חצר (הלכה)

בהלכה, כאשר מדברים על חצר, הכוונה היא בדרך כלל לחצר משותפת לכמה בתים הנמצאים בבעלותם של אנשים נפרדים. החצר משמשת את תושבי הבתים לצרכים פרטיים שונים שאינם יכולים להעשות בבתים, וליציאה לשטח הציבורי בעיר. בדרך כלל הייתה החצר פתוחה למבוי שהוא רחוב פרטי צר המיועד לחבר בין כמה חצירות לשטח הציבורי בעיר. החצר מוזכרת בהלכה לגבי כמה דינים, בעיקר לגבי רשויות השבת (שם היא נחשבת לרשות היחיד) ובמשפט העברי. לרוב הדינים אין משמעות לגבי חצר פרטית השייכת לאדם אחד.

השימושים בחצר בעבר

חצר שכונת בית דוד בירושלים, ניתן לראות את בור המים באמצע החצר

בעבר היו הבתים קטנים מהמקובל היום, ושימושים ביתיים רבים היו נעשים בחצר המשותפת, ששימשה בעיקר לשימושים ביתיים ולא לשימושים חקלאיים. החצר שימשה לבישול ואפייה בכיריים ובתנור חרס שהיו מוצבים בה, להעמדת רחיים לטחינה, לכביסה, גידול בהמות ועופות, וכמחסן לתבואה, חביות יין ועצים, וכן לצבירת זבל המיועד לזיבול השדות.

בחצר היה ממוקם גם בור המים שממנו שאבו מים לשימושים שונים.

גם בראשית המאה ה-20 נבנו שכונות בצורת בתים קטנים ולהם חצרות גדולות משותפות. דגם זה של שכונות נקרא שכונת חצר ולו דוגמאות בשכונת נווה צדק בתל אביב ובשכונת נחלאות בירושלים. במקומות רבים נבנו השירותים מחוץ לבתים, בשטח החצרות.

חצר לגבי רשויות השבת

ערוב חצרות

ערך מורחב – עירוב חצרות

מדין התורה, חצר היא רשות היחיד אף שהיא משותפת לכמה בעלים. אולם מדרבנן, יש לעשות עירוב חצרות על מנת להתיר את החצר בטלטול, היות שהיא משותפת לכמה דיירים, דבר שיכול לגרום לבלבול בינה לבין רשות הרבים, בה הטלטול אסור מהתורה. כל זמן שהחצר לא תוקנה על ידי עירוב חצרות, אסור לטלטל (להוציא ולהכניס חפצים) מהבתים אל החצר.

על ידי עירוב העיר, (בדרך כלל באמצעות צורת הפתח) נעשית כל העיר כ'חצר של רבים' היינו כמקום הנחשב עקרונית לרשות היחיד היות שהוא מוקף מחיצות, אולם בגלל שזה שטח המשותף לרבים, יש לתקנה מדרבנן באמצעות עירוב חצרות על מנת להתיר לטלטל מהבתים אל החצר.

לדין זה אין משמעות במקרה של חצר פרטית לאדם אחד, או חצר משותפת למשפחה האוכלת כולה במקום אחד, שאינם צריכים לערב את החצר בעירוב חצרות, היות שהם נחשבים כאחד.

תיקון חצרות

ערך מורחב – תיקון חצרות ומבואות

מדין התורה, חצר הפתוחה בכל צידה הרביעי למבוי או לרשות הרבים - נחשבת לרשות היחיד, היות שדי ב-3 מחיצות על מנת שתחשב לרשות היחיד. אולם מדרבנן, יש לתקן את הצד הרביעי הפרוץ באמצעות פסי חצר או צורת הפתח, על מנת שהחצר תחשב לרשות היחיד. כל זמן שהחצר לא תוקנה, היא נחשבת מדרבנן לכרמלית, ואסור לטלטל בה. (כמו כן יש לוודא שאין פרצה גדולה מי' אמות (כ-4.5 מ') ואם יש פרצה בשיעור כזה, יש לתקנה באמצעות צורת הפתח)

אולם כדי שחצר תחשב לחצר לעניין זה של תיקון חצירות, עליה להיות מרובעת. אם החצר אינה מרובעת אלא מלבנית, היא נחשבת למבוי, שתיקונו באמצעות לחי, קורה או צורת הפתח, ולא באמצעות פסי חצר. וכן גם להפך, מבוי שאינו מלבני אלא מרובע - נחשב לחצר לעניין זה, ויש לתקנו דווקא באמצעות פסי חצר או צורת הפתח.^[1]

חצר במשפט העברי

בשל היותה של החצר שטח משותף מצומצם, ישנם דינים רבים במשפט העברי בנושאים שונים הנוגעים לחצר משותפת. כך למשל לגבי היזק ראיה בין שותפים בחצר, חלוקת חצר משותפת, חזקה בחצר, הזכות לשימושים שונים בחצר ועוד.

קישורים חיצוניים

• החצר ומתקניה בתקופת המשנה והתלמוד, דורית סגל, אתר 'דעת'.
• מאמרים בנושא חצר, באתר ספריית אסיף

הערות שוליים

1. ערוך השולחן אורח חיים שסג סעיף לו

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.