Loading AI tools
בלוק במחנה ריכוז אושוויץ-בירקנאו מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בלוק 31 היה בלוק הילדים בקבוצת המשפחות בשטח מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ, אותו יזם והקים פרדי הירש יחד עם ליאו יאנוביץ, שהיה המזכיר הכללי של מועצת היהודים בגטו טרזין[1].
הירש הגיע לגיטו טרזיינשטט ב-4 בדצמבר 1941[2], ולמד להכיר את תנאי החיים הקשים של האסירים. הוא נחשף לרעב, ייאוש, אלימות ומוות. לכן בשנת 1943 כשהגיעו לאושוויץ שני טרנספורטים מטרזיינשטט הראשון בספטמבר בו היו 274 ילדים והשני בדצמבר 353 ילדים, פנו הירש ויאנוביץ[3] למפקד המחנה בהצעה לרכז את הילדים במבנה נפרד באמתלה של רצון שלא להפריע לעבודת המבוגרים. הירש ששימש כקאפו מחנה המשפחות, השתחרר מתפקידו ועבר לנהל את מעון הילדים כ"זקן הבלוק"- "בלוק אלטסטע" ב(גרמנית) - בו נקלטו מרבית הילדים למעט פעוטות וילדים חולים[4].
בלוק הילדים שהיה סמוך לבלוק בית החולים בבירקנאו, היה בפיקוחו הישיר של יוזף מנגלה. מייקל הוני מספר בעדותו המצויה במוזיאון היהודי בפראג שפרדי היה מדבר עם ד"ר מנגלה "תוך מתן כבוד, אבל בביטחון עצמי ובהעזה". כשהגיעו ילדים נוספים מטרזין, הוא הצליח לשכנע את מנגלה להקצות בלוק נוסף לילדים[5].
מטרתו העיקרית של הירש הייתה להקל את תנאי חייהם של הילדים מבחינה פיזית ונפשית. על ידי הקמת בלוק 31, האמין הירש שיוכל ליצור עבור הילדים מסגרת חברתית חינוכית טיפולית כמו אלה שהתקיימו בגטו טרזיינשטט. לדעתו נועד צריף 31 "לשמש מעין מוסד חינוכי". ייחודיות המקום היא בכך שהוא הצליח ליצור "חממה" עבור מאות ילדים בתוך מחנה השמדה.
על פי תפיסתו של הירש "נפש בריאה בגוף בריא" הוא הקפיד על בריאות הגוף של הילדים ועל נקיונם האישי ומדי יום בכל עונות השנה ערך מסדר ניקיון. יהודה בקון, אחד הניצולים מעיד על כך שפרדי הירש "הציל לא רק אותי אלא את כל הילדים בכך שעשה מסדרי נקיון". פרדי שהיה מדריך ספורט והעריך מאוד את הפעילות הגופנית, דאג שהמחנכים יעסקו עם הילדים בספורט מדי יום.
אחד היעדים החשובים של הירש היה להעלים מעיני הילדים ככל שניתן את המציאות בבירקנאו ולשמור על זהותם האנושית.
פרדי הירש היה אחראי למנות את צוות ההוראה, ההדרכה והטיפול בבלוק 31. הוא בחר עובדים שהיה להם ניסיון בטיפול בילדים, אנשים שיכלו לעשות עבודה חינוכית טובה ושיטתית ללא התייחסות להשתייכות תנועתית או אידאולוגית. הילדים מויינו לפי גילאים וכך נוצרו קבוצות שהיוו מעין כיתות לימוד. המורים והמדריכים היו מתחלפים ביניהם בין קבוצות הילדים כדי לאפשר העשרת הילדים בתחומי ההתמחות שונים.
הירש מינה את מרים אדלשטיין[6] -אשתו של יעקב אדלשטיין שהיה יו"ר "מועצת הזקנים" בגיטו טרזיינשטט לתפקיד אם הבית ואת אנקה אפשטיין לסגניתו[7].
הוא שכנע את הגרמנים שרצוי ומועיל לאפשר לנערים מעל גיל 14 להיות חלק מבלוק 31 אף על פי שבתחילה התנגדו לכך הגרמנים. הנערים עזרו לצוות ושימשו כשליחים וככוח עזר והגרמנים החלו לעודד את הפעילות הזו ואף הגדילו מעט את מנות הילדים ושיפרו אותן. כן ניסו המדריכים והמורים להשיג עבור הילדים בגדים שנראו סבירים יותר.
