אתא

אתא - חברה לטקסטיל בע"מ
	אולם הייצור של המפעל, 1947
נתונים כלליים
מייסדים	אריך מולר
תקופת הפעילות	1934–1985 (כ־51 שנים)
ענפי תעשייה	טקסטיל
עובדים	2,600 (1980)

אתא חברה לטקסטיל בע"מ הייתה מפעל תעשייתי מהראשונים בארץ ישראל, והפעילה רשת לשיווק תוצרתה. המפעל נחשב עד שנות השבעים לגדול מסוגו בארץ ונסגר בשנת 1985.

ערך זה עוסק במפעל טקסטיל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו אתא (פירושונים).

עובדות מהירות נתונים כלליים, מייסדים ...

סגירה

הקמת המפעל

אריך מולר רכש שטח בגודל 110 דונם במחיר 12.5 לא"י לדונם בדרום היישוב הקטן כופריתא (שמו שונה לאחר מכן ל"כפר עטה" וכיום מדובר בעיר קריית אתא). בני משפחת מולר, אנשי טקסטיל מהעיר באבי שבצ'כוסלובקיה, עלו לישראל ובשנת 1934 החלו בבניית מפעל טקסטיל.

בחודשים מאי-יולי 1934, נקדחה בהצלחה באר מים בהדרכת המהנדס רייך מחיפה, שסייע גם ברכישת האדמה. יחד עם המהנדס בורישנסקי וחבריו הוקם "בית הבאר" ונסלל כביש באורך 1,100 מטרים שחיבר אל האזור בו יוקם בית החרושת עם כביש חיפה-שפרעם, שיצר קשר ישיר בין אזור המפעל והעיר חיפה. בחודשים אוגוסט-ספטמבר שלאחר סלילת הכביש, הונחו במקום קווי חשמל ותשתית לתקשורת טלפון.

בעוד הכנות אלו נערכות בארץ לאורך שנת 1934 ננקטו בצ'כוסלובקיה הצעדים ההכרחיים לקידום הרעיון בשלוש נקודות מרכזיות: המבנה, תוכנו וכוח האדם. הקונסטרוקציות של המבנה הוזמנו במפעל "סקודה", הטובים באירופה בנושא זה. בעיית המימון סודרה כאשר נחתם הסכם מיוחד לפיו יוקם המפעל כאשר "סקודה" משמשת כקבלן משני להקמה והושג אישור מיוחד לתשלום במטבע צ'כי. גם המכונות הוזמנו בחו"ל ויובאו באותה דרך. ברור היה כי אין כוח אדם מיומן בארץ וכי יש צורך להכשיר אנשים מתאימים. ולכן, עוד בהיותם בצכ'וסלובקיה, הם פרסמו כרוזים בין הארגונים הציוניים במדינה, בקריאה לבוא אליהם ללמוד את עבודת הטקסטיל, לקבל סרטיפיקטים בתום ההכשרה, לעלות ארצה ולעבוד בחברת הבת המקומית שתוקם.

העובדים הראשונים מצ'כיה שהגיעו לשטח המפעל חיו בתנאי קומונה בצריף אחד בחצר המפעל. הצריף חולק לתאים קטנים רבים, שהכילו את כולם - רווקים ומשפחות כאחד. כשירותים שמשו שני תאים בסמוך לצריף, העומד על תילו עד היום. הקשיים היו מרובים, אך מנגד, מעבר לכביש החדש שנסלל, נראו מבני בית החרושת שהולך ונבנה.

שמו של מפעל הטקסטיל נגזר משמו של הכפר הערבי שהיה במקום, כפר עטה, והמפעל נקרא על שם המקום - עטה ATA, וזאת בשל היות השם קצר, צלילו קליט וצורתו הסימטרית קלה לשרטוט גרפי.

הסופר ש"י עגנון הגיע לביקור בביתו של אריך מולר. עגנון התעניין במשמעות השם "אתא". הסבריו של מולר לא סיפקו אותו ולאחר מחשבה אמר: ”אני כבר יודע, 'אתא' אלו הן ראשי התיבות של 'אריגים תוצרת ארצנו' ”.^[1]

בשנת 1936, מנה המפעל 115 עובדים, רבים מהם היו חברי הקיבוצים באזור - משמר הים (כיום, קיבוץ אפק), עין המפרץ, כפר מסריק ואחרים.

בשנת 1938, מנה המפעל 205 עובדים וניהולו עבר לידי בן הדוד, הנס מולר, שעלה אז ארצה.

