Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איי הודו המזרחיים ההולנדיים (בהולנדית: Nederlands-Indië, באינדונזית: Hindia Belanda) הייתה מושבה הולנדית שנוצרה מהמושבות של חברת הודו המזרחית ההולנדית ועברו להיות תחת ממשל "הרפובליקה הבטאווית" בשנת 1800 ולשלטון הולנדי ישיר בשנים 1816–1817.
| |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | קולוניאלי | ||
| Dirk Fock | |||
| שפה נפוצה |
הולנדית אינדונזית שפות הילידים שפות קריאוליות מבוססות הולנדית | ||
| עיר בירה | בטאוויה (כיום ג'קרטה) 06°12′S 106°49′E | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אסיה ואוקיאניה | ||
| העיר הגדולה ביותר | בטאוויה | ||
| אזור זמן | UTC +7 עד +9 | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| תוצאת קונגרס וינה ונסיגת בריטניה משטחים שבהם שלטה באינדונזיה | 1816 | ||
| פירוק | |||
| הכרת הולנד בריבונות אינדונזיה | 27 בדצמבר 1949 | ||
| ישות קודמת |
 חברת הודו המזרחית ההולנדית | ||
| ישות יורשת |
 אינדונזיה מלזיה | ||
| שטח בעבר | האמדן ההולנדי 1,900,134 קמ"ר (נכון ל־1920 עד 11 בדצמבר 1941) | ||
| אוכלוסייה בעבר | 70,498,000 (הערכה) (נכון ל־1940) | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת |
אסלאם נצרות הינדואיזם בודהיזם | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | גילדן איי הודו המזרחיים ההולנדיים | ||
| שונות | |||
 | |||
במהלך המאה ה-19 הורחבו נחלותיה של הולנד והשפעתה הגיעה לשיאה בראשית המאה ה-20. מושבה זו הייתה אחת המושבות בעלות הערך הרב ביותר שתחת שלטונה של הולנד, ותרמה להתבלטות העולמית של הולנד בסחר ביבולים שגידלו לצורכי רווח במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. הסדר החברתי הקולוניאלי היה מבוסס על מבנה גזעי וחברתי קשיח כשהאליטה ההולנדית חיה בנפרד מנתיניה הילידים אך קשורה אליהם. מקור המונח אינדונזיה בספרו של החוקר הגרמני אדולף באסטיאן.[1] האינדונזי הראשון שהשתמש בו היה כי האג'אר דואנתארא, שהחל משנת 1908 החלו הוא ושותפיו, אינטלקטואלים מקומיים, לפתח את התפישה של אינדונזיה כמדינת לאום והכשירו את הקרקע ליצירתה של תנועת עצמאות.[2]
הכיבוש של כמעט כל שטח המושבה במלחמת העולם השנייה על ידי יפן גרם לפירוק רוב הסדר הכלכלי והמדיני ההולנדי. לאחר כניעת יפן באוגוסט 1945 הכריזו הלאומנים האינדונזים על עצמאות ונאבקו עליה במהלך מלחמת העצמאות האינדונזית. הולנד הכירה רשמית בריבונותה של אינדונזיה על כל שטחי המושבה ביבשת אסיה בוועידת השולחן העגול ההולנדית-אינדונזית שהתקיימה ב-1949, להוציא את גינאה החדשה ההולנדית (מערב גינאה החדשה), חלק מאוקיאניה, שסופחה לאינדונזיה ב-1963 על פי תנאי הסכם ניו יורק.
השם איי הודו ההולנדיים (Nederlandsch-Indië) מתועד במסמכים של חברת הודו המזרחית ההולנדית כבר בראשית שנות העשרים של המאה ה-17. בספרות האנגלית תורגם כינוי זה לאיי הודו המזרחיים ההולנדיים (Dutch East Indies), כדי להבדיל בינם לבין איי הודו המערביים ההולנדיים (כיום האנטילים ההולנדיים).
ערך מורחב – היסטוריה של אינדונזיה ערך מורחב – חברת הודו המזרחית ההולנדיתמאות שנים לפני הגעת האירופאים התקיימו בארכיפלג האינדונזי מגוון של ישויות מדיניות, כולל מדינות חופיות עם זיקה לסחר ומדינות ששכנו בפנים הארץ שהדגש על כלכלתן היה חקלאי. האירופאים הראשונים שהגיעו לאזור היו הפורטוגזים שהופיעו בו בסוף המאה ה-15. בעקבות הניתוק של הולנד לאספקת התבלינים באירופה, הפליגה ב-1595 המשלחת ההולנדית הראשונה אל האיים כדי להשיג גישה ישירה למקורות התבלינים. כאשר הרווחים ממסע משלחת זו הגיעו לשיעור של 400%, יצאו בעקבותיה משלחות הולנדיות נוספות. בהכירה בפוטנציאל של הסחר עם האיים, איחדה ממשלת הולנד את החברות שהתחרו אלו באלו לחברת הודו המזרחית ההולנדית (בהולנדית: Vereenigde Oost-Indische Compagnie, או בראשי תבות VOC).
לחברה הוענק זיכיון להכריז על מלחמה, לבנות מבצרים ולכרות בריתות בכל רחבי אסיה. למושבה הוקמה עיר בירה בבטאוויה (כיום ג'קרטה), שהייתה למרכזה של רשת הסחר של החברה בכל אסיה. בנוסף למונופול שלהם על הסחר באגוז מוסקט, פלפל שחור, ציפורן וקינמון, הנהיגה החברה, ומאוחר יותר השלטונות הקולוניאליים, את גידולם של סוגי יבולים לייצוא כמו קפה, תה, קקאו, טבק, גומי, סוכר ואופיום ושמרה על האינטרסים המסחריים שלה על ידי השתלטות על טריטוריות סמוכות. הברחות, ההוצאה המתמדת על כוחות צבא, שחיתות וניהול כושל, הובילו לפשיטת רגל של החברה בסוף המאה ה-18. בשנת 1798 פשטה החברה רגל לראשונה, וב 31 בדצמבר 1799 הולאמה על ידי הרפובליקה הבטאווית שהוקמה על ידי כובשיה הצרפתיים של הולנד. ניסיון לשקמה נכשל בהמשך, וב-1806 פשטה החברה רגל בשנית. ונחלותיה בארכיפלג האינדונזי, כולל רוב שטחו של האי ג'אווה, חלקים מסומטרה, רוב שטחם של איי מאלוקו והעורף החקלאי של נמלים כמו מקאסאר, מנאדו וקופאנג, הולאמו על ידי הרפובליקה הבאטאווית אבל מכיוון שהולנד סופחה לצרפת בשנת 1810 השתלטה בריטניה בשנת 1811 על רבים מהאיים, לפי דרישת לורד מינטו מושל נחלות בריטניה בהודו, ושלטה בהם רשמית עד 1816. בעקבות החלטת קונגרס וינה מ-1815 נסוגה בריטניה מהאיים בשנים 1816–1817, והלורד מינטו רגז על כך. האיים שפנתה בריטניה נמסרו לשלטון ישיר של ממלכת הולנד, והפכו לאיי הודו המזרחיים ההולנדיים.
החל מהגעתן של הספינות ההולנדיות הראשונות בסוף המאה ה-16 ועד להכרזת העצמאות של אינדונזיה ב-1945, שליטתה של הולנד על הארכיפלג הייתה תמיד לא הדוקה במיוחד. אף על פי שג'אווה נשלטה על ידי ההולנדים, אזורים רבים נותרו עצמאיים לאורך רוב תקופת השלטון ההולנדי, כולל סולטנות אצ'ה, באלי, לומבוק ובורנאו. מלחמות והתנגשויות אין ספור התנהלו ברחבי האיים כאשר קבוצות אתניות שונות נאבקו במאמצים להשליט את ההגמוניה ההולנדית בהם, ואלה החלישו את שליטתה של הולנד והעסיקו את כוחותיה הצבאיים. שוד ימי נותר בעיה קשה עד לאמצע המאה ה-19. לבסוף, בראשית המאה ה-20, הורחבה שליטתה של הולנד על פני השטח שמהווה כיום את אינדונזיה.
ב-1806, 11 שנים אחרי שנכבשה הולנד על ידי צרפת, מינה נפוליאון את אחיו, לואי בונפרטה כמלך הולנד, מהלך שהוביל למינויו של המרשל הרמן וילם דנדלס לתפקיד המושל הכללי של איי הודו המזרחיים ההולנדיים. ב-1811 כבשו הבריטים כמה נמלים של המושבה, כולל בג'אווה ותומאס סטמפורד ראפלס היה למושל של ג'אווה הבריטית. ב-1816–1817 הוחזרה השליטה ההולנדית, הפעם לשלטון ישיר של ממלכת הולנד למורת רוחו של לורד מינטו שהיה המושל הבריטי בנחלות בריטניה בהודו.
ניסיון של קפטן פטימורה האינדונזי, ששירת את הבריטים ושוחרר לפני נסיגתם, למרוד בהולנדים באיי התבלינים בשנים 1816–1817 נכשל לאחר מלחמה. הוא נעצר ב-11 בנובמבר 1817 ונתלה עם חבריו מול מבצר באמבון ב-16 בדצמבר 1817. שנים רבות לאחר מותו הכריזה עליו ממשלת אינדונזיה העצמאית כעל גיבור לאומי על פי חוק. זכרו הונצח על שטר כסף, ובשמם של אוניברסיטת פטימורה ושדה התעופה פטימורה, שניהם בעיר אמבון.
במסגרת הסכם שנחתם בין בריטניה להולנד ב-1824 הסכימה בריטניה לפנות את נחלותיה שמדרום לסינגפור שהיו בנגקולו בסומטרה ועוד מקום שמקומו אינו ברור, בתמורה לאזור מלאקה בחצי האי המלאי שנשלטה בידי ההולנדים. ההסכם בוצע ב-1825. הגבולות שנקבעו אז בין השטחים ההולנדים לבין השטחים הבריטים נותרו עד היום הגבולות בין אינדונזיה לבין מלזיה, במצר מלאקה.
