Loading AI tools
טורניר כדורגל אירופי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ליגת האלופות של אופ"א (באנגלית: UEFA Champions League) היא טורניר כדורגל אירופי שנתי, שבו מתחרים המועדונים המצליחים ביותר במדינות המשויכות להתאחדות הכדורגל האירופית (אופ"א). הטורניר הוא המפעל היוקרתי ביותר למועדונים בכדורגל האירופי. בעבר נקרא "גביע אלופות אירופה למועדונים".
 | |
| ענף | כדורגל |
|---|---|
| תאריך ייסוד | 1955 |
| ארגון מפעיל |
אופ"א  |
| תקופת התחרות | 1955–הווה (כ־69 שנים) |
| מספר מתמודדים |
36 (שלב בליגה) 81 (סך הכול) |
| יבשת | אירופה (אופ"א) |
| שמות קודמים | 1955–1992 גביע אירופה לאלופות |
| זוכה |
 ריאל מדריד (15 זכיות) |
| הכי הרבה זכיות |
ריאל מדריד (15 זכיות) |
| מפעל נמוך יותר | הליגה האירופית |
 עונת 2024/2025 בליגת האלופות | |
  | |
ערך מורחב – גמר גביע אירופה וליגת האלופותהטורניר הפאן-אירופי הראשון היה "גביע האתגר" ששוחק בין מועדונים מקומיים באימפריה האוסטרו-הונגרית בין השנים 1897–1911. לאחר מכן, ב-1927 נוסד גביע מיטרופה שהיה הטורניר הרשמי הראשון שהפגיש קבוצות כדורגל אירופאיות בכירות ממרכז אירופה במסגרת בינלאומית, רעיון שהגה הוגו מייזל. ב-1930 נוסד "גביע האומות" (או "Coupe des Nations") שהיה הניסיון האמיתי הראשון ליצור גביע תחרותי בין אלופות המדינות של אירופה. הוא אורגן על ידי מועדון הכדורגל השווייצרי סרבט ז'נבה, והביא עשרה מועדונים בולטים באירופה לשחק בטורניר אחד, שהתקיים בז'נבה. בגביע האומות של 1930 זכתה אויפשט ההונגרית. ב-1949, אחרי מלחמת העולם השנייה, הקבוצות מהמדינות הלטיניות של אירופה ייסדו את הגביע הלטיני ששוחק עד 1957.
לאחר שקיבלו דיווח ממספר עיתונאים על האליפות הדרום אמריקאית לאלופות ("Campeonato Sudamericano de Campeones") שהחלה ב-1948, גבריאל הנו, שהיה כדורגלן בעצמו וגם העורך של עיתון הספורט ל'אקיפ – הציע כי יש ליצור גביע יבשתי בינלאומי באירופה לאלופות. לאחר שסטאן קוליס הכריז על וולברהמפטון וונדררס כ"אלופי העולם" בעקבות רצף מוצלח של משחקי ידידות בשנות ה-50 ובמיוחד לאחר ניצחון ה-3–2 הידידותי נגד בודפשט הונבד, הצליח לשכנע את אופ"א לקיים טורניר שכזה. הוא נוסד ב-1955 ושוחק בפריז כ"גביע האלופות האירופי לקבוצות".
גביע האלופות הרשמי הראשון נערך בעונת 1955/1956 וכלל 16 קבוצות שנחשבות למייסדות הטורניר: מילאן (איטליה), אורהוס (דנמרק), אנדרלכט (בלגיה), יורגודן (שוודיה), גוורדיה ורשה (פולין), היברניאן (סקוטלנד), פרטיזן בלגרד (יוגוסלביה), פ.ס.וו. איינדהובן (הולנד), ראפיד וינה (אוסטריה), ריאל מדריד (ספרד), רוט-וייס אסן (גרמניה המערבית), פ.צ. זארבריקן (חבל הסאר), סרבט ז'נבה (שווייץ), ספורטינג ליסבון (פורטוגל), סטאד ריימס (צרפת) ו-וורוס לובוגו (הונגריה). משחק ליגת האלופות הראשון התקיים ב-4 בספטמבר 1955, והסתיים בתיקו 3-3 בין ספורטינג ליסבון לפרטיזן, הגול הראשון בהיסטוריה של הטורניר הובקע על ידי ז'ואאו בפטיסטה מרטינס לזכות ספורטינג. גמר הבכורה של הטורניר התקיים בפארק דה פראנס בין סטאד ריימס לריאל מדריד, והסתיים בניצחונה של ריאל מדריד שחזרה מפיגור ל-4–3, הודות לשערים של אלפרדו די סטפנו, מרקוס אלונסו (מרקיטוס), והקטור ריאל (צמד).
על אלופת הליגה האנגלית, צ'לסי, נאסר להשתתף בתחרות על ידי מזכיר הליגה האנגלית, אלן הארדקר, שהאמין שיהיה זה לטובת הכדורגל האנגלי והכדורגל בכלל, אם הקבוצות האנגליות לא יכנסו לתחרות. בעונה לאחר מכן, קבוצת מנצ'סטר יונייטד זכתה באליפות הליגה האנגלית, בהנהגתו של מאט באזבי. באזבי, בעזרתו של יושב ראש הקבוצה הארולד הארדמן, וגם בעזרתו של יושב ראש התאחדות הכדורגל האנגלית (ה-FA) סטאנלי ראוס, עקפו את החלטת הליגה ויונייטד הפכו לקבוצה האנגלית הראשונה שמשתתפת במפעל.
ריאל מדריד הצליחה להגן על התואר במשך 4 עונות נוספות, ולמעשה הייתה הקבוצה היחידה שזכתה בתואר בחמש העונות הראשונות של התחרות. בעונת 1960/1961 הדיחה את ריאל מדריד יריבתה המרה ברצלונה כבר בסיבוב הראשון של הטורניר וקבעה את סיום שליטתה המוחלט בטורניר. בגמר הגביע הפסידה ברצלונה לבנפיקה ליסבון שניצחה אותה 3–2.
