Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מַרְקוּס אוּלְפִּיוּס נֶרְוָוה טְרַאיָאנוּס (בלטינית: Marcus Ulpius Nerva Traianus; 18 בספטמבר 53 – 9 באוגוסט 117) היה קיסר האימפריה הרומית משנת 98 ועד מותו. היה השני מבין "חמשת הקיסרים הטובים". תחת שלטונו הגיעה האימפריה לשיא התרחבותה הטריטוריאלית. לפי ההיסטוריון בן המאה ה-4, אוטרופיוס, מאז טראיאנוס כל קיסר חדש היה מקבל מטעם הסנאט הרומי את הברכה "מי ייתן ותהיה בר מזל יותר מאוגוסטוס וטוב יותר מטראיאנוס." (Felicior Augusto, melior Traiano). במסורת היהודית זכור טראיאנוס כמדכאו ביד רמה של מרד התפוצות אשר פרץ בשנת 115 בקרב היהודים בגולה.
 | |||||||
| פסל ראש וחזה של הקיסר טראיאנוס, מוצג כיום בגליפטותק, מינכן, גרמניה | |||||||
| לידה |
18 בספטמבר 53 איטליקה, היספניה בייטיקה, חצי האי האיברי, האימפריה הרומית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
9 באוגוסט 117 (בגיל 63) סילניוס (אנ'), קיליקיה, אסיה הקטנה, האימפריה הרומית | ||||||
| שם מלא | מרקוס אולפיוס נרווה טראיאנוס | ||||||
| שם לידה |
Marcus Ulpius Traianus  | ||||||
| מדינה | האימפריה הרומית | ||||||
| מקום קבורה |
 עמוד טראיאנוס, פורום טראיאנוס, רומא, איטליה | ||||||
| בת זוג | פומפאיה פלוטינה | ||||||
| שושלת הנרווה-אנטונינים | |||||||
| |||||||
| |||||||
  | |||||||
טראיאנוס, יליד חצי האי האיברי ובן לסנאטור באימפריה, עלה בשורות הדרג הצבאי דרך קשריו וכישוריו. כדי להשיג את תמיכת הצבא, מינה הקיסר נרווה את טראיאנוס ליורשו בשנת 97 ושנה אחר כך ירש זה האחרון את הקיסרות במותו של נרווה. טראיאנוס קידם סדרת תשתיות אדריכלות יוצאות דופן (בהן גשר טראיאנוס, פורום טראיאנוס ועמוד טראיאנוס), נמנע מלרדוף אחר הקהילה הנוצרית באימפריה ופעל להתעלות מעל ההפרש התרבותי בין רומא ליוון ולחזק את ההשפעה הרומאית התרבותית על מזרח האימפריה. כקיסר הטביע חותם היסטורי במסעותיו הצבאיים שהובילו לכיבוש וסיפוח של דאקיה והממלכה הנבטית. ב-113 יצא במסע מלחמה נגד האימפריה הפרתית והגיע לכדי כיבוש בירתה המנהלית קטסיפון והסדר שליט בובות בראשה של האימפריה. בנקודה זאת ב-116 נאלץ לקטוע את מסעו הצבאי במזרח, עקב פרוץ מרד התפוצות ברחבי האימפריה הרומית. במהלך המרד כשלה בריאותו של טראיאנוס והוא נפטר זמן קצר לאחר דיכוי המרד. במותו הייתה האימפריה הרומית בשיא התפשטותה הטריטוריאלית, אם כי הישגיו במזרח עלו בתוהו לאחר מותו עם מרידה כללית ושיבת השטחים לידי הפרתים. תקופת שלטונו נזכרה לדורות כשעתה היפה ביותר של רומא.
טראיאנוס נולד ב-18 בספטמבר 53 לספירה (נתון לוויכוח, ייתכן ונולד בשנת 56[1]) בעיר איטליקה אשר בפרובינקיית היספניה בייטיקה באימפריה הרומית (אנדלוסיה, ספרד המודרנית, סמוך לעיר סביליה). טראיאנוס היה הקיסר הרומי השני שלא נולד בחצי האי האפניני (איטליה), אחרי קלאודיוס שנולד בלוגדונום אשר בגאליה (לימים העיר ליון, צרפת המודרנית), אך מוצא משפחתו בטודי, מרכז חצי האי האפניני (חבל אומבריה שבאיטליה). אביו היה מרקוס אולפיוס טראיאנוס, סנאטור חשוב ממשפחה רומית שהתיישבה בספרד, אשר אף מוזכר מספר פעמים בספרו של יוסף בן מתתיהו, "מלחמת היהודים", כמפקד הלגיון העשירי פרטנסיס. אמו, מרקיה, הייתה בת אצולה (ייתכן ומוצאה היה קלטי) וחמתו של קיסר רומא טיטוס (אשר משל בין השנים 79–81). לטראיאנוס הייתה אחות בכורה, אולפיה מרקיאנה והשניים נותרו קרובים כל חייהם. בעת משל באימפריה הרומית נהג טראיאנוס להיוועץ באחותו ואף העניק לה את תואר הכבוד אוגוסטה. טראיאנוס היה גם קרוב לאחייניתו, בת אחותו סלוניה מאטידיה, לצד זה שלו עצמו מעולם לא היו ילדים[2].
כאיש צעיר התקדם בשירותו הצבאי בכמה מן האזורים המסוכסכים בגבולות האימפריה ועלייתו בדרג הפיקודי הושפעה בין לבין דרך קשריו, בראש ובראשונה מעמדת הכוח של אביו. בסביבות שנת 86, בן דודו פובליוס אליוס אדריאנוס נפטר ובצוואתו קבע כי טראיאנוס יהיה לאחד מה"שומרים" המגינים של שני ילדיו: בתו איליוס דומיטיה פאולינה ובנו פּוּבְּלִיוּס אָילִיוּס טְרַאיָאנוּס אדְרִיָאנוּס, לימים יורשו של טראיאנוס בקיסרות. באותה העת טראיאנוס פגש ונישא לפומפאיה פלוטינה, בת למשפחה אמידה. מקורות היסטוריים מתארים אותה כאישה משכילה ואכפתית. אף שנישואיהם היו שמחים, לא היו להם ילדים.
קורות שירותו הצבאי של טראיאנוס נתונים למחלוקת עקב המיעוט במקורות היסטוריים אודותיהם. כן ידוע כי היה אהוד בקרב חייליו וכי שירת עשור שנים לערך כטריבון ובנקודה מסוימת עבר לפרובינקיה סוריה כאשר התמנה אביו למושלה. בהמשך, בשנת 89, התמנה למפקד לגיון שהוצב במולדתו בחצי האי האיברי ולקח חלק בהפלת ניסיון הפיכה צבאית נגד הקיסר דומיטיאנוס. הקיסר רחש לו חיבה וב-91 מינה אותו לקונסול. דומיטיאנוס היה שליט סמכותי, אשר פעל לרווחת עמו, הגן על גבולות האימפריה הרומית, ונקט צעדים לעבר שלטון טוטליטרי לצד כך שהצליח להגיע להישג יוצא דופן בעת שלטונו, של ייצוב ערך המטבע של רומא לאחר שנים של מהמורות כלכליות. עריצותו של דומיטיאנוס הופנתה בעיקר נגד האריסטוקרטיה, וייתכן שהדבר השפיע על התדמית הרעה שהתקבעה על אודותיו בידי המקורות בני התקופה. לאורך שלטונו היה דומיטיאנוס נתון במאבקי סמכות מול הסנאט הרומי מחד וזכה לאהדה ותמיכה נרחבת מצד האוכלוסייה הכללית וצבאו מאידך. טראיאנוס פיקד על לגיון במלחמותיו של הקיסר דומיטיאנוס כנגד השבטים הגרמאניים, וכאשר נרצח דומיטיאנוס בקנוניה שארגנו מקורביו בשנת 96, כבר היו לו מוניטין של איש צבא בכיר.
