Loading AI tools
אינטראקציה חיובית בין אנשים מדתות שונות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דיאלוג בין-דתי הוא מונח שמתייחס לאינטראקציה חיובית, בונה ושיתופית בין אנשים בעלי מסורות, אמונות ודתות שונות. האינטראקציה נעשית הן ברמה האישית והן ברמה המוסדית, במטרה לקדם הבנה בין דתות או אמונות שונות כדי להגביר את הקבלה והסובלנות ביניהם.[1]
בניית דיאלוג בין מאמיני דתות שונות משמעו יצירת הבנה באמצעות שיתוף עקרונות דתיים ותורות דתיות שונות. דיאלוג זה, כך מצופה, יועיל לאנושות כולה באמצעות קידום כבוד הדדי וסובלנות.
הפגישה שיוצרת דיאלוג בין-דתי מאפשרת לאנשים ומוסדות לחלוק את אמונותיהם הדתיות אחד עם השני במטרה להבין את מה שזר להם. תנאי הכרחי להצלחת הדיאלוג הוא השעיית כוונות שכנוע בצדקת הדרך, המלווה תמיד בגישה של עליונות, בניסיון כן להבין את השונה.[1]
דת יכולה לשמש ככוח מרכזי באיחוד פלגים שונים. מכאן, לדיאלוג הבין-דתי תפקיד חיוני בתחום הדיפלומטיה הציבורית. הוא מקדם שלום עולמי באמצעות איחוד אמונות וקידום הבנה הדדית, קבלה וסובלנות בקרב קהילות דתיות שונות. באמצעות הקמת ערוצי תקשורת המקדמים שיתוף פעולה בר קיימא, הדיאלוג הבין-דתי שובר חומות של פילוג ומחסומים העומדים במרכזן של מלחמות רבות, במטרה להשיג שלום.[1]
יצירת דיאלוג בין-דתי כן, איכותי ותורם מחייב קיומם של תנאים מקדימים. תנאים כאלה הוצגו במסמך "דיאלוג והכרזה" (באנגלית: Dialog and Proclamation) שנכתב בשנת 1991 בשיתוף בין הקהילה לבשורת העמים (אנ') והמועצה האפיפיורית לדיאלוג בין-דתי (אנ').
המסמך מבחין בין ארבע צורות של דיאלוג בין-דתי. הצורה הראשונה היא "דיאלוג החיים", העוסק בחיי היומיום, סובלנות דתית וחברותא; השנייה, "דיאלוג היצירות", העוסק בשיתוף פעולה ובפעולה משותפת למען צדק רב יותר; השלישית, "דיאלוג שיח תאולוגי", עוסק בשיח אינטלקטואלי על הטקסטים המכוננים של דתות שונות, מדע הדתות וסוציולוגיה של הדת; והצורה הרביעית, "דיאלוג החוויה הדתית", עוסק בשיח על תפילה, רוחניות ומיסטיקה.[2]
קתרין קורניל (אנ'), חוקרת בתחום התאולוגיה ההשוואתית אשר מתמחה בדיאלוג בין-דתי מתארת בספרה "האי-אפשרות של דיאלוג בין-דתי" (2008) את התנאים המוקדמים שצריכים להתקיים על מנת לייצר, דיאלוג בונה ומעשיר בין דתות.[3]
תנאים אלו כוללים:[4]
לטענתה של קורניל, על מנת לשבור את החומות המפצלות את האמונות תוך כיבוד הייחודיות של כל מסורת, יש לקבל תנאים מוקדמים אלו.[4]
מפגש בין-דתי ורב-דתי הוא חלק בלתי נפרד מהאמונה הבהאית. מייסד הדת, בהאא אללה ציווה על חסידיו "להתייעץ עם חסידי כל הדתות ברוח של ידידותיות ואחווה".[5]
הבהאים נמצאים לעיתים קרובות בחזית הפעילויות והמאמצים הבין-דתיים המקומיים. באמצעות הקהילה הבהאית הבין-לאומית, הבהאים משתתפים גם ברמה העולמית בדיאלוג בין-דתי, הן דרך גופים ויוזמות של האו"ם והן מחוצה להם.[6]
