Loading AI tools
מבצע צבאי של צה"ל כנגד הצבא המצרי במהלך מלחמת העצמאות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מבצע חורב, אשר נקרא גם מבצע עין, היה מתקפה רחבת היקף של צה"ל כנגד חיל המשלוח המצרי בנגב ובמזרח סיני, במהלך שלביה האחרונים של מלחמת העצמאות. המבצע, אשר החל ב-22 בדצמבר 1948 והסתיים ב-7 בינואר 1949, נחל הצלחה ברובו. פרט לרצועת עזה, ולכיס פאלוג'ה בה נותרה חטיבה מצרית מכותרת, בשל כישלונו של מבצע חיסול, צה"ל הצליח לעקור את הצבא המצרי מארץ ישראל. צה"ל לא עצר בקו הגבול ששרטטה החלטת החלוקה וגם לא בגבול הבינלאומי, חדר כמה עשרות ק"מ אל תוך סיני, אך נסוג משם בלחץ בינלאומי. כתוצאה מדינית של המבצע, מצרים פסקה להיות צד פעיל במלחמה והחלה במגעים להסדרת שביתת נשק. עם תום מבצע זה הסתיימו למעשה קרבות מלחמת העצמאות.
 | |||||||||||||||||
| כוחות מבצע חורב סמוך למעבר ניצנה | |||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות | |||||||||||||||||
| תאריכים | 22 בדצמבר 1948 – 7 בינואר 1949 (17 ימים) | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | מבצע אסף | ||||||||||||||||
| קרב אחרי | מבצע חיסול | ||||||||||||||||
| מקום | הנגב ומזרח חצי האי סיני | ||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון ישראלי חלקי | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
 | |||||||||||||||||
למבצע ניתן השם 'חורב', שהוא אחד משמותיו של הר סיני, משום שכלל חדירה לשולי מדבר סיני[1]. שמו הנוסף של המבצע, מבצע עין, מקורו באות הראשונה של היעדים העיקריים: עזה, עוג'ה, עסלוג', אבו עגילה ואל עריש.
עם סיום מבצע יואב, שהביא לדחיקת חיל המשלוח המצרי מחלקים נרחבים מהנגב, עדיין נותר צבא מצרי גדול ובעל כושר לחימה ניכר בתחומי ארץ ישראל. חלקו היה נצור בכיס פאלוג'ה, אך מספר חטיבות היו פרוסות באזור עזה ובמרחב המשתרע מעוג'ה אל-חפיר ועד דרומה לבאר שבע. במצב זה, ישראל עמדה בפני האיום כי הצבא המצרי יחבור לכוח שב'כיס', ואף ימשיך הלאה ויחבור אל 'הכוחות הקלים' המצריים שבהר חברון, וינתק שוב את הנגב. ישראל, שעל אף הישגי מבצע 'יואב', לא הסתפקה במצב הקיים, פעלה בהתמדה לשיפור מצבה בנגב, גם לאחר הפסקת האש שבסיום המבצע האמור, אשר נכנסה לתוקף ב-22 באוקטובר 1948. בין היתר, כבש צה"ל בתחילת נובמבר את משטרת עיראק סואידן, וכן נערכו מבצע לוט ומבצע אסף.
בכל זאת, כדי לדחוק סופית את המצרים מן הנגב עלה הצורך במבצע בקנה מידה מלא. לפיכך, ממשלת ישראל החליטה לחדש את הלחימה בדרום ולתקוף את הצבא המצרי, ואף הדגישה כי היא חשה חופשייה לעשות כן, כיוון שממשלת מצרים סירבה לשאת ולתת על שביתת נשק. שיקול נוסף, אשר עמד בפני ממשלת ישראל, היה הרצון לסיים בהקדם את המלחמה, בשל הנטל הכבד שבהחזקת צבא גדול, וכן על מנת להתפנות למשימות אזרחיות דוחקות, ובעיקר קליטת גל עלייה גדול, שכבר עמד באותו מועד בפתח.
כיוון שהקרבות ביתר חלקי הארץ שככו ברובם, יכול היה צה"ל לרכז כוח ניכר בחזית הדרום לצורך המבצע, חלקו כתגבורת, וחלקו לצורך 'רענון' חטיבות (חטיבת גבעתי וחטיבת יפתח) שהועברו מן הנגב לחזיתות אחרות למנוחה יחסית. הכוחות שהשתתפו במבצע היו:
הסיוע הארטילרי כלל את כל הארטילריה שעמדה לרשות חזית הדרום (פיקוד דרום במושגי ימינו), וכן הועברו קנים נוספים מחזית המרכז.
מפקד המבצע היה האלוף יגאל אלון בתפקידו כמפקד חזית הדרום. קצין המבצעים היה סא"ל יצחק רבין.
חיל האוויר הישראלי, כלל טייסת קרב אחת (טייסת 101), טייסת מפציצים כבדים (טייסת 69, למעשה שלושה מטוסים בלבד), טייסת תובלה/הפצצה (טייסת 103), גף של מטוסי אימון הרוורד (גף 35), אשר שימשו כמפציצי צלילה, טייסת תובלה 106, וטייסת מטוסי סיור/ קישור (טייסת 1).
לחיל הים הישראלי הייתה במלחמת העצמאות יכולת מוגבלת, והוא כלל בעיקר מספר אוניות מעפילים מוסבות. רק שתיים מתוכן תוכננו במקורן לצרכים צבאיים, ואף הן נרכשו בזמנו ללא ציוד הלחימה.
