספינות רעועות שנמצאו במעגן במספר נמלים שונים נחלצו לשירותן כאוניות כלא.[61] בעקבות מספר ניסויים בין 1776 ל-1787, הרה אסון בהגליה של מספר נידונים למצודת קייפ קוסט (כיום גאנה) ולגורה (כיום סנגל) במערב אפריקה, הרשויות הבריטיות הפנו את תשומת לבם לניו סאות' ויילס (כיום אוסטרליה).[62][63]
משנות ה-20 של המאה ה-20 ועד לשנות ה-60 של המאה ה-20, נשלחו אסירים לברמודה כדי לעבוד על בניית מסדרון הים המלכותי (אנ') ועבודות אחרות, כולל אזור שעדיין ידוע בכינויו "מפרץ הנידונים", בעיר סנט ג'ורג'ס.[64][65]
ערך מורחב – הגליה לאוסטרליה
ב-1787, "הצי הראשון" של אוניות הנידונים שיצאו מאנגליה כדי להקים את המושבה הבריטית הראשונה באוסטרליה, בתור מושבת עונשין. הצי הראשון כלל אוניות שהכילו מזון ובעלי חיים מלונדון. הספינות והסירות של הצי היו חוקרות את חופי אוסטרליה על ידי שיט סביבו ומחפשות אחרי אדמות חקלאיות ומשאבים מתאימים. הצי הגיע למפרץ בוטאני ב-18 בינואר 1788, אך עבר למפרץ ג'קסון, ב-26 בינואר 1788, תאריך שנחגג כיום כיום אוסטרליה.[66][67][68]
האי נורפוק שימש כמושבת עונשין ב-1788–1794, וב-1824–1847. ב-1803 נוסדה גם ארץ ואן דימן (כיום טסמניה) כמושבת עונשין, ואחריה נוסדה גם ביי מורטון (אנ') (כיום בריזביין, קווינסלנד) ב-1824. רוב המושבות החופשיות לא איפשרו לקבל נידונים. בין המושבות החופשיות שקיבלו נידונים היו מלבורן ומושבת סוואן ריבר (אנ'). עד לזרם העצום של המהגרים במהלך הבהלה לזהב באוסטרליה בשנות ה-50 של המאה ה-19, רוב המתיישבים היו הנידונים וצאצאיהם.[69][70][71]
הגליה של אסירים מבריטניה ואירלנד הסתיימה רשמית ב-1868, אם כי זה היה נדיר מספר שנים קודם לכן, בעיקר בגלל התרופפות החוקים בבריטניה, ופעילותו של הארגון הליגה האוסטרל-אסייתית נגד הגליה.[69][70][71]
בהודו הבריטית, הוגלו מתנגדי השלטון הבריטי לאיי אנדמן.[72] מושבת עונשין הוקמה במקום ב-1857 עם אסירים מהמרד ההודי הגדול (המכונה "ספוי מוטיני" על ידי הבריטים).[73]
בית הסוהר סלולר, המכונה גם קאלה פאני או קאלאפאני (מים שחורים בהינדי), נבנה ב-1896–1906 כבית כלא לביטחון גבוה ובו 698 תאים בודדים לבידוד. אסירים ששרדו את בית הסוהר, הוחזרו לשם פעם נוספת ב-1937. ההתיישבות העונשית לבית הסוהר בוטלה סופית ב-1945. על פי הערכות, כ-80,000 אסירים פוליטיים הוגלו ל”מכונת העינויים” הזו[73] ”ל-'ניסוי' שכלל עינויים, בדיקות רפואיות, עבודות כפייה, ולרבים מהם, מוות.”[74]
צרפת הגלתה אסירים לאי השדים ולקלדוניה החדשה במאה ה-19 וה-20. אי השדים, מושבת עונשין צרפתית בגיאנה הצרפתית הייתה בשימוש ב-1852–1953. קלדוניה החדשה נהייתה למושבת עונשין צרפתית משנות ה-60 של המאה ה-19 ועד ל-1897. כ-22,000 פושעים ואסירים פוליטיים (בעיקר הקומונארדים (אנ')) נשלחו לקלדוניה החדשה.[75][76]
האסיר הצרפתי, שהוגלה והמפורסם ביותר הוא ככל הנראה הקצין היהודי בצבא הצרפתי, אלפרד דרייפוס, שהורשע בטעות בבגידה במשפט ב-1894, שנערך באווירה של אנטישמיות. הוא נשלח לאי השדים. המקרה התפרסם בשם "פרשת דרייפוס", ודרייפוס זוכה מכל אשמה ב-1906.[77]