בשנת 2002 פרסם בית הצדק העולמי, המוסד העליון של הדת הבהאית, מכתב להנהגה הדתית של כל הדתות ובו נכתב כי דעות קדומות דתיות הן בעיה שיש להתגבר עליה. המכתב האיץ במנהיגים להתאחד על מנת לעקור חוסר סובלנות דתי קיצוני ומפלג.[6]
מנקודת המבט הבודהיסטית, יש צורך במבחר רחב של דתות כדי להתאים לצרכים המגוונים של אנשים שונים. הבודהיזם מכיר בכך שכל הדתות חולקות את אותה מטרה, לפעול למען רווחת האנושות. על בסיס משותף זה, בודהיסטים ונוצרים הקימו תוכניות למפגשים כדי ללמוד אחד מהשני ברוח של שיתוף פעולה הדדי וכבוד.[7]
ניתן לראות כדוגמה לעשייה בין-דתית בודהיסטית את עשייתו הרבה של הדלאי לאמה ה-14, הידוע כטנזין גיאטסו. הדלאי לאמה ה-14 מאמין כי "המטרה המשותפת של כל הדתות, מטרה שכולם חייבים לנסות לקדם, היא לטפח סובלנות, אלטרואיזם ואהבה".[8] הדלאי לאמה ה-14 נפגש עם האפיפיור פאולוס השישי בוותיקן ב-1973, עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני ב-1980 וגם מאוחר יותר בשנים 1982, 1986, 1988, 1990 ו-2003. בשנת 1990, הוא נפגש בדרמסלה עם משלחת של מורים יהודים וקיים דיאלוג בין-דתי נרחב. מאז, ביקר בישראל שלוש פעמים ונפגש בשנת 2006 עם הרב הראשי האשכנזי לישראל, יונה מצגר. עוד בשנה זו, הדלאי לאמה ה-14 נפגש באופן פרטי עם האפיפיור בנדיקטוס ה-16. בינואר 2009, בעיר מהובה (אנ') שבמדינת גוג'ראט שבהודו, חנך הדלאי לאמה כנס בין-דתי בשם "דתות עולמיות-דיאלוג וסימפוניה" שכינס המטיף ההינדי מורארי באפו (אנ'). בכנס זה נבחנו דרכים ואמצעים להתמודדות עם המחלוקת בין הדתות הגדולות. ב-2010, השתתף הדלאי לאמה ה-14 ב"פסגה בנושא אושר" שנערכה במרכז לחקר משפט ודת של אוניברסיטת אמורי. בפסגה זו, הצטרפו אליו קתרין ג'פרטס שורי, הבישוף הראשי של הכנסייה האפיסקופלית. הרב הראשי של בריטניה, לורד יונתן זקס, הרב הראשי של הקהילות העבריות המאוחדות של חבר העמים, וחוקר האסלאם פרופסור סייד חסין נאסר מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון.[9]
קיימת מחלוקת בין קבוצות שונות בנצרות לגבי הדרך הנכונה לקיום קשרים עם לא-נוצרים. חלקם מאמינים כי מיסיונריות, או 'שליחות' (evangelization) בלשון הכנסייה, כלומר שכנוע באמיתות הבשורה הנוצרית כפי שהיא מופיעה בברית החדשה, היא התכלית החשובה ביותר של מפגשים בין-דתיים. אחרים מבקשים למצוא בסיס משותף עם בני הדתות השונות, תוך יצירת ארגונים ומרחבים המבקשים לקדם דיאלוג פתוח.[10]
גישה מרכזית בנצרות ההיסטורית גורסת שבמקרא (הברית הישנה) ובברית החדשה מופיעים פסוקים המוכיחים את אמיתותה הבלעדית של המסורת הנוצרית. על אלה נמנים פסוקים כמו ישעיה 7:14, פסוקי ״העבד הסובל״ בישעיה 52:13 – 53:12, או פסוקים מהברית החדשה כגון "הנני הדרך והאמת והחיים לא יבא איש אל האב כי אם על ידי", (יוחנן 14:6), ו"ואין הישועה באחר ואין תחת השמים שם אחר הנתן לבני אדם אשר בו נושע" (מעשי השליחים 4:12).
