סופרוליג

הסופרוליג (SuproLeague), או בשמותיה הקודמים גביע אירופה לאלופות (1958–1991), הליגה האירופית (1992–1996) ופיב"א יורוליג (1997–2000), הייתה תחרות הכדורסל הבכירה למועדוני כדורסל באירופה, שאורגנה על ידי פיב"א אירופה בין השנים 1958 ו-2001.

ערך זה עוסק במפעל כדורסל שהתקיים עד 2001. אם התכוונתם למפעל כדורגל, ראו הסופר ליג.

סופרוליג

ענף	כדורסל
תאריך ייסוד	1958
תאריך פירוק	2001
ארגון מפעיל	פיב"א אירופה
מספר מתמודדים	20 (2000/2001)
יבשת	אירופה
שמות קודמים	1958–1991 גביע אירופה לאלופות 1992–1996 הליגה האירופית 1997–2000 פיב"א יורוליג
זוכה אחרון/נה	מכבי תל אביב
הכי הרבה זכיות	ריאל מדריד (8)
מפעל נמוך יותר	גביע ספורטה
FIBA SuproLeague

לאחר התמוטטות חברת התקשורת השווייצרית ISL בשנת 2000 נותרה פיב"א ללא יכולת כלכלית לנהל את המפעל הבכיר באירופה. כתוצאה מכך ארגון היול"ב הקים באותה שנה ליגה מתחרה משלו תחת השם יורוליג שאליו הצטרפו רוב הקבוצות הבכירות באירופה לפני תחילת עונת 2000/01. המפעל הבכיר של פיב"א התקיים עוד עונה אחרונה תחת השם סופרוליג, שבסיומה פיב"א ויול"ב הסכימו לאפשר ליול"ב לארגן מפעל בכיר אחד תחת ניהולה, היורוליג כאמור.

היסטוריה

1958–1991: גביע אירופה לאלופות

הרעיון לקיים תחרות יבשתית לקבוצות אלופות באירופה מיוחס לעיתון ל'אקיפ ולעיתונאי גבריאל האנו אשר הגה את הרעיון בשנת 1954 לאחר שצפה במשחק בין קבוצות הכדורגל וולבס ובודפשט הונבד.^[1] שנתיים לאחר שהתחרות הראשונה לקבוצות אלופות נוסדה בשנת 1955 הרעיון עלה גם אצל ראשי הכדורסל באירופה, אשר התדיינו בזמן אליפות אירופה לאומות 1957 האם לקיים תחרות דומה גם לקבוצות הכדורסל.^[1] הוקמה ועדה שהחליטה לחיוב לקיים את התחרות לקבוצות אלופות של הליגות האירופיות, ואף מליגות של קבוצות מהמזרח התיכון שאינן באירופה, אשר היו מעוניינות בכך לראשונה בשנת 1958.

בראשית דרכו התקיים המפעל בדומה למקבילו בכדורגל, בצורה של משחקי בית חוץ שבהם סיכום שתי התוצאות קובע את המנצחת. בעונת 1965–1966 הוחלט לקיים פיינל פור במקום נייטרלי, ולהוסיף שלב בתים של ארבע קבוצות כל אחד לפניו. הפיינל פור נשמר גם לעונה הבאה, אולם לאחריה הוחלט להחליפו במשחקי בית וחוץ בשלב חצי הגמר ומשחק גמר בודד במקום נייטרלי. בעקבות ההצלחה היחסית החליטה פיב"א לייסד מפעל מקביל לגביע אירופה לאלופות, לקבוצות מחזיקות גביע אשר התקיים לראשונה בעונת 1966–1967. מספר שנים לאחר מכן הוחלט לקיים את גביע קוראץ' בנוסף לתחרויות הקיימות, גביע לקבוצות סגנויות ומקומות 3–4 בליגות בארצן.