המפעל בשנות ה-40 של המאה ה-20

מלחמת העולם השנייה גרמה לנתק בין בית החרושת לחברת האם סקודה. המפעל נאלץ לפעול באופן עצמאי, מצד שני הפכה "אתא" לספק הגדול ביותר של אוהלים, מדים, לבנים וגרביים לצבא הבריטי במזרח התיכון. בזמן המלחמה הייתה ארץ ישראל מרכז חשוב לצבא הבריטי אשר הוצב להגן על המעבר להודו דרך תעלת סואץ. התחבורה הימית (התחבורה האווירית טרם התפתחה) לצורך הובלת האספקה מבריטניה הייתה נתונה למתקפות הצוללות הגרמניות אשר שלטו על נתיבי התחבורה בים התיכון ופגעו שוב ושוב בצי הבריטי. בשל כך צבאות בעלות הברית שחנו במזרח התיכון קיבלו את רוב אספקת המזון והביגוד ממפעלים בארץ ישראל. הייתה זו תקופת צמיחה לתעשייה הארצישראלית ורוב מפעלי התעשייה הוותיקים הוקמו באותם הימים.

הנס ואריך מולר הקימו חברה-בת לשיווק התוצרת. שמה של החברה היה "תטא". לחברה היו חנויות בבעלותה וכן חנויות שהופעלו בזכיינות. לזכיינים הוכתבה דרך התצוגה של המוצרים, כך שהתצוגה תהיה אחידה בכל רחבי הארץ. כך, מראה חלונות הראווה של כל חנויות "תטא" היה אחיד. בזכות בקרת האיכות של החברה וטיב השירות בחנויות, נהרו אליהם רבים והמכירות בהן שגשגו.

אתא העניקה לעובדיה הטבות סוציאליות רבות: בשטח המפעל הוקמה צרכניה שמכרה מוצרי מזון במחירים מוזלים, העובדים נהנו מבונוסים ונהנו גם הם מרווחי המפעל. כדי להקל על האמהות העובדות הוקם בשנת 1942 גן לילדי העובדים. בנוסף הקימה אתא שיכונים לפועלים - ראשית את "בתי חנה" ואחר מכן את גבעת אתא א', ב' ו-ג'. שכונת "בתי חנה", שהוקמה בשנים 1935–1947, נקראה על שם אשתו הראשונה של הנס מולר. המשתכנים הראשונים היו העולים מ"מכבי צעיר" שבאו עם אריך מולר, ובמשך הזמן התקבלו לשיכונים תושבים נוספים. חלק גדול מהמתיישבים בשיכונים הגיע מקיבוצי הסביבה ומקריית חיים. הם נבחרו בעיקר על פי עבודתם במפעל וזכו להתגורר במקום בעבור דמי שכירות סמליים, שכן לא עמד לרשותם הממון הנדרש לרכישת הבתים.

מנהלים ועובדים קיבלו שכר דומה. האווירה הייתה אווירה משפחתית, משפחת עובדי "אתא".ב־1946 מנה המפעל 921 עובדים המפעל התרחב ומבנים נוספים הוקמו^[2] באזור כורדני (שטח עליו הוקם לימים הקריון).

עם הקמת המדינה והקמת צה"ל הפך המפעל לספק הביגוד הראשי שלו (מדים, גרביים, לבנים)^[3]. בנוסף רכש צה"ל מ"אתא" עשרות סוגי פריטים, בין הפריטים: אוהלים, אלונקות, רצועות למקלעים^[4]. "אתא" היה המפעל הראשון שהעניק לעובדיו בונוס ובכך למעשה שיתפם ברווחיו.

בשנת 1949 מנה המפעל 1,128 עובדים, באותה שנה איבדה אתא את צביונה כחברה משפחתית בעקבות רכישת חלק נכבד ממניותיה על ידי חברת אפריקה-ישראל. האווירה המשפחתית במפעל נעלמה ואת מקומה תפסו יחסי עבודה של עובד-מעביד. "מיוחדים" קראו למנהלים אלו שנמנו ברובם על ותיקי המפעל ומקימיו. הם נהנו מתנאי עבודה מיוחדים. הנס מולר ניהל את המפעל בדרך פאטרנליסטית (בשיטת המרכוז). הוא העניק לעובדיו תנאים טובים והיה מוכן לשלם שכר גבוה מן המקובל בארץ בענף הטקסטיל, כל זאת בתנאי שיוכל לנהלו ללא התערבות ועד עובדים, הסתדרות ואפילו תעשיינים עמיתים. הוא הקים מטבח משוכלל וחדר אוכל לנוחיות העובדים וסירב לשתפם בניהולו. הוא לא היה חבר בהסתדרות בעלי התעשייה ולפיכך סירב לקבל מהם תכתיבים^[5] בין אריך מולר לבין בן דודו הנס פרצו חילוקי דעות והם נפרדו. הנס מולר נותר לעמוד בראש הנהלת "אתא". בסתיו אותה שנה פרש אריך מולר מההנהלה והקים מאוחר יותר מפעל לחוטי אריגה בנהריה ומפעל טקסטיל בקריית שמונה (מוליטן).