מאז ייסודה של חברת הודו המזרחית ההולנדית במאה ה-17, הרחבת תחומי המושבה הייתה אינטרס עסקי. תקופת שלטונו של המושל הכללי יוהנס ואן דן בוס בשנים 1830–1835 עמדה בסימן של העדפת הרווחיות העסקית כמדיניות רשמית ותשומת הלב נתנה בעיקר לג'אווה, לסומטרה ולבנגקא. אף על פי כן, החל משנת 1840 לערך, תנועת ההתפשטות הלאומית ההולנדית הובילה סדרה של מלחמות להרחיב ולייצב את השליטה בנחלות באיים נוספים. המניעים למהלכים אלו כללו את הרצון להגן על אזורים שכבר היו בשליטה הולנדית, רצונם של פקידים רשמיים לזכות בתהילה ובקידום וביסוס התביעות ההולנדיות בכל רחבי הארכיפלג כדי למנוע את מעורבותן של מעצמות אירופאיות אחרות בתקופת האימפריאליזם המודרני. ניצולם של המשאבים האינדונזיים חרגה מעבר לתחום של ג'אווה ורוב רובם של האיים האחרים עבר לשליטה ישירה של ממשלת הולנד או להשפעתה.
במלחמת פדרי, שהתנהלה בשנים 1821–1838, הכניעו ההולנדים את עם המיננגקבאו שבסומטרה ובמלחמת ג'אווה, שהתנהלה בשנים 1825–1830, שמה קץ להתנגדות ג'אוונית משמעותית. מלחמת בנג'רמסין, שהתנהלה בשנים 1859–1863 בדרום-מזרח קלימנטן, הסתיימה בתבוסתו של הסולטן. לאחר כישלונן של משלחות כיבוש להשיג את השליטה בבאלי בשנים 1846 ו-1848, הצליחו ההולנדים להשיג את השליטה על צפון האי ב-1849. המערכה הצבאית הממושכת ביותר הייתה מלחמת אצ'ה, שהחלה בפלישה ההולנדית לאי ב-1873, נתקלה בהתנגדותם של לוחמי גרילה מקומיים, והסתיימה בכניעתם של המקומיים ב-1918. מהומות המשיכו להתפרץ הן בג'אווה והן בסומטרה בהמשך המאה ה-19. עם זאת, ב-1894 עבר האי לומבוק לשליטה הולנדית וההתנגדות של עם הבטאק בצפון סומטרה נפסקה ב-1895, לאחר 23 שנות מלחמה מאז 1872. לקראת סוף המאה ה-19 השתנה מאזן הכוחות הצבאי עם התרחבות הפער הטכנולוגי בין הולנד התעשייתית לבין המדינות העצמאיות המקומיות הקדם-תעשייתיות. המפקדים הצבאיים והפוליטיקאים ההולנדים האמינו שחובתם המוסרית היא לשחרר את העמים הילידיים האינדונזים מעולם של השליטים המקומיים שנחשבו מדכאים, נחשלים וחסרי כבוד כלפי החוק הבינלאומי.
אף על פי שפרצו מרידות של האינדונזים, התרחב השלטון הקולוניאלי הישיר בכל שטחי האיים בעשור הראשון של המאה ה-20 והשליטה נלקחה מידיהם של אחרוני השליטים המקומיים. דרום-מערב סולאווסי נכבש בשנים 1905–1906, באלי נכבש ב-1906 וב-1908, כפי שנכבשו הממלכות העצמאיות האחרונות במאלוקו, בסומטרה, בקלימנטן ובאיי סונדה. שליטים נוספים, כמו הסולטנים של טידורה במאלוקו, ובעל ה"ארמון הצהוב"[3][4] בסומבאווה בסר וסולטאני "בימה" במזרח האי סומבאווה, שתפו פעולה עם הולנד ובכך חסכו מעצמם את הכיבוש הצבאי ההולנדי והתאפשר להם לנהל משא ומתן לתנאים טובים יותר תחת השלטון הקולוניאלי. כמוהם עשו סולטאני יוגיאקרטה אחרי כניעתו של דיפונגורו בשנת 1830. ב-1886 קיבל סולטאן דלי בעיר מדן את שלטונם של ההולנדים, ובתמורה הם בנו לו ארמון בעיר, "איסטנה מאימון". ב-1920 עבר חצי האי ראש הציפור שבמערב גינאה החדשה לשליטה הולנדית בפועל, אחרי שנתבע האזור על ידי ההולנדים מאז שנת 1828. שלב אחרון זה בהשתלטות ההולנדית על חלק זה של העולם קבע את גבולותיה של אינדונזיה של ימינו.
הגבול בין טימור המזרחית בשלטון פורטוגל לחלק שהיה בשלטון הולנד נקבע לראשונה ב-1859, אך נותר בעייתי גם ב-1914 ונקבע סופית ב-1915.
הגבול בין החכירה הבריטית בצפון בורנאו לבין שטחי שלטון הולנד באי קלימנטן נקבע בשנת 1891 על קו פרשת המים ברכס הרים ומגיע עד החוף בקו רוחב צפוני 4 מעלות ו-10 דקות, ומשם הוא חוצה את האי סבאטיק בסביבות 4 מעלות ו- 11 דקות. קו הגבול הימי ממשיך עד ליגה אחת ממזרח לסבאטיק והמשכו בלתי תחום עד היום,[5] גם הגבול בין סראוואק שהייתה אז עצמאית לשטחי שלטון הולנד עמד על קו פרשת המים בהמשך אותו רכס המגיע עד צפון בורנאו.
הגבול המזרחי של גינאה החדשה ההולנדית נקבע תחילה, בשנת 1885, על קו האורך 141 מזרח לרוחב כל האי, בין השטח ההולנדי במערב לשטח הגרמני אז בצפון-מזרח, ושטחה של פפואה הבריטית בדרום-מזרח. בשנת 1895 נתגלה שנהר "פליי" עובר בגזרה של כ-80 ק"מ עד כ-6 דקות ממערב לקו זה לפני שהוא פונה שוב מזרחה משם. מכיוון שהבריטים רצו זכות שיט בכל הנהר, הם פנו אל ההולנדים בבקשה לשנות את ההסכם. לפי הסכם מתוקן מ-16 במאי 1895 הגבול הבריטי נמשך מערבה לאורך כל עיקול הנהר, וההולנדים פוצו בכך שקו הגבול מדרום לעיקול הנהר הוזז מזרחה לקו אורך 141 מעלות, דקה אחת ו-10 שניות מזרח עד לחופו הדרומי של האי גינאה החדשה, וניתנה לכלי השיט ההולנדיים זכות הפלגה מעיקול הנהר בגבול במורד הנהר בתחום פפואה גינאה החדשה של היום עד לשפכו.[6] הגבולות מצפון לנהר עם שטחי שלטון בריטניה וגרמניה נותרו כמו שהיו ב-1885. בפועל, נאלצה הולנד לעמול כדי למנוע מהגרמנים להפר את ההסכם משנת 1885 בגלל הרגל הגרמנים לעשות כרצונם בסביבות המקום שנקרא היום "מפרץ יוס סודארסו" בתוך מערב גינאה החדשה, לצורך זה ייסדו שם ההולנדים את העיר "הולנדיה" (ג'איאפורה המודרנית) ב-7 במרץ 1910, וייעדו אותה להיות מרכז שלטוני אזורי.
ב-15 במאי 1940 נכנעה הולנד לגרמניה הנאצית. המשפחה המלכותית נמלטה לגלות בבריטניה. גרמניה ויפן היו בעלות ברית. ב-27 בספטמבר 1940 חתמו גרמניה, הונגריה, איטליה ויפן על הסכם שהתווה את תחומי ההשפעה שלהם. איי הודו המזרחיים ההולנדיים נכללו בתחום ההשפעה של היפנים.
הולנד, בריטניה וארצות הברית ניסו להגן על המושבה מפני היפנים כאשר אלה האחרונים התקדמו דרומה במסעות כיבושיהם בסוף שנת 1941 מתוך כוונה להשיג שליטה על הנפט ההולנדי. ב-11 בדצמבר 1941 החלו היפנים לכבוש באמצעות צנחנים שדות תעופה במושבה, גם אלה המרוחקים זה מזה הותקפו לעיתים בו-זמנית. ב-10 בינואר 1942, במהלך קרב איי הודו המזרחיים, פלשו הכוחות היפנים לאיי הודו המזרחיים ההולנדיים כחלק מהמערכה באסיה ובאוקיינוס השקט. מטעי הגומי ושדות הנפט של המושבה נחשבו כחיוניים למאמץ המלחמתי היפני. עד מהרה הוכנעו כוחות בעלות הברית על ידי היפנים, וב-8 במרץ 1942 נכנע צבא איי הודו המזרחיים ההולנדיים המלכותי בג'אווה. הכיבוש באי ג'אווה הושלם ב-10 במרץ 1942, ועד אוגוסט 1942 השלימו היפנים את כיבושה של כל המושבה כמעט. האזור היחיד שלא נפל בידיהם היה אזור מראוקה במערב גינאה החדשה.[7]
כשהם שואבים עידוד מתעמולת המלחמה היפנית ומתנועת ההתעוררות הלאומית האינדונזית, קידמו רוב עמי המושבה בברכה את הכובשים היפנים כמשחררים מעול האימפריה הקולוניאלית ההולנדית, אך רגשות אלו השתנו עד מהרה כאשר התברר ששלטון הכיבוש היפני היה יותר מדכא והרסני בהשוואה לממשל הקולוניאלי ההולנדי.[8] הכיבוש היפני הוביל לנפילתו הסופית של הממשל הקולוניאלי ההולנדי באיים, שכן היפנים חיסלו ככל יכולתם את רוב רובו של מבנה הממשל ההולנדי והחליפו אותו בממשל מטעמם. אף על פי שעמדות השלטון העיקריות הוחזקו על ידי היפנים, משמעות מעצרם של כל האזרחים ההולנדים תושבי המושבה הייתה שתפקידי ממשל ומנהל רבים עברו לידי התושבים המקומיים. בניגוד לגישת הדיכוי של הלאומיות האינדונזית על ידי ההולנדים, התירו היפנים למנהיגים מקומיים ליצור קשרי שלטון עם ההמונים ומהלך זה היווה כר להכשרת הדור הצעיר של המנהיגים.
