Loading AI tools
תקנה הלכתית בהלכות ערובין המיועדת להתיר שאיבת מים מבאר ציבורית בשבת לבהמות עולי הרגל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פַּסֵי בֵּירָאוֹת ('בֵּירָאוֹת' היא צורת ריבוי של 'בֵּירָא', בארמית 'באר') היא תקנה הלכתית בהלכות ערובין המיועדת להתיר שאיבת מים מבאר ציבורית בשבת לבהמות עולי הרגל הנמצאים בדרכם לבית המקדש וחונים בשטח פתוח על ידי הקפת הבאר במחיצות מינימליות ("פסים").
כיום היתר זה אינו תקף, היות שאין עלייה לרגל לבית המקדש.
בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה מצווה לעלות לרגל לירושלים ולבית המקדש בשלושת הרגלים. לעיתים ארך המסע לירושלים מספר ימים, ועולי הרגל היו חונים בשבת מחוץ למקום ישוב, או בשטח ציבורי פתוח בתוך ישוב. במקרה זה הייתה נוצרת בעיה לשאיבת מים מבאר, שכן הבאר העמוקה נחשבת לרשות היחיד, בעוד הבהמות עומדות בכרמלית או ברשות הרבים, וישנו איסור הוצאה מרשות לרשות בהעברת המים מהבאר אל השוקת ממנה שותים הבהמות, או בהוצאת דלי המים מהבאר (איסור מהתורה כלפי הוצאה לרשות הרבים ואיסור דרבנן כלפי הוצאה לכרמלית). ניתן אומנם להפוך את השטח מסביב לבאר לרשות היחיד, על ידי הקפתו במחיצות כשרות מארבע רוחות, אולם דבר זה קשה להולכי דרכים העוברים ממקום למקום.
בתלמוד הירושלמי נזכרים אמוראים אשר הורו להמשיך בהיתר זה גם בימיהם: ”רבי אבדימא דחיפא הורי בחיפא, רבי ירמיה הורי בחלף בפסי ביראות בזמן הזה”.[1]
חכמים תיקנו שבמקרה זה של עולי רגלים, ניתן להפוך את השטח סביב הבאר לרשות היחיד באמצעות מחיצות מינימליות, שהם ארבעה פסים זוויתיים בארבע פינות השטח המוקף, (צורה זו נקראת דיומד - לשון 'שני עמודים') כך שבכל פינה ישנם שני פסים לשתי הזויות (צורת האות 'ר') ברוחב של לפחות אמה (כ־48 ס"מ) לכל אחד מהכיוונים, ובגובה של לפחות עשרה טפחים.[2] (כ־80 ס"מ) השטח הפתוח שבין פינה לפינה צריך להיות באורך של עד 13 אמות ושליש האמה. אם השטח הפתוח גדול יותר, יש להעמיד באמצע פסים נוספים בשיעור מחיצה (רוחב של לפחות ד' טפחים וגובה של לפחות י' טפחים), על מנת שלא יהיה שטח פתוח רצוף בשיעור 13 אמות ושליש.
היתר זה הוא לצורך השקאת הבהמות, אולם אסור לשאוב מים מהבאר ולהוציאם החוצה לשתיית האדם, שכן הוא יכול להיכנס בעצמו לבאר ולשתות שם. אולם אם קשה להיכנס לבאר מותר גם לשאוב מים ולהוצאים מהבאר לשתיית האדם.[3] וכן היתר זאת מיועד אך ורק לעולי רגלים, ולא לאחרים, ודווקא מבאר מים ציבורית, ולא מבור מים או באר מים פרטית. בכל מקרה אחר יש צורך בארבע מחיצות גמורות על מנת להקיף שטח כרשות היחיד.[3]
במקרה ויבשה הבאר באמצע השבת - בטלו המחיצות, ואין השטח נחשב יותר לרשות היחיד, היות שכל המחיצות נעשו בשביל המים. (אין אומרים את הכלל 'שבת הואיל והותרה - הותרה' היות שאלו מחיצות מינימליות מיוחדות ולא מחיצות רגילות) וכן להפך, אם באו מים לבאר יבשה שהייתה מוקפת בפסי ביראות באמצע השבת - ניתן לשאוב מים להבאר להשקאת הבהמות.[4]
בפסי ביראות הוכשרה מחיצה אף שבשטח הכללי של המחיצות השטח הפרוץ מרובה על העומד, ואף שיש בה פרצה הגדולה מ-10 אמות, (עד 13 אמות ושליש) דבר הפוסל מחיצה רגילה.
העיקרון העומד מאחורי היתרים אלו הוא שמדין התורה, אם ישנו שיעור מחיצה משני צדדים וביניהם שטח פתוח, השטח הפתוח נידון כפתח שאינו פוסל את המחיצה, אפילו אם הוא רחב יותר מ-10 אמות, ולא כפרצה הפוסלת את המחיצה, אולם מדרבנן גם פתח הרחב יותר מ-10 אמות פוסל את המחיצה מדין פרצה. אך במקרה זה של פסי ביראות לא אסרו חכמים את הדבר, והשאירו את ההלכה כדין התורה מפני תקנת עולי הרגלים. אך הוסיפו חכמים דין במקרה זה, שלא תהיה הפרצה בשיעור גדול מ-13 אמות ושליש.
באופן דומה, מדין התורה פרצות הפוסלות את המחיצה מדין פרוץ מרובה על העומד הם דווקא פרצות ולא פתחים, ורק מדרבנן גם פתחים נחשבים כפרצה לחישוב כלל השטח הפרוץ מול השטח העומד, ובמקרה זה של פסי ביראות לא גזרו חכמים מפני תקנת עולי הרגלים.[5]
כיוון שמחיצות פסי ביראות נחשבות מחיצות להקפת רשות היחיד מדין התורה, אם סתם שטח באמצע רשות הרבים הוקף באמצעות פסי ביראות - השטח נחשב לרשות היחיד מהתורה, והמוציא חפץ ממנו לרשות הרבים עובר על מלאכת הוצאה מרשות לרשות. (אף שרבים עוברים דרכו בהילוכם, היות שהילוך הרבים דרך מחיצות אינו פוסלם) אולם היות שמדרבנן אין אלו מחיצות תקינות, לעניין טלטול חפצים בתוכו השטח נחשב לכרמלית, ואסור לטלטל בו יותר מד' אמות, בניגוד לרשות היחיד בה מותר לטלטל ללא הגבלה.[6]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