בנפיקה הצליחה לשמור על התואר וניצחה גם בעונה לאחר מכן בפעם השנייה ברציפות, אך כשלה עונה אחת אחר כך, כשהפסידה למילאן בזכייתה הראשונה. בעונת 1963/1964 זכתה יריבתה העירונית, אינטר בגביע בפעם הראשונה, ועונה לאחר מכן הצליחה ריאל לשוב ולזכות בתואר בפעם השישית. סלטיק הייתה הקבוצה הבריטית הראשונה שזכתה בתואר ועשתה זאת בעונת 1966/1967. עונה לאחר מכן זכתה מנצ'סטר יונייטד בפעם הראשונה כשניצחה 4–1 את בנפיקה בגמר. בעונת 1968/1969 זכתה מילאן בפעם השנייה לאחר שניצחה 4–1 את אייאקס שהצליחה להגיע לגמר בפעם הראשונה, אולם ההולנדית הראשונה שזכתה בתואר הייתה דווקא פיינורד שניצחה 2–1 את סלטיק בגמר 1970. בתחילת שנות ה-70 הצליחה לזכות אייאקס שלוש פעמים ברציפות בין 1971 ל-1973 כשהיא מנצחת בגמר את פנאתינאיקוס (2–0), אינטר (2–0) ויובנטוס שסוף סוף הצליחה להדביק את יריבותיה המקומיות ולהגיע לגמר המפעל החשוב ביבשת, אך הפסידה לאייאקס 0–1 במשחק הגמר. לאחר מכן השתנתה המגמה ובאיירן מינכן זכתה 3 פעמים ברציפות בין השנים 1973 ל-1976, כשהיא מנצחת שלוש פיינליסטיות חדשות: אתלטיקו מדריד (אותה ניצחה בגמר חוזר 4–0 אחרי 1–1 בגמר הראשון), לידס יונייטד (2–0) וסנט אטיין (הצרפתייה הראשונה שמגיעה לגמר מזה 17 עונות). ב-1977 וב-1978 זכתה ליברפול פעמיים ברצף, וב-1979 ו-1980 זכתה נוטינגהאם פורסט פעמיים ברצף.
ב-1981 ו-1982 זכו ליברפול בפעם השלישית ואסטון וילה בפעם הראשונה ובכך השלימו רצף של 6 עונות של שליטה אנגלית בהן רק קבוצות אנגליות זוכות בתואר (כש-5 מהם בתוצאה 1–0). ב-1983 זכתה המבורג בפעם הראשונה בתואר לאחר ניצחון על יובנטוס לה זו הייתה הופעה שנייה בגמר אך ללא זכייה. גמר 1984 היה הראשון שהוכרע בבעיטות עונשין לאחר תיקו 1–1 בין ליברפול לרומא, בו ניצחו האנגלים 4–2.[1] ליברפול הגיעה לגמר גם בעונה הבאה בה התרחש אסון הייזל הטראגי שגרם להרחקתן של הקבוצות האנגליות למשך 5 עונות מהמפעלים האירופיים.[2] על הדשא ניצחה יובנטוס האיטלקית 1–0 שהעניק לה את התואר בפעם הראשונה בהופעתה השלישית בגמר. ב-1986 הוכרע הגמר בפעם השנייה בבעיטות הכרעה מהנקודה הלבנה אחרי 0–0 בסיום המשחק בין סטיאווה בוקרשט לברצלונה, דו-קרב בו ניצחו הרומנים 2–0 שזיכה אותם בתואר הבכורה שלהם. בעונה לאחר מכן זכתה פורטו שניצחה 2–1 את באיירן מינכן בהופעתה החמישית בגמר. בגמר 1988 זכתה פ.ס.וו. איינדהובן ההולנדית (ממייסדות התחרות) אחרי שניצחה את בנפיקה הפורטוגלית 6–5 בבעיטות הכרעה מהנקודה הלבנה אחרי 0–0 בתום הארכה. בסוף שנות ה-80 מילאן האיטלקית הצליחה לזכות פעמיים ברצף אחרי שהביסה בגמר את סטיאווה הרומנית (4–0), ולאחר מכן את בנפיקה, שהגיעה לגמר השני שלה ב-3 עונות, בו היא מפסידה פעם נוספת (הפעם 1–0). בתחילת שנות ה-90 עלו על המפה זוכות חדשות בדמות הכוכב האדום בלגרד שניצחה את אולימפיק מרסיי 5–3 בבעיטות הכרעה (אחרי 0–0 בתום הארכה), וברצלונה שזכתה לראשונה בתולדותיה במפעל כשניצחה 1–0 את סמפדוריה המפתיעה, אף על פי שהיא משתתפת מזה שנים רבות במפעל ואף הגיעה פעמיים למעמד הגמר בהן הפסידה.
