בית הספר הריאלי
בית ספר מוכר שאינו רשמי בעיר חיפה, ישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית הספר הריאלי העברי בחיפה (ידוע בשמו המקוצר "בית הספר הריאלי" ואף "הריאלי") הוא בית ספר מוכר שאינו רשמי בחיפה. תקציב בית הספר ממומן בחלקו (כ-40%) מתקציב משרד החינוך והיתרה ממומנת מתשלומי ההורים. הוקם ב-1913 על בסיס בית הספר "אבטליה", של פנחס כהן, על ידי הוועד הפועל הציוני על רקע מלחמת השפות, במחאה על החלטת "המכון היהודי לחינוך טכני" של חברת עזרה לבחור בגרמנית כשפת ההוראה של המקצועות המדויקים בארץ ישראל ובפרט בטכניקום (לימים, הטכניון) ובבית הספר הטכני שלידו.
 סמל בית הספר. עיצובו כולל את קו המתאר של בניין הכיתות התיכוניות בהדר, את הסיסמה "והצנע לכת", את שנת ייסוד בית הספר ואת שם בית הספר | |
 | |
| בית ספר | |
|---|---|
| מוטו | "והצנע לכת" |
| תקופת הפעילות | 15 בדצמבר 1913 – הווה (110 שנה) |
| מייסדים | ארתור בירם |
| התמחות | מנהיגות מדעית וחברתית |
| שכבות לימוד | גן טרום חובה – י"ב |
| מספר כיתות | 139 |
| קמפוס |
|
| בעלי תפקידים | |
| מנהל | יוסי בן-דב |
| סגל | 540 |
| תלמידים | |
| 4,500 | |
| מיקום | |
| מיקום | חיפה |
| מדינה |
 ישראל |
| קואורדינטות | 32°47′25″N 34°59′28″E |
| http://www.reali.org.il | |
|
(למפת חיפה רגילה)   בית הספר הריאלי  | |
  | |
|
"להיות ריאלי", המנון בית הספר הריאלי, חובר בידי אהוד מנור, בוגר בית הספר, לקראת שנתו ה-90 של המוסד, והולחן על ידי דני רובס[1]:
|
בית הספר פתח את שעריו בדצמבר 1913, ומנהלו הראשון היה ד"ר ארתור בירם. הערכים המקוריים שהנחו את בית הספר היו ציונות, משמעת, והגשמה עצמית, לאומית וחברתית. הסניף הזמני הראשון של בית הספר הוקם בשכונת הדר בחיפה בבית הכנסת הדרת קודש. בית הספר עבר למשכן הקבע, לבניין שזכה בהמשך לשם "בניין שפירא", לאחר השלמת בנייתו של הבניין בחצר הטכניון באביב 1913. היה זה מבנה בתכנונו של אלכסנדר ברוולד.
המאורעות שהובילו להקמתו של בית הספר
תחילתו של בית הספר הריאלי היא בהחלטתם של אנשי "עזרה" כי השפה העברית דלה מדי כדי לשמש את תלמידי הטכנולוגיה והמדעים בלימודים הגבוהים. לימודים אלו עמדו להיפתח ב"טכניקום" שעתיד היה לקום בחיפה ולכן הוחלט שהלימודים בו יהיו בשפה הגרמנית. כדי שהתלמידים שיגיעו לטכניקום יהיו ברמה ראויה, היה צורך לעבור להוראה בגרמנית גם בכיתות הנמוכות, ולכן בחג הפסח של שנת 1913 ניתנה ההוראה למורים בבית הספר "עזרה" (בעברו בית הספר "אבטליה") להורות בגרמנית את המקצועות הכלליים כגון היסטוריה וגאוגרפיה. הוראה זו דחקה את העברית מהכיתות ואמורה הייתה להשליט בהן את השפה הגרמנית.
לאחר ששמעו כי גם בבית הספר למל בירושלים החלו לקצץ בלימודי העברית, החל ציבור המורים לחשוש מפני ההשפעות של ההחלטות בתנועת "עזרה" על החינוך העברי שנבנה בעמל רב במשך השנים. חששות אלו הובילו לתחושות מרירות ולתסיסה נגד "עזרה", שבעקבותיהם נשלחה דרישה להשליט את השפה העברית במוסדות החינוך החדשים שיקומו, מטעם "מרכז הסתדרות המורים" אל הקורטוריון של הטכניקום ואל הוועד הפועל הציוני בברלין. דרישה זו לא נענתה באופן ישיר ובמקומה באה החלטה נוספת - למנות למנהל הטכניקום אדם שאינו בקיא בשפה העברית ורחוק מהיהדות. כאשר פורסמה באופן רשמי ההחלטה להנהיג את השפה הגרמנית כשפת ההוראה בטכניקום ובבית ספר ריאלי שעל ידו, התפשטה התסיסה והייתה לסערה בכל ארץ ישראל. בתחילת הסערה, הנציגים הציוניים בקורטוריון הציעו פשרה, שלפיה בבית הספר הריאלי יילמדו בשפה העברית ולגבי שפת ההוראה בטכניקום תישאר בינתיים השאלה פתוחה, אך ההצעה לא התקבלה בהצבעה של הקורטוריון כולו.