בעונת 1974–1975 שונתה השיטה לשני בתים בשיטת ליגה בני שש קבוצות בשלב רבע הגמר אחרי סיבובים מוקדמים בשיטת בית וחוץ, בסיומן משחקי בית וחוץ בחצי הגמר וגמר במקום נייטרלי. בעונת 1976–1977 שונתה השיטה שוב, הפעם לבית גמר בשיטת ליגה בן שש קבוצות לאחר בתים מוקדמים בני ארבע קבוצות כל אחד בשיטת ליגה. בסיום בית הגמר שתי הראשונות העפילו למשחק גמר במקום נייטרלי. שיטת בית הגמר התקיימה, בשינויים קלים (ביטול שלבי הבתים המוקדמים במשחקי בית וחוץ, ובעיקר החזרת משחקי הפיינל פור בעונת 1987–1988) עד להרחבת המפעל בעונת 1991–1992.

1992–1996: הליגה האירופית

ההצלחה בה זכתה התחרות בשנות ה-80 חייבה את הרחבת המפעל משמונה קבוצות בשלב בית הגמר ל-16 קבוצות בשני בתים כאשר בכל בית מתמודדות בשלב הבתים 8 קבוצות, ביניהן גם קבוצות שאינן אלופות אלא סגניות בליגות בארצן. מגמה זו המשיכה עם הקמת פיב"א יורוליג בשנת 1996.

1997–2001: פיב"א יורוליג, הפיצול והסופרוליג

פיב"א יורוליג, ממשיכתה של הליגה האירופית, נבדלה מזו שלא התקיימו בה משחקי מוקדמות והקבוצות המשתתפות החלו את התחרות בארבעה בתים מוקדמים של שש קבוצות כל אחד. בשנת 2000 שונה שם הליגה לסופרוליג, ובעונתה האחרונה (2000/01) זכתה מכבי תל אביב לאחר ניצחון על פנאתינייקוס 81-67 בגמר שנערך בפריז.

אלופות (1958–2001)

1958–1965: גביע אירופה לאלופות: משחק גמר, בית וחוץ

עונה	העיר המארחת	אלופה	סגנית	תוצאה	קלעי מצטיין[2] (בממוצע סיכום שני המשחקים)
1958	ריגה/סופיה	ברית המועצות 1955 א.ס.ק. ריגה	בולגריה (1946–1967) אקדמיק סופיה	81-86, 71-84	ברית המועצות 1955 יאניש קרומינש, אס"ק (22.5)
1958/59	ריגה/סופיה	ברית המועצות 1955 א.ס.ק. ריגה	בולגריה (1946–1967) אקדמיק סופיה	58-79, 67-69	ברית המועצות 1955 יאניש קרומינש, אס"ק (28)
1959/60	טביליסי/ריגה	ברית המועצות 1955 א.ס.ק. ריגה	ברית המועצות 1955 דינמו טביליסי	81-86, 71-84	ברית המועצות 1955 יאניש קרומינש, אס"ק (21.5)
1960/61	ריגה/מוסקבה	ברית המועצות 1955 צסק"א מוסקבה	ברית המועצות 1955 א.ס.ק. ריגה	62-87, 66-61	ברית המועצות 1955 ויקטור זובקוב, צסק"א (21.5)
1961/62	ז'נבה	ברית המועצות 1955 דינמו טביליסי	ספרד 1939 ריאל מדריד	83-90	ארצות הברית ויין הייטאואר, ריאל (30)
1962/63	מדריד/מוסקבה	ברית המועצות 1955 צסק"א מוסקבה	ספרד 1939 ריאל מדריד	86-69, 74-91, 80-99	ספרד 1939 אמיליאנו רודריגז, ריאל (21)
1963/64	ברנו/מדריד	ספרד 1939 ריאל מדריד	צ'כוסלובקיה ספרטק ברנו	110-99, 64-84	ספרד 1939 אמיליאנו רודריגז, ריאל (29.5)
1964/65	מוסקבה/מדריד	ספרד 1939 ריאל מדריד	ברית המועצות 1955 צסק"א מוסקבה	88-81, 62-76.	ספרד 1939 קליפורד לויק, ריאל (24)

1966–1987: גביע אירופה לאלופות, משחק גמר^[א]