חיל המשלוח המצרי מנה כארבע חטיבות. אלה כללו כ-16 גדודי חי"ר, שני גדודי שריון ועשר סוללות תותחי שדה. מספר חייליו נע בין כ-10,000 לכ-13,000.
ב'כיס פלוג'ה' היה נצור כוח בעוצמה של כחטיבה, וזה כלל גם כוחות ערביים מקומיים. חטיבה מוגברת נוספת הייתה פרוסה לאורך כביש ביר עסלוג'-עוג'ה אל-חפיר. גדוד אחד מכוח זה היה ערוך בעוג'ה אל-חפיר עצמה, גדוד נוסף נערך בעסלוג', והשאר במשלטים בקו שנמתח בין קמפ אל שריף (כיום מול השער של עיר הבה"דים) לעוג'ה אל-חפיר. קו זה כלל, בין היתר, את משלטי התמילה והמושריפה. אלה האחרונים אוישו, על פי ההערכה, על ידי כוח של כשש פלוגות או שני גדודים, ויחסית לגודל הגזרה, נחשב מערך זה לדליל, מה גם שלא היה קשר או תיאום בין המוצבים. שתי חטיבות חי"ר מוגברות היו פרוסות ברצועת עזה. גדוד מוגבר היה פרוס בין עוג'ה לאל עריש. כן היה למצרים במקום לפחות גדוד שריון אחד. גודלו של הכוח המצרי שנפרס בין רפיח לאל עריש לא ידוע. 'הכוחות הקלים' המצריים היו פרוסים בהר חברון, וגודלם מספר גדודים. אלה לא נטלו חלק פעיל במהלכיו העיקריים של המבצע, אך צה"ל צריך היה להביאם בחשבון. חיל האוויר המצרי מנה חמש טייסות: שתי טייסות קרב, שתי טייסות הפצצה וטייסת אחת של תובלה וקישור. חיל הים המצרי כלל אוניית תובלה, אוניות ליווי (קורבטות) וספינות משמר.
בבסיס התוכנית עמדה ההערכה כי המערך המצרי חזק ביותר באזור הרצועה, לפיכך כדאי לתקוף את המצרים בגזרת עוג'ה, בה המערך המצרי חלש יותר. או אז, ניתן יהיה לפנות צפונה ולהתקיף את הרצועה מעורפה.
עוד בטרם החל המבצע, המצרים העריכו כי צה"ל יתקוף, וכי המאמץ העיקרי יהיה באזור הרצועה. ככל הנראה מבצע אסף תרם רבות ליצירת רושם זה, והמצרים העבירו כוחות - שני גדודים - מגזרת עוג'ה לגזרת הרצועה. מהלך הפתיחה של המבצע נועד לחזק מגמה זו, לרתק כוחות מצריים, גדולים ככל האפשר, לאזור עזה, כדי להקל ככל האפשר על השלב הראשון של המהלך העיקרי, בציר ביר עסלוג'-עוג'ה אל-חפיר. לצורך זה, הוטל על חטיבת 'גולני' לפתוח את המבצע בהתקפת הטעייה ברצועת עזה. על כן, גדוד 13 של החטיבה הכין עצמו לכבוש, עוד בטרם יפעלו יתר הכוחות, את משלט 86 שליד חאן יוניס. התקפות חיל האוויר וחיל הים, בשלבי הפתיחה של המבצע, נועדו אף הם לרתק את תשומת לבם של המצרים לרצועה, ולנטוע בקרבם את הרושם כי זו תהיה הגזרה בה יבוצע המאמץ העיקרי של צה"ל. ואכן, הפתעה כזו הושגה.
על חטיבת 'הנגב' הוטל לפתוח את כביש באר שבע-עוג'ה אל-חפיר על ידי כיבוש המשלטים המצריים בעסלוג', ת'מילה, שמדרום לעסלוג', ועד המושריפה (מצפה שבטה). גדוד 7 של החטיבה תוכנן לכבוש את ביר ת'מילה, בעוד 'הקומנדו הצרפתי' כובש את משלט י"ג, המערבי מבין משלטי הת'מילה. בהמשך, תוכנן כי גדוד 9 של החטיבה יכבוש את יתר משלטי הת'מילה. כוח אחר יכבוש בנפרד את משלטי המושריפה. עולה, כי בגזרה זו נוצל המערך המצרי הדליל כדי להכניס טריזים בין חלקיו השונים, ואז, עת המערך מתערער עקב כך, לכבוש את חלקיו השונים. בהתאם, התוכנית הכתיבה כיבוש של חלק מן המשלטים, הת'מילה והמושריפה, בהנחה שביתור המערך של המצרים, יאלצם לפנות את השאר. או אז תנוע חטיבת 'הנגב', הן צפונה מזרחה לכיוון באר שבע, הן דרומה מערבה, לכיוון עוג'ה אל-חפיר, ותפתח את הכביש לכל אורכו.
על חטיבת 8, מתוגברת בגדוד מחטיבת 'הראל', הוטל לנוע מחלוצה בדרך רומית עתיקה עד ואדי אלאביץ (ואדי אלאביד, כיום נחל לבן), להגיע לכביש רפיח-עוג'ה אל-חפיר ולתקוף את המתחם המצרי בעוג'ה אל-חפיר מכיוון צפון מזרח, בתקווה להפתיע בכך את המצרים. לאחר כיבוש עוג'ה אל-חפיר אמור היה כוח זה להציב חסימות על הכביש לרפיח.
כלומר, הכוחות אשר הוקצו לפתיחת הכביש, נועדו לבצע את מהלכיהם העיקריים תוך איגופו, ולא באמצעות תנועה על הכביש עצמו, אלא רק בשלבים האחרונים.