במהלך מלחמת העולם השנייה, ברית המועצות הגלתה עד ל-1.9 מיליון איש מהרפובליקות המערביות לסיביר ולרפובליקות במרכז אסיה. רובם הואשמו בשיתוף פעולה בוגדני עם גרמניה הנאצית, או במרד אנטי-סובייטי.[78] אוכלוסיות ממוקדות כללו את גרמני הוולגה (אנ'), הצ'צ'נים והטורקים הקווקזים. להגליה זו הייתה מטרה כפולה - להסיר התחייבויות פוטנציאליות מהחזית, ולספק הון אנושי ליישוב ולתיעוש אזורי המזרח המאוכלסים ברובם. מדיניות זו נמשכה עד לנאום הסודי של המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב בפברואר 1956, שבו, בין היתר, גינה את השימוש בהגליות אלו, באומרו כי הן מפרות עקרונות לניניסטים. בעוד שהמדיניות עצמה בוטלה, האוכלוסיות שהוגלו לא זזו ממקומם עד לקריסת ברית המועצות, ב-1991.[79]
הגליה היא מאפיין נפוץ בבלדות שנכתבו באנגליה במאה ה-18.[84] בין הבלדות שנכתבו, כללו את "Van Diemen's Land", "The Black Velvet Band" ו-"The Fields of Athenry".[85][86][87]
הרקע במחזה Our Country's Good (אנ'), שכתבה הסופרת הבריטית טימברלייק ורטנבייקר, הוא ב-1780 במושבת העונשין האוסטרלית הראשונה, ניו סאות' ויילס. במחזה זה, נידונים ונחתים מגיעים לאוסטרליה, דרך "הצי הראשון", ומיישבים אותה. הנידונים והנחתים מקיימים יחסי גומלין תוך כדי שהם עושים חזרות על מחזה, שאותו הציע המושל כצורת בידור חלופית במקום צפייה בתליות פומביות.[88]
אחת מהדמויות הראשיות של הרומן "תקוות גדולות", שפורסם בהמשכים ב-1860–1861, ונכתב על ידי הסופר והעיתונאי ושחקן התיאטרון האנגלי בתקופה הוויקטוריאנית, צ'ארלס דיקנס הוא אסיר משוחרר (הבל מגוויץ'). פיפ עוזר לו בתחילת הרומן, ובהמשך מגוויץ' מתגלה כמיטיב הסוד של פיפ - מקור "התקוות הגדולות" שלו. מגוויץ', שנתפס זמן קצר לאחר שהפיפ הצעיר עזר לו, נידון לאחר מכן לגלות לכל החיים לניו סאות' ויילס שבאוסטרליה. בזמן שהיה במושבת העונשין, הוא הרוויח את הונו, שאחר כך יעזור לפיפ. יתר על כן, רצונו של מגוויץ' לראות את "האדון" שפיפ נהיה, הוא שהניע אותו לחזור באופן בלתי חוקי לאנגליה, מה שהוביל בסופו של דבר למעצרו ולמותו.[89][90]
ספר הזיכרונות של לוחם החופש ההודי וינאיק דאמודר סאווארקר (אנ'), My Transportation for Life, מספר על מאסרו בעת שהיה בבית הסוהר סלולר הבריטי באיי אנדמן וניקובר ב-1911–1921.[91]
סיפורו הקצר של פרנץ קפקא, "במושבת העונשין", שפורסם ב-1919, נכתב כי בהסדר עונשין לא מזוהה, הוצאו להורג אסירים על ידי מכונה אכזרית.[92][93] היצירה עובדה לאחר מכן למספר מדיות אחרות, כולל לאופרה שנכתבה על ידי פיליפ גלאס.[94][95][96]
הרומן פרפר (אנ') מגולל את סיפורו של אנרי שרייר, עבריין צרפתי שהורשע ברצח ב-26 באוקטובר 1931, והוגלה לאי השדים.[97][98] עיבוד קולנועי לספר נעשה ב-1973 בכיכובם של סטיב מקווין ודסטין הופמן.[99]
הסופר הבריטי, סומרסט מוהם, כתב מספר סיפורים בעת שהיה באי השדים. ב-1935, מוהם שהה בסן-לורן-די-מרוני בגיאנה הצרפתית וכתב את הרומן Christmas Holiday ב-1939, ושני סיפורים קצרים, שמופיעים ב-The Mixture as Before (אנ'), בשנות ה-40 של המאה ה-20. הרקע של הרומן ושני הסיפורים הקצרים הוגדרו שם, אף על פי שהוא "התעלם מהעונשים האכזריים וצייר תמונה נעימה של המושבה הידועה לשמצה."[100]
הגליה, בדרך כלל לכוכבי לכת אחרים, מופיעה לעיתים ביצירות מדע בדיוני. דוגמה קלאסית היא "עריצה היא הלבנה" שנכתב על ידי רוברט היינליין ב-1966, במסגרתה מועברים אסירים ומתנגדים פוליטיים למושבות ירח בשביל לגדל מזון לכדור הארץ.[101] בספרו של היינליין, משך ההגליה לירח הוא בהכרח קבוע, מאחר שההשפעות הפיזיולוגיות ארוכות הטווח של כוח הכבידה החלש של הירח (בערך שישית מזו של כדור הארץ) משאירות את "הנאמנים" על הירח כי הם לא יכולים לחזור בבטחה לכדור הארץ.[102]
{{citation}}: (עזרה)Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