מוניטין זה סייע לו תחת שלטון יורשו של דומיטיאנוס, נרווה, הנחשב לראשון מתוך סדרת "חמשת הקיסרים הטובים". נרווה עצר משפטים בדבר בגידה בעת הליכם, העניק חנינה לאשמים, השיב תושבים שהוגלו וסבסד תהליך של העברת קרקעות לרבים מבני המעמד השלישי. נוסף על כך קידם מדיניות חסכונית ונמנה מלבזבז את כספי האוצר הלאומי על נושאים כגון טקסי דת פגאנים. אמנם זכה לתמיכה ציבורית כללית ולתמיכת הסנאט, נרווה לא נהנה מפופולריות בשורות הצבא, והיה זקוק לקבלת תמיכתם כדי לייצב ולהבטיח את שלטונו באימפריה. נרווה אף התעמת וסירב לקבל את דרישת המשמר הפרטוריאני (משמר שומרי ראש הקיסר, שנשא השפעה פוליטית רחבה) להוציא להורג את האחראים לרצח דומיטיאנוס. בעקבות פעולת המשמר הפרטוריאני בפיקוד קספריוס אליאנוס נגד הוראות הקיסר נרווה ברדיפתם אחר המתנקשים בחיי דומיטיאנוס, סמכותו השלטונית של נרווה הטלטלה ונוסף על כך הקיסר סבל ממחלה כרונית. לפיכך אימץ נרווה את טראיאנוס לבן, והכריז עליו כיורשו בשנת 97. באותה העת השיג טראיאנוס ניצחון צבאי נגד שבטים פושטים במסגרת תפקידו כמושל פאנוניה (בתוך המישור הפאנוני)[3].
הורשה על ידי אימוץ אפיינה את "הקיסרים הטובים" נרווה, טראיאנוס, אדריאנוס ואנטונינוס פיוס, אשר לאיש מהם לא היה בן מדמו שיכול היה לרשת את הקיסרות. האימוץ הבטיח את רציפות השלטון התקין, ומנע זליגה של האימפריה לכדי אנרכיה ומלחמות אזרחים במותו של כל קיסר. את הידיעה על האימוץ קיבל טראיאנוס מאחד ממפקדי צבאותיו, בנו המאומץ שעליו הופקד לשמור, אדריאנוס, וכך נהנה אדריאנוס מחסדו של טראיאנוס לשארית ימי חייו. באוקטובר 97 הוכרז טראיאנוס כיורשו של נרווה, וכעבור שלושה חודשים נפטר האחרון. כאשר מת נרווה, ב-27 בינואר 98, קיבל טראיאנוס את השלטון ללא כל התנגדות. באותה העת כיהן כמושל פרובינקיית גרמאניה אינפריור. עם היוודע דבר מותו של נרווה קיסר, טראיאנוס לא מיהר להפגין סמכות ברומא אלא יצא במסע לאורכי גבולותיה של האימפריה, בין לבין בכדי להבטיח את נאמנות הלגיונות עבורו. טראיאנוס, בכדי להימנע ממשבר סמכות בדומה לזה שעבר קודמו, שלח את המשמר הפרטוריאני לפעולה ממושכת בגבולות גרמאניה ובכך הרחיק אותם ממרכז השלטון ברומא. היה זה רק בקיץ 99 שהגיע טראיאנוס לרומא והוכתר רשמית כקיסר.
הקיסר החדש נהנה מאהדת העם, והצדיק אותה בתקופת שלטון ארוכה ללא שפיכות הדמים שאפיינה את קודמיו. הוא שחרר רבים שנכלאו על ידי דומיטיאנוס שלא בצדק, והחזיר רכוש שהוחרם לבעליו, תהליך בו החל נרווה, אך לא הספיק להשלימו. הפופולריות שלו הגיעה לכך שהסנאט העניק לו את הכינוי "אופטימוס" (Optimus) שפירושו "הטוב ביותר". טראיאנוס קיים האלהה של קודמו נרווה במותו ואימץ את שמו ביורשו את הקיסרות - כך שנודע רשמית בתור נרווה טראיאנוס. בשנת 114 הציב לפני תוארו אוגוסטוס את שם התואר אופטימוס. זה ללא ספק נועד, בהזכרת הכינויים אופטימוס מקסימוס, שהוחלו על האל יופיטר במיתולוגיה הרומית, להציג את טראיאנוס כנציג האל עלי אדמות. טראיאנוס היה שליט פעיל הרבה יותר מאשר נרווה בתקופת שלטונו הקצרה. בהכתרתו הוא נתן לחיילים ברחבי הלגיונות רק מחצית מהמתנות הנהוגות עם עלייתו של קיסר חדש בכדי לרצות את הצבא ולמנוע ניסיונות הפיכה. באופן כללי, הוא נהג בהגינות, אם כי בקפדנות, עם הצבאות.
לאחר ששלח את המשמר הפרטוריאני למשימת שמירה על גבולות האימפריה עם השבטים הגרמאנים, הורה על הלכידה של חברי המשמר שרצחו את המתנקשים בחיי דומיטיאנוס ועשו זאת נגד פקודותיו של נרווה. לפי כתבי קסיוס דיו, נעשו שלושה ניסיונות התנקשות בחיי טראיאנוס בתקופת קיסרותו, כולם נכשלו. את אחת הקנוניות הנהיג אדם ושמו קראסוס, אותו הורה הקיסר ללכוד והציג אותו בפני הסנאט שישפוט את גורלו. טראיאנוס עם זאת נשבע כי לא יישפך דם רומאי תחת משמרתו והשתדל כמה שיותר לשמור שבועה זאת לאורך שלטונו, וגורל מתכנני הקנוניות לא נודע. כשחזר לרומא בשנת 99, הוא נהג בכבוד ובאדיבות כלפי הסנאט. הוא הציג נדיבות בעבור אוכלוסיית רומא וכזאת הייתה גם תדמיתו. הוא נהג לחלק מתנות נכבדות במזומן, והגדיל את מספר האזרחים קשי היום שהיו רשומים בעבור קבלת תבואה חינם מהמדינה. לאחר הכתרתו, הוא השיב למושלי המחוזות האיטלקיות את הזהב שנהגו לשלוח לקיסרים החדשים עם הכתרתם.