לאחר עונת 1991/1992 שונה שמו של המפעל מגביע אירופה לאלופות לליגת האלופות של אופ"א, העונה הראשונה תחת השם החדש כללה שלב בתים בן 8 קבוצות שהעפילו משלבי המוקדמות. שמונה הקבוצות התחלקו לשני בתים בני ארבע קבוצות כל אחד, המנצחת בכל בית לאחר שישה משחקים (משחק בית ומשחק חוץ נגד כל קבוצה) עלתה למשחק הגמר, בו ניצחה אולימפיק מרסיי שהפסידה בגמר שתי עונות קודם לכן את מילאן 1–0, והייתה לקבוצה הצרפתית הראשונה שזוכה בגביע. בעונה לאחר מכן שונה פורמט התחרות כאשר שתי הקבוצות שסיימו בשני המקומות הראשונים בכל בית התמודדו במסגרת שלב חצי גמר, והמנצחות עלו לגמר. מילאן שהפסידה שנה קודם לכן העפילה לגמר בו הביסה את ברצלונה 4–0 והניפה את הגביע בפעם החמישית שלה. בעונה הבאה שוב שונה פורמט התחרות, שלב הבתים גדל משמונה לשש עשרה קבוצות שחולקו לארבעה בתים. כאשר בעונה זו לראשונה האלופות של 8 הליגות הבכירות ביבשת העפילו ישירות לשלב הבתים ולא היו צריכות לעבור את שלבי המוקדמות. שתי המנצחות בכל בית העפילו לשלב רבע הגמר שיחד עם חצי הגמר נערכו בשיטת בית חוץ ולא הוכרעו במשחק בודד. מילאן המשיכה את התקופה הטובה והגיעה לגמר בפעם השלישית ברצף, אך הפסידה לאייאקס שזכתה בפעם הרביעית בתולדותיה. בעונת 1995/1996 חל שינוי משמעותי בליגת האלופות כאשר הוחלט שעל ניצחון יוענקו שלוש נקודות במקום שתיים כפי שהיה נהוג עד לעונה זו. בגמר 1996 השתתפו פעם נוספת קבוצה הולנדית (אייאקס) ואיטלקית (יובנטוס) אך הפעם הייתה ידה של איטליה על העליונה כשיובנטוס ניצחה 4–2 בבעיטות עונשין לאחר 1–1 בתום הארכה. יובנטוס הגיעה לעוד שני משחקי גמר בעונות הבאות אך הפסידה בשניהם לבורוסיה דורטמונד הגרמנית שזכתה בפעם הראשונה שלה, ולריאל מדריד בעונת 1997/1998 שזכתה בפעם השביעית ושמרה על הדומיננטיות במפעל. בעונה זו חל שינוי נוסף בפורמט התחרות כשמספר המשתתפות בשלב הבתים גדל ל-24 קבוצות. שחולקו לשישה בתים בני ארבע קבוצות. מנצחות הבתים העפילו לשלב רבע הגמר יחד עם שתי הסגניות הטובות ביותר מבין ששת הבתים. כמו כן בעונה זו לראשונה שמונה הליגות הבכירות באירופה שלחו גם את סגנית האלופה לשלב המוקדמות בנוסף לאלופה שהעפילה ישירות לשלב הבתים. בעונה לאחר מכן עונת 1998/1999 התרחש אחד הגמרים הזכורים בתולדות המפעל בין באיירן מינכן למנצ'סטר יונייטד בהדרכתו של אלכס פרגוסון שזכתה בתואר השני שלה לאחר דרמה שהתחוללה בתוספת הזמן של המשחק עם 2 שערים לזכות האנגלים שקבעו מהפך וניצחון 2–1 על הגרמנים.
בעונת 1999/2000 חל שינוי נוסף במבנה התחרות, שלב הבתים גדל מ-24 ל-32 קבוצות שהתחלקו לשמונה בתים בני ארבע קבוצות כל אחד. שתי המנצחות בכל בית העפילו לשלב בתים נוסף, ושתי המנצחות בשלב הבתים השני העפילו לרבע הגמר. משם נערכו משחקים בשיטת בית וחוץ כולל בחצי הגמר, ומשחק הגמר הוכרע במשחק בודד באצטדיון שנקבע מראש בתחילת העונה. כמו כן בעונה זו הליגות הבכירות ביבשת קיבלו את הזכות לשלוח נציגות נוספות לשלבי המוקדמות, כאשר הליגות שדורגו בשלוש המקומות הראשונים באירופה זכו לארבע נציגות בסך הכול בשלבים השונים. והליגות שדורגו במקומות 4–6 זכו לשלוש נציגות בשלבים השונים. בגמר של שנת 2000 זכתה ריאל מדריד בפעם השמינית בתולדותיה כשניצחה 3–0 בגמר כל-ספרדי את ולנסיה בהופעת הבכורה שלה בגמר. עונה לאחר מכן הגיעה ולנסיה שוב לגמר אך הפסידה לבאיירן מינכן שהניפה את התואר בפעם הרביעית בתולדותיה, לאחר 5–4 בדו-קרב פנדלים (אחרי 1–1 בתום הארכה). בעונה לאחר מכן שבה ריאל מדריד למעמד הגמר ולא נתנה לתואר לברוח ממנה כשניצחה 2–1 את באייר לברקוזן, שהייתה הקבוצה הראשונה שהגיע למעמד הגמר של ליגת האלופות על אף שלא זכתה באליפות מקומית מעולם. בתואר של עונת 2002/2003 זכתה מילאן של המאמן קרלו אנצ'לוטי לאחר גמר כל-איטלקי בו ניצחה את יובנטוס 3–2 בבעיטות עונשין לאחר משחק מאכזב שהסתיים ללא שערים. בעונת 2003/2004 חל שינוי במבנה התחרות כאשר שלב הבתים השני בוטל, ובמקומו החל שלב הנוקאאוט בשיטת בית וחוץ כבר משמינית הגמר, כששמונה מנצחות הבתים הוגרלו נגד 8 הקבוצות שסיימו במקום השני בביתן. עונה זו הייתה אחת העונות המפתיעות במפעל כאשר לגמר העפילו פורטו ומונקו שהגיעו למעמד מעמדת האנדרדוג, בסיומו זכתה פורטו של המאמן ז'וזה מוריניו בתואר השני שלה לאחר ניצחון 3–0. הגמר של העונה הבאה נחשב גם כן לאחד הגמרים הזכורים בתולדות המפעל כאשר ליברפול ניצחה את מילאן בפנדלים לאחר שכבר פיגרה 0–3 במחצית. עונת 2005/2006 הסתיימה בזכייתה של ברצלונה בתואר לאחר שגברה על ארסנל האנגלית בהופעת הבכורה שלה בגמר. גמר 2007 היה שחזור של גמר 2005 אך הפעם מילאן נקמה בליברפול על ההפסד, כשניצחה בתוצאה 2–1 והניפה את הגביע. עונת 2007/2008 הפגישה לגמר כל-אנגלי ראשון בתולדות הטורניר את מנצ'סטר יונייטד עם צ'לסי של המאמן הישראלי אברהם גרנט, שבו ניצחה יונייטד בבעיטות עונשין לאחר 1–1 בתום הזמן החוקי. הגמר האחרון של העשור הראשון של המאה ה-21 הפגיש את מנצ'סטר יונייטד שהגיעה לגמר בפעם השנייה ברציפות עם ברצלונה, אך יונייטד לא השכילה להגן על התואר כשהפסידה בתוצאה 0–2, וברצלונה הניפה את הגביע, תחת הדרכתו של המאמן הצעיר ז'וזפ גוארדיולה.