בשלב השני, לאחר כיבוש עוג'ה אל-חפיר, היו צריכים כוחות אלה לפנות צפונה, במטרה לכתר את הצבא המצרי ברצועת עזה, כדי להביסו לאחר מכן.
במהלך נפרד, תוכנן כי חטיבת 'אלכסנדרוני' תתקוף את כיס פלוג'ה במטרה לחסלו (מבצע חיסול).
ערך מורחב – קרב משלט 86
ב-22 בדצמבר 1948 בצהרים יצא גדוד 'גדעון' (גדוד 13) של החטיבה משועוט (כיום, מדרום לעין הבשור), וכבש בהפתעה את משלט 86 הנמצא מזרחית לחאן יוניס, במרחק קצר ממסילת הרכבת, במטרה לשתק את התנועה בין עזה לאל-עריש ל-24 שעות[2]. כהסחה, הפגיזו תותחי צה"ל את כביש עזה-רפיח. הכוח התוקף נשא עמו רק את הדרוש להסתערות, ועל פי התוכנית, יתר הציוד, הדרוש להתבססות במקום, נועד להגיע זמן קצר לאחר הכיבוש. בשל תנאי החורף הקשים, ובשל הפגזות מצריות, לא הגיעו הנשק המסייע, בעיקר תותחי נ"ט, התחמושת וחומרים הדרושים לביצור המקום.
מספר התקפות נגד מצריות, אשר נערכו בלילה, נהדפו. בבוקר המחרת החלו המצרים בהתקפות בלתי פוסקות על המשלט בכוחות חי"ר, טנקים ולהביורים מוסעים. חיילי 'גולני' הדפו את ההתקפות. טנק מצרי שפרץ למשלט הוצא משימוש על ידי פגז פיא"ט. בשעה 14:30 החל לרדת גשם ובשל האבק והבוץ חדלו כלים רבים של הכוח המגן לפעול. החלה נסיגה חלקית אולם היא נעצרה כאשר מ"מ מפלוגה ג' עוזי פיינרמן ניצב על גבעה קטנה והכריז "גדוד 13 לא נשבר גדוד 13 לא יסוג" (הכרזה שברבות הימים הפכה למוטו של הגדוד), מגיני המשלט התאוששו, ואף תכננו התקפת נגד. אולם בעת ההכנות אליה הבחינו מגיני המשלט בכוח עתודה מצרי גדול. לפיכך, הוחלט לבטל את התקפת הנגד ולסגת. בשעה 15:00 ניתנה הוראת נסיגה אך אי אפשר היה לפנות חלק מהפצועים. הנסיגה בוצעה באור יום, תחת הפגזה כבדה שגרמה לאבדות רבות, בתוכן סגן מפקד הגדוד עמנואל ברשי. בקרב על משלט 86 היו לגדוד 28 הרוגים, 40 פצועים ושני שבויים. אף על פי ש'גולני' נסוגה, ההיסטוריוגרפיה הישראלית מציגה את הלחימה בגזרה זאת כבעלת תרומה חשובה למבצע, בכך שכוחות מצריים רותקו לרצועת עזה, בעוד שצה"ל נערך לפעולה העיקרית בדרום[3].
בנוסף להתקפת גדוד 13 על משלט 86, ערך גדוד 19 של 'גולני' פשיטה על עבסאן שסמוך לחאן יוניס. כללית, בימים הבאים, נערכו בגזרת רצועת עזה פעולות הטרדה שונות: מיקוש, סיורים אלימים, פשיטות, וכיוצא באלה, על מנת לרתק אליה את הצבא המצרי, ולהסיח את תשומת לבו מגזרת עוג'ה אל-חפיר.
בשעה 17:00 ב-25 בדצמבר 1948 יצאו כוחות חטיבת 'הנגב' מחלוצה לכבוש את משלטי הת'מילה (כיום - באר חיל) שחלשו על הכביש דרומית מערבית לעסלוג'. ב-22:30 תקפה פלוגה מן הגדוד השביעי את ביר ת'מילה (משלט י"ז). משלט זה היה שלוחה בעלת חמש כיפות. כוח משנה, בפיקודו של חיים גורי, כבש את שתי הכיפות הראשונות. לאחר כיבושן של אלה, נכבש היעד ללא התנגדות רבה נוספת. אבדות גדוד 7 היו הרוג ושלושה פצועים, ואבדות המצרים היו שבעה הרוגים וחמישה פצועים. כן נפל במקום שלל רב בידי צה"ל. כמעט באותה שעה עצמה, הקומנדו הצרפתי תקף את משלט י"ד. למעשה, 'הקומנדו' יועד לכבוש את משלט י"ג, שהיה הקרוב ביותר לכביש, אלא שהסייר מן הגדוד השביעי טעה בזיהוי המקום[4]. ההתנגדות באותו משלט הייתה עזה, והמשלט נכבש אמנם, אך ל'קומנדו' נגרמו אבדות ניכרות, חלקן מאש שהומטרה מן האגף על ידי יתר המשלטים המצריים, ט"ו וט"ז. המצרים משאר משלטי הת'מילה שעדיין לא נכבשו הגיבו בהתקפת נגד עזה, ו'הקומנדו' ביקש