עונה	העיר המארחת	אלופה	סגנית	תוצאה	קלעי מצטיין[3]
1965/66	בולוניה	איטליה זימנטל מילאנו	צ'כוסלובקיה יו.אס.קיי פראג	72-77	צ'כוסלובקיה יירי זידק, פראג (22)
1966/67	מדריד	ספרד 1939 ריאל מדריד	איטליה זימנטל מילאנו	83-91	ארצות הברית סטיב צ'ובין, זימנטל (34)
1967/68	ליון	ספרד 1939 ריאל מדריד	צ'כוסלובקיה ספרטק ברנו	95-98	ארצות הברית מיילס אייקן, ריאל (26)
1968/69	ברצלונה	ברית המועצות 1955 צסק"א מוסקבה	ספרד 1939 ריאל מדריד	99-103 (בשתי הארכות)	ברית המועצות 1955 וולדימיר אנדרייב, צסק"א (37)
1969/70	סרייבו	איטליה איניס וארזה	ברית המועצות 1955 צסק"א מוסקבה	74-79	ברית המועצות 1955 סרגיי בלוב, צסק"א (21)
1970/71	אנטוורפן	ברית המועצות 1955 צסק"א מוסקבה	איטליה איניס וארזה	53-69	ברית המועצות 1955 סרגיי בלוב, צסק"א (24)
1971/72	תל אביב	איטליה איניס וארזה	יוגוסלביה יוגופלסטיקה ספליט	69-70	יוגוסלביה פטר סקנסי, ספליט (26)
1972/73	לייז'	איטליה איניס וארזה	ברית המועצות 1955 צסק"א מוסקבה	66-71	ברית המועצות 1955 סרגיי בלוב, צסק"א (36)
1973/74	נאנט	ספרד 1939 ריאל מדריד	איטליה איניס וארזה	82-84	איטליה דינו מנגין, וארזה (25)
1974/75	אנטוורפן	איטליה איניס וארזה	ספרד 1939 ריאל מדריד	66-79	ארצות הברית בוב מורס, וארזה (30)
1975/76	ז'נבה	איטליה מובילג'ירג'י וארזה	ספרד 1939 ריאל מדריד	74-81	ארצות הברית בוב מורס, וארזה (28)
1976/77	בלגרד	ישראל מכבי תל אביב	איטליה מובילג'ירג'י וארזה	77-78	ישראל ג'ים בוטרייט, מכבי (26)
1977/78	מינכן	ספרד (1977) ריאל מדריד	איטליה מובילג'ירג'י וארזה	67-75	ארצות הברית וולט זרביאק, ריאל (25)
1978/79	גרנובל	יוגוסלביה בוסנה סרייבו	איטליה אמרסון וארזה	93-96	יוגוסלביה ז'רקו וואראיץ', בוסנה (45)
1979/80	ברלין	ספרד (1977) ריאל מדריד	ישראל מכבי תל אביב	85-89	ישראל ארל ויליאמס, מכבי (31)
1980/81	שטרסבורג	ישראל מכבי תל אביב	איטליה סינודינה בולוניה	79-80	איטליה מרקו בונמיקו, סינודינה (26)
1981/82	קלן	איטליה סקוויב קאנטו	ישראל מכבי תל אביב	80-86	ארצות הברית ברוס פלאוורס, קאנטו (23)
1982/83	גרנובל	איטליה פורד קאנטו	איטליה בילי מילאנו	68-69	איטליה אנטונלו ריבה, קאנטו, 28)
1983/84	ז'נבה	איטליה בנקו די רומא	ספרדברצלונה	73-79	ספרד סן אפיפניו, ברצלונה (31)
1984/85	פיראוס	יוגוסלביה ציבונה זגרב	ספרד ריאל מדריד	78-87	יוגוסלביה דראז'ן פטרוביץ', ציבונה (36)
1985/86	בודפשט	יוגוסלביה ציבונה זגרב	ברית המועצות ז'לגיריס קובנה	72-84	ברית המועצות 1955 ארווידאס סאבוניס, ז'לגיריס (27)
1986/87	לוזאן	איטליה טרסר מילאנו	ישראל מכבי תל אביב	69-71	ארצות הברית לי ג'ונסון, מכבי (24)

1. מלבד עונות 1965-66 ו-1966-67 בהן נערך פיינל פור.