גישה אחרת סוברת כי יש להבין פסוקים מעין אלה כהצהרות אמונה אישית עמוקה, אך לא כמרשמים לבלעדיות של האמת הנוצרית. מחזיקי גישה זו עשויים לטעון שהמסר של ישו רואה לעיתים קרובות בזר מופת לאפשרות האמונה. דוגמאות מן הברית החדשה כוללות את שר המאה הרומי (מתי 8:5-13; לוקס 7:1-10), השומרוני הטוב (לוקס 10:25-37) והאישה הסורית-פיניקית (לוקס 24–31). על פי הפירוש המקובל של המחזיקים בגישה זו בסיפורים אלה ישו לימד שהכנסת אורחים כלפי השכן והזר היא חלק בלתי נפרד מן האמונה האמיתית.[10]
מאז 1964 הקימה הכנסייה הקתולית את המועצה האפיפיורית לדיאלוג בין-דתי. מועצה זו שמה לה למטרה לקדם כבוד ושיתוף פעולה בין דתות ודתות שונות.
האפיפיור יוחנן פאולוס השני היה תומך מרכזי בדיאלוג בין-דתי, וקידם פגישות באסיזי בשנות ה-1980.[11] ב-27 באוקטובר 1986 הוא קיים יום תפילה באסיזי והזמין "כחמישים נוצרים וחמישים מנהיגים בני דתות אחרות".
סטנלי ג'דידיה סאמארתה (אנ'), תאולוג נוצרי ממוצא הודי ומשתתף בשיחות בין-דתיות אומר בספרו "One Christ-Many Religions" כי קשה להפריז בחשיבותו של אותו יום תפילה ממספר טעמים:[11]
עם זאת, הוסיף סאמארתה, שתי נקודות גרמו ל"אי-נוחות" בקרב אנשים בעלי דתות שאינן נוצריות:[11]
חוץ מההסתייגות שגרם יום התפילה של האפיפיור, קיים חשד מתמשך של בני דתות אחרות שדיאלוגים עם הכנסייה עלולים לשמש למטרות מיסיונריות נוצרית.[11]
בשנת 2006, במהלך פגישה עם דיפלומטים ממדינות מוסלמיות ומהליגה הערבית קרא האפיפיור בנדיקטוס ה-16 לכונן דיאלוג בין-דתי "כן ומלא כבוד".[12]
בשנת 2013, האפיפיור פרנציסקוס הפך למנהיג הקתולי הראשון שקרא לדיאלוג בין-אמוני "כן וקפדני" עם אתאיסטים, בין היתר כדי לטעון ש-"הדיאלוג אינו אביזר משני לקיום המאמין" אלא הוא ביטוי עמוק וחיוני של אמונה שאיננה בלתי מתפשרת, ושל אמונה שצומחת בדו-קיום שמוביל לקידום האחר.[13]
ערך מורחב – נוסטרה אטאטהבשנת 1965, באספה השנייה של מועצת הוותיקן, הוחלט שיש לפתח את היחסים עם כל הדתות. לשם כך הקים האפיפיור פאולוס השישי מזכירות מיוחדת. שנה קודם לכן, בשנת 1964, אושרה ה"הצהרה בדבר יחס הכנסייה לדתות הלא-נוצריות" (בלטינית: Declaratio de Ecclesiae habitudine ad religiones non-Christianas) הקרויה נוסטרה אטאטה (בעברית: בזמננו אנו, או בעידן הנוכחי). ההצהרה כוללת מבוא שבו נאמר כי הכנסייה הקתולית מתייחסת בכבוד לאמונות אחרות שאינן נוצריות במהותן. כיוון שבכל זאת יש בהן קרן אור של אמת.
סעיף 2 להצהרה עוסק בהינדואיזם, בודהיזם ודתות אחרות.
סעיף 3 להצהרה עוסק באסלאם.
סעיף 4 להצהרה עוסק ביהודים ודוחה את הרעיון כי כל היהודים בזמנו של ישו, וכן כל היהודים כיום, אחראים למותו של ישו יותר מאשר הנוצרים, ולכן הוא קורא להימנע משנאה, רדיפות וגילויי אנטישמיות כלפי יהודים.
סעיף 5 להצהרה מוקדש לאחוות האדם וקורא לנוצרים להימנע מאפליה כלפי בני אדם אחרים בגלל גזע, צבע עור, מעמד או דת.
