באר טוביה
מושב בישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בְּאֵר טוּבְיָה הוא מושב עובדים במישור פלשת (סמוך לצפון הנגב, וגם לשפלת יהודה), ממערב לקריית מלאכי. השם הוא שיבוש של המקור הערבי שהגייתו: בּיר-טָבִּיעַ (بئر طَبِيعَة) מילולית: "באר טבעית".[3] גלגול שלישי להתיישבות במשבצת קרקע שנרכשה על ידי פקידות הברון רוטשילד ב-1887. קדמו לו שתי מושבות: מושבת הברון קסטינה (שהתקיימה בשנים 1888–1890) ומושבת חובבי ציון באר טוביה (1896–1929). במשך כ-50 שנים הייתה באר טוביה, על גלגוליה השונים, היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ ישראל. המושב נמצא בתחומי המועצה האזורית באר טוביה, ומשתייך לתנועת המושבים.
 | |
| מדינה |  ישראל |
| מחוז | הדרום |
| מועצה אזורית | באר טוביה |
| גובה ממוצע[1] | 53 מטר |
| תאריך ייסוד | 1930 |
| תנועה מיישבת | תנועת המושבים |
| סוג יישוב | מושב |
| נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2022[1] | |
| - אוכלוסייה | 1,313 תושבים |
| - שינוי בגודל האוכלוסייה | 1.5% בשנה |
(למפת השפלה רגילה)   באר טוביה  | |
| מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2021[2] |
8 מתוך 10 |
.jpg)
-PHAL-1619869.png)
המושבה הראשונה – 1888 עד 1896
בשנת תרמ"ח (1887) התארגנה בבסרביה קבוצה של 25 משפחות יהודיות ששאפו להתיישב בארץ ישראל. כדי לממש זאת, היא יצרה קשר עם אנשי הברון רוטשילד. בהתאם לחוזה שנחתם בין הצדדים, שילם כל בית אב 1,000 רובל תמורת רכישת האדמה והקמת מושבה על ידי המנגנון של הברון. באותה שנה הגיעו המתיישבים לארץ ישראל, עוד בטרם נרכשה הקרקע, ושהו ביפו בהמתנה להתקדמות הפרויקט.
בתחילה נועדה המושבה החדשה להיות חלק מגוש "מושבות יהודה" (בין ראשון לציון וגדרה) אולם ההחלטה על מיקומה המרוחק, מדרום לגדרה, הושפעה משני שיקולים עיקריים:
- באותה עת הסתיים העימות הגדול בין אנשי המושבות ופקידות הברון (עימות שכונה "מרד האיכרים"), והפקידים סברו שעדיף שהמתיישבים שזה מקרוב הגיעו לא יושפעו מהלך הרוח הקיים.
- המושבה החדשה יועדה להיות "אסם התבואה" של היישוב היהודי, והקרקע באזור הדרום נחשבה כמתאימה לגידול חיטה.
לצורך הקמת המושבה נרכשה משבצת קרקע בת כ-5,600 דונם, מרבית השטח מאדמות הכפר הערבי קסטינה במזרח, אך גם מהכפר בית דראס במערב. באוגוסט 1888 דווח בהמליץ על ההכנות להתיישבות: "בהמושבה החדשה אשר בקרבת גדרה הנקראת בשם "באר טוביה", תמצאנה ארבע בארות מים שנסתמו ובמשך שבועות אחדים יסירו את העפר מעליהן וינקו אותן".[4]
האישור מהשלטון העות'מאני להקמת בתי המושבה התעכב, והמתיישבים כילו את חסכונותיהם בהמתנה ביפו. חלקם התייאשו ושבו לבסרביה. לבסוף, בקיץ 1888, החליט הפקיד הראשי של הברון, בלוך, בהסתמך על תקנות השלטון העות'מאני – שלא ניתן להרוס מבנה לאחר שהונח עליו גג – לבנות צריפי עץ בראשון לציון, לפרק אותם ולסמן את החלקים כך, שניתן יהיה להשלים את הקמת המבנים באתר המושבה החדשה תוך זמן קצר.
בח' בתשרי תרמ"ט, 13 בספטמבר 1888, יצאה שיירת עגלות, שנשאו את הצריפים המפורקים, נהוגה בידי איכרים מראשון לציון ואיתם קבוצת נגרים ומשגיח מטעם הברון. הדרך עד גדרה הייתה מוכרת להם, אך איש מהם לא היה מעולם מדרום לה. לאחר שטעו בדרך, הם הצליחו להגיע לאתר המושבה רק למחרת, ערב יום כיפור. הצריפים הורדו מהעגלות, והעגלונים מיהרו לעזוב כדי לשוב לביתם לפני כניסת החג. הנגרים נשארו במקום ונסמכו על סיוע מאנשי בית דראס שסיפקו להם מזון ומים. בתחילת אוקטובר 1888 דווח בהמליץ[5]: "מראשון לציון מודיעים לנו ממקור נאמן כי ה' אססאוועצקי השיג רישיון מהפחה בירושלים לבנות בתים (לע"ע עץ) בהמושבה החדשה "קאסטיניה" או "באר טוביה"."