שנות ה-50 של המאה ה-20 - מוניטין ואיכות

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הפכה "אתא" גם לספק המרכזי של ביגוד לסקטור האזרחי במסגרת תוכנית הצנע. כל משפחה בישראל הייתה מקבלת הקצבה של נקודות ובאמצעותם רכשה צורכי לבוש בחנויות הרשת (חלק מן החנויות היו בבעלות אתא והשאר פעלו בזיכיון).

בתחילה היצור התרכז בבגדי חאקי - הכובע המפורסם, מכנסים וחולצות אשר היוו שם נרדף לתוצרת אתא. בגדים אלו נחשבו לבגדים המקובלים בחברה ומי שלבש בגדים אחרים נחשב לחריג, כלומר יהודי גלותי או סנוב. לפי המקובל באותם הימים, היו בגדי עבודה בצבע כחול כהה, והם נקנו בדרך כלל תמורת תלושים שסיפקו מקומות העבודה. בחנויות הוצעו החולצות למיניהן: הלבנות, התכלת והכחולות בהתאם לגוון החברתי ביישוב.

בתקופת הצנע למרות השפל הכלכלי, פרח המפעל. תוצרתו נמכרה היטב בארץ וערך היצוא בשנת 1954 הגיע לסביבות מיליון דולר. מחומר הגלם, הלוא הוא הכותנה, טוו חוטים, ארגו בדים ותפרו בגדים.

בשנת 1956 הוחל בייצור בדי קורדרוי והוכנסו חידושים רבים. מעצבי אופנה נתנו את הטון ושינו את הקו הצנוע שאפיין עד אז את תוצרת "אתא" שנחשבה למעולה.

בחנויות "אתא" היו כל סוגי הביגוד הדרושים ולעיתים הייתה "אתא" משווקת בחנויותיה מוצרים של חברות אחרות, כמו גרביים של לודז'יה. אך גם על אלה היא נטלה את האחריות לטיב ולא הפנתה את הלקוחות לספק. בהמשך ייצרה "אתא" גם בגדים בסגנונות אחרים. ידועים היו מכנסי הגברדין, אשר שימשו את הגברים לטקסים חגיגיים.

במודעות של "אתא" הוצגה ססמת החברה: "מסורת באיכות ותנופה באופנה". על החלק הראשון של הסיסמה לא היו עוררים. אשר לחלקה השני של הסיסמה, ל"אתא" הייתה בעיה: רמת החיים בארץ עלתה, דרישות האופנה הגיעו לרמה גבוהה יותר ו"אתא" לא התאימה את תוצרתה לכך.

רכישת בגדים ב"אתא "הייתה חלק מתהליך ההתערות של חלק מהעולים החדשים. בתקופה מסוימת, היה נוהג אצל ילדים ונערים עולים חדשים ולעיתים גם אצל נערות, לקנות בלוויית תושב ותיק בחנות אתא את כל הביגוד הדרוש ליום חול, וחולצה לבנה לשבת.

באמצע שנות ה-50 החל המשק הישראלי לקבל שילומים מגרמניה. באזורי הפיתוח בארץ, בעיקר בצפון ובדרום, הייתה אבטלה רבה. שר המסחר והתעשייה דאז פנחס ספיר החליט לעודד הקמת מפעלי טקסטיל. המפעלים היו עתירי עבודת יד והתאימו להעסקת עובדים רבים. כתוצאה מכך גברה התחרות בענף ומצבה של "אתא" הורע.

בסוף שנות ה-50 הוקם קו לעיצוב וייצור בגדי נשים בשם "ספלנדיד מודל", אך לא זכה להצלחה רבה.

השביתה הגדולה

ערך מורחב – השביתה במפעל אתא

ב-1956 רצה הנס מולר, מנכ"ל אתא, לבצע פיטורי ייעול במפעל ולהגביל את עליית השכר. באפריל 1956, החל סכסוך עבודה, כאשר עובדי המפעל דרשו תוספות שכר, מעבר לאלו שהנהלת המפעל הסכימה להן. הסכסוך נמשך זמן רב ובמאי 1957‏^[6] פרצה שביתה שעוררה הדים בכל הארץ. השביתה נמשכה שלושה חודשים.^[7] בראש ועד העובדים עמד אלכס מנדל, שביתה נתמכה על ידי מועצת פועלי חיפה שבראשה עמד יוסף אלמוגי וראש הממשלה דוד בן-גוריון התערב בסכסוך.