על פי דיווח של האו"ם, מתו באינדונזיה ארבעה מיליון איש כתוצאה מפעולות משטר הכיבוש היפני. לאחר כניעת היפנים באוגוסט 1945, הכריזו המנהיגים הלאומיים, סוקרנו ומוחמד האתא, ביום ששי 17 באוגוסט 1945, על עצמאותה של אינדונזיה. לאחר מכן התנהל מאבק שנמשך ארבע וחצי שנים בו ניסו ההולנדים לחדש את ימיה של המושבה. אף על פי שכוחות הצבא ההולנדי הצליחו להשיג שליטה על רוב שטחה של אינדונזיה, פרצה מלחמת גרילה ורוב האינדונזים ובסופו של דבר רוב דעת הקהל העולמית העדיפו שאינדונזיה תקבל את עצמאותה. ב-27 בדצמבר 1949 הכירה הולנד באופן רשמי בריבונותה של אינדונזיה על שטחי האיים שבאסיה, למעט גינאה החדשה ההולנדית (מערב גינאה החדשה) שבאוקיאניה.
לאחר למעלה מ-11 שנים עקרות מבחינה מדינית, וכושלות מבחינה צבאית בפשיטות שנכשלו בשנים 1954 ו-1955, שמטרתן הייתה מערב גינאה החדשה ותחת ה"איום" של מתן עצמאות למערב גינאה החדשה, על ידי ההולנדים, שתוכנן ל-1 בדצמבר 1961 ולא יצא אל הפועל, הוביל ממשל סוקרנו מערכה צבאית החל מ-19 בדצמבר 1961, באמצעות "3 הפקודות של העם", בראשי תיבות: TRIKORA, להעברת השליטה בטריטוריה לאינדונזיה. סוקרנו היה בור בענייני צבא, ולפני שניהל סוהארטו את הלחימה, ספג צבא אינדונזיה כישלונות ותבוסה. ניסיונות לפלוש לאי החל מ-19 בדצמבר 1961 נכשלו. ב-12 בינואר 1962 נחתו אינדונזים באי ויגאו בצפון מערב, אבל בין ה-14 בינואר ל-18 בינואר 1962 הצליחו ההולנדים להדוף אותם משם. כוח אחר נחת בפאקפאק וביצע מעשי חבלה במה שהוגדר "רכוש חיוני של ההולנדים". לאחר תבוסה מהדהדת במבצע ימי בדרך הים מדרום-מערב בלי סיוע אווירי ב-15 בינואר 1962, במה שנודע בשם קרב ים ארו, נגרם זעזוע בצבא אינדונזיה, מפקד חיל האוויר הועבר מתפקידו, משום ש-3 ספינותיו של יוס סודארסו לא זכו לסיוע אווירי כמתוכנן, אבל לא פוטר אותו מפקד שהודח, כי היה פטריוט. ספינה אחת טובעה עם מפקדה, יוס סודארסו,[9] השנייה עלתה באש על פני המים והשלישית נמלטה. ההולנדים משו 53 נצולים וכמה גופות. הפסקת אש נוצרה בין ב-20 בינואר 1962. סוהארטו שהיה המפקד האסטרטגי של כוחות היבשה בצבא אינדונזיה, ובראשי תיבות: "קוסתראד", קבל את הפיקוד על המבצעים והחל ללמוד את המצב בחזית. ניסיון של רוברט קנדי שטס אל אינדונזיה, לתווך בין אינדונזיה להולנד בפברואר 1962 בניסיון למנוע את חדוש הלחימה, נכשל. ב-26 במרץ הורה סוקרנו לחדש את הלחימה. ב-30 במרץ החל סוהארטו בתקיפותיו. העיר אמבון הפכה לבסיס היציאה של מטוסים, והושג תיאום עם חיל הים בפקודו של אריו סודומו. סוהארטו הטיל למערכה את המאומנים ביותר בחייליו. ב-30 במרס 1962 הותקף האי "גאג" במערב ולא נודעו התוצאות. סוהארטו הבין שניתן להגיע אל האי "איריאן" כפי שקראו האינדונזים לגינאה החדשה, בשעות הלילה. ב-7 במאי כבשו האינדונזים את מפרץ כאימאנא ושדה התעופה שבחופו. בלילה 21 במאי צנחו 220 אינדונזים בתמינאבואן לא הרחק מן החוף המערבי. מטרתם של האינדונזים הייתה לכבוש את שדה התעופה שם. האינדונזים התקדמו 20 מיל מזרחה. בזמן הצניחה בתמינאבואן צנחו 200 צנחנים, ובמקביל נחתו כוחות שבאו מן הים בנמל קטן פאקפאק בחצי אי בחוף המערבי. התיאור האינדונזי של כיבוש תמינאבואן הוא אגדי, המתואר כאן אינו מבוסס עליו. לפי הוויקיפדיה בגרסה האינדונזית הונחתו 81 חיילים בתמינאבואן באמצעות מטוס הרקולס C-130 במשך זמן של "לא יותר מדקה". היום יש במקום אנדרטה לצנחנים. ב-23 במאי כבש הצי האינדונזי את נמל פאקפאק במערב. ב-24 במאי שלט צבא אינדונזיה בשלושה אזורים קטנים במערב ודרום-מערב. ב-31 ביולי, בלחץ ג'ון קנדי נשיא ארצות הברית, נפתח משא ומתן בין הולנד לאינדונזיה. בינתיים המשיכו האינדונזים לתקוף בסדרת צניחות בכמה יעדים בחוף הצפוני של מערב גינאה החדשה בימים 13 ו-14 באוגוסט. בליל 14 באוגוסט צנחו 400–500 אינדונזים ליד הולנדיה[10] ונתקוה מאספקת החשמל שלה. ב-15 באוגוסט 1962 בשעה 12:01 נחתם הסכם בבניין האו"ם בניו יורק, ונכנסה לתוקף הפסקת אש מידית. מספר הרוגי המלחמה משני הצדדים אינו ידוע, חלק מההרוגים האינדונזיים קבורים בבית קברות במראוקה בדרום מערב. הסכימה הולנד במסגרת הסכם ניו יורק להעביר את השליטה בשטח לידי האו"ם, דבר שבוצע ב-1 באוקטובר 1962, לקראת מסירת המושבה למנהל אינדונזי, לפי ההסכם, דבר שבוצע ב-1 במאי 1963.
תוצאת הסכם ניו יורק נחשבת לכניעה כמעט מוחלטת לדרישות אינדונזיה. המלחמה נקראה למפרע בשם "ג'איאויג'איא", שמשמעו במלאית "ניצחון הניצחונות". לאחר מכן לא נזקק סוהארטו ליותר מדי פרסומת כדי להפוך לגבור לאומי. את רוב התהילה נטל סוקרנו לעצמו. בשנת 1979 האשים הולנדי בשם קיס לגרברג בספרו "איריאן ג'איא והאימפריאליזם של ג'קרטה", את ארצות הברית בהפקרת הולנד. שתיהן חברות בברית נאט"ו. הוא טען שארצות הברית מנעה מהולנד שימוש בבסיסי ארצות הברית באוקיינוס השקט. ההולנדים לא יכלו להקיף כחצי מכדור הארץ בלי תדלוק, ובלי סיוע אווירי הפך שדה התעופה הגדול באי ביאק לחסר תועלת עבור ההולנדים וכמוהו שאר שדות התעופה במחוז. המשא ומתן בניו יורק היה לטענתו בכפייה אמריקנית.
ההיסטוריה הכלכלית של איי הודו המזרחיים ההולנדיים הייתה קשורה קשר הדוק לחוסנה הכלכלי של ארץ האם, הולנד. למרות הגידול המתמיד בהכנסות ממערכת המיסוי, הושפעה קופת האוצר ההולנדית באופן קשה מהעלויות של מלחמת ג'אווה ומלחמת פדרי והאובדן של בלגיה ב-1830 הביא את הולנד אל סף פשיטת רגל. באותה שנה מונה המושל הכללי החדש, יוהנס ואן דן בוש והוטלה עליו המשימה לגרום למושבה לממן את הוצאותיה מתוך משאביה שלה. עם השגת השליטה המלאה על ג'אווה באותה עת, התאפשרה הנהגת מדיניות חקלאית של עיבוד האדמה בשליטה ממשלתית. על פי המדיניות, שנקראה בהולנדית "cultuurstelsel (מערכת עיבוד האדמה)" ובאינדונזית "tanam paksa (נטיעה בכפייה)", נדרשו החקלאים להעביר כסוג של מס, כמויות מוגדרות של יבולים כמו סוכר או קפה. רוב שטחה של ג'אווה הפך לשטח מטעים הולנדי וההכנסות גדלו בהדרגה במהלך המאה ה-19 ושימשו להשקעה בהולנד עצמה ולהצלתה מפשיטת הרגל. בין השנים 1830 – 1870 נלקחו מיליארד גילדן מהמושבה שכיסו בערך רבע מתקציבה השנתי של ממשלת הולנד.[11] מערכת עיבוד הקרקע גרמה בכל מקרה לחקלאים הג'אוונים קשיים רבים ובשנות הארבעים של המאה ה-19 הם סבלו מרעב וממגפות.