חמש משפחות בלבד מהקבוצה המקורית שרדו את תלאות ההמתנה והגיעו להתיישב במקום לאחר שהוקמו המבנים. איתן באו גם פועלים רווקים, וכולם הועסקו בעיבוד הקרקע וגם בחפירת תעלות לסימון גבולות הנחלות. בפברואר 1889 סופר על מצב המושבה בהמגיד:
"מושבה חדשה נקובה בשם באר טוביה נוסדה בעד משפחות הבסרבים וכבר נבנו בתים וגם החלו לפתח ולשדד את אדמת המושבה ולנטוע ולזרוע; הבסרבים עוד לא באו לגור שם ומי יודע אם יבואו עוד מפני דברים שביניהם ובין פקידי הנדיב, אבל המושבח עומדת על תלה ואם לא להם — תפול לנחלה לרעיהם חטובים מהם."
— מחשבונו של עולם הישוב, המגיד, 7 בפברואר 1889
אולם המושבה לא האריכה ימים. הריחוק והניתוק מיישובים יהודיים אחרים והתנאים הקשים במקום, וכן היחס המתנשא של פקידי הברון שראו במתיישבים אריסים ולא "בעלי בתים", גרמו לכך שמרבית המתיישבים עזבו. ב-1890 נשארו רק שתי משפחות שהפעילו את המקום כחווה חקלאית, בסיוע פועלים ובניהול פקידי הברון. חלק מאדמות המושבה נמסרו לעיבוד לאיכרי גדרה, חלק הוחכרו לאריסים ערביים, והמושבה חדלה מלהתקיים כיישוב פעיל.
המושבה השנייה – 1896 עד 1929
בשנת 1895 רכשו אנשי חובבי ציון מהברון, תמורת חלק מהאדמות שבבעלותם במושבה יסוד המעלה[דרוש מקור], את אדמות קסטינה.[6] על פי ההסכם, שתי המשפחות הבסרביות שנותרו במקום יקבלו גם הן נחלות, והברון לקח על עצמו לממן את הצרכים הציבוריים של המושבה.[7] כוונתם הייתה להקים במקום "מושבה לדוגמה" של פועלים עניים.[8] מבין הפועלים במושבות הם בחרו קבוצה של משפחות גדולות, במחשבה שכך לא יחסרו ידיים עובדות. התכנון המקורי היה שבמקום ייושבו 60 משפחות, אך בפועל עלו רק עשרים. מטעם הוועד של חובבי ציון, פיקח וליווה ד"ר הלל יפה את הקמת המושבה ואת ניהולה השוטף.
המושבה שמרה על תוכנית המתאר שהותוותה על ידי אנשי הברון. היה בה רחוב אחד, לאורכו בתי המגורים הבנויים מעץ. מאחוריהם היו חצרות קטנות ובהן גינות ירק לשימוש עצמי. בקצה החצר נבנו מבני המשק מאבני כורכר, שיצרו מעין חומה מסביב לבתי המושבה. חנות מכולת קטנה סיפקה את מצרכי היסוד. תפוקת באר המים במושבה הייתה מועטה והספיקה רק לצורכי התושבים להשקיית בעלי החיים. האיכרים עסקו בגידולי פלחה, בחקלאות בעל. את יבול החיטה והשעורה שהניבו שדותיהם הם טחנו בשנים הראשונות באל-מג'דל (כיום אשקלון). כשהוקמה טחנת קמח במקום, היו נחוצים מים לצורך קירור המנוע שלה, ונבנתה בריכה לאגירת מי הבאר. מאחר שהייתה מאגר המים היחיד במקום, שימשה הבריכה את אנשי המושבה, שהיו שומרי מצוות, לטבילה, ואף כונתה "המקווה". בריכה זו היא השריד היחיד שנשאר מהמושבה.
המושבה סבלה מסכסוך גבולות עם תושבי הכפר הערבי הסמוך, שהביא למספר עימותים.[9] באחד העימותים נהרג פלח ערבי[10] ואף שוועדת חקירה טורקית קבעה שאנשי המושבה אינם אחראים למותו, החשש מנקמת דם חייב הגעה להסכם סולחה. ד"ר יפה הפציר במכתב ששלח ליו"ר ועד חובבי ציון באודסה ”...העיקר עליך לדעת כי העניין הזה יעלה לנו בכסף רב, ואין לשער מראש – בכמה. אבל בזה תלוי כל עתידה של המושבה.”