סיוע בכוח אדם ובתחמושת. הגדוד התשיעי, שאמור היה לסייע במקרה כזה, התעכב בדרכו בשל מיקוש. לעומת זאת, הגיעה בשעה 03:00 תגבורת, פלוגה ועוד מחלקה, מן הגדוד השביעי, בפיקודו של המג"ד ישכה שדמי. כיוון שהמשלט היה קטן חיילי התגבורת התחפרו לרגלי המשלט, אך העבירו נשק ותחמושת אל 'הקומנדו'. עם גבור הלחץ הודיע 'הקומנדו' שאין ביכולתו להישאר וקיבל אישור לסגת. לוחמי 'הקומנדו הצרפתי' נסוגו באור יום, והשאירו מאחור את הפצועים קשה ואת ההרוגים. בינתיים, התקפת הגדוד התשיעי על יתר המשלטים התעכבה בשל תנאי הדרך הקשים, ובדרכם פגשו הלוחמים את חיילי 'הקומנדו הצרפתי' הנסוגים. הגדוד תקף מכמה צדדים את המשלטים: הג'יפים תקפו ממזרח את המשלטים ט"ו וט"ז; המשוריינים ממערב, את משלט י"ג; והזחל"מים מצפון את משלט י"ד. המצרים נסוגו, תחילה ממשלט י"ג, אחר כך מי"ד, ולבסוף, לאחר שנסוגו מט"ו, עשו דרכם לביר עסלוג', כחמישה ק"מ צפונה מזרחה. לאחר הכיבוש, נתגלה כי המצרים רצחו את הפצועים מן 'הקומנדו' שנשארו, שלושה במספר, והתעללו בגופותיהם. חלק מחיילי 'הקומנדו' רצחו, כנקמה, שניים מן השבויים המצריים. עד שעה 09:00 נכבשו כל משלטי הת'מילה. אבדות 'הקומנדו' היו תשעה הרוגים ו-23 פצועים, כמחצית מן הכוח התוקף[5]. בבוקר נצפה כוח מצרי העושה דרכו מצד דרום מערב. כוח זה כלל שלוש משאיות נושאות תותח ושתי משאיות הנושאות חיילים. מחלקת משוריינים מן הגדוד התשיעי הציבה מארב ולאחר חילופי אש נסוגו המצרים. משראו המצרים בעסלוג' שהם מנותקים, נטשו את המשלטים שם והם נתפסו על ידי חטיבת 'הנגב' ללא קרב.
כוח של חטיבת הנגב, ובו שתי מחלקות ג'יפים של הגדוד התשיעי, ומחלקה רגלית של הגדוד השביעי, המוסעת על גבי קומנדקרים, נע בדרך עוקפת לעבר משלטי מושריפה (משלטים ח' וט'), על מנת לתקוף מכיוון דרום. על הכוח פיקד אלכסנדר ויתקין ('סשה הגדול'). תחילה, בבוקר 25 בדצמבר, נסע הכוח מבאר שבע מזרחה, עבר דרך נבטים וכורנוב, ולבסוף פנה מערבה ונע במקביל ומדרום לציר באר שבע-עוג'ה אל-חפיר, דרך צומת ירוחם ושדה בוקר של ימינו. בשל תקלות מכניות הגיעו באיחור ליעדם, ואת הסיור המקדים עשו בלילה. לבסוף הונחו חסימות על הכביש, וכאשר מחלקת הרגלים עלתה על המשלט, לא נתקלה בהתנגדות.
לאחר הקרבות בת'מילה (ר' למעלה), גדוד 9 המשיך לעבר משלט י', שבין הת'מילה למושריפה, במטרה לחבור לבסוף לכוח שבמושריפה. הגדוד בחר בדרך עוקפת, אשר עברה דרך סבייטה (שבטה) ובכיוון התקפה בלתי צפוי, מדרום. הנסיעה נמשכה זמן רב מן המתוכנן, עקב קשיי הדרך ותקלות מכניות, והגדוד הגיע למשלט רק בבוקר 27 לחודש. הגדוד נערך על מנת לתקוף בשעות הצהריים, אולם נתברר כי המצרים פינו את המקום.
בבוקר 27 בדצמבר, לקראת סיום הקרבות בעוג'ה אל-חפיר, החלו המצרים לנטוש את המוצבים שבין עוג'ה אל-חפיר למושריפה. כוחות חטיבת 'הנגב' הבחינו בשיירה מצרית סמוך למושריפה, העושה דרכה לכיוון עוג'ה אל-חפיר, ופתחו עליה באש. כיוון שכך, ניסו המצרים להגיע לעוג'ה אל-חפיר דרך סבייטה. הגדוד התשיעי של החטיבה, אשר שהה באותו אזור, רדף אחריהם. תחילה המצרים ניסו להתחפר בצידי הדרך, אחר כך נמלכו בדעתם, ופתחו במנוסה, כאשר מספר משוריינים נותרים במאסף במאמץ לעכב את הרדיפה. לבסוף, נטשו את כלי הרכב, כמה עשרות במספר, ונמלטו רגלית. עם סיום הקרבות על הכביש, הצטרפה חטיבת 'הנגב' לכוחות שכבשו את עוג'ה אל-חפיר.