סעיף 4 של ההצהרה השפיע בצורה משמעותית על היחסים בין היהדות לנצרות כיוון שבהצהרה זו הכנסייה מביעה התנצלות כלפי העם היהודי באשר לכל ה"שנאות, רדיפות וגילויי האנטישמיות שכוונו בזמן כלשהו או ממקור כלשהו כלפי יהודים". הסעיף אף הסיר את האחריות המוגברת למותו של ישו שיוחסה לעם היהודי בכלל וליהודים בתקופתו בפרט.
הזרמים השונים ביהדות מחזיקים בגישות שונות ביחס לדיאלוג בין-דתי. היהדות האורתודוקסית המודרנית מאפשרת חילופי דברים מוגבלים בנושאים חברתיים, תוך זהירות מלדון בענייני דוקטרינה דתית.[14] היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית מעודדות דיאלוג בין-דתי.
בשנות ה-50 וה-60, כאשר שותפויות אזרחיות בין-דתיות בין יהודים ונוצרים בארצות הברית הלכו וגדלו, במיוחד בפרברים, יצר איגוד הקהילות העבריות האמריקאיות (כיום, האיחוד ליהדות רפורמית) מחלקה שמטרתה העיקרית היא קידום יחסי נוצרים-יהודים חיוביים ושותפויות אזרחיות. הקונגרס היהודי העולמי (WJC) מקיים שותפות וקשר עם מנהיגים נוצרים, מוסלמים, הינדים ובודהיסטים על מנת להילחם בשנאה ולבנות קואליציות התומכות בדמוקרטיה ובחופש דת.[15]
ב-13 באוקטובר 2007 פורסם מסמך שכותרתו "במילה משותפת בינינו לבינך" (A Common Word Between Us and You). במכתב זה, 138 מלומדים מוסלמים, אנשי דת ואינטלקטואלים הכריזו על הבסיס המשותף בין הנצרות והאסלאם.[16]
מכתב זה מהווה אבן דרך משמעותית ביחסים בין הנצרות לאסלאם, ומהווה ניסיון למצוא בסיס מוסרי משותף בנושאים חברתיים רבים, שהוגדר כ"חלק מעקרונות היסוד של שתי הדתות: אהבת האל האחד ואהבת לרעך". לטענת הכותבים "עקרונות אלה נמצאים שוב ושוב בכתבי הקודש של האסלאם והנצרות".[16]
באוקטובר 2010, האייתוללה מוסטפא מוהגה דמד, פרופסור באוניברסיטת שאהיד בהשתי בטהראן, נשא דברים כנציג האסלאם השיעי באספה המיוחדת למזרח התיכון של הסינוד (synod) של הבישופים הקתולים. בנאומו, דיבר על הקשר בין האסלאם לנצרות שהתקיים לאורך ההיסטוריה של האסלאם כקשר של "ידידות, כבוד והבנה הדדית".[17]
דיאלוג בין-דתי כחלק בלתי נפרד מהאסלאם
ספר שראה אור בשנת 2003 בשם "מוסלמים מתקדמים: על צדק, מגדר ופלורליזם" מכיל מאמר מאת אמיר חוסיין על "מוסלמים, פלורליזם ודיאלוג בין-דתי" ("Muslims, Pluralism, and Interfaith Dialogue") בו הוא מראה כיצד דיאלוג בין-דתי היה חלק בלתי נפרד מהאסלאם מראשיתו. חוסיין כותב כי "האסלאם לא היה מתפתח אלמלא דיאלוג בין-דתי". לטענתו, החל מהתגלותו הראשונה ולמשך שארית חייו, מוחמד היה עסוק בדיאלוג בין-דתי, וכי ופלורליזם ודיאלוג בין-דתי תמיד היו חשובים לאסלאם. לדוגמה, כאשר חלק מחסידיו של מוחמד סבלו מרדיפות במכה, הוא שלח אותם לחבש (אתיופיה של ימינו), אומה נוצרית בעלת מלך נוצרי, שם התקבלו בברכה. בדוגמה נוספת מתייחס חוסיין לעיר קורדובה שבאמירות ספרד המוסלמית, במאות התשיעית והעשירית. לטענתו נוצרים ויהודים היו מעורבים בחצר המלוכה המוסלמי ובחיים האינטלקטואלים של העיר.