גם אחרי הסולחה המושבה לא הצליחה להתרומם ונסמכה עוד ועוד על תמיכה של חובבי ציון. חבר הוועד, אחד העם, שגילה עניין רב במושבה, כתב: ”גם שאר החסרונות שמונה הוועד בדבר יסוּד "קסטיניא" ותולה אותם בשגיאות הוועד הפועל, כמו הוצאות יתרות לבניינים ומכשירי העבודה וכו', ואפילו התּגרה הידועה עם הערביאים – הכל בא רק בסבּת "השגיאה" היסודית של הוַעד עצמו, בחשבו לאפשר ליסד "קולוניא של דוגמה" על ידי אפוטרופסות.”, והוסיף: ”בשעה שהחליט הוועד לייסד את קסטיניא בעצמו... באותה שעה כבר נחתם גזר דינה של קסטיניא שלא להצליח.” במאי 1933 פרסם משה סמילנסקי בהצפירה ביקורת על קניית המושבה ועל ההתנהלות מאז הקנייה, שהתעלמה מתיקונים נדרשים, הכוללים ייעוץ מקצועי של אגרונום, חריש עמוק לייבוש הקרקע מעודפי מים, ובירור דרכים להצמחת מספוא לבהמות ונטיעת עצי פרי לגיוון פרנסת האיכרים.[11]
בצורת בשנת 1902 פגעה מאוד במושבה[12] והמשבר הכלכלי בארץ ישראל בעשור הראשון של המאה ה-20 החמיר את מצבה ורבים מתושביה היגרו לאוסטרליה. צעירים עזבו את המושבה בהיעדר אופק להתרחבות. העבודה כולה הייתה מסורה בידי עובדים ערבים מהסביבה שמשכורתם הייתה נמוכה מזאת של היהודים. בשנת 1909 מצאו היהודים את עצמם בתווך בסכסוך בין שתי קבוצות של ערבים ואך בנס הצליחו לשכנע את ערביי הסביבה שהם אינם אשמים בסכסוך.[13]
בדו"ח מ-1912 מונה אחד מאיכרי המקום, אלימלך איזראליט, עשר סיבות לקשיי ההתיישבות במקום:
- חלוקת גשמים לא סדירה, המקשה על גידולי הפלחה.
- חוסר בשטחי מרעה טבעי, המקשה על גידול בקר.
- מכת גנבות מצד תושבי הסביבה, המחייבת הוצאה גבוהה על שמירה בשכר, שגם היא אינה אפקטיבית לחלוטין.
- "עושר" – מעשר בלתי חוקי הנגבה על ידי האפנדים בסביבה (מעין תשלום "פרוטקשן") שנועד להגן על המושבה.
- מיסוי כבד שהוטל על ידי הממשל העות'מאני, ובנוסף לו, הבקשיש שניתן לגובי המיסים.
- חוסר במספוא.
- מחלות בעלי החיים, שלא ניתן להתגבר עליהן בהיעדר וטרינר במקום.
- דרכים גרועות, שבנוסף למרחק היישוב, הופכות את המסחר איתו לבלתי כלכלי.
- הוצאות ציבוריות גבוהות, מאחר שהן מתחלקות בין מספר מצומצם של תושבים ושלא ניתן להקטינן, מאחר שהתושבים אינם יכולים להיעזר בשירותים ביישובים סמוכים.
- שיטות עבודה מיושנות, הדומות לאלו של הפלאחים הערבים.
בשנת 1912 השיגו איכרי המושבה הלוואה מהמוסדות הציוניים כדי לקנות אמצעי ייצור לשכלול העבודה. אולם ההלוואה לא ניתנה לאיכרים שחפצו למכור את אדמתם. לאלו נאמר שהם מוזמנים למכור את נחלתם ולא חסרים קונים. חמש משפחות אכן מכרו את נחלותיהן לד"ר ארתור רופין שמכר אותן לקונים מחוץ לארץ.[14] בינתיים הביא רופין שמונה פועלים מאנשי העלייה השנייה כדי לעבד את האדמות שנרכשו עד בוא הבעלים להתיישב בהם.[15] קבוצת פועלים זו נחשבת כקבוצה השנייה בארץ אחרי דגניה. היא השתקעה במושבה, הגדילה בהמשך את מספר חבריה, והכניסה שינויים במקום. היא הכניסה לשימוש עקרונות של חקלאות מודרנית, דרשה הקמת ועד נבחר וארגנה את בני הנוער. ד"ר רופין סיפר בקונגרס הציוני, שלאחר שמונה חודשים, כאשר הגיעו בעלי האדמות למושבה, והוא רצה להעביר את קבוצת הפועלים למקום אחר, כל תושבי באר טוביה התחננו בפניו שישאיר אותה במושבה כדי לחזק אותה.[16] רופין נענה לבקשה והקבוצה נשארה במושבה 12 שנה. בשנת 1914 סודרה במושבה אספקת מים בצינורות.[17]
בשנת 1921 התגוררו בבאר טוביה 15 איכרים ו-15 חברי קבוצת הפועלים.[18] ב-1924 חברי קבוצת הפועלים עברו למושב נהלל ולקבוצת גבע וחמשת המשקים בהם שהו נמכרו למתיישבים חדשים, בהם ד"ר חיים יזרעאלי, רופא מחוזי מטעם המנדט הבריטי, שהיה אחראי על כל אזור הדרום.
אף על פי שהמושבה הייתה קטנה פעלו במקום בית ספר ובו שמונה כיתות עם מורה אחד, בית כנסת ועזרה רפואית של חובש.