טראיאנוס גם הפחית מיסים וכנראה היה אחראי לחידוש מנהלי שעליו ניתן קרדיט לנרווה - מוסד הכספים הציבוריים (Alimenta) לתמיכה בילדי עניים בערים האיטלקיות של האימפריה. מוסדות מקומיים שהוקדשו למאמצים אלו הוקמו בעבר ברחבי איטליה הרומית על ידי אנשים פרטיים, בעיקר על ידי ידידו הקרוב של טראיאנוס, הנואם והמדינאי פליניוס הצעיר, עבור חבל מולדתו קומום (קומו המודרנית, בלומברדיה אשר בצפון איטליה). עבור ניהול הפרובינקיות ברחבי האימפריה, השתדל טראיאנוס למנות פקידים לפי כישוריהם ויושרם ולא לפי קשרי הון-שלטון שנשאו. הוא שלח לפחות שני מושלים מיוחדים לניהול פרובינקיות שעריהן הגדולות סבלו מקשיים כלכליים. אחד מהם היה פליניוס הצעיר, אותו שלח למשול על פרובינקיית ביתיניה-פונטוס (אשר בהמשך נפרדה לשתי פרובינקיות נפרדות), הממוקמת בחוף הצפוני של אסיה הקטנה מול הים השחור. במהלך שלטונו של טראיאנוס התקיים לפי הוראתו פסטיבל גלדיאטורים יוצא דופן בגודלו בן שלושה חודשים שנערך בקולוסיאום ברומא ומשך קהל של מעל למיליון צופים. הפסטיבל נערך ככל הנראה בכדי לחגוג את הניצחון הצבאי על דאקיה, אם כי מועד הפסטיבל המדויק שלו אינו ידוע[4][5].
ערכים מורחבים – גשר טראיאנוס, עמוד טראיאנוס, פורום טראיאנוסהקיסר בנה מספר מבנים מונומנטליים ושיפר את רשת הדרכים שבין איטליה וספרד מולדתו. לטראיאנוס היה אדריכל ראשי שהיה המועדף עליו ובנה בשמו את מירב המבנים שהקים בתקופת שלטונו, אפולודורוס מדמשק, בן למוצא סורי-יווני. התשתית הגדולה הראשונה שבנה אפולודורוס במצוות טראיאנוס היה גשר טראיאנוס. הגשר נבנה באזור שערי הברזל של הדנובה ושימש למעבר הצבא הרומי במלחמה הדאקו-רומאית השנייה. הגשר נבנה בתקופה בת שנתיים, בין אביב 103 ואביב 105. בניית הגשר תוארה בספרו של אפולודורוס, ספר שהיה לחיבור אבוד, אך תיאורים מיד שנייה, כולל ציטוטים מתוך הספר, מופיעים בספרים של דיו קסיוס, פרוקופיוס מקיסריה ומחברים קדומים נוספים. על עמוד טראיאנוס, ברומא, יש תבליט המתאר את הגשר ואת כיבוש דאקיה בידי טראיאנוס.
אורך הגשר היה 1135 מטרים ונוצר ממבנה עילי עשוי עץ המונח על עשרים עמודי אבן. גובה הגשר היה 50 מטר ורוחבו 12 מטרים. הגשר חיבר בין המצודה פונטס (Pontes), שבחוף הדרומי של הדנובה ובין היישוב דרובטה (Drobeta) בחוף הצפוני. על פי המסופר על ידי פרוקופיוס מקיסריה, הבונים הסיטו חלק ממי הדנובה לאפיק דרומי יותר וכך הצליחו לבנות 10 עד 12 עמודים על קרקע יבשה. לבניית העמודים האחרים היה שימוש בתבניות עשויות מקורות עץ אלון ומלט ומערכת משאבות. על הגשר נכתב תבליט זיכרון שרומם את שמו של טראיאנוס - האדם שהורה על בניית הגשר: ”הקיסר נרווה, בנו של האלוהי נרווה, נרווה טראיאנוס, אוגוסטוס, גרמניקוס, פונטיפקס מקסימוס, שהתמנה ארבע פעמים לטריבון, אבי המולדת, קונסול בפעם השלישית, חצב סלעים מההרים והשתמש בקורות עץ לבניית גשר זה.”[6] מרבית ההיסטוריונים מקבלים את דברי דיו קסיוס, הטוען שאדריאנוס היה זה שהורה על פירוק המבנה העילי של הגשר, כדי לא לסכן את מואסיה במקרה של פלישה מכיוון צפון, אך יש גם מקורות הטוענים שנותן ההוראה היה הקיסר אורליאנוס (משל בין 270 ל-275).
אפולודורוס בנה עבור טראיאנוס את פורום טראיאנוס, הפורום הרומאי הקיסרי האחרון ובתוכו בנה, במצוות הסנאט הרומאי, את עמוד טראיאנוס, שבתוכו מצוי כלי זהב המכיל את אפרו של טראיאנוס. אפרו הושם בכלי בהחלטת הסנאט שהתקבלה לאחר מותו. הפורום והעמוד הוקמו ונועדו לפיאור שמו של טראיאנוס בשובו ממסעות המלחמה בדאקיה במצעד ניצחון. הפורום נחנך בשנת 112. גובהו של עמוד טראיאנוס הוא 30 מטרים, והוא ניצב על כן שגובהו 8 מטרים (גובה האנדרטה הכולל הוא 38 מטרים). העמוד מורכב מ-18 גלילי שיש, שכל אחד מהם שוקל כ-40 טון וקוטרו של כל אחד כ-4 מטרים. את העמוד מכסה תבליט שאורכו 200 מטרים, והוא מקיף את העמוד 23 פעמים במעלה העמוד. העמוד חלול, וגרם של 185 מדרגות מאפשר גישה למרפסת התצפית בראש העמוד. בעבר סברו שהעמוד הוקם למטרות תעמולה, במטרה להאדיר את שמו של הקיסר, אולם בשל המבנים שסביב העמוד המסתירים אותו מסביבתו, ובשל הקושי לקרוא את התבליט מקצה אל קצה, כיום סבורים שהעמוד שימש בעצם כ"סרגל" לבוני פורום טראיאנוס.
לאפולודורוס מיוחסת גם בנייתם של סדרת קשתות שנקראו על שם הקיסר טראיאנוס. בנוסף נבנו סדרת "שערי טראיאנוס" בתקופת שלטונו של הקיסר ובין לבין ממוקם שערים אלו בדנדרה (קינא, מצרים המודרנית) ובמעבר הרים ליד איחטימן (מחוז סופיה, בולגריה המודרנית). מספר יישובים נבנו ונקראו על שמו של טראיאנוס באזור תראקיה ואסיה הקטנה, מביניהם אחד נותר עומד - טראיאנופוליס (Τραϊανούπολη) אשר בחבל מזרח מקדוניה ותראקיה ביוון המודרנית. בין התשתיות הציבוריות שהורה הקיסר להקים הייתה ויה טראיאנה שארכה מעל ל-300 קילומטרים מבנוונטו ועד לברינדיזי לחוף הים האדריאטי כחלופה נוחה יותר לוויה אפיה הוותיקה. הדרך הוארכה בימיו עד למצר אוטרנטו בקצה חצי האי סלנטו. בתוך רומא נבנו גם שווקים חדשים ובתי מרחץ. בהוראתו של טראיאנוס הקירקוס מקסימוס שופץ לחלוטין ונבנה מחדש.