דעת קהל ביקורתית בהולנד הובילה לביטול השיטה במסגרת הרפורמות האגרריות שכונו "התקופה הליברלית". אחרי שנת 1850 החל לזרום למושבה הון פרטי הולנדי, במיוחד לטובת כריית בדיל ולנטיעת אחוזות מטעים. מכרות הבדיל של חברת ביליטון שפעלו ליד החופים המזרחיים של סומטרה מומנו על ידי סינדיקציה של יזמים הולנדים, כולל אחיו הצעיר של וילם השלישי, מלך הולנד. פעולות הכרייה החלו ב-1860. ב-1863 קיבל יקוב נינהאוס זיכיון מסולטנות דלי שבמזרח סומטרה להקים אחוזת מטעי טבק גדולה. החל משנת 1870, נפתחו האיים ליוזמה פרטית ואנשי עסקים הולנדים הקימו מטעים גדולים מהם הפיקו רווחים גדולים. בין השנים 1870 – 1885 הוכפל ייצור הסוכר. סוגי גידולים חדשים כמו תה וקינכונה (cinchona, עץ ששימש לייצור כינין), פרחו והחל ייצור הגומי שהוביל לעלייה דרמטית ברווחיהם של ההולנדים. התמורות הללו לא היו מוגבלות רק לג'אווה או רק למגזר החקלאי. הנפט שהופק בסומטרה ובקלימנטן הפך למשאב רב ערך לתיעושה של אירופה. האינטרסים המסחריים של הולנד התרחבו מעבר לג'אווה לאיים נוספים ובהדרגה עברו טריטוריות נוספות לשליטה הולנדית במחצית השנייה של המאה ה-19. בכל אופן, המחסור בקרקעות לגידול אורז, בשילוב עם העלייה החדה בגודל האוכלוסייה, במיוחד בג'אווה, גרם לקשיים מרובים.
ניצול עושרה של המושבה תרם לתיעושה של הולנד, בה בשעה שהניח את היסודות גם לתיעושה של אינדונזיה. ההולנדים הנהיגו את גידולם של קפה, תה, קקאו, טבק וגומי ושטחים נרחבים בג'אווה הפכו למטעים שעובדו על ידי האיכרים המקומיים, היבול בהם נאסף על ידי מתווכים סינים ונמכר בשווקים מעבר לים על ידי סוחרים אירופאים. בסוף המאה ה-19 הייתה הצמיחה הכלכלית מבוססת על ביקוש עולמי גדול לתה, קפה וקינכונה. הממשלה השקיעה ממון רב ברשת הרכבות (240 ק"מ ב-1873 ו-1930 ק"מ ב-1900) וכן בקווי טלגרף ויזמים פתחו בנקים, חנויות ועיתונים. המושבה סיפקה את רוב הביקוש העולמי לכינין ולנייר, מעל שליש מהביקוש לגומי, רבע מהביקוש לקקאו וחמישית מהביקוש לתה, סוכר, קפה ונפט. הרווחים שהולנד הפיקה מהמושבה הפכו את הולנד לאחת המעצמות הקולוניאליות המשמעותיות בעולם. בזכות פעילותה של חברת הספנות Koninklijke Paketvaart-Maatschappij הועברו הסחורות להולנד ישירות מבטאוויה ולא דרך סינגפור, וכך התרכזה פעילות כלכלית רבה בג'אווה.
המיתון הכלכלי העולמי של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים של המאה ה-19 עמד בסימן של ירידת מחירי הסחורות שבהם הייתה תלויה כלכלת המושבה. עיתונאים ופקידי ציבור צפו שרוב אוכלוסיית האיים תעמוד בפני מצב לא טוב יותר מאשר היה בתקופה בה הונהגה שיטת עיבוד האדמה הכפויה ואלפים סבלו חרפת רעב. בהמשך חזרו מחירי הסחורות לרמתם הקודמת, המשק העולמי התאושש מהמיתון ועלתה רמת ההשקעות במושבה. הסחר בסוכר, בבדיל, בקופרה ובקפה, שעליהם התבססה כלכלת המושבה, פרח וענפי הגומי, הטבק, התה והנפט הפכו לענפי יצוא עיקריים. רפורמה פוליטית הגבירה את רמת האוטונומיה של הממשל הקולוניאלי המקומי במקום ממשל ישיר מהולנד וכן בוצע תהליך של ביזור ליחידות ממשל מקומיות קטנות.
בסוף שנות התשעים של המאה ה-19 התאוששה הכלכלה העולמית. השקעות זרות, במיוחד של בריטים, זכו לעידוד. בראשית המאה ה-20 הסתכמו ההשקעות הזרות במושבה בכ-750 מיליון גילדן, בעיקר בג'אווה. באותה תקופה נתנו ההולנדים עדיפות לשדרוג תשתיות הכבישים והנמלים והמטרה הייתה להפוך את הכלכלה למודרנית, לסייע למסחר ולהאיץ את הפעילות הצבאית. עד שנת 1950 בנו ושיפצו מהנדסים הולנדים דרכים, כולל 12,000 ק"מ של כבישי אספלט, 41,000 ק"מ של דרכים סלולות ו-16,000 ק"מ של דרכי עפר. בנוסף לכך נסללו 7,500 ק"מ של מסילות, נבנו גשרים, מערכות השקיה שכיסו שדות אורז בשטח של 14,000 קמ"ר, נבנו כמה נמלים ו-140 מערכות ציבוריות למי שתייה.
המטבעות הרשמיים שיעדה יפן לאיי הודו המזרחיים ההולנדיים היו:
כל 3 המטבעות היו משנות שינטו 2603-2604, המקבילות ל-1943–1944 לספירה הנוצרית בהתאמה. מלבדם הוטבע מטבע מטבע 1 "תאל" מכסף במשקל 54 גרמים, על ידי גורם פרטי באיי הודו המזרחיים ההולנדיים, שכתב את שם מתכת הכסף על המטבע בהולנדית ובאינדונזית.[17][18]
שפע שטרות היו, שהעריך הגבוה בהם היה 600 גילדר | גולדן. מאפיין ידוע שלהם היה הכללת אזהרה נגד זיופים עם האיום בהעמדה לדין של מי שיזייף או יישא שטרות מזויפים, ברוב השטרות המאוחרים הופיעה האזהרה בהולנדית ובמאלאית לפי הכתיב שהנהיגו ההולנדים. בשטר 200 גולדן משנת 1876 הופיע נוסח האזהרה ב-4 שפות: הולנדית, מאלאית בג'אווי, שפת האי ג'אווה וסינית.[19] הרשות המנפיקה הייתה אחת, השלטון ההולנדי, אבל המנפיקים בפועל היו גם הממשלה וגם שני בנקים:
הכבוש היפני במלחמת העולם השנייה שמר את ערכי השטרות הקיימים, הוסיף כתוב ביפנית, והוסיף שטרות בעריכים קטנים החל מסנט אחד.
החל משנת 1950 הנפיקה הולנד 2 סדרות של שטרות עבור גינאה החדשה ההולנדית. בכל סדרה היו אותם 7 עריכים: 1, 2-1/2, 5, 10, 25, 100, 500 גולדן, בכתיב הולנדי. לא הונפק מטבע מקומי.[20]
ב-1898 מנתה אוכלוסיית ג'אווה 28 מיליון תושבים, בנוסף ל-7 מיליון תושבי האיים האחרים של המושבה.[21] המחצית הראשונה של המאה ה-20 עמדה בסימן הגירה בהיקף רחב של הולנדים ושל אירופאים אחרים אל המושבה, בה הם עבדו הן עבור הממשלה והן במגזר הפרטי. ב-1930 מנתה אוכלוסיית האירופאים במושבה 240,000 איש, כ-0.5% מכלל האוכלוסייה. כ-75% מהם היו למעשה בני תערובת. על פי המפקד של 1930 מנתה אוכלוסיית איי הודו המזרחיים ההולנדיים מעל 59 מיליון תושבים מקוריים של המושבה, כ-1.233 מיליון סינים, כ-240,000 אירופאים ובני תערובת וכ-115,000 בני עמים אחרים מיבשת אסיה.
לאחר שביססו ההולנדים את שלטונם באיים, הם ביטלו את העבדות, מיגרו את מנהג שריפת האלמנות, את הקניבליזם - הצו נתן בשנת 1905, את השוד הימי ואת המלחמות הבין-שבטיות. רשתות הרכבת, ספינות קיטור, שירותי דואר וטלגרף ומשרדים ממשלתיים שונים, גרמו ליצירת אחידות וקדמה ברחבי המושבה. ההגירה בתוככי המושבה, במיוחד של סינים, בטאקים, ג'אוונים ובוגים, גדלה באופן דרמטי.
השלטונות הקולוניאליים ההולנדים יצרו מעמד חברתי גבוה של חיילים, אנשי מנהל, מורים ומתיישבים. אלה חיו לצד הילידים, אך בראש מרקם חברתי וגזעי נוקשה של קאסטות. באיי הודו המזרחיים ההולנדיים היו שני סוגים רשמיים של אזרחים: אירופאים וילידים. ב-1920 הוסף מעמד שלישי של יוצאי ארצות אחרות ממזרח אסיה.
ב-1901 אימצו ההולנדים את מה שהם כינו "מדיניות מוסרית" (Ethische Politiek), שבמסגרתה הייתה לממשל הקולוניאלי את החובה לקדם את רווחת העם האינדונזי בתחומי הבריאות והחינוך. צעדים חדשים נוספים במסגרת מדיניות זו כללו מיזמי השקיה, תוכניות להגירה פנימית יזומה, תקשורת, ויסות שיטפונות, תיעוש והגנה על תעסוקת המקומיים. תהליך התיעוש לא השפיע באופן משמעותי על רוב אוכלוסיית המושבה ועיקר כלכלתה נסמכה על חקלאות. ב-1930 היו באיים 17 ערים שאוכלוסייתן מנתה יותר מ-50,000 תושבים ויחדיו מנתה אוכלוסיית ערים אלו 1.87 מיליון תושבים מתוך כלל 60 מיליון תושבי האיים.