לפיכך, יש היסטוריה של מוסלמים, יהודים, נוצרים ומסורות דתיות אחרות החיים יחד בחברה פלורליסטית.[18] בנוגע להווה כותב חוסיין שלמרות היסטוריה ארוכה של פלורליזם ודיאלוג בין-דתי באסלאם, כיום מוסלמים רבים מתקשים להחליט כיצד לפרש חלקים סותרים בקוראן שחלקם תומכים בבניית גשרים בין-דתית, בעוד שבאחרים מוצדקת הדרה הדדית.[18]
ערך מורחב – אחמדיםהדת האחמדית, היא פלג מוסלמי המאמין כי מירזא ע'ולאם אחמד (1835–1908) הוא הנביא אשר חסידי דתות שונות חיכו לו. לתפיסת האחמדים, דיאלוגים בין-דתיים הם חלק בלתי נפרד מפיתוח היחסים הבין-דתיים וכינון השלום. קהילת אחמדיה מארגנת אירועים בין-דתיים מקומיים וארציים במקומות שונים בעולם על מנת לפתח אהבה והבנה בין הדתות.[19]
בשנת 2009, נשיא הקהילה האחמדית בישראל, מוחמד שריף עודה נפגש עם האפיפיור בנדיקטוס ה-16, והעביר לו מסר ישיר מהחליף החמישי של הקהילה האחמדית, מירזא מסרור אחמד. החליף ביקש מהאפיפיור להשתמש בהשפעתו על מנת לעודד סובלנות דתית.[20]
דיאלוג ופעולות בין-דתיות התרחשו במשך מאות שנים. קיים ויכוח נרחב על האפקטיביות ההיסטורית של דיאלוג בין-דתי. התאולוג ג'יימס ל. הפט, חוקר באוניברסיטת דרום קליפורניה טען בהרצאה על "הכורח של דיפלומטיה בין-דתית", בה דיבר על הקונפליקטים בין המאמינים של שלוש הדתות האברהמיות (יהדות, נצרות ואסלאם) כי למעט תקופת הקונביבנסיה (אנ') מהמאה ה-8 ועד המאה ה-15 בספרד, המאמינים בדתות אלו שמרו על מרחק או היו בסכסוך, וקיימו דיאלוג כן לעיתים נדירות. "המציאות העצובה הייתה שרוב הזמן יהודים, מוסלמים ונוצרים נותרו בורים אחד לגבי השני, או גרוע מכך, במיוחד במקרה של נוצרים ומוסלמים, תקפו זה את זה".[21] לעומת זאת, פרויקט הפלורליזם באוניברסיטת הרווארד מבוסס על ההנחה שכל מסורת דתית גדלה לאורך הדורות בדיאלוג ובאינטראקציה היסטורית עם מסורות אחרות. נוצרים, יהודים ומוסלמים היו חלק מההיסטוריה אלו של אלו, הם חלקו לא רק כפרים וערים, אלא גם רעיונות על אלוהים והתגלות אלוהית.[10]
תיעוד נרחב של ויכוחים בין-דתיים ניתן למצוא בספר אוצר ויכוחים, המהווה אסופה של ויכוחים בין יהודים לנוצרים לאורך דורות. הספר, שראה אור לראשונה בניו-יורק בשנת 1922, מכיל בחלקו הראשון מכיל ויכוחים בעיקר מימי הביניים כגון משפט פריז מ-1240 וויכוח ברצלונה משנת 1263, אך גם מספר ויכוחים מהעת החדשה.
רבים מן הוויכוחים שנכללים תחת הכותרת הפולמוס היהודי-נוצרי במהלך ההיסטוריה התאפיינו בשליטה נוצרית על אופי הוויכוח והשאלות הנשאלות, ותוצאות ויכוחים אלו היו אלימות כנגד הנציגים היהודים שהשתתפו בוויכוח. למשל, בעקבות השתתפותו של הרמב"ן בוויכוח ברצלונה נשמעו קולות שקראו להעניש את הרמב"ן והוא נאלץ לגלות לארץ ישראל. במשפט פריז, חבר השופטים הנוצרי מצא את התלמוד אשם בכך שהוא כולל דברי כפירה, ודברי איבה כלפי הנוצרים וגזר על שריפת התלמוד.