מאורעות תרפ"ט
ערך מורחב – טבח באר טוביה
בקיץ 1929, כחלק ממאורעות תרפ"ט, תקפו מאות ערבים מהאזור את המושבה. חלקם ערבים מג'דל (כיום אשקלון).[19] חלק מערבים התוקפי עבדו במקום.[20][21] בקשות העזרה שהופנו למושבות הסמוכות נענו בשלילה. 130 התושבים התבצרו בבניין אבן של רפת שהותאם להתגוננות. בידיהם היו ברישיון שישה רובים ותחמושת חלודה, וכך הם הגנו על עצמם במשך שלושה ימים. במהלך המתקפה נהרג ד"ר יזרעאלי, שיצא להגיש עזרה לערבי פצוע. בן המושבה, הרשל רוזין, שהתבצר בבית הכנסת כי חשב ששם לא יפגעו בו, נהרג אף הוא. גופתו נעטפה בספרי התורה ונשרפה ברחובה של המושבה.[20]
ביום השלישי שלחו השלטונות הבריטיים מטוס סיור שפיזר את הפורעים לכל עבר, אך הם הספיקו לשרוף את כל צריפי המושבה עד היסוד.[20] נאמר שהלהבות נראו עד רחובות. אז שלחו הבריטים שלוש משאיות, עליהן העמיסו את כל האנשים במקום, מבלי להתיר להם אפילו לקבור את המתים, ופינו אותם לרחובות. רק לאחר עשרה ימים באו למקום כמה מאנשי המושבה וקברו את הקורבנות, אך חורבנה המוחלט מנע מאנשיה לחזור למקום, חלקם נפוצו ברחבי הארץ וחלקם ירדו מהארץ.
בספטמבר 1929 התקיים משפטם של 34 איכרים מהכפר הערבי הסמוך בית דראם שהמשטרה הבריטית מצאה בביתם חפצים שנשדדו מבאר טוביה. הם קיבלו עונש של חצי שנת מאסר ואחד מהם שבכליו נמצא אקדח נידון לשנת מאסר.[22] כן הוטל עונש כספי קיבוצי על תושבי 13 כפרים ערבים סמוכים שהשתתפו בפרעות.[23]
הסופר משה סתוי (סטבסקי) היה פועל במושבה וכתב על חורבן המושבה את הפואמה "לאחותי באר-טוביה" בה הוא מתאר את החורבן ומנבא עתיד טוב יותר.[24][25]
המושב – שנים ראשונות – 1930 עד 1947
לאחר חורבן המושבה, "קרן העזרה", שהוקמה על ידי יהודי ארצות הברית ובריטניה לאחר מאורעות תרפ"ט, (לימים חברת אמיק"א), פיצתה את המתיישבים תמורת העברת בעלותם על הקרקע לידי קק"ל. בסיוע הקרן חודשה ההתיישבות במקום בשיתוף עם המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית ונציגה, אברהם הרצפלד. כלקח מהקשיים הידועים שליוו את קיום המושבה, הוחלט שמושב עובדים הוא צורת ההתיישבות המתאימה ביותר למקום. הליך הקמת המושב היה קפדני ומחמיר באופן חסר תקדים. המועמדים נדרשו להיות בעלי ניסיון התיישבותי-חקלאי קודם, ולראשונה בתולדות ההתיישבות, הוצגו החידושים הבאים: תקציב מלא להקמת משק משפחתי בסך 825 לא"י; השתתפות עצמית של המתיישב בתקציב בסך 25 לא"י; בדיקה רפואית מוקדמת של המועמדים להתיישבות; חתימת חוזים בין המוסד המיישב הקרן הקיימת לבין המתיישב.
לאחר תהליך מיון קפדני גובש ארגון של 44 משפחות שהורכב מ-3 קבוצות: אנשי הגליל העליון – יוצאי הקבוצות בתל חי, כפר גלעדי ומחניים; יוצאי מרחביה; ותיקי מלחמת העולם הראשונה מאנשי הגדוד העברי שנשארו בארץ. לפני עליית המתיישבים על הקרקע, נשלח כח חלוץ לאדמות באר טוביה שתפקידו היה לחפור באר חדשה ועמוקה, כשהתנאי להתקדמות בהקמת המושב הוא קיום מקור מים המספיק לקיום חקלאות שלחין, וכן לאסוף דוגמאות קרקע לצורך מציאת סוגי הגידולים המתאימים ביותר. בכח החלוץ היו 13 חברים מאנשי הארגון שהגיעו למקום בחודש מרץ 1930. הם בחרו לעלות על הקרקע בתאריך העברי י"א באדר כי היה זה יום השנה העשירי לקרב תל חי. מאז, החל מ-1931, מקיימים אנשי באר טוביה את חג יסוד המושב בתאריך זה.