ערך מורחב – קרב עוג'הבלילות שטרם המבצע עברו שיירות של חטיבת הנגב וחטיבה 8 באורות כבויים בלילה לאזור ההיערכות בחולות חלוצה. בנוסף, הוכשרה למעבר הדרך הרומית העתיקה המוליכה אל עוג'ה אל-חפיר. עם זאת, הכשרת אותה דרך נמשכה זמן רב מן המתוכנן. כיוון שכך, בדרכם מחלוצה אל היעד, כוחות חטיבה 8 עזבו את ואדי אלאביץ, עלו על כביש רפיח-עוג'ה ליד באר מילכה, ועברו את קטע הדרך האחרון על הכביש. הכוח התוקף הגיע לעוג'ה אל-חפיר ב-26 בדצמבר, בשעות אחר הצהרים, לאחר הפצצה של חיל האוויר, ולאחר ההתקפות על ת'מילה ומושריפה, וכך אבד גורם ההפתעה. עד הערב, הכוח תקף וכבש את המשלט המערבי ביותר, משלט ג'. עם זאת, התקפת פלוגת זחל"מים של גדוד 89 מצד מזרח נהדפה. המצרים היו ערוכים משני צידי ציר תנועת הכוח התוקף, ולכדו אותו באש צולבת. לכוח התוקף נגרמו אבדות כבדות וביניהן המ"פ, לוחם הלח"י לשעבר יעקב גרנק (דב הבלונדיני).
חסימה על הכביש הצליחה לעצור ולהסיג תגבורת מצרית שהגיעה מכיוון רפיח, וחסימה אחרת הסיגה תגבורת מצרית אשר ניסתה להגיע מכיוון אבו עגילה. ב-27 לחודש, לפנות בוקר, חידשה חטיבה 8 את התקפתה. גדוד הטנקים, 82, תקף את התל (תל ניצנה), וגדוד 89 תקף את הכפר. זו הפעם עלתה ההתקפה יפה, ועד שעות הבוקר המקום נכבש.
המבצע בוצע על ידי חטיבת 'אלכסנדרוני', החל בלילה שבין 27 ל-28 בדצמבר 1948, ונמשך ביום המחרת. מטרת המבצע הייתה חיסול 'כיס פאלוג'ה'. המבצע היה אחד הכישלונות הגדולים במלחמת העצמאות ונהרגו בו 90 מחיילי 'אלכסנדרוני'. מכאן ועד להפסקת האש, צה"ל הפגיז והפציץ את ה'כיס', ולשם כך חוזק הכוח הארטילרי שנועד להרעיש את 'הכיס' בקנים נוספים שהועברו ממרכז הארץ, תוך ניצול השקט ביתר הגזרות. אך 'הכיס' החזיק מעמד.
ב-28 בדצמבר 1948 בשעות הצהרים יצאו כוחות חטיבת הנגב, הגדוד השביעי והגדוד התשיעי, וכן גדוד 82 של חטיבה 8 מעוג'ה אל-חפיר (ניצנה) ועברו את הגבול לעבר סיני. הגדוד הותקף בדרכו בטעות על ידי מטוסים ישראליים. חייל אחד נהרג ואחר נפצע[6]. בשעה 16:30 הגיע הכוח לפאתי אום כתף, עליה הגן גדוד מצרי, ונתקל באש מצרית, אשר השמידה משוריין ישראלי. ניסיון איגוף של הגדוד התשיעי נכשל, כיוון שכלי רכבו שקעו בחול. לפיכך, הוחלט לתקוף בשעות החשיכה, ובעזרת כוח רגלי. כוח זה ערך איגוף משמאל (דרום) בעוד כוחות אחרים מנהלים קרב אש עם המצרים, ומרתקים את תשומת לבם ואת אישם לעברו השני, הצפוני, של המתחם. בשעות הלילה כבשו כוחות חטיבת 'הנגב' את מתחם אום כתף, מוצב שהשתרע לאורך של כ-3.5 ק"מ, במהלך קרב קשה שנמשך במשך לילה שלם, וכלל שורה של הסתערויות על המתחם המצרי. בהתאם לתוכנית שהגה מפקד הגדוד התשיעי של חטיבת 'הנגב' חיים בר-לב[7], הצליחה פלוגה בפיקוד אברהם אדן, מן הגדוד השביעי בחטיבת 'הנגב' לכבוש את המוצב, לאחר שהפתיעה את מגיניו ותקפה את המוצב מכיוון המצוק שנחשב בלתי עביר[8]. כיבוש המתחם וטיהורו הסתיימו עד לשעה 2:30 ובידי צה"ל נפל שלל רב. אבדות צה"ל היו חמישה הרוגים וחמישה פצועים. המצרים הותירו בשטח שישה הרוגים ושני פצועים. למחרת הגיע הכוח לאבו עגילה שהייתה נטושה.
בשעה 12:30, בצהרי 29 לחודש החל הכוח, גדוד 82 של חטיבה 8 וכן הגדוד התשיעי של חטיבת 'הנגב', לנוע לכיוון אל עריש במגמת פשיטה, בעוד רובו של הגדוד השביעי נותר להחזיק באבו עגילה. בשעה 15:00 הגיע הכוח למנחת מטוסים הנמצא כ-15 ק"מ דרומה לאל עריש, ומצא במקום מטוס ספיטפייר מצרי נטוש, מאות פצצות אוויר כמו גם שלל אחר. הגדוד התשיעי, ברובו, נותר במנחת, וגדוד 82 המשיך בדרכו לאל עריש. מספר ק"מ מצפון לשדה התעופה, סמוך לביר לחפן, הגדוד נתקל במערך נ"ט מצרי, משני צידי הדרך, בעוצמה של גדוד, בערך. בהעדיפו מהירות על פני עוצמת אש, גדוד 82 הסתער מיד על אותו מערך, מבלי להמתין לסיוע תותחים, והצליח להתגבר על התנגדות המצרים. כיוון שעד סיום אותו קרב החל לרדת הערב, גדוד 82 נעצר כ-10 ק"מ מדרום לאל עריש. בשל העדר כוח רגלים להחזיק בכיבושיו, וכיוון שהרכב המשוריין סבל משחיקה והיה זקוק לטיפולים ולתיקונים, גדוד 82 חזר למחרת בבוקר לאבו עגילה.