גמר 2010 הפגיש את אינטר מילאנו האיטלקית ובאיירן מינכן הגרמנית, והיה הגמר הראשון מזה 5 שנים בו לא הופיעה קבוצה אנגלית, בסיומו אינטר הניפה את הגביע. בעונה שלאחר מכן נערך שחזור של גמר 2009 כשברצלונה פגשה שוב את מנצ'סטר יונייטד, וגם הפעם ידה הייתה על העליונה כשהשלימה זכייה שלישית ב-6 שנים. עונת 2011/2012 הפגישה למשחק הגמר את באיירן מינכן וצ'לסי, בסיומו הניפה צ'לסי את גביע האלופות הראשון בתולדותיה לאחר ניצחון בדו-קרב מהנקודה הלבנה. בעונה שלאחר מכן נפגשו למשחק גמר כל-גרמני בורוסיה דורטמונד ובאיירן מינכן בהופעתה ה-3 בתוך 4 שנים בגמר, שהסתימה בזכייה של הקבוצה הבווארית לאחר שהפסידה בשני הגמרים הקודמים בהם הופיעה. עונת 2013/2014 הייתה תחילתה של השתלטות הקבוצות הספרדיות על ליגת האלופות ובעיקר של ריאל מדריד שהחלה רצף של 5 שנים של זכיות ספרדיות בהן 7 מתוך 10 הפיינליסטיות מגיעות מהלה ליגה. בגמר של אותה עונה זכתה ריאל לאחר ניצחון על אתלטיקו מדריד 4–1 בהארכה, שהיה גם הגמר הראשון בהיסטוריה בו נפגשו שתי קבוצות מאותה העיר. בעונה שלאחר מכן זכתה ברצלונה בתואר החמישי שלה לאחר שגברה על יובנטוס. ומשם התחיל רצף של 3 זכיות של ריאל מדריד בהדרכתו של כוכב העבר של הקבוצה זינאדין זידאן כשהיא מנצחת במשחקי הגמר את אתלטיקו מדריד, יובנטוס וליברפול. העונה האחרונה של העשור השני של המאה ה-21 הפגישה לגמר כל-אנגלי את ליברפול וטוטנהאם בסיומו הניפה ליברפול את הגביע בפעם השישית בתולדותיה.
העונה הראשונה של ליגת האלופות בעשור השלישי של המאה ה-21 הופסקה במהלך שלב שמינית הגמר בעקבות התפרצות נגיף הקורונה באירופה, וחזרה לפעול לאחר חמישה חודשים בטורניר מצומצם ללא קהל, בסיומו זכתה באיירן מינכן בגביע השישי שלה לאחר שגברה בגמר על פריז סן-ז'רמן בתוצאה 1–0.
בשנת 2021, הכריזו 12 קבוצות על פרישה מליגת האלופות והקמת ליגה חדשה, "הסופר ליג". אך המיזם הוקפא במהרה. בעונה זו בוטל חוק שערי החוץ, כשאר בסיום העונה נפגשו לגמר כל-אנגלי מנצ'סטר סיטי של המאמן ז'וזפ גוארדיולה בהופעת הבכורה שלה בגמר עם צ'לסי של המאמן תומאס טוכל שהגיע למעמד הגמר בפעם השנייה ברציפות, ידה של צ'לסי הייתה על העליונה כשניצחה בתוצאה 1–0, וזכתה בגביע בפעם השנייה בתולדותיה. הגמר של שנת 2022 הפגיש את ריאל מדריד וליברפול לשחזור של הגמר מ-2018, וכמו ב-2018 גם בגמר הזה ידה של ריאל מדריד הייתה על העליונה כשניצחה בתוצאה 1–0. גמר 2023 הפגיש את מנצ'סטר סיטי ואינטר מילאנו, מנצ'סטר סיטי ניצחה 1–0 וזכתה בגביע הראשון בתולדותיה. הגמר של שנת 2024 הפגיש את ריאל מדריד מול בורוסיה דורטמונד ריאל מדריד ניצחה בתוצאה 2–0 וזכתה בפעם ה-15 בתולדותיה. בעונת 2024/2025 חל שינוי משמעותי במבנה הטורניר. הליגה הורחבה מ-32 ל-36 קבצות, ושלב הבתים בוטל. במקומו הוחל שלב ליגה בו כל הקבוצות מדורגות בליגה אחת. ומשחקות 8 משחקים נגד 8 קבוצות שונות. בסיומו 8 הקבוצות עם מספר הנקודות הרב ביותר מעפילות ישירות לשלב שמינית הגמר, בעוד מקומות 9–24 מתמודדות בשלב נוקאאוט ראשוני על 8 מקומות נוספים בשמינית הגמר. ומשם כמו בפורמט הקודם נערכים המשחקים בשיטת בית וחוץ ומשחק הגמר מוכרע במשחק בודד באצטדיון שנקבע מראש לפני תחילת העונה.