בשבע השנים שלאחר סיפוח ממלכת הנבטים משל טראיאנוס ללא מלחמות. בתקופה זו התכתב עם הסופר פליניוס הצעיר על השאלה כיצד לנהוג בנוצרים. לדעת טראיאנוס ניתן היה להניח להם לנפשם, ובלבד שלא ינהגו את מנהגי דתם בציבור. פליניוס, שנשא במשרת מושל ביתיניה-פונטוס, שאל את טראיאנוס כיצד יש לנקוט בנוצרים לאחר שהובאו אליו לקביעת גזר דין מספר מהם. רישומי המכתבים מהווים את אחד האזכורים המוקדמים ביותר לנוצרים בספרות פגאנית. במכתב לטראיאנוס הפנה שלוש שאלות עיקריות: ”(1) האם יש להבדיל [במשפט] לפי גילו של הנוצרי? האם צריך להתייחס לצעירים מאוד בצורה שונה מאנשים בוגרים? (2) האם הכחשת היותו נוצרי פירושה חנינה של הנאשם? (3) האם די בקריאת אדם כנוצרי כדי לגנות אותו כנאשם או שמא יש להתייחס בפשעים הקשורים בהיותו נוצרי?”[7] טראיאנוס השיב במכתב תגובה לשאלתו של פליניוס ובו נתן למושל ארבע הוראות כיצד להתייחס לנתיניו הנוצרים המובאים בפניו למשפט: ”(1) אל תרדוף את הנוצרים בכדי להביאם למשפט. (2) אם הנאשמים יימצאו אשמים בעוון היותם נוצרים, יש להעניש אותם. (3) אם הנאשמים מכחישים שהם נוצרים ומציגים הוכחה לכך שהם אינם כאלו על ידי סגידה לאלים, אז יש לזכות אותם מכל אשמה. (4) אין לשקול האשמות אנונימיות.”[7] טראיאנוס, על אף שלא הנציח רדיפות בסדר גודל של דומיטיאנוס וקיסרים אחרים, הוציא להורג כמה מנהיגים נוצרים ביניהם איגנטיוס, הבישוף של אנטיוכיה ושמעון, הבישוף של ירושלים[8].
לאורכו של השלטון הרומאי בן מאות השנים על יוון, העם היווני פעל לשמר תרבות ומסורת נפרדת מזאת של הרומאים. בתור קיסר ששמר על כבוד הסנאט, פעל טראיאנוס להשיג בסיס תמיכה חוקי דרך סנאטורים שהיו אוליגרכים עירוניים. במערב האימפריה, היו אלו בעיקר משפחות סנאטוריות מקושרות כשלו, אך במזרח האימפריה היו אלו משפחות אצולה יוונית. היוונים מצידם, בזיכרון ימי עצמאותם ובהערכתם את תרבותם כעליונה על זאת של רומא, פעלו לשמר את ייחודם ורבים מהמשפחות היווניות העוצמתיות נמנעו מלקחת חלק במנהל האימפריה בשל כך. על כן, בכדי להשיג את תמיכת האצולה היוונית, היה על טראיאנוס לאפשר ליוונים מידה מסוימת של שלטון עצמי. הקיסר וכלל צמרת ההנהגה הרומאית נמנעה מכך עקב הפגיעה בסמכותה הריכוזית של רומא ועקב ההוצאות הכספיות הנרחבות שבהן נזדקקו היוונים לתשתיות אדריכלות שונות ורחבות היקף. על כן, טראיאנוס החליט כי יש לשלוח 'קורקטורים' (מתקנים) לפקח על הוצאות כלכליות בערים החופשיות של האימפריה - ערים שידעו מידה רבה של ממשל עצמי.
טראיאנוס נהג לשוחח רבות עם ידידו ומקורבו, דיו מפרוסא, על אודות היחסים בין הרומאים ליוונים. בתקופת שלטונו של טראיאנוס הייתה התרבות היוונית בשעת פריחה ואחת כתב הקיסר במכתב לפליניוס הצעיר כי: "היוונים המסכנים האלה כולם אוהבים את הגימנסיון... יהיה עליהם להסתפק במוסד שמתאים לצרכיהם האמיתיים." טראיאנוס חשש מההתנהלות הכלכלית העצמאית של היוונים בערים החופשיות, שכן לאורך תקופת שלטונו הייתה ערך המטבע של האימפריה פעם נוספת איבד את יציבותו, והכלכלה התערערה נוכח הוצאות הענק על מסעות המלחמה של טראיאנוס. ב-107 הפחית מערך המטבע הרומאי כאשר הוריד מאחוז הכסף בייצור דנאריוס מ-93.5% ל-89%[9].
טראיאנוס נודע לימים בעיקר במסעות המלחמה שלו. ממלכת דאקיה (כיום בשטחן של רומניה והונגריה על הגדה הצפונית של נהר הדנובה) קידמה פשיטות אינספור לתוך האימפריה הרומית במהלך השנים. תחת שלטון מלכם דקבלוס פלשו צבאות דאקיה לתוך מואסיה ב-87. באותה העת כיהן דומיטיאנוס כקיסר ובעקבות כך יצא במתקפת נגד שהובילה למלחמת דאקיה הראשונה. הצבא הרומי בפיקודו של קורנליוס פאסקוס חצה את נהר הדנובה, סבל מפלה מוחצת ונסוג לאחר קרב על תאפאי (דרום טרנסילבניה, רומניה המודרנית). שנה לאחר מכן יצא צבא רומי נוסף למערכה בדאקיה ונוצר שוויון בשדה הקרב שלאחריו הוסדר הסכם שלום בתנאים שהטיבו עם דאקיה. הממלכה הייתה למדינת חסות רומית, אם כי בפועל היא הטיבה מההסדרים המסחריים החדשים, המשיכה לחזק את מגננותיה וצבאה לקראת מאבק צבאי וקידמה לעיתים פשיטות לשטחי רומא.
עם עלייתו לשלטון, ראה טראיאנוס חשיבות ביטחונית ויוקרתית בכפרה על ההפסד המחפיר של הצבא הרומי במלחמה הראשונה מול דאקיה. בניצחון ישיב את היוקרה שאבדה לממסד הקיסרי בתקופת דומיטיאנוס בעקבות המפלה. בשנת 101 יצא טראיאנוס למתקפה כנגד ממלכת דאקיה לאחר שניתנה לו ברכת הסנאט ביוצאו למלחמה. בנוסף לתשעת הלגיונות ששמרו על הגבול עם דאקיה, טראיאנוס צירף שניים נוספים מגבולותיה השונים של האימפריה והקים שני לגיונות חדשים לקראת חציית הדנובה והיציאה למלחמה. פעם נוספת התגודדו הצבאות בסביבת תאפאי ובמהלך המתקפה הרומית פרצה סופה. הכוחות הדאקים, שהאמינו כי הסופה מהווה סימן אלוהי, נסוגו מזירת הקרב. הקרב נערך בספטמבר, ובעקבות התקרבות החורף, החליט טראיאנוס להחנות את צבאו במקום קודם יצא למערכה חדשה באביב השנה הבאה.
דקבלוס מצידו ניצל את ההתחפרות הרומית בחורף והוציא סדרת פשיטות על מואסיה. בתגובה היה על טראיאנוס להניע את צבאו על אף תנאי החורף, הוא פגש בכוחות הדאקים הפושטים בהיותם מפוזרים וחסרי פיקוד אחיד, והניס אותם בקרב אדמקליסי. לאחר מכן החליט טראיאנוס לפנות לשולחן המשא ומתן והסדיר הסכם שלום חדש שניכרו בו תנאים המטיבים עם רומא. בשובו חזרה התקבל ברומא בטריומף (מצעד ניצחון) והורה להקים מעל הדנובה את 'גשר טראיאנוס' הכביר בכדי להקל על תנועת צבאו לקראת המערכה הבאה לה ציפה.