_Doctor_Jawa_TMnr_60047128.jpg)
מערכת החינוך ההולנדית יושמה כלפי האינדונזים כאשר רוב בתי הספר היוקרתיים קיבלו ילדים הולנדים ואינדונזים בני המעמד הגבוה. נדבך שני של בתי ספר היה מבוסס על חלוקה אתנית עם בתי ספר נפרדים לאינדונזים ולערבים וסינים למדו בבתי ספר ששפת הלימוד בהם הייתה הולנדית והם נוהלו על פי תוכנית הלימודים ההולנדית. פשוטי העם מקרב האינדונזים למדו בבתי ספר ששפת הלימוד בהם הייתה מלאית ונכתבה באלפבית לטיני וכן בבתי ספר שהיו מיועדים להכין תלמידים אינדונזים מצטיינים לכניסה לבתי ספר ששפת הלימוד בהם הייתה הולנדית. בתי ספר מקצועיים הוקמו על ידי הממשלה כדי להכשיר את הילידים לתפקידים ספציפיים בכלכלת המושבה. הסינים והערבים, שכונו באופן רשמי "זרים מזרחים", יכלו ללמוד הן בבתי ספר מקצועיים והן בבתי ספר יסודיים.
בוגרי בתי הספר ההולנדים פתחו בתי ספר משלהם שהתבססו על מערכת החינוך ההולנדית, כפי שעשו המיסיונים, אגודות תאוסופיות ואגודות תרבותיות אינדונזיות. שגשוגם של בתי הספר התגבר על ידי הקמתם של בתי ספר מוסלמים חדשים בגישה מערבית שאף נהגו ללמד לימודי חול. על פי תוצאות המפקד שנערך ב-1930, שיעור יודעי קרוא וכתוב בקרב האוכלוסייה האינדונזית עמד על 6%. עם זאת, נתון זה כלל רק את אלה שסיימו בתי ספר הולנדים ויכלו לקרוא ולכתוב בשפות מערביות ולא כלל את אלה שסיימו בתי ספר בשפות לא-מערביות ושהיו מסוגלים לקרוא אך לא לכתוב בערבית, במלאית או בהולנדית, או את אלה שהיו מסוגלים לכתוב באלפבית לטיני בשפות כמו בטאקית, שפת ג'אווה, סינית או ערבית.
בנוסף הוקמו כמה מוסדות להשכלה גבוהה. ב-1898 הקימה ממשלת איי הודו המזרחיים ההולנדיים בית ספר לרפואה שנקרא School tot Opleiding van Inlandsche Artsen (בית ספר להכשרת רופאים ילידים, או בראשי התיבות STOVIA). רבים מבוגרי בית הספר לקחו חלק חשוב בתנועת העצמאות האינדונזית וכן בפיתוח מערכת הכשרת הרופאים באינדונזיה, כמו ד"ר ווהידין סודירסודו שייסד את התנועה הפוליטית Budi Utomo. ב-1920 נוסדה האוניברסיטה הטכנית של באנדונג כדי לענות על הדרישה לבעלי מקצועות טכניים במושבה. ב-1924 הוקם ה-Rechts Hogeschool, מוסד ללימודים גבוהים להכשרת פקידי ממשלה. ב-1927 הועלה מעמדו של ה-STOVIA ושמו השתנה ל-Geneeskundige Hogeschool (האוניברסיטה לבריאות, או בראשי תיבות GHS). מוסד זה עשה שימוש באותו בניין ותלמידיו אומנו באותו בית חולים שבו עושים כיום שימוש תלמידי הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת אינדונזיה. הקשרים הוותיקים בין הולנד לבין אינדונזיה עדיין קיימים כיום כמו בתחומי הטכנולוגיה ובתכנון מערכות השקיה. עד היום העקרונות שעוצבו על ידי מהנדסי ההשקיה מהתקופה הקולוניאלית ממשיכים להשפיע רבות על תחום זה באינדונזיה. יותר מכך, שתיים מן האוניברסיטאות החשובות באינדונזיה שמדורגות בדירוג העולמי, אוניברסיטת אינדונזיה, שנוסדה ב-1898 והמכון הטכנולוגי של באנדונג, שנוסד ב-1920 שתיהן נוסדו בתקופה הקולוניאלית.[22]
רפורמות בתחום החינוך והפוליטיקה הובילו ליצירתה של אליטה משכילה בקרב אוכלוסיית הילידים במושבה שקידמה את הרעיון של אינדונזיה עצמאית שאיחדה תחת מסגרת מדינית אחת מגוון של קבוצות אתניות באיי הודו המזרחיים ההולנדיים. המחצית הראשונה של המאה ה-20, שכונתה "התחייה הלאומית האינדונזית", עמדה בסימן של תנועת התפתחות לאומית חזקה, אך גם התמודדה עם צעדי דיכוי מצד השלטונות ההולנדים.
השליטים המסורתיים שנותרו במעמדם לאחר תהליך העברת השלטון לידי ההולנדים, מונו להיות עוצרים ואנשי האצולה המקומית נקלטו בשורות עובדי המדינה. בה בשעה שהם איבדו את מעמדם הממשי הקודם, עושרם ותפארתם תחת השלטון ההולנדי רק גדל. הם הוצבו תחת ההיררכיה של פקידי הממשל ההולנדי בתפקידים שונים. השלטון הבלתי ישיר לא הפריע למעמד האיכרים ועלותו לשלטון הקולוניאלי הייתה נמוכה. ב-1900, היו בשירות המדינה 250 אירופאים ו-1,500 ילידים בסך הכול, בנוסף ל-16,000 אנשי צבא הולנדים ו-26,000 אנשי צבא מקרב הילידים, וכל אלה נדרשו כדי לשלוט על אוכלוסייה של 35 מיליון תושבים. החל משנת 1910 יצרו ההולנדים את אחת המדינות בעלות השלטון הריכוזי היעיל ביותר בדרום מזרח אסיה.
עוד מימי שלטון חברת הודו המזרחית ההולנדית, הסמכות העליונה ביותר במושבה הייתה משרת המושל הכללי. בתקופת קיומה של המושבה תפקד המושל הכללי כראש הרשות המבצעת של הממשל הקולוניאלי ושירת כמפקד העליון של צבא המושבה. עד 1903 כל פקידי הממשלה והמשרדים היו כפופים למושל הכללי והיו תלויים בו לחלוטין מבחינה תקציבית. עד 1815 הייתה למושל הכללי את הסמכות המלאה לאסור פרסום, להטיל צנזורה או להגביל כל פרסום במושבה. למושל הכללי הייתה גם את הסמכות להגלות כל אדם שנחשב לחתרן ושהיווה סכנה לסדר הציבורי ללא כל מעורבות של בית משפט.
עד 1848 מונה המושל הכללי ישירות על ידי המונרך ההולנדי ובשנים לאחר מכן הוא מונה על ידי המונרך, אך על פי עצת ממשלת הולנד. במהלך שתי תקופות (1835-1815, 1925-1854) משל המושל הכללי כשלצידו מועצה מייעצת שנקראה Raad van Indie (המועצה של איי הודו). האסטרטגיה והמדיניות הקולוניאלית היו בתחום אחריותו של משרד המושבות שישב בהאג. מ-1815 ועד 1848 היה משרד זה כפוף ישירות למונרך. במאה ה-20 התפתחה המושבה בהדרגה להיות מדינה נפרדת מהמטרופולין ההולנדי. ב-1903 הופרד תחום האוצר, ב-1913 נוהלו ההלוואות הציבוריות באופן עצמאי על ידי המושבה וקשרים דיפלומטיים למחצה נוצרו לצורך ניהול תנועת העולים לרגל למצוות החג' למכה. ב-1922 קיבלו איי הודו המזרחיים ההולנדיים מעמד שווה לזה של ארץ האם בחוקת הולנד, אך עדיין נותרו תחת שליטת משרד המושבות.
ב-1918 החלה לפעול מועצת העם (Volksraad) של איי הודו המזרחיים ההולנדיים. תפקידה של המועצה הוגבל לייעוץ ורק לחלק קטן מאוכלוסיית הילדים הייתה זכות הצבעה לבחירת הנציגים במועצה. המועצה כללה 30 חברים מקרב אוכלוסיית הילידים, 25 חברים ממוצא אירופאי ו-5 חברים מקרב אוכלוסיית הסינים ואוכלוסיות אחרות והבחירות אליה נערכו אחת לארבע שנים. ב-1925 הפכה המועצה לגוף מחוקק-למחצה. אף על פי שההחלטות התקבלו עדיין על ידי ממשלת הולנד, היה מצופה מהמושל הכללי להיוועץ בחברי המועצה לצורך קבלת החלטות חשובות. המועצה פוזרה ב-1942 בימי הכיבוש היפני.
ממשלת הולנד הנהיגה את שיטת המשפט ההולנדי במושבה. בית המשפט העליון, שישב בבטאוויה, דן בעתירות וקיבל ערעורים על החלטות של בתי משפט בכל רחבי המושבה. שש "מועצות צדק" (Raad van Justitie) דנו ברוב הפשעים שבוצעו על ידי בעלי מעמד אזרחי של אירופאים ורק באופן בלתי ישיר הן דנו בפשעים שבוצעו על ידי הילידים. "המועצות הארציות" (Landraden) דנו בסוגיות אזרחיות ובתחומים כמו סכסוכי קרקעות ודיני אישות. הילידים היו כפופים לבתי משפט מוסלמים מסורתיים, למעט במקרים בהם הדיון עבר לבתי משפט הולנדים בערכאות גבוהות. לאחר קבלת העצמאות, אומצה באינדונזיה שיטת המשפט ההולנדית ובהדרגה מוסדה שיטת משפט עצמאית המבוססת על הוראות החוק האינדונזי.