המפעל, אשר נקרא במקור גביע אלופות אירופה למועדונים או גביע אירופה, החל ב-1955 בתור טורניר שבו השתתפו קבוצות או מועדונים שזכו באליפות בליגה הלאומית שלהם או בגביע המדינה שלהם. הטורניר התנהל בשיטת הנוקאאוט ובמסגרתו שיחקו הקבוצות בכל שלב במתכונת של שני משחקים, בית וחוץ, והקבוצה עם מספר השערים הגבוה יותר בצמד המשחקים העפילה לשלב הבא.
בשנת 1992 שונה שם המפעל ל"ליגת האלופות" והמבנה שלו שוּנה למבנה בתים שממנו המשיכו לשלבי נוקאאוט. בתחילה כללה ליגת האלופות 8 קבוצות, אך לאחר מכן היא גדלה ל-16 קבוצות, 24 קבוצות, וכיום שלב הבתים מונה 32 קבוצות.
בשנת 2009 שוּנה מבנה המפעל ושוריינו בו לשלב הבתים 18 מקומות לאלופות בלבד ו-14 מקומות לקבוצות שאינן אלופות מהליגות המדורגות עליונות בדירוג הליגות של אופ"א. 13 אלופות (מהליגות הבכירות) נכנסות אוטומטית, וחמש הנותרות מגיעות לאחר בין שניים לארבעה סיבובי מוקדמות (תלוי במיקום הליגה – מקומות 14–16 שני סיבובים, ארבע האחרונות ארבעה סיבובים וכל השאר שלושה סיבובים). חוץ מהאלופות, נכנסות אוטומטית לשלב הבתים 9 קבוצות שאינן אלופות (2 מכל ליגה שמדורגת 1–3 וקבוצה אחת מהליגות המדורגות 4–6), ועוד 15 קבוצות (אחת מכל ליגה המדורגת 1–15) מתמודדות על חמשת המקומות הנותרים בשלב הבתים, בסיבובי מוקדמות. (בנפרד מסיבובי המוקדמות של האלופות, חמש הקבוצות מהליגות המדורגות 1–5 בסיבוב אחד ועשר הנותרות בשני סיבובים). כל סיבובי הנוקאאוט (והמוקדמות) משוחקים במתכונת של משחקי בית וחוץ. פרט לגמר, שבו משוחק משחק אחד במגרש אשר נקבע לפני תחילת העונה. במשחקים המשוחקים במתכונת בית וחוץ, אין משמעות לניצחון או להפסד, אלא רק למספר השערים, כשבסיום שני המשחקים הקבוצה שלה יש יותר שערים מעפילה לשלב הבא. במקרה של שוויון, המשחק השני מוארך בשלושים דקות, כשבסיומן אם עדיין מתקיים שוויון, ההתמודדות מוכרעת על ידי בעיטות הכרעה מ-11 מטר (פנדלים).
לאחר סיום שלב הבתים מתבצעת הגרלת שמינית הגמר על פי הכללים הבאים:
הזוכה בטורניר, מתמודדת בתחילת העונה הבאה בטורניר הסופר קאפ האירופי מול הקבוצה שזכתה בליגה האירופית, וכן משתתפת באליפות העולם לקבוצות.
בשנת 2021, הוחלט שהחל מעונת 2024/2025 ישונה המבנה: מספר הקבוצות המשתתפות במפעל יוגדל ותשתתפנה בו 36 קבוצות במקום 32, אשר תחולקנה לארבעה דרגים. שלב הבתים יבוטל ובמקומו כל קבוצה תשחק 8 משחקים על פי השיטה השווייצרית. לאחר מכן הקבוצות שתדורגנה בשמונת המקומות הראשונים תעפלנה אוטומטית לשלב שמינית הגמר בעוד הקבוצות במקומות 9–24 תתתמודדנה בפלייאוף על שמונת הכרטיסים הנוספים לשמינית הגמר. בשלב שמינית הגמר המדורגת ראשונה בשלב הבתים תפגוש את המדורגת 16, המדורגת השנייה תפגוש את המדורגת 15 וכן הלאה. מבנה שלבי הנוקאאוט לא ישתנה.[3][4]
הקבוצה בעלת מספר הזכיות הגבוה ביותר היא ריאל מדריד, אשר זכתה בתואר 15 פעמים. אחריה נמצאות מילאן (7 זכיות), ליברפול ובאיירן מינכן (6 זכיות לכל אחת), ברצלונה (5 זכיות), אייאקס (4 זכיות), אינטר מילאנו ומנצ'סטר יונייטד (3 זכיות כל אחת), בנפיקה ליסבון, יובנטוס, נוטינגהאם פורסט פורטו וצ'לסי. (2 זכיות כל אחת), ו-11 קבוצות בעלות זכייה אחת: סלטיק, פיינורד, אסטון וילה, המבורג, סטיאווה בוקרשט, פ.ס.וו. איינדהובן, הכוכב האדום בלגרד, אולימפיק מרסיי, בורוסיה דורטמונד ומנצ'סטר סיטי.
81–83 קבוצות מ-54 מתוך 55 ההתאחדויות של אופ"א (למעט ליכטנשטיין לה אין ליגה מקומית) מעפילות לאחד השלבים בליגת האלופות החל מהמוקדמות ועד שלב הליגה, דירוג הקבוצות מבוסס על דירוג הליגות של אופ"א ומשמש לקביעת מספר הקבוצות מכל ליגה.
ההעפלה לטורניר מבוססת על הישגי המועדונים בליגה המקומית שלהם כשאר כל ליגה זכאית למספר מקומות שונה בהתאם לדירוג הליגות של אופ"א שמביא בחשבון את ביצועי קבוצות הליגה בליגת האלופות, בליגה האירופית ובקונפרנס ליג. לאורך 5 שנים.