על אף ההישג שהביא עימו בשובו מן המלחמה, היה הסכם השלום שהוסדר עם דאקיה ב-102 זמני בלבד, דקבלוס החל שוב להתמרד, וטראיאנוס שב לדאקיה, נעזר לראשונה בגשר החדש מעל הדנובה כדי להעביר את צבאו, וניהל לוחמת שחיקה ממושכת מול צבא ממלכת דאקיה. לבסוף טראיאנוס הכניע את מלך הדאקים דקבלוס, וכבש את בירת הדאקים סרמיזגטוסה. תחילה הורה על צבאו להטיל מצור על העיר ובכדי לקדם את כניעת יושביה ניתק את אספקת המים שלה. עד לשנת 106 הספיק הצבא הרומי להשליט סמכותו על דאקיה בכללה, תוך שבירתה הפכה לתל חורבות. דקבלוס התאבד במקום להיכנע, ודאקיה יושבה במתיישבים רומאים, ומחציתה סופחה לכדי פרובינקיה רומאית. את מחציתה השנייה של דאקיה הותיר טראיאנוס מחוץ לתחום השליטה הרומאי והיא נותרה מלא בשבטים לא מאורגים שלא היוו איום על רומא. סיפוחה של דאקיה תרם לכלכלת רומא דרך מצבורי זהב רבים שהתגלו במקום. נוסף על כך נשלחו עשרות אלפי עבדים לחצי האי האפניני.
בהמשך שנת 106 יצא טראיאנוס למסע צבאי נוסף, הפעם פנה דרום-מזרחית לפרובינקיה יודיאה, ופעל לסיפוחה של הממלכה הנבטית. במשך עשורים הייתה הממלכה מדינת חסות הכפופה לרומא. עוד בשנת 67 לספירה הוכיחה הממלכה הנבטית שהיא בעלת ברית נאמנה של האימפריה הרומית, והמלך מלכו השני שלח לתמיכת הקיסר אספסיאנוס אלף פרשים וחיל בן חמשת אלפים רגלים לדיכוי המרד הגדול שפרץ ביהודה[10]. הממלכה הנבטית המשיכה לשגשג כממלכה שכפופה לאימפריה הרומית, אך לא נשלטת על ידה. לאחר שמלכה האחרון של הממלכה מת התברר כי מינה את טראיאנוס ליורשו בצוואתו. רבים בחצר המלוכה הנבטית סירבו לקבל זאת, ומכאן הגורם לפרוץ המלחמה בין רומא לנבטים. טראיאנוס הנחה תנועת כוחות מסוריה ופרובינקיית מצרים כאחד לשם כיבוש נבטיה. מפקדם הישיר של הכוחות לא ידוע, אם כי ישנה סברה המבוססת על ממצאים אפיגרפים כי היה זה מושל סוריה, אולוס קורנליוס פאלמה פרונטוניאנוס (אנ'). לאחר כיבושה וסיפוחה של ממלכת הנבטים הקים טראיאנוס את פרובינקיה ערביה מתוך שטחי הממלכה שסופחו בבקעת הירדן, הערבה, דרום הנגב ודרום חצי האי סיני[11].
ערך מורחב – המלחמות הפרתיות
בשנת 113 יצא למסע המלחמה האחרון שלו, המלחמות הפרתיות. על פי הסכמים קודמים היה על האימפריה הפרתית להתייעץ עם רומא בטרם ימונה מלך ארמניה בצו של מלך פרתיה. הפרתים הפרו הסכם זה ומינו מלך שלא היה מקובל על הרומאים. מזה מעל למאה שנים הייתה פרתיה ליריבתה האזורית הגדולה ביותר של רומא, ושתי האימפריות יצאו לסדרת מלחמות האחת בשנייה. טראיאנוס קיווה שיוכל לשים קץ מוחלט למאבק מול פרתיה וליהנות מפירות הניצחון כפי שעשה לממלכת דאקיה. מטרותיו של טראיאנוס ביוצאו למלחמה כוללת נגד פרתיה נתונות בספק, וייתכן כי מניעיו היו יותר פרגמטיים, חיזוק משמר הגבול המזרחי של האימפריה וניצול העושר הכלכלי שיניב הסיפוח של חבל מסופוטמיה מידי הפרתים. בנוסף הייתה רומא בקשרי מסחר עם המזרח הרחוק שנעו בדרך המשי. סחורות סיניות שנעו לרומא ולהפך נדרשו לעבור דרך האימפריה הפרתית, ועקב עוינותה לרומא היה לטראיאנוס אינטרס להעלים את הגורם השלישי הפרתי ממשוואת המסחר עם המזרח הרחוק. לעומת זאת ישנה סברה כי טראיאנוס פעל להשיג יוקרה ומוניטין שישמרו לדורות דרך חיקוי כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול, תוך מסע מלחמה להשמדת כל האימפריה הפרתית. בשנת 110 הגיע המניע הישיר שטראיאנוס חיפש בכדי לצאת למלחמה. הנסיך הפרתי אקסידרס מונה בידי דודו, מלך פרתיה אוסורס הראשון, למלך ארמניה החדש.
טראיאנוס יצא למסע מלחמה בראשות צבאו ב-113 והחל לנוע לעבר ארמניה. בדרכו פגש בשליח מטעם חצר המלוכה הפרתית שהודיע לו כי בשביל לרצות את רומא אוסורס החליף את אקסידרס באחיו, פרתימוסאיריס, כשליט החדש של ממלכת ארמניה. טראיאנוס קיבל את השליח הפרתי בכבוד אך התעלם מדרישותיו והמשיך לנוע בראשות צבאו לעבר ארמניה. טראיאנוס כבש את ארמניה והדיח את מלכה. הכיבוש של ארמניה היה מהיר במיוחד, כאשר מלכה פרתימוסאיריס הסגיר עצמו בפני מחנה צבאו של טראיאנוס, הסיר את הכתר מראשו והעניק אותו לקיסר הרומי. הנסיך הפרתי ציפה כי הקיסר הרומי ימנה אותו בחזרה למלך על ארמניה בתנאי שיפנה גבו לפרתיה וארמניה תהפוך למדינת חסות רומאית. במקום זאת, טראיאנוס סיפח את ארמניה לתוך רומא, המיר אותה לכדי פרובינקיה ומינה מושל מטעמו לעמוד בראשותה. פרתימוסאיריס נפטר זמן קצר לאחר מכן, סיבת מותו לא ידועה אך ישנה סברה שנרצח בהוראת טראיאנוס. בעוד טראיאנוס התקדם דרום-מזרחה, הוא פיצל את כוחותיו ושלח חיל לשוט על גדות הים הכספי ולנוע צפון-מזרחה בפעולת תנועת מלקחיים דרך חבל אזרבייג'ן האיראני (מחוזות מערב אזרבייג'ן, מזרח אזרבייג'ן, ארדביל וגילאן באיראן המודרנית) שיכתר את ליבה את האימפריה במסופוטמיה[12].