חפירת הבאר הוכתרה בהצלחה, דוגמאות הקרקע נבדקו (כשהמלצת האגרונומים היא לנטיעת פרדסים כענף חקלאי ראשי), ובקיץ 1930 עלו 44 המשפחות על הקרקע, כשבשלב הראשון הן משתכנות בחורבות מבני המושבה. במקביל הוכנה תוכנית חדשה למושב על ידי האדריכל ריכרד קאופמן ולפיה הוקמו המשקים החדשים במהלך שנת 1931 ממזרח לאתר הריסות המושבה. כמו כן הוחל בהקמת מבני ציבור כשהראשונים הם ברכת מים ובסמוך לה בית ספר.
מבנה המשק המקורי הורכב מ-8 דונם פרדס כענף ראשי, רפת קטנה לצורכי הבית ולהספקת זבל לפרדס, לול בן 100 עופות וגידול ירקות להשלמת תקציב הקיום כשכל 2 משקים שותפים במחרשה ופרד. בזמן שנדרש לפרדסים לצמוח, הסתבר שניתן לפתח יותר את ענפי הרפת, הלול וגידולי הירקות (בעיקר מלפפונים) ובמהלך השנים השתנה האיזון המשקי. בתחילה עבדו המתיישבים ישירות מול המוסדות המיישבים, ולחברים שהתקשו בתשלומים נותקה הספקת המים, לא ניתנה הקצבת זרעים באשראי וכיוצא בזה. קשיים אלו, כמו גם הניתוק והריחוק של היישוב וגודל האוכלוסייה המצומצם גרמו לקשיים ומתחים שאיימו על הקהילה הצעירה.
2 החלטות שקיבלו חברי המושב עצמם במהלך 1933–1934 שינו באופן דרסטי את גורל המושב. האחת: פיתוח אגודה שיתופית ריכוזית, דרכה שווקה כל התוצרת החקלאית ונרכשו כל אמצעי הייצור הנדרשים לחברים, תוך כדי יצירת מערכת אשראי וערבות הדדית המעניקה לחברים גיבוי כלכלי וחברתי. מערכת זאת הפכה את המושב כקולקטיב לישות משקית חזקה ויציבה. ההחלטה השנייה הייתה להרחיב את המושב על ידי חלוקה מחדש של הקרקעות והקמת 50 משקים נוספים. בשנים 1935–1936 הצטרפו למושב המשפחות החדשות. חלקם יוצאי גרמניה ("יקים") שהגיעו לארץ לאחר עליית הנאצים לשלטון, חלקם מתיישבים ותיקים ממקומות שונים בארץ. למרות השוני במנטליות בינם לבין המתיישבים הוותיקים, שהיו ממוצא מזרח אירופאי, הוכתרה הרחבת המושב בהצלחה והשיגה את מטרתה: חיזוק המושב הן מבחינה כלכלית-משקית והן חברתית, על ידי הגדלת הקהילה.
בנוסף לבניית המשקים החדשים נוספו למושב שכונה של משקי עזר לעובדי ציבור ושכונה קטנה נוספת למורי בית הספר. בשל התרחבות והתבססות הרפת כענף מרכזי הוקמה "פריה" – משק שיתופי ובו פרי הרבעה, וכן מחלבה, ביצייה, מחסן הספקה למזון למשק החי וצרכנייה. ב-1937, בעיצומם של מאורעות תרצ"ו, החלה בנייתו של בית העם בבאר טוביה. כלקח מגורלה של המושבה, נבנה האולם במרכז המושב כמבנה רב תכליתי עם קירות בטון עבים, כך שיוכל לשמש, באם יותקף המושב, להתבצרות התושבים ולהתגוננות חמושה מתוכו. בית העם נחנך בי"א באדר, תרצ"ט (1939) והפך למוקד חיי החברה והתרבות במקום, ושימש לאספות כלליות, חגיגות פנימיות ומופעי תרבות, בהם גם הצגות של להקות התיאטרון ("הבימה", "האוהל" וכו') שהגיעו מתל אביב.
ב-1939, עם הקמתם של מושב כפר ורבורג בסמוך וקיבוץ נגבה במרחק מספר קילומטרים, חדל המושב מלהיות היישוב היהודי הדרומי ביותר. בית הספר הפך לבית ספר משותף לילדי באר טוביה וכפר ורבורג.
החל מ-1930, תוחזק בבאר טוביה מערך ביטחוני מובנה ומסועף. הפעילות החוקית כללה קשרים עם כוחות המשטרה הבריטית, שהמבנה שלה, שעדיין עומד על תילו, הוקם ב-1935 ממערב למושב. יחידת נוטרים יהודית התמקמה במבנה שהוקם במושב ("בית הארגון"). במקביל התקיימה פעילות מחתרתית, במסגרת ארגון ההגנה, שעיקרה היה הגנת המקום בעימותים עם הערבים בסביבה. במסגרתה הוקם מערך של 12 מסתורים לנשק – "סליקים" – במושב. אחד מהם הוקם מתחת למבנה שירותים בסמוך לבית העם. סליק זה פעל זמן קצר עד שהתגלה.