שלבי המוקדמות מתחילים בדרך כלל במהלך חודש יולי, בהתאם לטבלה כאשר בסופו של דבר אל שלב הליגה מעפילות 36 קבוצות.
| קבוצות שמתחילות את דרכן בתחרות בשלב זה | קבוצות שמתקדמות מהשלב הקודם | ||
|---|---|---|---|
| שלב המוקדמות הראשון
(32 קבוצות) |
|
||
| שלב המוקדמות השני
(30 קבוצות) |
מסלול האלופות
(24 קבוצות) |
|
|
| מסלול הליגה
(6 קבוצות) |
|
||
| שלב המוקדמות השלישי
(20 קבוצות) |
מסלול האלופות
(12 קבוצות) |
| |
| מסלול הליגה
(8 קבוצות) |
|
| |
| שלב פלייאוף
(14 קבוצות) |
מסלול האלופות
(10 קבוצות) |
|
|
| מסלול הליגה
(4 קבוצות) |
| ||
| שלב הליגה
(36 קבוצות) |
|
| |
| שלב הנוקאאוט הראשוני
(16 קבוצות) |
| ||
| שמינית הגמר
(16 קבוצות) |
| ||
מספר שינויים יערכו, אם מחזיקת הגביע בליגת האלופות או בליגה האירופית מעפילות לשלב הליגה דרך הליגה המקומית שלהן.
אופ"א מתגמלת את הקבוצות המשתתפות בליגת האלופות בסכומי כסף גבוהים (לא כולל זכויות שידור), הפירוט לעונת 2022/2023 הוא כדלקמן:[5]
| שלב | מענק כספי |
|---|---|
| העפלה לשלב הבתים | €15,640,000 |
| ניצחון בשלב הבתים | €2,800,000 |
| תיקו בשלב הבתים | €930,000 |
| שמינית גמר | €9,600,000 |
| רבע גמר | €10,600,000 |
| חצי גמר | €12,500,000 |
| סגנית | €15,500,000 |
| הזוכה | €20,000,000 |
בנוסף, מקבלות הקבוצות מענקים מתמלוגי זכויות השידור של המפעל, בהתאם לחלקן של רשתות השידור ממדינתן בתשלום עבור הזיכיון.[6]
 |
ראו גם – זכיות לפי עונות בליגת האלופות |
להלן שיאני השערים במפעל החל מעונת 1955/56. שחקנים פעילים באירופה מופיעים בכתב מודגש.
מעודכן ל-6 בנובמבר 2024.
הטבלה שלהלן אינה כוללת שערים בשלבי המוקדמות.[7]
| דירוג | לאום | שחקן | שערים | הופעות | ממוצע למשחק | שנות פעילות | מועדונים |
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| 1 |  |
כריסטיאנו רונאלדו | 140 | 183 | 0.765 | 2003–2022 | מנצ'סטר יונייטד (21), ריאל מדריד (105), יובנטוס (14) |
| 2 |  |
ליונל מסי | 129 | 163 | 0.791 | 2005–2023 | ברצלונה (120), פריז סן-ז'רמן (9) |
| 3 |  |
רוברט לבנדובסקי | 99 | 124 | 0.798 | 2011– | בורוסיה דורטמונד (17), באיירן מינכן (69), ברצלונה (13) |
| 4 |  |
כרים בנזמה | 90 | 152 | 0.592 | 2005–2023 | ליון (12), ריאל מדריד (78) |
| 5 | |
ראול גונזלס | 71 | 142 | 0.500 | 1995–2011 | ריאל מדריד (66), שאלקה 04 (5) |
| 6 |  |
רוד ואן ניסטלרוי | 56 | 73 | 0.767 | 1998–2009 | פ.ס.וו. איינדהובן (8), מנצ'סטר יונייטד (35), ריאל מדריד (13) |
| 7 |  |
תומאס מילר | 54 | 154 | 0.350 | 2009– | באיירן מינכן |
| 8 | |
תיירי הנרי | 50 | 112 | 0.446 | 1995–2011 | מונקו (7), ארסנל (35), ברצלונה (8) |
| 9 | |
קיליאן אמבפה | 49 | 68 | 0.720 | 2015– | מונקו (6), פריז סן-ז'רמן (42), ריאל מדריד (1) |
| 10 |  |
אנדריי שבצ'נקו | 48 | 100 | 0.480 | 1994–2012 | דינמו קייב (29), מילאן (15), צ'לסי (4) |
 |
זלאטן איברהימוביץ' | 124 | 0.387 | 2001–2021 | אייאקס (6), יובנטוס (3), אינטר מילאנו (6), ברצלונה (4), מילאן (9), פריז סן-ז'רמן (20) |
מעודכן ל-6 בנובמבר 2024
הטבלה שלהלן כוללת שחקנים עם 100 הופעות ומעלה ואינה כוללת הופעות בשלבי המוקדמות.[8][9]
| דירוג | לאום | שחקן | בישולים | מועדונים |
|---|---|---|---|---|
| 1 | |
כריסטיאנו רונאלדו | 42 | מנצ'סטר יונייטד, ריאל מדריד, יובנטוס |
| 2 | |
ליונל מסי | 40 | ברצלונה, פריז סן-ז'רמן |
| 3 | |
אנחל די מריה | 38 | בנפיקה ליסבון, ריאל מדריד, מנצ'סטר יונייטד, פריז סן-ז'רמן, יובנטוס |
| 4 |  |
ניימאר | 33 | ברצלונה, פריז סן-ז'רמן |
| 5 |  |
ראיין גיגס | 31 | מנצ'סטר יונייטד |
| 6 | |
צ'אבי | 30 | ברצלונה |
| 7 | |
כרים בנזמה | 29 | אולימפיק ליון, ריאל מדריד |
|
אנדרס אינייסטה | ברצלונה | ||
| 9 | |
תומאס מילר | 28 | באיירן מינכן |
| 10 | |
ססק פברגאס | 26 | ארסנל, ברצלונה, צ'לסי |
|
זלאטן איברהימוביץ' | אייאקס, יובנטוס, אינטר מילאנו, ברצלונה, מילאן, פריז סן-ז'רמן | ||
 |
לואיס סוארס | אייאקס, ברצלונה, אתלטיקו מדריד |
ערך מורחב – קבוצות הכדורגל הישראליות במפעלים הבין-לאומייםהקבוצה הישראלית הראשונה שהשתתפה במוקדמות המפעל הייתה מכבי תל אביב בעונת 1992/1993, כשהדיחה את הקבוצה המלטזית ואלטה. בסיבוב הבא, הראשון, הפסידה קבוצת מכבי תל אביב לקבוצה הבלגית קלאב ברוז' בתוצאות 0–1 בבית ו-0–3 בחוץ, ולא הצליחה להעפיל לשלב הבתים של ליגת האלופות. בעשור שלאחר מכן לא הצליחה אף קבוצה ישראלית להעפיל לשלב הבתים של ליגת האלופות.