משם המשיך טראיאנוס ב-115 דרומה אל האימפריה הפרתית עצמה, ופתח במערכה על מסופוטמיה בעודו מוליך את צבאותיו דרומה על גדות נהרות הפרת והחידקל. אזור חבל מסופוטמיה חולק בין ערי מדינה מקומיות ומושלים בעלי מידת שלטון עצמי רבה לבין תחום השלטון הריכוזי הישיר של האימפריה הפרתית. רבים ממנהיגי אותם ערי מדינה ואותם מושלים מיהרו לצוות שליחים ומתנות למחנה הפיקוד של טראיאנוס, בשביל שזה יורה על צבאו לחון על אותם האזורים ולהימנע מלפגוע בהם. לאחר שבילה את החורף באנטיוכיה, שם ב-13 בדצמבר 115 כמעט נהרג ברעידת אדמה, יצא טראיאנוס באביב 116 דרומה לאורך הפרת[13]. טראיאנוס פיצל את צבאו אחר מספר מטרות עיקריות. דרך חלוקת כוחות הצבא הרומי הצליח לכבוש בטווח זמן קצר יחסית את הערים בבל, סלאוקיה על החידקל ולבסוף את הבירה המנהלית של האימפריה הפרתית קטסיפון, שהייתה למושב מלכה. הוא המשיך דרומה עד להגעת צבאו לעבר חופי המפרץ הפרסי וגבל במדבר הערבי ממערב. עם הגעת צבאו לגדות המפרץ הפרסי המוביל אל האוקיינוס ההודי, טראיאנוס הכריז על מסופוטמיה כפרובינקיה חדשה באימפריה[14].
טראיאנוס הפליג במורד החידקל אל ממלכתו של שליט חרקיני היושבת על גדות המפרץ הפרסי, אטמבלוס השביעי, ובכך היה קיסר רומא הראשון והיחיד שהגיע לחוף המפרץ הפרסי. בהמשך פנה לכיבוש חבל ח'וזסתאן, אחריו חצה את גבול הרי הזגרוס לתוך המישור האיראני וכבש את העיר שושן. לפי כתביו של קסיוס דיו, טראיאנוס התכוון להצעיד את צבאו מזרחה, לנצל את מאבק הירושה הפנימי בתוך האימפריה הפרתית ולחצות את נהר האינדוס לתוך תת-היבשת ההודית תוך שהוא פוסע בצעדיו של אלכסנדר הגדול, ואף שאף לעקוף את הישגיו ההיסטוריים של אלכסנדר ולהגיע בראשות צבאו לגדותיו של נהר הגנגס. בהמשך כתב דיו כי על אף תושייתו, טראיאנוס נמנע מלצאת למסע שכזה בעיקר עקב גילו, שנחשב למופלג באותה העת (טראיאנוס היה בן 62 בשנת 116). על כן החליט טראיאנוס במקום זאת לשוב לבבל ולהקריב קורבן בטקס פגני בקברו של אלכסנדר הגדול. הוא הדיח את מלך הפרתים אוסורס הראשון ובכך היה זה ההישג הגדול ביותר שהשיגו הרומאים בהתקדמותם במזרח, הישג שאף שליט רומי מאוחר יותר לא יגיע אליו. באותה העת, האימפריה הרומית הייתה בשיא התפשטותה הטריטוריאלית אי פעם. עם סיפוח השטחים, טראיאנוס התכוון להקים את 'דרך טראיאנוס החדשה' שנועדה להתמשך מאיילה לחופי ים סוף ועד לבצרה על גדות השט אל-ערב בדרום מסופוטמיה. לאחר שהחל במסעו חזרה מהשטחים המסופחים החדשים, החלו מרידות רחבות במסופוטמיה שהקשו על שימור השטחים החדשים. מוצבי הצבא הרומי שנותרו בשטחים המסופחים לא הספיקו בכדי לבלום את המרידות. הניצחונות הצבאיים של טראיאנוס התגלו לבסוף כקצרי מועד: כבר בהיותו בבבל במהלך נסיעתו חזרה, למד טראיאנוס על מרידות שפרצו באזורים החדשים שסופחו בארמניה ומסופוטמיה, וחזר על עקבותיו במטרה לרסק את אותן המרידות. כיוון שטראיאנוס חשש ממרד כולל של הפרתים, הוא הציב במקומו של אוסורס את בנו פרתמספטס בתור שליט בובה. לאחר הצבתו של פרתמספטס כשליט בובה רומאי בהנהגת הפרתים, התהפך מזלו של טראיאנוס. העיר חתרה בעורף, על נהר החידקל, המשיכה להתנגד לו, והוא נאלץ לצור עליה. במהלך המצור ייתכן שסבל ממכת חום, ובריאותו התערערה. בנקודה זאת היה על טראיאנוס לשוב חזרה ממסע המלחמה במזרח, בעקבות מרד התפוצות שהחל בקרב יהודי הגולה ברחבי האימפריה.
גורם מרכזי לעלייתם בתוהו של כלל הישגיו הצבאיים של טראיאנוס במזרח ושיבת השטחים הכבושים לידי האימפריה הפרתית זמן קצר אחרי מותו הייתה ניסיון ההמרה התרבותית שניסה לקדם הקיסר על שטחי פרתיה המסופחים. ההמרה התרבותית הרומאית על השטחים הכבושים עוררה התנגדות נרחבת באזורים שונים, כגון יוון ובמיוחד ארץ ישראל. באופן דומה גם יושבי האימפריה הפרתית התנגדו בכל כוחם לניסיונות ההמרה התרבותית של האימפריה הרומית, ועיקר ההתנגדות שלהם לשלטונה נבע מרצונם לשמור על תרבות ומסורת אבותיהם. אותה המרה תרבותית הייתה גורם מרכזי לסלידת עמים רבים מהרומאים וגורם עיקרי למרידות שפרצו בשטחי המזרח. הרומאים ראו בתרבותם שלהם נעלה על תרבויות זרים[15][16].
במסורת היהודית ידוע טראיאנוס כרשע מרושע. לאחר תקופה קשה, בה היו זיכרונות המרד הגדול עוד טריים, ו"המס היהודי" שהוטל על ידי אספסיאנוס, נגבה בחוזק יד מן היהודים שברחבי האימפריה, הייתה תקופת שלטונו של נרווה (96–98) כמשב רוח רענן. נרווה ניסה להיטיב עם היהודים ולפייסם. טראיאנוס לא המשיך בקו זה.
אריאנוס, מפקד צבאי והיסטוריון בן התקופה, כתב בפרתיקה: כי "טראיאנוס היה נחוש בדעתו להשמיד את האומה לחלוטין, אם הדבר יעלה בידו, ואם לא, לפחות למחוץ אותה, ולשים קץ לרשעותה השחצנית". בנימין איזק סובר לאור טענות של חוקרים אחרים ואישושים של מקורות היסטוריים נוספים כמו אוסביוס, שדבריו של אריאנוס כוונו כלפי היהודים, וטראיאנוס בלט לרעה באנטישמיות שלו, בין כל שליטי רומא[17].