ב-1920 פעלו באיי הודו המזרחיים ההולנדיים 350 בתי כלא. בבית הכלא מיסטר קורנליס (Meester Cornelis) בבטאוויה נכלאו האסירים הקשים ביותר. בבית הכלא סאוואה לונטו (Sawah Loento) בסומטרה הועסקו האסירים בעבודה במכרות פחם. בתי כלא נפרדים הוקמו לתושבי מערב ג'אווה ולנשים. לאסירות בבית הכלא לנשים בסמרנג הייתה ההזדמנות ללמוד מקצוע במהלך תקופת מאסרן, כמו תפירה, אריגה או הכנת בטיק. ב-1908 הפך האי קומודו שהיה אז ריק מאדם, למושבת אסירים. כתגובה למרידה הקומוניסטית של 1926 הוקם מחנה הכליאה בופן דיגול (Boven-Digoel) בגינאה החדשה. החל מ-1927 היו אסירים פוליטיים, כולל פעילים במאבק לעצמאות, מוגלים לאיים נידחים. סוקרנו נאסר על ידי ההולנדים ב-1929–1931 בכלא בבאנדונג, שוחרר ב-1931, ב-1933 נאסר שוב באנדה באי פלורס שם הוחזק עד 1937 וב-1937 הועבר אל כלא בבוכיתינגגי באי סומטרה שם הוחזק עד 1942 ושוחרר בידי היפנים.
ב-1830 הוקם "הצבא המלכותי של איי הודו המזרחיים ההולנדיים" (בהולנדית: Koninklijk Nederlands Indisch Leger – KNIL) וב-1915 הוקם "חיל האוויר המלכותי של איי הודו המזרחיים ההולנדיים" (Militaire Luchtvaart van het Koninklijk Nederlands-Indisch Leger - ML-KNIL). הכוחות הימיים של הצי המלכותי ההולנדי ישבו בסורביה, אך הם מעולם לא היו חלק מצבא המושבה. הצבא היה ענף של הצבא המלכותי ההולנדי, בפיקודו של המושל הכללי והוא מומן מתקציב המושבה. מגויסי חובה הולנדים לא הורשו להתגייס לצבא המושבה והוא היה בעל אופי של לגיון זרים שגייס לא רק מתנדבים הולנדים, אלא גם אזרחי מדינות אירופאיות רבות, במיוחד שכירי חרב גרמנים, בלגים ושווייצרים. בעוד שרוב הקצינים היו אירופאים, רוב החיילים היו ילידים אינדונזים, ברובם תושבי ג'אווה.[23]
המדיניות ההולנדית לפני 1870 הייתה לשלוט שליטה מלאה על נקודות אסטרטגיות ולכרות בריתות עם מנהיגים מקומיים באזורים סמוכים כך שהם יישארו תחת שליטה וישתפו פעולה. מדיניות זו כשלה באצ'ה, שבצפון סומטרה, שם גילה הסולטן סובלנות כלפי שודדי הים שפשטו על תנועת הסחר במצר מלאקה. בריטניה הייתה נותנת החסות של הסולטנות והדבר נתן להולנד את הזכות למגר את שודדי הים. ב-25 בינואר 1873 הכריזה הולנד מלחמה על אצ'ה. הסולטאן האחרון נכנע ב-20 בספטמבר 1903, קרובת משפחתו צ'ות ניאק דהיין המשיכה בלחימה עד 1908 ואף על פי שנפלה בשבי אז, התארגנו בהמשך מנהיגים מקומיים מוסלמיים רבים שלחמו נגד ההולנדים במלחמת גרילה יקרה עד שנת 1918, שבה בוצעו מעשי זוועה קשים בשני הצדדים.[24]
רשויות הצבא של המושבה ניסו למנוע מלחמה כנגד האוכלוסייה המקומית באמצעות נקיטת "אסטרטגיה של יראת כבוד". כאשר התנהלה מלחמת הגרילה, נקטו ההולנדים בדרכים של כיבוש אלים ואיטי או במערכה צבאית של זריית חורבן. בתחילה המאה ה-20 נחשבו האיים למקום שהשלום שכן בו ומשימותיו של צבא המושבה היו בעיקר משימות שיטור צבאי. אופי פעולתו של צבא המושבה השתנה ב-1917 כאשר הממשלה הקולוניאלית הנהיגה שירות חובה לכל הגברים במעמד אזרחי של אירופאים וב-1922 חוקק חוק להקמתו של "משמר הבית" (Landstorm) שאליו גויסו מגויסי חובה אירופאים מעל גיל 32. דרישות מצדם של לאומנים אינדונזים להקים שירות צבאי לילידים נדחו בסירוב. ביולי 1941 העבירה מועצת העם של המושבה חוק להקמת מיליציה של ילידים שמנתה 18,000 איש. לאחר כניסתה של יפן למלחמה התנדבו למיליציה מעל 100,000 איש. צבא המושבה ניסה בחופזה ובאופן בלתי ראוי להפוך את עצמו לצבא מודרני שיוכל להגן על המושבה מפני פלישה יפנית. ערב פלישת היפנים בדצמבר 1941 מנו הכוחות ההולנדיים באינדונזיה כ-85,000 איש: כוחות צבא סדירים של כ-1,000 קצינים ו-34,000 חיילים (מתוכם 28,000 ילידים), והשאר היו מיליציות מקומיות ועתודות אזרחים. ציודו של חיל האוויר של KNIL כלל 389 מטוסים. במהלך קרב איי הודו המזרחיים ב-1941–1942, הובסו עד מהרה כוחות צבא המושבה שלחמו יחד עם צבאות בעלות הברית.[25] כל החיילים ממוצא אירופאי נשבו על ידי היפנים. כרבע מהם לא שרדו את השבי.
לאחר מלחמת העולם השנייה, הצטרף צבא המושבה שהוקם מחדש לכוחות הצבא ההולנדי כדי להשיב את החוק והסדר הקולוניאלי למושבה. ב-17 באוגוסט 1945 הכריז סוקרנו על עצמאות אינדונזיה והוא ומחמד האתא חתמו על הכרזת העצמאות. ב-22 באוגוסט 1945 הודיעו היפנים באינדונזיה על כניעת כוחותיהם, אבל חלקם של היפנים ללא הפקוד העליון, נותרו בה והסתבכו במלחמת העצמאות האינדונזית. ב-23 באוגוסט כבשו ההולנדים את סאבאנג על האי "וה" מצפון לסומטרה והחל מ-29 בספטמבר 1945 החלו בסיוע בריטי בכבוש ג'קרטה והשלימוהו ב-3 באוקטובר 1945. תפקידם הרשמי של הבריטים היה לפרוק את היפנים מנשקם, לפני שיצאו הבריטים מאינדונזיה ב-30 בנובמבר 1946.
בינתיים היו הבריטים מעורבים גם בכבוש סורבאיה בקרב בנובמבר-דצמבר 1945 שספק לאינדונזים את "יום הגבור" שלהם ב-10 בנובמבר, והוא יום הזיכרון השנתי באינדונזיה.
למרות שתי מערכות מוצלחות ב-1947 וב-1948, נפילת סוקרנו, מוחמד האתא ואגוס סלים בשבי ב-19 בדצמבר 1948 כשלו המאמצים ההולנדיים להשיב לעצמם את המושבה, אחר שנבלמו ההולנדים בקרב לאנגסא בסומטרה ב-28 בינואר 1949 ותחת לחץ בין לאומי שהלך וגבר. שפיכות הדמים נמשכה עד 12 באוגוסט 1949 באי ג'אוה, ובסומטרה הוכרזה הפסקת אש ב-15 באוגוסט 1949. ב-23 באוגוסט החלה ועידת השולחן העגול בהולנד שהניבה הסכם ב-2 בנובמבר וב-27 בדצמבר 1949 הכירה הולנד בריבונותה של אינדונזיה. מחיר המלחמה היה 3500 עד 5500 חילים הולנדיים שנקטלו, 45000 עד 100000 חילים אינדונזיים שנקטלו, 100000 אזרחים אינדונזיים שנקטלו, לפחות 1297 חילים יפניים שנקטלו ו-1200 חילים בריטיים שנקטלו. 7 מיליון בני אדם אבדו את בתיהם. האיים ג'אוה, סומטרה, מאדורא וסולאווסי ספגו את רב נזקי הלחימה, הצבא המלכותי של איי הודו המזרחיים ההולנדיים פורק ב-26 ביולי 1950 ולחיילים ששירתו בו מקרב האוכלוסייה הילידית נתנה האפשרות להצטרף לכוחות המזוינים הלאומיים של אינדונזיה. בעת פירוקו מנה צבא המושבה 65,000 איש, מהם 26,000 שולבו בצבא אינדונזיה החדש. שאר האנשים שוחררו או עברו לשרת בצבא הולנד. בין הקצינים החשובים ששירתו בכוחות המזוינים של אינדונזיה שהיו יוצאי צבא איי הודו המזרחיים ההולנדיים נמנו סוהארטו, לעתיד נשיאה השני של אינדונזיה, שערק מ KNIL עם הכבוש היפני, עבדול האריס נאסותיון, לעתיד שר הביטחון האינדונזי, ואלכסנדר אברט קווילרנג, מייסד יחידת הכוחות המיוחדים, "קופאסוס".[26]
בכל רחבי הארכיפלג של איי הודו המזרחיים מדוברות מאות שפות מקומיות. בנוסף אליהן נעשה שימוש נרחב במלאית ובקריאולית מבוססת פורטוגזית, שהיו השפות ששימשו למסחר. קודם לשנת 1870, כאשר ההשפעה הקולוניאלית של ההולנדים הייתה מוגבלת ברובה לג'אווה, המלאית שימשה כשפת הלימוד בבית הספר הממשלתיים ובתוכניות הכשרה, כך שבוגריהם יכלו לתקשר עם קבוצות אתניות מאזורים מחוץ לג'אווה שהיגרו אליו. ממשלת המושבה שאפה לתקנן את הניבים המלאים של מחוז ריאו שבסומטרה ושל מלאקה כשפה רשמית והוזמנו מילונים עבור בתי הספר ומשרדי הממשלה. ב-28 באוקטובר 1928 אימצו מנהיגי תנועת העצמאות האינדונזית את הניב של ריאו וקראו לו אינדונזית. במחצית השנייה של המאה ה-19, הועברו שאר שטחי הארכיפלג, שבהם דוברו מאות שפות, לשליטת ההולנדים. באמצעות הרחבת תוכנית החינוך עבור הילידים באזורים אלו, הפכה הממשלה את ה"מלאית הסטנדרטית" לשפת המושבה.