מכבי חיפה הייתה הקבוצה הישראלית הראשונה שהעפילה לשלב הבתים, לאחר שהדיחה במוקדמות של עונת 2002/2003 את שטורם גראץ מאוסטריה. היא הוגרלה לבית עם מנצ'סטר יונייטד, באייר לברקוזן ואולימפיאקוס. משחקי הבית שלה נערכו בקפריסין בגלל המצב הביטחוני הלא יציב בישראל, לטענת אופ"א, באותה תקופה. את המשחקים מול מנצ'סטר יונייטד ואולימפיאקוס היא ניצחה בתוצאה 3 - 0, אך לבסוף סיימה במקום השלישי, הגבוה ביותר לקבוצה ישראלית ועברה לגביע אופ"א שבו הודחה על ידי א.א.ק. אתונה.
הקבוצה הישראלית השנייה שהצליחה להעפיל לשלב הבתים הייתה מכבי תל אביב, לאחר שהדיחה במוקדמות עונת 2004/2005 בליגת האלופות את HJK הלסינקי בסיבוב השני ואת פאוק סלוניקי בסיבוב השלישי. היא הוגרלה ביחד עם יובנטוס, אייאקס אמסטרדם ובאיירן מינכן. היא סיימה את הבית במקום הרביעי לאחר ניצחון בבית 1–2 על אייאקס ותיקו 1-1 עם יובנטוס.
בעונת 2009/2010 העפילה מכבי חיפה בפעם השנייה בתולדותיה לשלב הבתים, לאחר שהדיחה את גלנטורן מצפון אירלנד, אקטובה מקזחסטן ורד בול זלצבורג מאוסטריה. היא הוגרלה לבית אחד עם באיירן מינכן, יובנטוס ובורדו. מכבי חיפה הפסידה במשחק הראשון לבאיירן 3 - 0, ואת חמשת משחקיה הנותרים הפסידה בתוצאה 1 - 0 ובכך הייתה לקבוצה הראשונה בתולדות המפעל שמסיימת את שלב הבתים ללא נקודות וללא שערי זכות.
הקבוצה הישראלית השלישית שהעפילה לשלב הבתים היא הפועל תל אביב שבעונת 2010/2011 העפילה לשלב הבתים בפעם הראשונה בתולדותיה, לאחר שהדיחה את רד בול זלצבורג האוסטרית בתוצאה מצטברת של 3–4 (3-2 בזלצבורג ו-1-1 בבלומפילד). בשלב הבתים היא הוגרלה בבית אחד עם ליון, בנפיקה ליסבון ושאלקה 04. היא סיימה את הבית במקום הרביעי לאחר ניצחון 0–3 על בנפיקה, תיקו 0-0 עם שאלקה 04 (בבית) ותיקו 2-2 נגד ליון.
בעונת 2015/2016 העפילה מכבי תל אביב לשלב הבתים של ליגת האלופות בפעם השנייה בתולדותיה, לאחר שהדיחה בשלב הפלייאוף את פ.צ. בזל. מכבי תל אביב הוגרלה עם צ'לסי, פורטו ודינמו קייב. היא כבשה שער זכות אחד וסיימה את הקמפיין ללא נקודות. מכבי תל אביב בחרה לערוך את משחקיה באצטדיון סמי עופר.
בעונת 2022/2023 העפילה מכבי חיפה לשלב הבתים של ליגת האלופות בפעם השלישית בתולדותיה. בסיבוב המוקדמות השני ניצחה את אולימפיאקוס 5–1 בתום שני המשחקים. בשלב המוקדמות השלישי עברה את אפולון לימסול 4–2, ובשלב הפלייאוף גברה על הכוכב האדום בלגרד 5–4. בשלב הבתים הוגרלה עם פריז סן-ז'רמן, יובנטוס ובנפיקה ליסבון וסיימה במקום הרביעי בבית עם 7 שערי זכות ו-3 נקודות מניצחון 2–0 מול יובנטוס באצטדיון סמי עופר שבחיפה.
אבי כהן שיחק בגביע אירופה לאלופות במדי ליברפול, הזוכה בגביע, בעונת 1981/1980, אם כי לא היה בהרכב בחצי הגמר ובגמר.
באשר לגרסה המחודשת של המפעל, הרי לבד מהקבוצות הישראליות שהוזכרו, שיחקו עוד מספר ישראלים בשלב הבתים של ליגת האלופות במדי קבוצות אירופאיות. הראשון שביניהם היה חיים רביבו במדי פנרבחצ'ה בעונת 2001/2002. אחריו היו אחרים כמו קלמי סבן במדי סטיאווה בוקרשט בעונת 2006/2007, יוסי בניון במדי ליברפול, מספר עונות החל מעונת 2007/2008, בניון הוא השחקן הישראלי שהגיע להישגים הגבוהים ביותר במפעל. הכולל השתתפות בחצי גמר ליגת האלופות בעונת 2007/08, והבקעת שער ניצחון נגד ריאל מדריד בחוץ בשמינית גמר ליגת האלופות ב-2009.