1988–1991: גביע אירופה לאלופות: פיינל פור

עונה	העיר המארחת	אלופה	סגנית	תוצאה	קלעי מצטיין[4]	MVP בגמר[א]
1987/88	גנט	איטליה פיליפס מילאנו	ישראל מכבי תל אביב	84-90	ארצות הברית בוב מקאדו, מילאנו (25)	ארצות הברית בוב מקאדו (מילאנו)
1988/89	מינכן	יוגוסלביה יוגופלסטיקה ספליט	ישראל מכבי תל אביב	69-75	ישראל דורון ג'מצ'י מכבי (25)	יוגוסלביה דינו ראדג'ה (ספליט)
1989/90	סרגוסה	יוגוסלביה יוגופלסטיקה ספליט	ספרד ברצלונה	67-72	יוגוסלביה טוני קוקוץ', ספליט (20)	יוגוסלביה טוני קוקוץ' (ספליט)
1990/91	פריז	יוגוסלביה פופ 84 ספליט	ספרד ברצלונה	65-70	יוגוסלביה זוראן סאביץ', פופ 84 (27)	יוגוסלביה טוני קוקוץ' (ספליט)

1992–1996: הליגה האירופית: פיינל פור

עונה	העיר המארחת	אלופה	סגנית	תוצאה	קלעי מצטיין[5]	MVP בגמר[א]
1991/92	איסטנבול	סרביה ומונטנגרו פרטיזן בלגרד	ספרד מונטיגאלה חובנטוד	70-71	סרביה ומונטנגרו פרדרג דנילוביץ', פרטיזן (25)	סרביה ומונטנגרו פרדרג דנילוביץ' (פרטיזן)
1992/93	פיראוס	צרפת לימוז'	איטליה בנטון טרוויזו	55-59	ארצות הברית טרי טיגל, בנטון (19)	יוגוסלביה טוני קוקוץ' (בנטון)
1993/94	תל אביב	ספרד 7UP חובנטוד	יוון אולימפיאקוס	57-59	ספרד פראן מרטינז, בדאלונה (17)	ספרד פראן מרטינז (בדאלונה)
1994/95	סראגוסה	ספרד ריאל מדריד	יוון אולימפיאקוס	61-73	ליטא ארווידאס סאבוניס, ריאל (23)	ליטא ארווידאס סאבוניס (ריאל)
1995/96	פריז	יוון פנאתינייקוס	ספרד ברצלונה	66-67	ליטא ארתורס קרניסובס, ברצלונה (23)	ארצות הברית דומיניק וילקינס (פנאתינייקוס)

1997–2000: פיב"א יורוליג: פיינל פור

עונה	העיר המארחת	אלופה	סגנית	תוצאה	קלעי מצטיין[6]	MVP בגמר[א]
1996/97	רומא	יוון אולימפיאקוס	ספרד ברצלונה	58-73	ארצות הברית דייוויד ריברס, אולימפיאקוס (26)	ארצות הברית דייוויד ריברס (אולימפיאקוס)
1997/98	ברצלונה	איטליה קינדר בולוניה	יוון אא"ק אתונה	44-58	צרפת אנטואן ריגודו, קינדר (14)	סרביה ומונטנגרו זוראן סאביץ' (קינדר)
1998/99	מינכן	ליטא ז'לגיריס קובנה	איטליה קינדר בולוניה	74-82	צרפת אנטואן ריגודו, קינדר (27)	ארצות הברית תיוס אדני (ז'לגיריס)
1999/2000	סלוניקי	יוון פנאתינייקוס	ישראל מכבי תל אביב	67-73	ארצות הברית נייט האפמן, מכבי (26)	סרביה ומונטנגרו ז'ליקו רברצ'ה (פנאתינייקוס)

2000–2001: סופרוליג: פיינל פור

עונה	העיר המארחת	אלופה	סגנית	תוצאה	קלעי מצטיין[7]	MVP בגמר[א]
2000/01	פריז	ישראל מכבי תל אביב	יוון פנאתינייקוס	67-81	סרביה ומונטנגרו דיאן בודירוגה, פנאתינייקוס (27)	סלובניהארצות הברית אריאל מקדונלד (מכבי)

1. השחקן המצטיין של הפיינל פור.