פרוץ מלחמת העולם השנייה הביא לשינויים מרחיקי לכת באזור. סביב המושב הוקם מערך מחנות צבא בריטיים. רשת כבישים לשימוש הצבא נסללה ושיפרה באופן ניכר את הגישה למושב. הרחוב הראשי במושב, ששימש כציר מקשר בין מחנות קסטינה ובית דראס, כוסה אספלט והיה לכביש הסלול הראשון במושב. לצורך השלמת הכנסה חברים מהמושב עבדו בבנית מחנות הצבא ובמתן שירותים לכוחות הרבים באזור. קשר אמיץ נוצר עם אנשי צבא אנדרס הפולני, שחנה באזור, כמו גם עם אנשי היחידות האוסטרליות. קשרים אלה שמשו גם לפעולות מחתרתיות, ובראשן הגדלת מאגר הנשק הבלתי חוקי במושב.
בזמן המלחמה, כ-70 מחברי ובני המושב התגייסו לצבא הבריטי. חלקם שרת במערך הלוגיסטי של הצבא, ביחידת הבינוי של "סולל בונה", ובנות המושב שרתו כאפסנאיות וכנהגות במצרים. חלקם שרת כלוחמים בבריגדה היהודית, תחילה במצרים ואחר כך באירופה. בין הלוחמים בבריגדה היה גם ישראל טל, לימים האלוף טל ("טליק"), "אבי טנק המרכבה".
החל משנת 1939 ועד 1952, עברו במושב עשרות רבות של ילדים ונערים במסגרת מפעל "עליית הנוער". הקבוצה הראשונה מנתה כ-40 חניכים מגרמניה, צ'כוסלובקיה ואוסטריה שהגיעו ערב המלחמה ושהו במושב שנתיים. ב-1945 הגיעה קבוצת ילדים מסוריה ולבנון. בהמשך אותה שנה הגיעה קבוצת נערים ניצולי שואה שכונו "הבוכנוואלדים", ע"ש מחנה הריכוז שהיו בו. לאחריה הגיעו עוד מספר קבוצות של נערים ניצולי שואה. החניכים שובצו בבתי החברים והשתלבו במערכת החינוך ובחיי החברה במקום. לרבים מהם היה זה ביתם הראשון והיחיד הארץ והקשר החם עם המשפחות המאמצות המשיך גם אחרי שעזבו את באר טוביה.
המושב במלחמת השחרור
לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, התחילו אנשי המושב באימונים צבאיים אינטנסיביים, שמירה מוגברת ורכישת נשק. בני הנוער מעל גיל 16 אורגנו ואומנו כיחידת פל"מ (פלוגה מקומית או פלוגת מתנדבים) שביצעה סיורים בסביבה בימים ובלילות. הנערים בגילאי 14–16 אומנו בלוחמה אנטי טנקית. הנערות אומנו בתפקידי איתות וקשר. החל מדצמבר, השתלטו אנשי המושב על מחנות הצבא הסמוכים שפינו הבריטים. בנוסף, לאחר קרב קצר, נתפסה החווה המבודדת, קריית שמואל, בשולי הכפר הערבי קסטינה, שהיוותה נקודת שליטה על הכביש לתל אביב. במקביל בוצר המושב בגדרות תייל וקונצרטינות שנלקחו ממחנות הצבא הבריטים.
בינואר 1948 תפסו אנשי באר טוביה את מחנה בית דראס וסייעו לסרג'נט חנוך ברודז'יצקי, שוטר יהודי שהתגורר במושב, להשתלט על תחנת המשטרה הצמודה אליו ממערב למושב. בפברואר נכנסה למחנה יחידה מגויסת, שהייתה הגרעין של גדוד 53 בחטיבת גבעתי, בסיוע אנשי המושב, הן במתן נשק והן בגיבוי לוגיסטי. באר טוביה שמשה תחנה לאיסוף וטיפול בפצועים ובהרוגים שנפגעו בלוחמה באזור. בראשותו של רופא המושב, ד"ר וולף, הופעל מערך מסודר של חברות המושב שטיפלו בפצועים בבית העם, ששימש כבית חולים שדה, ובבתי החברים.
עם הימשכות הלחימה בארץ, החליטה הנהגת היישוב היהודי על רכישה והבאת נשק לארץ (מבצע בלק). השלב הראשון כונה מבצע חסידה. בצ'כוסלובקיה נרכשו כלי נשק ותחמושת שהועמסו על מטוס שכור. בלילה שבין 30 במרץ ו־1 באפריל הונחת המטוס במסלול הנחיתה במחנה בית דראס. הניהול והביצוע הוטל על אנשי באר טוביה וגדוד 53. המבצע עבר בהצלחה, מבלי שהבריטים וערביי הסביבה היו מודעים אליו. הנשק והתחמושת נלקחו עוד באותו לילה ושמשו במבצע נחשון.
עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ופלישת צבאות מדינות ערב ב-15 במאי, היה המושב מטרה להפגזות נמשכות של הצבא המצרי הפולש שהתמקם באזור אשדוד. במושב נהרסו בתים ומבני משק. מבנה הצרכניה ספג פגיעה ישירה ובער במשך מספר שבועות. מערך שוחות ומקלטים הוכן מבעוד מועד, אך מספר חברים נפגעו, ובהם חברת המושב, נוחה יתום, שנהרגה בהפגזה האחרונה ב-9 באוקטובר. 6 בנים נוספים של המושב נהרגו בלחימה, 5 מהם בקרבות בגזרה הסמוכה למושב.