פרלמנט הדתות העולמי ב-1893, שנערך בשיקגו, אילינוי נחשב לעיתים קרובות כ"לידתה של התנועה הבין-דתית".[22] המפגש היה הכינוס המאורגן והבינלאומי הראשון של מנהיגים דתיים מאמונות שונות.[23] מאז הפגישה הראשונה ב-1893, התקיימו שמונה פגישות של הפרלמנט.[24] בשנת 1993, במלאת מאה שנה לוועידה הראשונה שלו, אירח פרלמנט הדתות העולמי כנס בשיקגו עם 8,000 משתתפים מרקע אמוני ברחבי העולם.
בשנת 1927 נוסדו שני ארגונים לדיאלוג בין-דתי: מועצת הנוצרים והיהודים (אנ') בלונדון, והוועידה הלאומית לקהילה וצדק (אנ') בארצות הברית. גופים אלה שיתפו פעולה מאוחר יותר תחת השם המאוחד מועצת הנוצרים והיהודים הבין-לאומית (אנ').
הארגון היהודי-איטלקי דלאסם שיתף פעולה עם הכנסייה בזמן מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה הוקם בצרפת ארגון הידידות יהודית-נוצרית של צרפת (צר'), ששם לו למטרה לקרב בין שתי הדתות.
ברחבי העולם קיימות כיום יוזמות בין-דתיות מקומיות, אזוריות, לאומיות ובינלאומיות.
בשנת 1980 נוסד בטוסקנה הארגון שיח יהודי-נוצרי בקמאלדולי (אי'), ביוזמת הכנסייה של קמאלדולי, המקושרת לקריית הוותיקן. הארגון נוסד על ידי קבוצת רבנים וכמרים קתוליים איטלקיים, ואליהם הצטרפו פעילים חברתיים יהודים ונוצרים רבים, וכן מספר אנשי ציבור פרוטסטנטים ומוסלמים. בין מייסדי הארגון נמנו הרבנים אליהו טואף ושמואל די-סיני.
בשנת 2008 הקים הרב שלמה ריסקין את המרכז להבנה ושיתוף פעולה יהודי-נוצרי (CJCUC). המרכז נוסד כדי להתחיל בביסוס דיאלוג תאולוגי בין יהודים לנוצרים מתוך אמונה שבדיאלוג שתי הדתות ימצאו הרבה יותר שמאחד ביניהן מאשר מפריד ביניהן.[25] המרכז, הממוקם במוזיאון ארצות המקרא בירושלים, עוסק בלימוד תנ"ך לנוצרים, הן מהקהילה המקומית בישראל והן מחוץ לה. המרכז ארגן יוזמות בין-דתיות רבות ויוזמות רבות לגיוס כספים. לדוגמה: יום הלל (באנגלית:Day to Praise) אשר חל ביום העצמאות הישראלי בו נוצרים מוזמנים לחגוג עם היהודים את הקמתה של מדינת ישראל.