ב-30 בדצמבר ביצע כוח של חטיבת 'הנגב', שתי מחלקות ג'יפים של הגדוד התשיעי, ומחלקת חי"ר מוסעת מן הגדוד השביעי, פשיטה על המנחת המצרי בביר חמה, כ-70 ק"מ מערבה מעוג'ה אל-חפיר. על הכוח פיקד אורי בן ארי, סמג"ד 7. על פי התוכנית, אמור היה הכוח להשתלט על המנחת. בטרם פינוי, אמורים היו לנחות במקום טייסים של חיל האוויר ולהעביר לתחום ישראל את המטוסים שימצאו בו במצב טיסה. הכוח הגיע למנחת בשעות האור, ולאחר תצפית על המקום, החליט שאין ביכולתו לבצע את המשימה באור יום. לפיכך, הפושטים נסוגו קמעה, והחליטו להסתתר ולהמתין ללילה. כאשר יצא הכוח לדרכו, נתגלה טרם הגעתו, איבד את יתרון ההפתעה, ספג אש עזה[9] ונהדף.
ב-31 בדצמבר פשטה מחלקה של הגדוד העשירי מחטיבת הראל על ביר חסנה, לא נתקלה בהתנגדות, ושבתה שם כ-200 מצרים. פשיטה אחרת של 'הראל' נערכה באותו יום על קוסיימה. פלוגה מן הגדוד העשירי כבשה את המקום, ותפסה כמה עשרות שבויים מצריים, חלקם נסוגו קודם לכן מביר עסלוג'.
ב-29 בדצמבר 1948 קבלה מועצת הביטחון החלטה המצווה על הפסקת אש מיידית ועל נסיגה לעמדות שהחזיקו בהן הצדדים לפני המבצע.
הבריטים טענו כי בהתאם להסכם האנגלו-מצרי משנת 1936 עליהם להגן על מצרים. הם הציגו לישראל אולטימטום התובע נסיגה לגבול הבינלאומי. מכיוון שלא הייתה להם נציגות דיפלומטית, הועבר האולטימטום דרך וושינגטון. ארצות הברית הצטרפה לאולטימטום והעבירה אזהרה חמורה מהנשיא הארי טרומן[10].
בן-גוריון הורה לכוחות לסגת. יגאל אלון טס אליו מהחזית וניסה לשכנע אותו לא לסגת כי הצבא המצרי למעשה מכותר, אך ללא הועיל. עד בוקר 2 בינואר 1949 נסוגו כל הכוחות מסיני.
לאחר הנסיגה מסיני המשיכו המצרים בסירובם לדון על שביתת נשק. לפיכך, צה"ל המשיך במבצע.
כיוון שלא ניתן היה לנתק את הכוח המצרי על ידי התייצבות באל עריש, הוחלט שלא לבצע התקפת מצח על עיקר המערך המצרי בעזה. במקום זאת הוחלט לנתקו באזור רפיח, ממש על קו הגבול הבינלאומי עם מצרים. עם זאת, הדבר הקשה על צה"ל, אשר תקף מערך מצרי מעובה יותר. בנוסף, הצטמצמו האפשרויות לתמרן ולהפתיע. כזכור, בבסיס התוכנית המקורית, עמד הרצון שלא להתמודד עם המצרים בגזרת הרצועה. בכל זאת, רפיח נחשבה כנקודת התורפה במערך המצרי אשר ברצועת החוף, ובכל מקרה, הייתה זו הנקודה הנוחה לניתוקו. כן סייעה העובדה כי בקרבות השלב הראשון, נשלחו כוחות מצרים לחזק את המערכים בגזרות שהותקפו, על חשבון גזרת עזה.
חטיבת 'גולני' נועדה לתקוף את רפיח מצפון מזרח. תחילה היה עליה לנוע מערבה, מאורים וממבטחים, ובהמשך לתקוף את משלט בית הקברות יחד עם משלטים נוספים שבקרבתו. כיבושם של אלה נועד לפתוח את הדרך להמשך ההתקפה לחטיבה 8. זרוע אחרת של ההתקפה נועדה לכלול את חטיבת 'הראל', אליה צורף הגדוד התשיעי של חטיבת 'הנגב'. אלה נועדו לנוע מעוג'ה אל-חפיר ולתקוף את רפיח מדרום מזרח. יעדי אותו כוח היו צומת רפיח ומשלטים שבקרבתו, מדרום לעיירה. כיבוש זה יחסום את כביש רפיח-אל עריש. לאחר כיבוש משלט בית הקברות וצומת רפיח, נועד הכוח התוקף כולו לטהר את העיירה ואת מחנות הצבא שבקרבתה. יתר כוחות חטיבת 'הנגב' נועדו להוות עתודה. מועד ההתקפה נקבע ללילה שבין 3 ל-4 בינואר 1949.
משימת 'גולני' הוטלה על גדוד 12 של החטיבה, וזה הטיל להתקפה שתי פלוגות, בעוד פלוגה שלישית נותרה כעתודה. פלוגה אחת תקפה את משלט בית הקברות, וזה נכבש בקרב פנים אל פנים. בהמשך ערכו המצרים התקפות נגד כבדות על אותו משלט, ונעזרו בטנקים, בארטילריה ובמטוסים. אולם 'גולני' המשיכה להחזיק באותו משלט.