במסגרת מבצע תינוק לפינוי הילדים מישובי החזית, פונו גם ילדי המושב עד גיל 13 בליווי חלק מהאימהות. ילדי הקיבוצים הסמוכים פונו ראשית לבאר טוביה ומשם נשלחו צפונה. אנשי המושב השתתפו גם בפינוי הרגלי של ילדי קיבוץ ניצנים.
במבצע יואב לפריצת הדרך לנגב, בין ה-15 ל-22 באוקטובר 1948, שמשה יחידת הפל"מ של המושב ככוח הטרדה ומשיכת כוחות מצריים לחזית אשדוד ובהמשך המערכה השתתפה בהשתלטות על אשדוד והמשלטים שמסביבה. עם הצלחת המבצע ונסיגת הצבא המצרי הסתיימה הלחימה באזור המושב. כמו כן את ניהול מבצע יואב ביצע יצחק שדה מתחנת המשטרה הבריטית שבקצה המושב, אשר הפכה למפקדת שטח בזמן זה.
ענף הרפת הוא ענף מרכזי במושב.[26] המושב הוא היישוב שמייצר את הכמות הכי גדולה של חלב בכל הארץ (כ־40,000,000 ליטר חלב בשנה). במושב פועלים בתי ספר אזוריים: יסודי בשם "מבואות" (משמעות השם הוא ראשי תיבות: משותף – באר טוביה, ורבורג, אורות ותימורים) ותיכון בשם "תיכון אמי"ת באר טוביה", כמו כן יש ביישוב תיכון של הממ"ד, וכן בשטח היישוב ישנו אזור תעשייה נרחב לתעשייה בינונית. במושב יש מגוון אטרקציות, כגון בריכה, מחלבה (גלריה לאמנות), ביצייה (פאב לאנשים מגיל 18 ומעלה), תנועת נוער ועוד. במושב יש מגוון רחב של וועדות שבהם מתנדבים כ־120 אנשים, כגון ועדת תרבות, ועדת נוער, ועדת ספורט, הוועדה לגיל הרך ועוד. נוסף על כך, למושב יש ארכיון ובו מסופר סיפור המושב. בארכיון יש מגוון דברים שהשתמשו בהם בהיסטוריה, כגון מנדולינה שהשתמשו בה בתזמורת המנדולינות שהייתה במושבה.
י"א באדר
י"א באדר הוא יום ההולדת של המושב. ייסדו את המושב בי"א באדר, עשור אחרי נפילת תל חי. האנשים שייסדו את המושב הם שלושה עשר הראשונים. שמותיהם: משה אביאלי, יוסף בן יעקב, מרדכי ברוורמן, יוסף גוטמן, משה גולן, אברהם הרמתי, אברהם נגב, יוסף נחושתן, דוד נשר, גרשון פליישר, מרדכי צוקר, נחום קרמר ושמחה רם. ייסדו את המושב בשנת 1930 ה'תר"צ. בכל שנה מציינים את ייווסדו של המושב באמצעות התכנסות של כולם בבית העם. כחלק מההתכנסות יש ארוחת בוקר, טקס עם יזכור והצגת בני ה- י"ח של המושב (הילדים בני ה-18 של המושב). אחרי הטקס יש מופע שמארגנים בני הנוער מכיתות ד' ועד כיתות י"ב. כל שנה המופע בנושא אחר. במהלך המופע המדריכים בתנועת הנוער (כיתות י'-י"ב) עושים סצנות ומערכונים. בין המערכונים עולים בני הנוער (כל שכבה בנפרד) ורוקדים לצלילי שירים שהם כתבו, אך לא הלחינו (גם המדריכים רוקדים). בסיום המופע כל המשתתפים במופע עולים לבמה ורוקדים את ההמנון של המושב. כל 5 שנים מביאים במאי/במאית וכוריאוגרף/כוריאוגרפית ואז גם הילדים הקטנים יותר והמבוגרים יותר יכולים להשתתף במופע.
השם "באר טוביה" ניתן למושבה עוד לפני העלייה על הקרקע בגלגולה הראשון בשנת 1888.[4] למרות זאת, רוב הזמן קראו לה הן בדיבור והן בכתובים, קסטינה (Kastina) או קוסטינה (Kustina)[22][27] כשם הכפר הערבי הסמוך, שאדמות היישוב נרכשו מתושביו.
השם העברי הסתמך על מצלול השם הערבי של המקום: ביר א-תַעַבֶיֶה. למקור השם בערבית 2 גרסאות:
- במקום הייתה באר שתפוקת המים שלה הייתה דלה. פירוש המילה תעבן בערבית הוא עייף, כך שפרוש השם המקורי הוא באר יגעה או חלשה, והשם העברי הופך למעשה את המשמעות של השם הערבי.