על פי עדויות ניצולים, היו קירות בלוק 31 מקושטים בציורים עליזים של אחו, דשא, פרחים, שלגיה ושבעת הגמדים, אותם ציירה דינה גוטליבבה (באביט) שהייתה אסירה במחנה. ביומנו תיאר אוטו קראוס את תהליך ציור הקיר שציירה הנערה המוכשרת עד שהקיר קיבל צורה של "חלון לעולם אחר".
ציורים של אינדייאנים, אסקימואים, דקלים וקופים צוירו על הקירות על ידי הציירת מריאנה הרמן המכונה "מאוזי"[8]
בניגוד לבלוקים האחרים במחנה אושוויץ, שחולקו למדורים על ידי קירות הפרדה שחצצו ביניהם, בבלוק 31 חולקו הילדים לקבוצות קטנות, בדרך כלל על פי גיל וכל קבוצה התרכזה במדור ששימש ככיתת לימוד.
הפעילות בבלוק 31 התנהלה משעות הבוקר המוקדמות ועד הערב. בלילה שהו הילדים עם הוריהם, הבנים עם אבותיהם והבנות עם אמותיהן. מדי בוקר, בשעה מוקדמת הגיעו הילדים עם ארוחת הבוקר שלהם לבלוק. תחילה יצאו לרחצה ולהתעמלות בוקר יחד עם המדריכים ולאחר מכן אכלו את ארוחתם הראשונה. לאחר מכן התחלקו לקבוצות עם מדריך או מורה לפי כיתות הלימוד, לשלוש שעות לימוד. אחר הצהריים נערכו פעילויות ספורט ומשחקים עד מפקד הערב, שאחריו אכלו את ארוחת הערב. אחר כך הורשו הילדים לבקר את הוריהם שם נשארו ללון. לעיתים סירבו הילדים לחזור ללימודים אחר הצהריים ואז היה עולה אבי אופיר על ארובת לבנים שהייתה בנויה במרכז הבלוק ומארגן שירה בציבור. הילדים שאהבו את כישרונו הקומי של פישר, הצטופפו סביבו על הרצפה ושרו עמו.
מעדויות בעל פה עולה שהלמידה בבלוק 31 הייתה משימה קשה הן עבור הילדים והן עבור המורים אף על פי שהירש לא קבע תוכניות חינוכיות מחייבות. הילדים נאלצו ללמוד בחשאי שיעורים מאולתרים. אבי אופיר (פישר) שהיה אחד המורים בבלוק מעיד "היינו חסרי ספרי לימוד. אם בטרזיינשטט סבלנו ממחסור באמצעי למידה, אז כאן אין מה לדבר על ספרי לימוד, על ספרים בכלל או על דברים דומים". יחד עמו שימשו כמורים גם אוטו ב. קראוס, רות בונדי ויירקה פרנקל שלימדו את הילדים ללא ספרים ומחברות. הם עצמם הפיקו סיפורים, הרצאות, חידונים ושעשועים.
הרי קרני מעיד שאוטו קראוס היה יושב ומספר תוכן של ספר במשך מספר שעות בצורה שנחקקה בזיכרונו, כך שלא זכר אם קרא את הספר או שמע אותו.
אבי אופיר (פישר) מעיד ש"המורים שרצו ללמד משהו בהיסטוריה גאוגרפיה או יהדות היו צריכים לספר דברים על פי זיכרונם. זה היה תלוי בכישרונו של המדריך ובמידת השתלטותו על המשמעת כי הקבוצות ישבו בצפיפות ושמעו הסברים ממדריכים שונים בעת ובעונה אחת". הוא עצמו התעניין בהיסטוריה ואסטרונומיה וסיפר לילדים על תופעות מרתקות מהעולם ומההחלל החיצון.
המדריכים חיפשו דרכים מגוונות להעסיק את הילדים לעניין אותם ולהמתיק להם את החיים עד כמה שניתן. לשם כך הם השתמשו באמצעים שונים:
המדריכים ארגנו שירה בציבור כשהילדים מצטופפים לידם, שרים עמו, מלווים עצמם בתנועות ידיים ומתופפים על פחיות. השיר האהוב על הילדים היה השיר הצרפתי עפרוני Alouette (אנ').