ביברס נאתכו במדי רובין קאזאן בעונת 2010/2011 ובמדי צסק"א מוסקבה מספר עונות החל מעונת 2014/2015, אליניב ברדה במדי ראסינג גנק בעונת 2011/2012, בירם כיאל בסלטיק בשתי העונות שלאחר מכן, וניר ביטון במדי אותה קבוצה, החל מעונת 2014/2013. בעונת 2014/2015 שיחקו דודו ביטון וסינטיאהו סלליך בליגת האלופות בשורות מריבור וכמוהם מרואן קבהא שלוש שנים לאחר מכן. כן שיחקו רמי גרשון וקני סייף במדי גנט בעונת 2016/2015. מנור סלומון במדי שחטאר דונייצק בעונת 2020/2021.
בעונת 2023/24 נשבר שיא של ישראלים אשר נמצאים בסגלים לליגת האלופות שלא כחלק מקבוצות ישראליות עם שישה שחקנים שונים: עומרי גלזר (הכוכב האדום בלגרד) ששבר את שיא ההצלות למשחק אחד עם 13 הצלות במשחק במהלך ההפסד 3-1 מול מנצ'סטר סיטי בשלב הבתים, אוסקר גלוך (רד בול זלצבורג) 2 שערים ובישול אחד ב-481 דקות והפך לישראלי הצעיר בהיסטוריה שמבקיע בליגת האלופות בגיל 19 ו-172 ימים,[11] סתיו למקין (שחטאר דונייצק) שיחק 65 דקות במשחק אחד טרם נפצע,[12] בנוסף לדניאל פרץ (באיירן מינכן), ליאל עבדה (סלטיק), ותאי עבד (פ.ס.וו. איינדהובן) שהיו בסגלי הקבוצות שלהם לשלב הבתים, אך לא שותפו. כל זאת בנוסף למאמן ברק בכר אשר אימן בליגת האלופות את הכוכב האדום בלגרד.
ליגת האלופות משודרת כיום בישראל בכל ערוצי הספורט של ערוץ הספורט, חלק מהמשחקי שלב הבתים של ליגת האלופות משודרים גם בערוצי הספורט של צ'רלטון. בעבר משחקי גמר ליגת האלופות ומספר משחקים מצומצם בשלבי הנוקאאוט היו משודרים ברשת ובערוץ עשר.
נכון לעונת 2023/24 המשדר מתחיל בשעה 19:25 עם "אולפן ליגת האלופות", לאחר מכן משודרים שני המשחקים המוקדמים של 19:45. לאחר מכן כאשר קיימים שישה משחקים במקביל בשעה 22:00, שלושה משחקים משודרים בשידור ישיר בשלושה ערוצים שונים. שדרי המשחקים נכון לשנת 2023 הם נדב יעקבי, עמיחי שפיגלר ורן מלובני. ופרשני המשחקים הם שגיא כהן, עמרי אפק וגיא לוי. במהלך שלב הבתים בערוץ "5LIVE" לא משודר משחק אלא "ערוץ הקיבוץ" שמראה את כל השערים. צוות השדרים יושב באולפן ובכל פעם שמתרחש אירוע באחד המגרשים, הוא עובר לשם. בזמן שלא מתרחש דבר במגרשים, הפאנל משוחח. תוך כדי שתוצאות המשחקים מוצגות בצד המסך. לאחר שידור המשחקים, חברי פאנל אולפן ליגת האלופות (נכון לשנת 2023 – אלי גוטמן, דודו אוואט, טל בן חיים ואורי קופר) יושבים ומנתחים את המשחקים. כשנגמרים כל המשחקים, מתאחדים שוב הערוצים לסיכום והצגת תקצירי המשחקים. בעבר היו מתארחים בסוף התוכנית מוזיקאים שהיו מופיעים בסוף הערב. מודי בר-און הגיש את אולפן ליגת האלופות בין השנים 1997–2021. עד שנאלץ לפרוש בעקבות מחלת הסרטן ממנה סבל. מאז מירי נבו מגישה את אולפן ליגת האלופות. למעט בעונת 2022/23 הוגשה הגיש טל פרידמן.
נכון ל-2022, כולל גביע אירופה לאלופות:
המנון ליגת האלופות[15] הוא עיבוד מוזיקלי של טוני בריטן להמנון צדוק הכהן של גאורג פרידריך הנדל – המנון ההכתרה של מלכי בריטניה. בריטן נשכר על ידי אופ"א בשנת 1992 כדי שיכתוב להם עיבוד להמנון. היצירה נוגנה על ידי התזמורת הפילהרמונית המלכותית והיא מושרת על ידי מקהלת האקדמיה של סנט מרטין בשלוש השפות הרשמיות של אופ"א: אנגלית, צרפתית וגרמנית. ההמנון מנוגן לפני תחילת כל משחק בליגת האלופות וגם בתשדירים שלפני המשחק. ההמנון עצמו אורך כ-3 דקות, אך מעולם לא הופץ באופן רשמי לצורכי מסחר בגרסתו המקורית. בגמר ליגת האלופות 2009 בסטדיו אולימפיקו שברומא שר את ההמנון זמר הטנור אנדראה בוצ'לי.
מילות השיר הן:
| תרגום לעברית | מקור |
|---|---|
אלה הן הקבוצות הטובות ביותר |
Ce sont les meilleures équipes |
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל כדורגל | ||
אתר האינטרנט הרשמי של ליגת האלופות
ליגת האלופות, ברשת החברתית פייסבוק
ליגת האלופות, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
ליגת האלופות, ברשת החברתית אינסטגרם
ליגת האלופות, ברשת החברתית טיקטוק
ליגת האלופות, ברשת החברתית VKSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