פלוגה נוספת ניסתה לכבוש את משלט 102. הפלוגה הגיעה אל יעדה לאחר חצות, בתום מסע מייגע. מחלקת החוד נתקלה באש וספגה אבדות עוד טרם שהספיקה לתקוף, והסיוע הארטילרי לא היה יעיל. לפיכך, נתנה פקודת נסיגה עוד בטרם עלתה הפלוגה על היעד. הפלוגה ערכה עוד שני ניסיונות לכבוש את 102, באחד מהם, אשר נערך לפנות בוקר, הסתייעה הפלוגה בכוח פלוגתי משוריין של גדוד 19. גם הניסיונות הנוספים נכשלו. בימים הבאים כבש גדוד 19 את מוצב 'הכרם', שמדרום לגזרה האמורה, וכמעט התחבר עם כוחות 'הראל' אשר תקפו מדרום (ר' להלן).
ערך מורחב – קרב רפיח (1949)הזרוע השנייה של ההתקפה כללה תחילה את הגדוד הרביעי של 'הראל', אליה צורף הגדוד התשיעי של 'הנגב'. אלה התקדמו לאורך כביש עוג'ה-רפיח, העובר סמוך לגבול הבינלאומי, אך רובו מעברו המצרי של הגבול, ותקפו שישה מוצבים מצריים, החולשים על הכביש, שלושה מכל צד. ההתקפה הסתייעה בכך שהמוצבים היו מבודדים זה מזה, וניתן היה לתקוף כל אחד בנפרד. עד ללילה שבין 4 ל-5 בינואר הצליחו לכבוש ארבעה מבין אותם מוצבים: א' וב', כ-30 ק"מ צפונה לעוג'ה, ג' (שנמצא ריק) וד', כ-20 ק"מ בהמשך הכביש. במהלך ההתקדמות, בין מוצב ב' לג', הותקף הכוח על ידי מטוסים מצריים. מטוס אחד הופל וכמה מחיילי צה"ל נפגעו. בידי המצרים נותרו שני המוצבים החולשים על הצומת עצמה. ניסיון שנערך באותו לילה לכבשם, נהדף. בלילה הבא תקפו את אותם מוצבים שתי פלוגות של הגדוד החמישי של חטיבת 'הראל', ותוכנן כי חטיבה 8 תעבור בצומת לאחר כיבושם. עד שעה 02:00 הצליח הגדוד החמישי לכבוש את יעדיו, כאשר, בשל סופת חול, נאלצו הכוחות להילחם בכידונים וברימונים. בשל אותה סופה, התעכבה חטיבה 8, בלא שתגיעה על כך ידיעה לכוחות שבמוצבי הצומת. לפנות בוקר נשמע כוח שריון מתקרב מצפון מזרח, הכיוון ממנו הייתה צריכה להגיע חטיבה 8, אולם התברר כי המדובר בכוח מצרי. זה כלל טנקים, נושאות ברן, המצוידות גם בלהביורים וחי"ר בעצמה של כשתי פלוגות. חלק גדול מן הנשק של המגינים לא פעל בשל סופת החול, והכוח נסוג באופן בלתי מאורגן. בהמשך היום ניסתה חטיבה 8 לכבוש חזרה את מוצבי הצומת. להתקפה יצאו שלושה טנקים של גדוד 82 ושתי פלוגות חי"ר מוסע על זחל"מים של גדוד 89. שני זחל"מים נפגעו מאש נ"ט מצרית, וההתקפה נהדפה. התקפה נוספת נהדפה אף היא. תוכניות להתקפות נוספות בוטלו בשל סופת חול אשר השתוללה כל אותו יום, 6 בינואר.
בלילה שבין 6 ל-7 בינואר כבש הגדוד הרביעי של חטיבת 'הראל' שלושה מוצבים פלוגתיים מצריים, כשלושה ק"מ ממערב לצומת רפיח וכחמישה ק"מ ממערב לגבול הבינלאומי. חסימה זו עצרה מעבר תגבורות מצריות מכיוון אל עריש, ועמדה, בעזרת סיוע מסיבי של חיל התותחנים, בכל הניסיונות לעקרה. חסימה זו ניתקה בפועל את הכוחות המצריים בעזה מעורפם. ההתקפות המצריות נמשכו עוד שעות מספר לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף.
עם תחילת המבצע בהתקפת 'גולני', החל חיל האוויר לתקוף יעדים מצריים באל עריש, רפיח וחאן יוניס. אחת הסיבות לכך הייתה תמיכה במאמץ לנטוע במצרים את הרושם שיעדו העיקרי של צה"ל הוא התקפה על רצועת עזה. כן תקף חיל האוויר ב'כיס פאלוג'ה'. לעומת זאת, בשלב זה נמנע חיל האוויר מלתקוף בגזרת עוג'ה אל-חפיר, כדי לשמור על גורם ההפתעה.
ב-28 בדצמבר 1948 פגעו ספיטפיירים מצרים במטוס קל של חיל האוויר הישראלי שטס מעל עוג'ה אל-חפיר. המטוס נפל וטייסו, צבי זיבל, גיבור ישראל, נהרג.