הולנדית לא הייתה השפה הרשמית של המושבה והיא גם לא הייתה בשימוש נרחב על ידי האוכלוסייה הילידית. רוב האוכלוסייה האירופאית במושבה הייתה דו-לשונית. השפה ההולנדית הייתה בשימוש של האליטה המשכילה בלבד וב-1942 רק 2% לערך מאוכלוסיית המושבה דיברה הולנדית, מתוכם כמיליון בני האוכלוסייה הילידית. מספר רב של מילים שאולות נכנס לאינדונזית המודרנית, במיוחד מונחים טכניים. למילים אלו לא היה תחליף במלאית והם אומצו לאוצר המילים של השפה האינדונזית וניתן להבין מהם את התובנות על התחומים שבהם הטביעה המורשת הקולוניאלית באינדונזיה את חותמה. הנדריק מאייר מאוניברסיטת קליפורניה בריוורסייד טוען שכחמשית מאוצר המילים באינדונזית המודרנית מקורם בהולנדית.[27]
הספרות ההולנדית הושפעה הן על ידי ההיסטוריה של האיים בתקופה הקולוניאלית ובתקופה הפוסט-קולוניאלית, החל מתור הזהב של הולנד ועד ימינו. השפעה זו הייתה מנת חלקם של סופרים הולנדים, אינדונזים ובני תערובת. היצירות הבולטות בז'אנר זה כוללות את הרומן "מקס האוולאר, או מכרזי הקפה של חברת הסחר ההולנדית" של אדוארד דאווס דקר, "הכוח החבוי" של לואיס קופרוס, "ארץ המוצא" של אדגר דו פרון ו"עשרת אלפי הדברים" של מריה דרמוט.[28]
רוב הספרות ההולנדית נכתבה על ידי סופרים הולנדים ובני תערובת. בכל אופן, במחצית הראשונה של המאה ה-20, במסגרת "המדיניות המוסרית", הגיעו כותבים אינדונזים רבים להולנד כדי ללמוד ולעבוד. הם כתבו ספרים בשפה ההולנדית ופרסמו מאמרים בעיתונות ההולנדית. באמצעות התמקדות בנושאים חדשים ובגיבורים מבני הילידים, הם הסבו את תשומת הלב הציבורית לתרבות הילידים ולמצבם. בין היוצרים הללו ניתן למנות את הנסיך הג'אווני והמשורר, הסופר והעיתונאי, נוטו סוארוטו, ראש ממשלת אינדונזיה הראשון, סוטאן שהריר, את נשיא אינדונזיה הראשון, סוקרנו, ורבים אחרים, ביניהם ראדן איו אג'נג כארתיני שהייתה הילדה האינדונזית הראשונה שלמדה בבית-ספר.[29][30]
יופיים הטבעי של איי הודו המזרחיים ההולנדיים נתן השראה לעבודותיהם של אומנים, שעל פי רוב תיארו את הנופים הרומנטיים של האיים. המונח Mooi Indie (בהולנדית: "איי הודו היפים") נטבע לראשונה ככותר של 11 רפרודוקציות של הציורים בצבעי מים של הצייר פ. ג'. דו שאטל, שתיארו את נופי המושבה ופורסמו באמסטרדם ב-1930. המונח יהיה מזוהה בהמשך עם ציורים כאלה שתיארו את נופי המושבה הטבעיים, כמו הרים הרי געש, שדות אורז, עמקי נהרות, כפרים וסצנות שבהן תוארו חייהם של משרתים, אצילים ולעיתים נשים ילידיות חשופות חזה. כמה מהציורים הראויים לציון הם ציוריהם של האומנים האירופאים, דו שאטל, מנוס באוור, נויקמפ, איזק ישראלס, פ. א. י. מויין, קרל דייק ורומולדו לוקטלי וציירים נוספים ילידי המושבה.
סדרות המטבעות שראשיתן בשנת 1854 וסופן בשנת 1945 הן יצירות אומנות תלת לשוניות - מלאית, הולנדית ושפת האי ג'אווה והכתב הג'אווי המשמש את המלאית, מתבלט בסגנון ה'ערבסקי' שלו. הכתב הקאווי המסולסל משמש את שפת האי ג'אווה.
משנת 1926 ועד לפירוק המושבה ב-1949 הופקו 112 סרטים עלילתיים שידוע עליהם. ב-1900 יובא הסרט הראשון מחוץ לאיים ובראשית שנות העשרים יובאו סדרות של סרטים עלילתיים שהוקרנו תחת שמות מקומיים. כמו כן הופקו סרטים תיעודיים על ידי חברות הולנדיות על חיי המושב והוקרנו בהולנד. הסרט הראשון בהפקה מקומית, Loetoeng Kasaroeng, בוים על ידי ל. הוברלדורפ ויצא לאקרנים ב-31 בדצמבר 1926. בין השנים 1926 – 1933 יצאו לאקרנים הפקות מקומיות רבות של סרטים. באמצע שנות השלושים ירד קצב הפקת הסרטים כתוצאה מהשפל הגדול. ירידה נוספת בכמות ההפקות אירעה שוב לאחר הכיבוש היפני בראשית 1942 ולהוציא אולפן סרטים אחד, נסגרו כל האולפנים במושבה. רוב הסרטים שהופקו בתקופת הכיבוש היו סרטי תעמולה.[31][32][33] לאחר הכרזת העצמאות האינדונזית ב-1945 ובמהלך מלחמת העצמאות הופקו כמה סרטים, הן על ידי ההולנדים והן על ידי האינדונזים.
באופן כללי הסרטים שהופקו במושבה התבססו על סיפורים מסורתיים. הסרטים הראשונים היו סרטי ראינוע כשהסרט המדבר הראשון יצא לאקרנים ב-1930. מאוחר יותר הופקו סרטים בהולנדית, במלאית ובשפות הילידים. כל הסרטים צולמו בשחור-לבן. על פי האנתרופולוג האמריקאי, קרל ג. היידר, כל הסרטים שהופקו לפני 1950 אבדו. אף על פי כן, סרטים אחדים שרדו בארכיון הסרטים האינדונזי וכמה סרטי תעמולה יפנים שרדו בארכיון הלאומי ההולנדי.
עושר הטבע והתרבות של איי הודו המזרחיים ההולנדיים משכו אליהם אינטלקטואלים, מדענים וחוקרים אירופאים. בין המדענים הידועים שניהלו את רוב המחקרים החשובים שלהם באיים ניתן למנות את הביולוג והבוטנאי ההולנדי יוהנס אליאס טייסמן, הבוטנאי והגאולוג הגרמני-הולנדי פרנץ וילם יונגהון, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה כריסטיאן אייקמן, הפלאואנתרופולוגיסט אז'ן דובואה, הביולוג וחוקר הטבע הבריטי אלפרד ראסל וולאס ופטר אנתוני אוונס ממוזיאון הטבע בבוגור, שנקראה אז "בויתנזורג". מוסדות רבים לחקר האומנות, התרבות והמדע הוקמו במושבה. לדוגמה, החברה המלכותית הבטאווית לאומנויות ומדעים (Koninklijk Bataviaasch Genootschap van Kunsten en Wetenschappen), קודמתו של המוזיאון הלאומי של אינדונזיה, נוסדה ב-1778 מתוך מטרה לקדם את המחקר ואת פרסום ממצאי השטח בתחומי האומנות והמדעים, במיוחד היסטוריה, ארכאולוגיה, אתנוגרפיה ופיזיקה. הגנים הבוטנים של בוגור יחד עם העשבייה והמוזיאון הזואולוגי הסמוכים, היו מרכז מחקר ראשי שנוסד ב-1817 מתוך מטרה לחקור את עולם החי והצומח באיים. ב-1891 נתגלה "אדם ג'אווה" על ידי אז'ן דובואה. ב-1912 תואר לראשונה דרקון קומודו על ידי פטר אנתוני אוונס, אחרי שמועות על דינוזאורים חיים באי קומודו מאז 1910, ולאחר התרסקות מטוס סמוך לקומודו ב-1911. מאובניהם של 2 פרטים של לטאת כוח קדומה אחרת נתגלו בתריניל באי ג'אווה בשנת 1911 וזוהו בשנת 1935.[34] ב-1935 גילה Friedrich von Huene את שרידי הזוחל הימי הקדום גלובידנס שנכחד בסוף המזוזואיקון, ליד העיר אתאמבוא במערב האי טימור בתחום השלטון ההולנדי. ויטמין B1 והקשר שלו למחלת הבריברי התגלה על ידי אייקמן במהלך עבודתו במושבה. אשר לארכאולוגיה, ב-29 בנובמבר 1920 מצאו הולנדים בפאלמבאנג את כתובת כדוכאן בוכית.