שירים נוספים אותם אהבו הילדים לשיר היו שירי עם צ'כיים.
המדריכים נהגו להכין הצגות עם הילדים, בעיקר כאלה שהיו מבוססות על אגדות ילדים. ההצגות הועלו בימם קבועים:שני ורביעי. לעיתים נערכו תחרויות של הצגות והמנצחים זכו בפרס.
ההצגה שלגיה ושבעת הגמדים זכורה לניצולים רבים. ההצגה הוצגה בשפה הגרמנית ואנשי האס אס היו נוכחים בהופעה.
הרוח החיה בהכנת ההצגה היה פרדי הירש והוא אף שיחק בה. הטקסט הותאם לנסיבות וכך הפכה אגדת הילדים לסאטירה על החיים באושוויץ. היו בה משפטים מיצירותיו של גתה ואף מילים ומנגינות ממקורות שונים.
לרגל האירוע הכינה אם הבית פרורי עוגות שנאספו מחבילות מזון[9].
מחזה נוסף בשם "חמש דקות בממלכת רובינזון" שהיה פרפרזה על הסיפור רובינזון קרוזו ונכתב על ידי המדריך יירקה פרנקל הועלה בבלוק 31. היו בו שני תפקידים מרכזיים: רובינזון וששת וכל שאר ילדי הקבוצה שחקו את המלחים או קופים שטיפסו על עץ תמר מאולתר.
דרך נוספת להעסיק ולעניין את הילדים הייתה עיסוק במשחקים ושעשועונים. המדריכים והמורים המציאו משחקי מילים שונים למשל: משחק מילים שהחל במשפט כלשהו שעסק בנושא לימודי או סיפור שסופר להם והילדים השלימו את המילה החסרה. כך הם שיננו מילים חדשות, חזרו על נושאים שנלמדו ואף נהנו מן המשחק.
לבלוק 31 הגיעו בדרך כלשהי 8 ספרים, שצריך היה להסתירם מעיני הגרמנים כיוון שהם אסרו על קריאה, עיון ולימוד בספרים והעונש על החזקתם היה עונש מוות. בין שמונה הספרים היה ספר היסטוריה, ספר לימוד השפה הרוסית, הספר "תולדות העולם" מאת הרברט ג'ורג' ולס שיצא לאור לאחר מלחמת העולם הראשונה וספר גאומטריה אנליטית.
הספרים היו ננעלים מדי ערב בחדרון של "זקן הבלוק" יחד עם עוד פריטים יקרי ערך כמו תרופות ופירורי מזון שנשארו. בשעות הלילה נמסרו הספרים להשגחתה של דיטה קראוס שהייתה נערה בת 14 שהובאה על ידי פרדי הירש ממחנה המשפחות כדי לסייע בבלוק. היא הייתה מסדרת את הספרים בשורה ושומרת עליהם כל פעם במקום מסתור אחר לפי תוכנית שהוכנה מראש. מדי בוקר הייתה מוסרת דיטה את הספרים לכל מורה שהזמין ספר מבעוד מועד. מאחר שלא היו לדיטה כלי כתיבה, היא זכרה בעל פה את ההזמנות. לעיתים נאלצה דיטה להסתיר את הספרים בקפלי בגדיה ולכן תפרה עבורם כיסים פנימיים.
הסופר הספרדי אנטוניו איטורבה (אנ') הוציא לאור את הספר "הספרנית מאושוויץ" המתבסס על סיפורה של דיטה קראוס בבלוק הילדים באושוויץ.
סופו של בלוק 31 התרחש בהדרגה בשני שלבים.
השלב הראשון והקשה ב-7 במרץ 1944 שבו כל אסירי טרנספורט ספטמבר נלקחו לתאי גזים כשהם שרים את התקווה ואת ההמנון הצ'כי. הילדים שנותרו בבלוק נפרדו בכאב מחבריהם וממחנכיהם. הפרידה מפרדי הירש ומאנקה הייתה קשה להם במיוחד.
ב-1 ביולי 1944 החלה סלקציה של גברים, נשים וילדים ורובם הובלו לתאי הגזים. היה זה סופו של בלוק הילדים.
אתר האינטרנט הרשמי של דיטה קראוסSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