במהלך המבצע נהנה חיל האוויר מעליונות אווירית, אם כי לא הייתה עליונות מוחלטת, שכן מטוסים מצריים תקפו לא אחת את כוחות צה"ל בעת הלחימה בדרום. המצרים הסתייעו בלחימתם באותו מבצע בשדות תעופה טקטיים, נוסף לבסיסם העיקרי באל עריש. כזה היה, למשל, שדה התעופה שהותקף בביר חמה. ואכן, נסיגת כוחות צה"ל מסיני עוררה מחדש את חיל האוויר המצרי. טייסת הקרב של חיל האוויר פטרלה מעל זירות הלחימה השונות, והפילה מספר מטוסים מצריים ללא אבדות לעצמה. כן ליוותה הטייסת מטוסים שהיו במשימות הפצצה. אלה האחרונות בוצעו ללא אבדות לחיל האוויר. חיל האוויר ביצע בתקופת המבצע 243 גיחות. בגיחות אלה הוטלו 226 טון פצצות על 12 מטרות.
בכל זאת, כללית, השפעת חילות האוויר על מהלך הלחימה לא הייתה גדולה.
בתוספת לתקיפות חיל האוויר ברצועת עזה, הפגיז חיל הים את עזה, וכן הטיל הסגר ימי, שיושם במלואו על חופי הרצועה. ב-27 בדצמבר 1948 הנחית חיל הים כוח חבלה בסירות גומי בחוף סיני שביצע פיצוץ במסילת הרכבת רפיח - אל עריש (מבצע התחלה). בבוקר 1 בינואר 1949 התקרבו שתי ספינות מלחמה מצריות לחופי תל אביב. הן ירו על העיר כ-30 פגזים מטווח של כחמישה או שישה ק"מ. כל הפגזים נפלו בים. ספינות חיל הים הישראלי יצאו לרדיפה אחרי הספינות המצריות ונוצר מגע כ-100 ק"מ מערבה לתל אביב. נערכו חילופי אש בלא שנגרם נזק, והמצרים ניתקו מגע.
ב-6 בינואר 1949 הודיעה מצרים על הסכמתה לשיחות על הפסקת אש, וזו נכנסה לתוקף למחרת, 7 בינואר בשעה 14:00. שעות אחדות קודם לכן, הבריטים שלחו מטוסי קרב שסיירו מעל כוחות צה"ל. מטוסי חיל האוויר וכוחות צה"ל על הקרקע לא זיהו אותם כבריטים, והפילו חמישה מהם. הבריטים הגיבו בהזרמת תגבורות לצבא הבריטי שחנה בעקבה. נשיא ארצות הברית ביקר הפעם בחריפות את הבריטים על טיסת המטוסים שלהם מעל אזורי הקרבות וגם בבריטניה נשמעה על כך ביקורת חמורה. המצרים התעודדו בשל עמדת הבריטים והודיעו שלא יתחילו במשא ומתן על שביתת נשק עד שייסוג צה"ל מאדמת מצרים. ואכן, גם בשלב השני של המבצע חדרו כוחות צה"ל מספר ק"מ מערבה מן הגבול הבינלאומי, וכעת ישראל נאלצה להסיר את החסימה ממערב לרפיח, ולהתייצב על הגבול המדיני. כך היא אבדה יתרון טקטי חשוב.
ישראל איבדה במבצע כ-80 הרוגים (ללא מבצע 'חיסול', בו נפלו כ-90 חיילי צה"ל), כ-160 פצועים וכעשרה שבויים. אבדות המצרים בנפש היו 459 הרוגים, 521 פצועים ו-565 שבויים. אבדותיהם בציוד כללו: 16 טנקים, 18 שריוניות, 10 נושאות ברן, 10 זחל"מים ושמונה מטוסים. עוד שישה מטוסים נפגעו. בידי צה"ל נפלו כשלל שלושה תותחי שישה ליטראות, ארבעה תותחי נ"ט, שלוש מרגמות כבדות, שש מרגמות שלושה אינץ', שש מכונות ירייה, מטוס ספיטפייר ו-140 כלי רכב.
מבצע חורב סיים למעשה את קרבות מלחמת העצמאות, ככל הקשור ללוחמת אש ותנועה (מבצע עובדה המאוחר יותר, התנהל כמעט ללא אש).
המבצע הסתיים אמנם מבלי שתושג מטרתו במלואה, שכן צבא מצרי נשאר ברצועת עזה וב'כיס פלוג'ה'. עם זאת נחשב המבצע כבעל הישגים גדולים. צה"ל הוכיח יכולת בתכנון ובהפעלת כוחות רבים בו זמנית. חלק גדול מהצבא המצרי הובס, והוא גורש מרוב עמדותיו בנגב.
מבחינה מדינית היה מבצע זה בעל חשיבות מכרעת. מצרים - החזקה במדינות ערב הסכימה בעקבות המבצע לפתוח במשא ומתן על שביתת נשק עם מדינת ישראל.
ההוגה הצבאי באזיל לידל הארט השתמש במבצע חורב כדוגמה לאופן שבו יש להפעיל כוח כיישום מודל האסטרטגיה של גישה עקיפה שפיתח[11].
בשנת 1995 הוקם ליד מושב אשלים מצפור הקומנדו הצרפתי ובו אתר הנצחה וסיפור הקרב.
לרגלי תל ניצנה הוקמה אנדרטה לנופלים בקרבות בעוג'ה אל-חפיר. האנדרטה מורכבת מזחל"ם ולידו שלט עם שמות הנופלים וסיפור הקרב.
מפת מבצע "חורב" ("עין"): 22.12.1948 - 6.1.1949, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
(http://www.mako.co.il/news-military/security/Article-2389a6aa45dbb31004.htm ),סרט מאוסף ארכיון צה"ל שצולם במהלך "מבצע חורב". ציוד שלל מצרי מהקרב בניצנה, יומני כרמל 1955 החזרת השבויים למצרים. יומני כרמל, ספטמבר 1949 (התחלה 3:37)Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