ערך מורחב – המטבח האינדונזיהמשפחות הקולוניאליות ההולנדיות נחשפו למטבח האינדונזי באמצעות משרתי וטבחי הבית שלהן וכתוצאה מכך הם פתחו חיבה לתבלינים ולמאכלים הטרופיים המקומיים. מאכל ידוע שמקורו מאיי הודו המזרחיים ההולנדיים הוא הרייסטאפל (שולחן אורז), שהובא מהמושבה להולנד והוא למעשה שולחן אורז המכיל 7 עד 40 מאכלים פופולריים מרחבי המושבה. זהו יותר משתה ראוותני מאשר מאכל. בין היתר הוכללו בו ה sate / satai האינדונזי מבשר עוף וגם מבשר חזיר. הקולוניאליסטים ההולנדים הנהיגו את אכילתו של שולחן האורז לא רק כדי שהם יוכלו ליהנות ממגוון רחב של מאכלים, אלא גם כדי להרשים את אורחיהם בשפע האקזוטי של מושבתם.[35]
כחלק מהמשטר הקולוניאלי הנהיגו ההולנדים מאכלים אירופאים כמו לחם, גבינות, אומצות וחביתיות. כיצרנית של יבולים לייצוא, היו במושבה הקפה והתה משקאות מאוד פופולריים. לחם, חמאה ומרגרינה, כריכים עם שינקן, גבינה או ריבת פירות, מאפים וגבינות הולנדיות, נצרכו באופן שכיח על ידי אוכלוסיית הלבנים ובני התערובת בתקופה הקולוניאלית. כמה מבני המעמד העליון והמשכילים בקרב האוכלוסייה הילידית נחשפו למטבח האירופאי וזה נחשב למטבח של המעמד העליון במושבה. מצב זה הוביל למיזוג של המטבחים ההולנדי והאינדונזי. כמה מן המאכלים שנוצרו במהלך התקופה הקולוניאלית הושפעו מהמטבח ההולנדי. בין אלה ניתן למנות את "סלט סולו" (Selat solo), אומצת הבקר של ג'אווה (bistik jawa), נזיד הסמור (באינדונזית: Semur, בהולנדית: smoor), מרק שעועית "אדומה" (sayur kacang merah) ומרק זנב שור. בין מיני המתיקה של המטבח האינדונזי שניתן להבחין במקורם ההולנדי ניתן למנות את הטארט (kue bolu), עוגת פנדן, עוגת שכבות (Spekkoek), טארט קוקוס (Klappertaart) ועוגיות גבינה (Kaasstengels). מקובל לחשוב שעוגיות החטיף Kue cubit שניתן למצוא אותן בחזיתות בתי הספר ובשווקים באינדונזיה שואבות את מקורן מחביתיות poffertjes שמקורן בהולנד.[36]
הגעתם של האירופאים לאיים במאות ה-16 וה-17 הביאה אליהם את הבנייה בלבנים לאחר שלפני כן הייתה נהוגה באופן בלעדי הבנייה בעץ ובמוצרי הלוואי שלו. במאות ה-17 וה-18 הייתה בטאוויה עיר מבוצרת שבתיה היו בנויים מלבנים. במשך כמעט מאתיים שנה, עשו האירופאים מעט מאוד כדי להתאים את האדריכלות האירופאית שלהם לאקלים הטרופי. הם בנו טורים של בתים חדשים שכמעט ולא היו מאווררים וחלונותיהם היו קטנים, אמצעי שנחשב להגנה כנגד מחלות טרופיות. שנים רבות לאחר מכן למדו ההולנדים להתאים את הסגנון האדריכלי שלהם למאפייני הבנייה המקומית באמצעות בניית כרכובים ארוכים, ורנדות, פורטיקו וחלונות גדולים לאוורור,[37] ובתי הכפר שנבנו במאה ה-18 היו בין המבנים הקולוניאליים הראשונים ששילבו מרכיבים אדריכליים אינדונזיים שהיו מותאמים לאקלים והיו ידועים כסגנון איי הודו המזרחיים.
החל מסוף המאה ה-19 הביאו שיפורים משמעותיים בטכנולוגיה, בתקשורת ובאמצעי התחבורה, עושר רב לג'אווה. עיצובם של בניינים מודרניים, כולל תחנות רכבת, בתי מלון, בתי חרושת, בנייני משרדים, בתי חולים ומוסדות חינוך, הושפעה מהסגנונות הבינלאומיים. המגמה בראשית המאה ה-20, הייתה לבנות על פי השפעות של אדריכלות מודרנית, כמו אר דקו והיא יושמה בהקמתם של בניינים בסגנון אירופאי ובעיצוב אינדונזי. ההתאמה של המבנים לסביבה שנעשתה עוד מימי ראשית הבנייה באיים, כללה כרכובים תלויים וחלונות גדולים לאוורור, ראשיתו של סגנון הבנייה המיוחד לאיים. הריכוז הגדול ביותר של בניינים מהתקופה הקולוניאלית מצוי בערים גדולות בג'אווה כמו באנדונג, ג'קרטה, יוגיאקרטה, סמרנג וסורביה. בין האדריכלים הבולטים מהתקופה ניתן למנות את אלברט אלברס, תומאס קרסטן, הנרי מקלן פונט, י. גרבר וולף שומקר. בשלושת העשורים הראשונים של המאה ה-20 מימנה מחלקת העבודות הציבוריות את בנייתם של מבני ציבור גדולים וביצעה תכנון עירוני שבמסגרתו ערים ראשיות בג'אווה ובסומטרה נבנו מחדש והורחבו.
הפסקת עבודות הפיתוח בתקופת השפל הגדול, פרוץ מלחמת העולם השנייה, המאבק לעצמאות של אינדונזיה בשנות הארבעים והקיפאון הכלכלי שנלווה לחוסר היציבות הפוליטית בשנות החמישים והשישים, גרמו לכך שחלק ניכר מהאדריכלות הקולוניאלית השתמרה במהלך העשורים האחרונים. הבנייה הקולוניאלית שימרה כמעט תמיד את זכר האליטות ההולנדיות, האינדונזיות והסיניות. עם זאת, הסגנונות היו לרוב עשירים והיוו מיזוג יצירתי של שתי התרבויות, עד כדי כך שהבתים הללו נעשו מבוקשים גם במאה ה-21. ניתן לטעון שהאדריכלות המקומית הייתה יותר מושפעת מהרעיונות האירופאים החדשים מאשר שהאדריכלות הקולוניאלית הייתה מושפעת מהסגנון האינדונזי ואלמנטים מערביים אלו המשיכו להשפיע באופן בולט על הבנייה האינדונזית של ימינו.
בשנת 1938 קבלה נבחרת הודו המזרחית ההולנדית את הזכות להיות נציגת יבשת אסיה במשחקי גביע העולם, שנערכו אז בצרפת, ללא משחקי מוקדמות. זכות זאת נתנה לנבחרת משום שוויתרה נבחרת יפן על הזכות להיות נציגת אסיה בטורניר. הנבחרת הייתה מורכבת משחקנים בעלי שמות אינדונזיים, סיניים, והולנדיים. היא נסעה לצרפת וב-5 ביוני 1938 שחקה נגד נבחרת הונגריה באצטדיון "ולודרום מוניסיפל" בריימס לעיני קהל של 9,000 איש, הובסה בתוצאה 0:6 ושבה כל הדרך אל האיים.
בתור הזהב של הולנד במאה ה-17, התחולל בהולנד תהליך משמעותי של עיור, שברובו מומן מההכנסות שמקורן היה מהשווקים האסייתיים. במקום מרכזי במרקם החברתי ההולנדי ניצבו הסוחרים, מצב שהוריד באופן משמעותי את חשיבותו של משטר הפאודליזם ושינה את פני החברה ההולנדית. כאשר הוקם בית המלוכה ההולנדי ב-1815, רוב עושרו הגיע מכספי הסחר הקולוניאלי.
האוניברסיטאות שנוסדו במאה ה-16, כמו אוניברסיטת ליידן, הפכו למרכזי ידע בנוגע לדרום מזרח אסיה בכלל ואינדונזיה בפרט. אוניברסיטת ליידן הוציאה משורותיה חוקר כמו היועץ הקולוניאלי סנוק הורחרוניה, שהתמחה בענייני הילידים במזרח, וגם כיום יש באוניברסיטה לא מעט חוקרים המתמחים בתרבות ובשפה האינדונזיים. אוניברסיטת ליידן ובמיוחד "המכון ההולנדי המלכותי ללימודי דרום מזרח אסיה והקריבים" (KITLV), הם מוסדות אקדמיים ומדעיים שעד היום תחום זה פעיל בהם במידה רבה. מוסדות אקדמיים נוספים בהולנד שעוסקים בתחום הם המוזיאון הטרופי באמסטרדם, שהוא מוזיאון אנתרופולוגי שברשותו אוספים גדולים של אומנות, תרבות, אתנוגרפיה ואנתרופולוגיה אינדונזית.
מורשת צבא איי הודו המזרחיים ההולנדיים משומרת על ידי רגימנט ואן הץ' (Regiment van Heutsz) של הצבא המלכותי ההולנדי של היום והיא מוצגת במוזיאון ברונביק, מעון פרישה לשעבר של חיילי צבא איי הודו המזרחיים ההולנדיים, שפעיל עד היום בארנהם.
משפחות הולנדיות, שהתגוררו במושבה ושבו להולנד לאחר עצמאות אינדונזיה וצאצאיהם, נטו להביט לאחור אל העידן הקולוניאלי עם התחושה של הכוח והיוקרה שהיו מנת חלקם שם. תחושות אלו הובעו בספרות ענפה מאוד שיצאה לאור בשנות השבעים והשמונים. למעשה, מאז המאה ה-18 היווה השלטון ההולנדי באיים מקור השראה לספרות ההולנדית.
רובם של ההולנדים ששבו למולדת אם במהלך מלחמת העצמאות האינדונזית או לאחריה הם בני תערובת שנולדו במושבה. אוכלוסייה זו גדלה והתפתחה באופן משמעותי במהלך 344[38] שנות השלטון ההולנדי באינדונזיה או בחלקיה השונים, שם וסווגה על ידי השלטונות כשייכת למעמד החוקי של האירופאים במושבה. בשפה ההולנדית הם מכונים "הולנדים של איי הודו המזרחית" (Indische Nederlanders או Indo[39]). מתוך 296,200 "תושבים חוזרים" ששבו להולנד, רק 92,200 היו הולנדים שנולדו בהולנד. כולל צאצאיהם מהדור השני, הם כיום הקבוצה האתנית הגדולה ביותר שנולדה מחוץ להולנד. אף על פי שקבוצה זו נחשבת למי שנטמעה באופן מלא בחברה ההולנדית, כמיעוט האתני הגדול ביותר בהולנד, הם לקחו חלק חשוב מאוד בהכרת האלמנטים של התרבות האינדונזית לזרם המרכזי של החברה ההולנדית. כיום בכל עיר בהולנד פועלת לפחות חנות אינדונזית (Toko)[40] אחת או מסעדה אינדונזית אחת ושוקי לילה (Pasar malam)[41] מאורגנים במשך כל השנה.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