אגדה יהודית הכרוכה בשמו של טראיאנוס מספרת על דיון בינו לבין רבי יהושע בן חנניה מפקיעין. לפי האגדה טראיאנוס פנה לרבי יהושע: "למדני נא; אם אלוהיכם [אלוהי היהודים] בכל מקום, ואתם מחזקים כי הוא חי ביניכם ובארצכם; ברצוני לראות אותו." הרב השיב כי: "נוכחות האלוהים היא אכן בכל מקום, אך אין לראות אותו. עין אנושית לא יכולה להיאחז בגדולתו." טראיאנוס נותר לא מסופק מן התשובה והרב אמר לו כי הם אכן יכולים לראות את שליחו של האלוהים. השניים יצאו לאוויר הפתוח וראו את השקיעה. הרב אמר לטראיאנוס שיביט לתוך החמה וזה השיב כי אינו יכול לראות עקב האור החזק של השמש. הרב השיב כי "אם אינך יכול לצפות באורו של אחד השליחים, כיצד תוכל לצפות באלוהים עצמו ולהישאר בין החיים? היה שבע רצון ותאמין[18]."
טראיאנוס נזכר במדרש איכה רבה בכינוי "שחיק עצמות" שהיה שמור לצוררים מסוגם של נבוכדנצר השני, אספסיאנוס[19] ואדריאנוס אשר פגעו בעם ישראל באופן קריטי. במדרש מסופר כי לטראיאנוס נולד בן בתשעה באב ומת בחנוכה, ומשנודע לטראיאנוס כי היהודים התאבלו ולבשו שק עם לידת הבן, אך הדליקו נרות עם מותו, יצא לנקום בהם והרג בהם אנשים ונשים[20]. בעת פלישתו לפרתיה, חשש מפני האפשרות של התקוממות רבתי של קהילות יהודי בבל. כמו כן, טראיאנוס התגאה בשם שעשה לעצמו אביו בלוחמו כמפקד בצבא טיטוס בזמן המרד הגדול[21].
ערך מורחב – מרד התפוצותבאותה העת שהיה טראיאנוס במלחמותיו במזרח, החלו היהודים במרד, המכונה מרד התפוצות, שכלל התקוממות כנגד התושבים היוונים והרומאים בערים רבות, במסופוטמיה, קירנאיקה, אלכסנדריה וקפריסין. טראיאנוס נאלץ להקצות רבים מכוחותיו לדיכוי המרד. כפי שהמאבק התרבותי היה לגורם פנימי עיקרי לכישלון טראיאנוס בסיפוח ארצות המזרח השוררות נגד רומא, כך קרה שמרד התפוצות היה לגורם חיצוני, בלתי-נשלט, שהוביל לכישלון (אף שהוא עצמו נבע מהמאבק התרבותי בין רומא ליהודה). המרד נגרם בעקבות מספר סיבות: ההתנגדות היהודית לשלטון ההלניסטי והרומי הזר, שנאת ישראל בעולם היווני-רומי, זיכרון המרד הגדול, הטלת "המס היהודי" בידי רומא, כיסופי גאולה שקידמו קבוצות מרדניות וקנאיות כגון הסיקריים, התנכלות תרבותית כללית ליהודים ברחבי תפוצות הגולה באימפריה הרומית ועוד.
בתלמוד מסופר על עונש מוות שעמד טראיאנוס לבצע בשני אחים יהודים (פפוס ולוליינוס) חפים מפשע שהודו בביצוע מעשה רצח של בתו כדי להציל את שאר היהודים מעונש מוות קולקטיבי. הנידונים למוות התרו בו קודם ביצוע הדין שהוא יינקם על כך משמיים, ואכן, מיד לאחר מכן הוא חלה ומת[22]. דעתו של ההיסטוריון רבי יצחק אייזיק הלוי היא שאין הכוונה לטראיאנוס עצמו, אלא לשליחו ובא כוחו, לוסיוס קווייטוס, מי שהיה הנציב ביהודה מטעמו לצורך דיכוי המרד היהודי הידוע בשם "פולמוס קיטוס[23]." בפרוץ המרד מינה טראיאנוס את קווייטוס לאחראי על דיכויו. בתמורה הבטיח טראיאנוס לקווייטוס כי ימנה אותו לקונסול ב-118. על פי היסטוריה אוגוסטה[24] ודיו קסיוס[25], קווייטוס, בעודו בדרכו למאוריטניה, נהרג בפקודתו של אדריאנוס, יורשו של טראיאנוס, מחשד למרידה[26].
הימצאותו של נתח הארי של הצבא הרומי במערכה במזרח נגד האימפריה הפרתית תורגמה בידי מתנגדים רבים לרומא כשעת כושר חד פעמית בעבור מרד. רבים מיהודי בבל שיתפו פעולה עם הצבא הפרתי נגד הפולש הרומאי. נדמה היה למנהיגי המרד ברחבי הקהילות היהודיות באימפריה שמכה מתואמת היטב שתפרוץ במקביל בחלקים שונים של האימפריה, תוכל להביא להם הישגים ממשיים, אולי גם מול רומא הגדולה, כמו גם להישגים במאבק האתני בין האוכלוסיות השונות בערים המעורבות ברחבי האימפריה. ברם, כאן ראוי לבחון את האירועים בראייה היסטורית: הקשר בין התפוצות היהודיות היה רופף; יכולתם של יהודים לזהות את מקורות החולשה בצבא הרומי ולתזמן מרידה רב מוקדית אף היא הייתה בספק[27]. הסיבות הייחודיות למרדנות היו שונות מתפוצה לתפוצה; רק מהלך רומי אימפריאלי אנטי-יהודי, בנקודת זמן מסוימת, יכול היה לעורר גל מרדני יהודי מקיף אסיאתי-אפריקאי, שאף גלש לקפריסין.
תחת טראיאנוס, המרד דוכא בידו בחוזק יד. מאות אלפים מיהודי התפוצות הומתו בחרב בכל רחבי האימפריה. דיכוי מרד התפוצות ארך שנתיים. בעיקר נעשה דיכוי אלים ועקוב מדם נגד המורדים במצרים[28]. קהילת אלכסנדריה, העשירה והמשגשגת ביותר בתפוצות - חרבה, ובית הכנסת המפואר שהיה בה הושמד. רבים מאוד נהרגו, והקהילה לא שבה לעולם למצבה הקודם. בפפירוס שנכתב באוקסירינכוס במצרים מעל 80 שנה לאחר המרד, צוין "שאף עתה חוגגים הם מדי שנה בשנה את יום הניצחון" (על היהודים). גם קהילת קפריסין חרבה, ואף נקבע עונש מוות לכל יהודי שיגיע לאי; כן חרבו קהילות נוספות, מארם נהריים ועד לפרובינקיית אפריקה. המרד פגע בסיכויי טראיאנוס להכות בפרתים מכת מחץ בתנועה לעבר ח'וראסאן ולכבוש את כל המזרח, שכן הוא לא השלים מלאכה זו בטרם מת ב-117, בסמוך לדיכוי המרד. יורשו אדריאנוס ויתר על רבים מכיבושיו, והתרכז בשמירה על השקט בתוך הקיסרות, וביצור גבולותיה.