משנות ה-60 ועד סגירתו

בשנת 1962 נפטר מנהל המפעל, הנס מולר ולמשפחה היו קשיים בניהולו, לכן הוא נמכר לקבוצת משקיעים בראשות טיבור רוזנבאום, שמינתה את עמוס בן-גוריון לנהל את המפעל.

בשנות ה-60 של המאה ה-20 מכרה ישראל לגרמניה מדים מתוצרת אתא.^[8]

עקב קריסת עסקיו של רוזנבאום ב-1974, מונה למפעל כונס נכסים שווייצרי שמכר אותו בשנת 1977 לחברה לישראל שהייתה אז בבעלות שאול אייזנברג^[9].

בשנת 1980 החליף דוד ארבל את עמוס בן-גוריון בהנהלת המפעל והיה המנכ"ל האחרון בו עד סגירתו.

ביולי 1983, הודיעה רשת החנויות הבריטית מרקס אנד ספנסר, שתפסיק לרכוש את תוצרת המפעל. רשת "מרקס אנד ספנסר" רכשה באותן שנים כ-85% מתוצרת המפעל, בעקבות זאת הודיע המפעל מיד על פיטורי 550 עובדים מתוך 2,600. יו"ר ונשיא מרקס אנד ספנסר מרקוס זיו היה ציוני תומך ישראל, אך איכות המוצרים של המפעל לא עמדה בסטנדרט של הרשת, לאחר שנים של חוסר השקעה בציוד מודרני במפעל^[10]. בהמשך שנת 1983 ו-1984 המפעל הפסיד כ-1.5 מיליון דולר כל חודש, וביולי 1984 מלאי הכותנה שלו אזל והוא לא יכל לשלם על מלאי חדש. שאול אייזנברג וממשלת ישראל מגיעים להסכם להזרמת הון בסך 10 מיליון דולר. המפעל המשיך להפסיד, וניסיון מכירה שלו נכשל, מאחר שהציוד המיושן שלו הרתיע קונים פוטנציאלים. ב-29 באוקטובר 1984 מונה למפעל כונס נכסים, שהתבקש לנסות להמשיך להפעיל אותו במתכונת מצומצמת^[11].

המאבק למניעת סגירת המפעל

בראשית 1985 החליטה הנהלת המפעל למכור אותו לקבוצת משקיעי נדל"ן בראשות מיכאל אלבין, לסגור אותו כמפעל ייצור ולפטר את עובדיו. היה זה המפעל הגדול הראשון של חברת העובדים ^[^{דרוש מקור]} שעבר תהליך של הפרטה. בתגובה פנה ועד העובדים בראשות פיני גרוב להסתדרות אך לא זכה לסיוע של ממש ולמעשה נתנה ההסתדרות בראשותו של ישראל קיסר "אור ירוק" לסגירת המפעל והתייצבה לצד המעסיקים ולא לצד הפועלים. עקב כך התארגנו העובדים במסגרת "ועד 1 - מועצת ועדי העובדים", איגוד חליפי בראשות גרוב ובהדרכת מפ"ם יצאו למאבק ציבורי מר, שכלל התבצרות בחצר המפעל. במסגרת המאבק טבע גרוב את הסיסמה: היום זה "אתא" - מחר זה אתה. המאבק הסתיים אמנם בסגירת המפעל אך גם הפנה את עין התקשורת והציבור אל אזלת ידה של ההסתדרות ואל כוחה של ההתאגדות המקצועית מחוצה לה^[12]. דמות המנהיג של גרוב ונאומיו היו לסמלו של המאבק והוא כונה בתקשורת "לך ואלנסה של הצפון". בין היתר אמר עם סגירת המפעל: "זהו יום שחור לפועלי ישראל, שמשקף את חורבן היצירה ומסמל את תקומתה של קבוצה מתעשרת שעלתה לראש הסולם"^[13].

על שטח המפעל בכורדני הוקם הקריון, ועל שטח המפעל בקריית אתא הוקמה שכונת מגורים הכוללת מרכז מסחרי גדול. לפני בניית השכונה נערך סקר שימור שקבע את חלק מהמבנים של המפעל, בהם צריף ישן אשר שימש למגורי הפועלים הראשונים של מפעל אתא, כמבנים לשימור^[14]^[15]. כן נשאר מהמפעל מגדל המים, אשר סיפק מים לתעשיית הטקסטיל.

ב-2016 החזיר איש הקולנוע והפרסום שחר סגל לתחייה את מותג הבגדים "אתא", ביחד עם המעצבת יעל שנברגר, אשר לו שלוש חנויות בתל אביב.