בשנת 2008 נערכה ועידה היסטורית לדיאלוג בין-דתי ביוזמתו של מלך ערב הסעודית עבדאללה. מטרת הועידה הייתה לפתור בעיות עולמיות באמצעות יצירת הרמוניה במקום הסכסוכים הקיימים. בוועידה השתתפו מנהיגים דתיים בני דתות שונות כמו נצרות, יהדות, בודהיזם, הינדואיזם ודאואיזם. המפגש התקיים במדריד, ומארח המפגש היה חואן קרלוס מלך ספרד.[26]
בשנת 2013 ראה אור ספרם של הרב מארק שנייר והאימאם שמסי עלי "בני אברהם" עם כותרת המשנה "שיחה גלויה על הנושאים שמפרידים ומאחדים יהודים ומוסלמים".[27] בספרם טוענים שנייר ושמסי שעל ידי קידום היכרות הדדית של תוכני האמונה של שתי הדתות, יהודים ומוסלמים יכולים להבין שאמונותיהם הדתיות למעשה אמורות לקרב ביניהם יותר מאשר לפלג אותם.[28] לפי הבנה זו, שנייר ועלי מאמינים שיהודים ומוסלמים יהפכו למגנים זה על דתו של זה, תוך גינוי אנטישמיות ואיסלאמופוביה ובאמצעות קידום שיתוף פעולה בין-דתי.[27] בספר, הרב שנייר מתייחס לדיאלוג היהודי-מוסלמי, שם הוא מודה שאף על פי שהוא נמצא בצמיחה עצומה, עדיין איננו במקום הרצוי.[27]
בשנת 1991, דיאנה אק (אנ') מאוניברסיטת הרווארד השיקה את פרויקט הפלורליזם על ידי הוראת קורס בנושא "דתות עולמיות בניו אינגלנד". במהלך הקורס, סטודנטים חקרו את הקהילות הדתיות המגוונות באזור בוסטון. פרויקט זה הורחב לשרטוט התפתחות המאמצים הבין-דתיים ברחבי ארצות הברית ולאחר מכן בעולם.[29]
בשנת 2008, באמצעות שיתוף הפעולה של ההיברו יוניון קולג' עם קרן עומר אבן אל-ח'טאב (Omar Ibn Al-Khattab Foundation) הוקם באוניברסיטת דרום קליפורניה (University of Southern California),המרכז למעורבות מוסלמית-יהודית. המרכז הוקם בהשראת החזון של נשיא האוניברסיטה, סטיבן סמפל (Steven Sample), במטרה להגביר את שיתוף הפעולה בין מוסדות שכנים, על מנת להועיל הן לאוניברסיטה והן לקהילה הסובבת אותה. משימת המרכז היא לקדם דיאלוג, הבנה ושותפויות עממיות, קהילתיות ואקדמיות בין הדתות השונות.[30]
בשנת 1958, החל לעבוד המרכז לחקר דתות עולמיות (CSWR) בבית הספר ללימודי דת של הרווארד (אנ') מאז, הוא ממלא תפקיד חשוב בקידום הלימוד וההבנה בין דתות בעולם. הוא תומך בחקירה אקדמית ובהבנה בינלאומית בתחום זה באמצעות הקהילה שלו, מאמצי המחקר והמימון שלו, התוכניות הציבוריות היזומות על ידו ופרסומיו.[31]
בשנת 2001 הוקמה בישראל האגודה למפגש בין-דתי (Interfaith Encounter Association). מטרת האגודה לקדם דו-קיום במזרח התיכון באמצעות מחקר בין-תרבותי ודיאלוג בין-דתי. לשם כך היא מקימה קבוצות או מרכזים ומקיימת מפגשים בין-דתיים מתמשכים המפגישים קהילות שכנות ברחבי הארץ.[32]
בשנת 2004 הוקם מרכז ירושלים ליחסי יהודים ונוצרים ארגון בין דתי המתמקד ביחסי יהודים ונוצרים במציאות המקומית. הארגון התרחב במהלך השנים ועוסק בשיח בין דתי, בין בני כל הדתות והלאומים בארץ ושמו שונה ב-2017 על שם מייסדו דניאל רוסינג. מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג מפעיל 8 תוכניות ברחבי הארץ.
חיפה היא עיר רב-תרבותית אשר מכילה מגוון רב של דתות, ומגוון זרמים שונים בתוך כל אחת מהדתות. בעיר חיפה, יושב המרכז הבהאי העולמי אשר מהווה את המרכז המנהלי והדתי של הדת הבהאית. בנוסף, מרבית הקהילה האחמדית בישראל מרוכזת בעיר. כמו כן, קיימים בעיר מסגדים, כנסיות ובתי כנסת רבים.
באוניברסיטת חיפה, פועלת 'חממת חיפה לחקר דתות' אשר מקדמת חקר דתות באמצעות שיתופי פעולה בין-תחומיים באוניברסיטת חיפה ויצירת במה לשיח בין-דתי בקרב הקהילות הדתיות השונות בעיר חיפה וסביבתה. בשנת 2022, 'חממת חיפה לחקר הדתות' ו'מרכז המלך חאמד לדו קיום בשלום של בחריין' חתמו על שיתוף פעולה לקידום סבלנות וחיים משותפים.[33]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