בשלב זה התערערה בריאותו עד כדי שנאלץ לפרוש מן המלחמה. טראיאנוס נפש על מנת לשוב לכוחותיו באביב ובקיץ של שנת 117 אך לבסוף מת ב-9 באוגוסט בשנה זו בטרסוס שבקיליקיה, דרום אסיה הקטנה. ישנם ויכוחים באשר לצוואתו מינוי יורשו. יש הסבורים כי מינה את לוסיוס קווייטוס ליורשו, וכי הייתה זו אשתו של טראיאנוס, פלוטינה, אשר אדריאנוס היה קרוב משפחתה, אשר זייפה את חתימתו של טראיאנוס על מסמכי אימוצו של אדריאנוס לבן לאחר מות טראיאנוס. יש הסבורים כי אכן מינה את אדריאנוס שהיה חביבו עוד בימי חייו, להיות לו ליורש. לפי המסופר בהיסטוריה אוגוסטה, מכתב האימוץ הרשמי של טראיאנוס הגיע לאדריאנוס בעת שהותו בסוריה ב-9 באוגוסט, יום פטירתו של טראיאנוס. אדריאנוס פיקד אז על הלגיון המוצב באנטיוכיה, בה היה המושל.
ב-11 באוגוסט הגיעה משלחת נוספת שהודיעה על מותו של טראיאנוס. אדריאנוס הוכתר כקיסר (פרינקפס) ה-14 של האימפריה הרומית בהיותו בן 41. משמונה לקיסר, אדריאנוס נסוג ממרבית כיבושיו של טראיאנוס במזרח, שכן סבר כי ההחזקה בהם מאמצת את כוחותיה של האימפריה מעבר לדרוש. מסופוטמיה וח'וזסתאן הושבו לידי הפרתים, ששיקמו עצמם, וארמניה השיגה את ריבונותה המחודשת וניתנה לה עצמאות בבחירת ריבונה. לצד זאת, אדריאנוס שמר על שאר הנחלות שקודמו סיפח לתוך האימפריה, בהן דאקיה וממלכת הנבטים[29].
לטראיאנוס היו מספר קרובי משפחה שהיו בעלי חשיבות רבה לאורך חייו והשפיעו על עלייתו לשלטון ועל התנהלותו לאורך שלטונו כקיסר:
במהלך התקופה שלאחר שלטונו, כל קיסר חדש שמונה התקבל על ידי הסנאט בברכה - "felicior Augusto, melior Traiano" - מי ייתן ותהיה בר מזל יותר מאוגוסטוס וטוב יותר מטראיאנוס. טראיאנוס מוזכר במספר רישומים היסטוריים בני תקופת הקיסרות הרומית המאוחרת שעל בסיסם מתקיים החקר המודרני על אודותיו. להלן מספר ספרים היסטוריים בני העת העתיקה הכוללים את תולדות טראיאנוס:
רבים מהרישומים ההיסטוריים על תולדות טראיאנוס אבדו, ועיקר הרישומים והמחקרים על אודותיו מבוססים רק על כתביו של קסיוס דיו, שכתב כמאה שנים לאחר מות טראיאנוס והציג אותו באור אוהד במיוחד. גם הגרסה המוקדמת ביותר שעדיין שרדה לכתביו של דיו נכתבה רק שמונה מאות שנים לאחר שכתב את הגרסה המקורית לספרו היסטוריה רומית[35]. לצד זאת, סדרת התכתובות והתבליטים ההיסטוריים הרבים מימיו של טראיאנוס הובילו לאיסוף מידע רב על הרגלי החיים בשורות הצבא הרומי מתקופת שלטונו. אין התייחסות למלחמות או להיסטוריה צבאית, רק תיאורים על חיי היומיום במבצרים ובמוצבים, והתפקיד שמילאו הקבלנים האזרחיים הרבים שנשאו בתפקיד חשוב בתפקודו של הצבא.
זכרו הכללי של טראיאנוס נשמר לאורך ההיסטוריה כשליט טוב ומיטיב, ואף עליית הנצרות לא פגעה במוניטין זה. בימי הביניים הופצה האגדה לפיה האפיפיור גרגוריוס הראשון, הקים אותו מן המתים והטביל אותו לנצרות. ביצירתו של דאנטה, הקומדיה האלוהית, פוגש דאנטה את טראיאנוס בגן עדן, ביחד עם שליטים נוספים שהיו ידועים כאנשי צדק. כלפי הנצרות, שנרדפה עד אז כאמונה תפלה הנהיג כאמור מדיניות טולרנטית יותר, לפיה אף על פי שהנצרות נשארה דת אסורה נמנעו השלטונות לרדוף את הנוצרים על דעת עצמם, נמנעו מלבדוק האשמות אנונימיות כלפיהם ובמשפט הותר לנוצרים לחזור בהם מנצרותם[36]. התאולוג הנוצרי תומאס אקווינס הציג את טראיאנוס כעובד אלילים בעל מידות טובות[37]. שליטי האימפריה הרומית הקדושה כגון הקיסר פרידריך ברברוסה, ראו עצמם כיורשים החוקיים והישירים לכתר הרומאי וניסו לחקות את קיסרי רומא הגדולים כגון אוגוסטוס וטראיאנוס[38].
מלכים ספרדים כגון פליפה השני וקרלוס השלישי נשאו הערכה רבה כלפי טראיאנוס ושלטונו. במהלך תקופת הנאורות החל המוניטין של טראיאנוס להישאל מחדש. אדוארד גיבון, מחבר שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית (באנגלית: The History of the Decline and Fall of the Roman Empire), תשאל את חשיבות מדיניותו הלוחמנית של טראיאנוס בהשוואה ליורשיו שנקטו במדיניות של ביסוס וחיזוק גבולות הנחלות הקיימות של האימפריה ושימור השלום הרומאי כתחלופה למדיניות מלחמות שאפתנית. ההיסטוריון תאודור מומזן טבע את המונח "יוקרה לשווא" (בגרמנית: Scheinglorie) בהתייחסו לשאפתנות הצבאית של טראיאנוס[39].
רבות מהמעצמות האירופאיות ערכו השוואות שנשענו על רומא העתיקה. באימפריה הבריטית, למשל, היה נהוג זמן רב לפנות לסמליות הרומאית כדי להצדיק את ההתפשטות האימפריאלית שלה. במאה ה-19, אינטלקטואלים מכל הקשת הפוליטית, כולל בנג'מין דיזראלי, ארתור ג'יימס בלפור ורודיארד קיפלינג, ציינו כולם את רומא כהצדקה מוסרית למהלכי ההשתלטות על תת-היבשת ההודית, הקמת הראג' הבריטי ודיכוי המרד ההודי הגדול. מכל שליטי רומא, טראיאנוס היה בעל תפקיד מרכזי כסמל ליוקרתה ולגדולתה בשיא תפארתה[40]. היסטוריונים מדרגים בדרך כלל את טראיאנוס כאחד האצילים והיעילים מבין הקיסרים בגלל הידידותיות שלו, נכונותו להיכנס לא חמוש לבתים שבהם עלול היה להיהרג, היחס ההוגן שלו לסנאט והעדינות והחסד שבו נהג כלפי אויבים שזממו נגדו. אף על פי כן, הוא היה מרוצה מכך שנעשתה האלהה של בני משפחתו, חשק בתהילה, היה גאוותן ואוטוקרט ביסודו, כרוב בני דורו[8]. כיום יש הרואים בעליית טראיאנוס לשלטון דוגמה כיצד אימצה רומא את הרעיונות והלכי הרוח מכל רחבי האימפריה, ואילו אחרים רואים בעליית הספרדי לשלטון ברומא כתחילת נפילתה של החברה הרומאית הטהורה.
דורות הראשונים, חלק א כרך ה, ii עיקר ימי יבנה פרק לז - ימי ממשלת טראיאנוס, הרב יצחק אייזיק הלוי
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