- בתי המושבה נבנו על גבעה עליה היו שרידי מיצד דרכים טורקי. בטורקית טעבע היא מצודה או מיצד (בדומה לשם נקודת הגבול בסמוך לאילת). לכן הבאר הסמוכה למיצד נקראה במקור ביר טאבע והשם ביר א-תַעַבֶיֶה הוא גלגול של שם זה.
בשנת 1907, מיכל לייב כץ, שסייע לאנשי המושבה להתמודד עם הדרישה לתשלום ה"עושר", ביקש לייחס את שם היישוב לרב שלו, ר' טוביה פרוינד, אולם הזיקה בין שם היישוב לרב פרוינד לא התקבעה – לא בתודעה הציבורית ולא ברשומות ההיסטוריות.
בכל שנותיה של המושבה השנייה, היו שני השמות בשימוש – "באר טוביה" כשם רשמי ו"קסטינה" בלשון העם. בשנותיה הראשונות של המאה ה-20 היה פופולרי מאוד שירו של קדיש יהודה (לייב) סילמן "שיר האיכר הנודד" שהיה ידוע יותר בשורה הפותחת "מראש פינה עד קוסטינה",[28] שתיארה את תחום התיישבות היהודי באותן שנים. סילמן נטל חרות פואטית ובחר, לשם החריזה, בראש פינה לתיאור גבול ההתיישבות הצפוני אף על פי שהמושבה מטולה כבר עלתה על הקרקע, אך קוסטינה/באר טוביה אכן הייתה אז עדיין היישוב הדרומי ביותר.
משהוקם המושב, לא נעשה יותר שימוש בשם קסטינה בהתייחסות ליישוב. לאחר מלחמת השחרור, במהלכה נעזב הכפר הערבי, הוקמה במקום, בסמוך למושב, מעברת קסטינה, לימים העיר קריית מלאכי. לאחר מכן, השם קסטינה זוהה עם צומת אחים הסמוכה לקריית מלאכי.
בשנת 1950, כשהוקמה מועצה אזורית הכוללת גם את המושב, ניתן גם לה השם "באר טוביה". בניגוד לתפיסה הרווחת, לא נקראה המועצה על שם המושב. ראש המועצה הראשון, מרדכי גובר, קיבל את ההצעה להנציח את זכר המושבה שחרבה בשם המועצה האזורית.
בשנת 1953 קבעה ועדת השמות הממשלתית כי יש להגות את שם המקום בְּאֵר טוֹבִיָּה Toviya)), כשמו של סֵפֶר טוֹבְיָה. תיקון זה לא השתרש, וההיגוי המקורי, בְּאֵר טוּבְיָה, הוא השגור, הן בפי אנשי המקום והן בציבור הרחב.
בשנים 1937 – 1938 הוקם בית עם במושב. במהלך הבניה, הוקם בבית העם, מתחת לחדר השירותים, סליק לאחסון נסתר של כלי נשק ותחמושת. אולם כחצי שנה לאחר התחלת השימוש בסליק, נער מבני היישוב נכנס לתא השירותים ועלה חשש שהוא זיהה את קיומו של הסליק. בעקבות זאת, הסליק ננטש והנשק שנמצא בו הועבר למקומות מסתור אחרים. בעת שיפוצים בבית העם בשנות ה-80 של המאה ה-20 נחשף הסליק, הוצא מן האדמה ונזרק ביער עזריקם, יחד עם יתר ההריסות שהוצאו ממבנה בית העם במהלך השיפוץ. בשנת 2016, בעזרת וביוזמת כמה מחברי באר טוביה, בשיתוף עם קק"ל, הוחזר הסליק אל שטח המושב. כיום, הסליק נמצא ליד בית העם המפורסם.
חורשת פיקוסים במרכז המושב (ליד בית העם ובית הכנסת)
בית הכנסת של המושב
אחת הרפתות במושב, מוקד לייצור חשמל.
- אברהם יערי (עורך), זכרונות ארץ ישראל, כרך א, פרק נד: ייסוד באר־טוביה, מזכרונות שמואל כהן, תרמ"ח–תרמ"ט (1888–1889); פרק נה: ימיה הראשונים של באר־טוביה, מזכרונות מיכל זלמן פוחצבסקי, תרמ"ח–תרמ"ט (1888–1889); עמ' 613–623.
- דן גלעדי, "באר טוביה – הדרומית ביותר בראשית המאה", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות: סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996 (הספר בקטלוג ULI).
- מושב באר טוביה
- הסליק הסודי מבית העם בהיסטוריה על המפה, מאי 2012
- קוביית הסליק הוחזרה ללב המושב – סיפורו של הסליק, בהיסטוריה על המפה, דצמבר 2022
- מגדל המים בבאר טוביה
- קסטינה, הפועל הצעיר, 3 במאי 1908
- תחנת המשטרה בטאני, המשטרה הרכובה והבאר בפרויקט טיגארט, אוקטובר 2020
- שיקום באר טוביה, באתר הארכיון הציוני, מרץ 2019
באר טוביה (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