הרעיון של בית ספר עברי נוסף היה לאחת ממוקדי החיים והשאיפות באותה תקופה, ולכן התגברה המחאה ופרץ מרד אשר סחף את כל מוסדות היישוב (לימים נקראת תקופה זו בשם "מלחמת השפות"). ליכוד האנשים סביב רעיון זה העלה דרישה לשליטה מלאה של השפה העברית בלימודים בכל המוסדות ללא שום פשרה. "מרכז הסתדרות המורים" החליט להחרים את הטכניקום ואת בית הספר הריאלי עוד בטרם הוקמו, ובנובמבר 1913 התאספו תושבים מהעיר חיפה בסמוך לטכניקום, על מגרש ריק שהיה שייך לפבזנר, כדי למחות על ההחלטה. אספת תושבים זו הובילה להחלטה לייסד בית ספר ריאלי שכולו עברי ושאינו תלוי בחברה זרה. החלטה זו פורסמה בעיתונים ציוניים רבים בחוץ לארץ.
ד"ר ארתור בירם קרא באחד העיתונים בברלין על אספת המחאה בחיפה ועל החלטת המורים בארץ ישראל והחליט לסייע בהקמתו של המפעל החדש. לאחר שהתקשר עם מנהיגי התנועה הציונית ודרש מהם להמשיך את המערכה, נוצר קשר הדוק עם שמריהו לוין, שהיה נציג בקורטוריון של הטכניקום, והוחלט לארגן אספות תעמולה. ד"ר בירם נשלח למסע תעמולה והתרמה ואסף סכום כסף גדול מהמשוער (אוסישקין ביקש להכיר את "הגאון באיסוף הכספים"). סכום כסף זה היווה למעשה את תחילת מיסודו של בית הספר הריאלי העברי.
ב-15 בדצמבר 1913, התכנס הוועד הפועל הציוני המצומצם והחליט על הקמה של מוסד עליון לחינוך עברי בארץ ישראל ועל ייסוד של ועד זמני לבית הספר הריאלי העברי בחיפה. בישיבה זו אושר תקציב לשנה הראשונה של בית הספר הריאלי ונקבעו מינויים ראשונים: ד"ר ארתור בירם מונה למנהל בית הספר, מורים שלימדו בחיפה יועברו ללמד בריאלי, המורה דוד טחובר יגיע מגרמניה והמורה האגרונום פנחס כהן ממטולה, אשר הקים שבע שנים קודם לכן את בית הספר "אבטליה" וששהה בהשתלמות באותה שנה בברלין.
בחג החנוכה תרע"ד, סוף חודש דצמבר 1913, צעדו כל התלמידים והמורים מבניין בית הספר "עזרה" לבית הכנסת "הדרת קודש". התלמידים התיישבו על ספסליו של בית הכנסת והמשיכו את לימודיהם. רוח המרד הושקעה בעבודה קונסטרוקטיבית שקטה, וכאשר לא הספיקו ספסלי בית הכנסת לכל התלמידים, יצאו מספר תלמידים ובראשם בני ארמן לבית החרושת "עתיד" של אביהם, הביאו ארגזי סבון ששימשו ככיסאות ושולחנות. בשעות הלימודים, הצטופפה כל כיתה באחת מפינות האולם של בית הכנסת, ובאחד מערבי החנוכה אף נערך נשף גדול שנושאו היה זיקת המאורעות האחרונים ביישוב לניצחון המכבים: בהצגה הראשית הופיעו על הבימה בני החשמונאים שנשאו דגל עברי ונלחמו נגד הניסיון הגרמני להעבירם על "עבריותם".
ד"ר בירם עלה לישראל ב-13 בפברואר 1914, כשברקע מתגברת הביקורת על השתתפותם האקטיבית של תלמידים ב"מלחמת השפות". הביקורת, שהגיעה בעיקר מקרב האינטלקטואלים כגון אחד העם ובורלא, החלה להישמע לאחר התפרעויות בכל הארץ ובעיקר בעמדה המבוצרת של חברת "עזרה" בירושלים, שם היו התנגשויות אלימות בין המשטרה לבין התלמידים לאחר פיטורי מורים וגירושם. פ' נתן כתב: "עדת צעירים מוטעים ומורים שוכחי חובתם"; בורלא כתב כעשור לאחר מכן במאמר על החינוך העברי בעיתון "הארץ": "מאז נהיו התלמידים לעסקנים ציבוריים, למגני השפה והמולדת הממלאים תפקידים המוטלים על המבוגרים, נשארו בתי הספר רק מוסדות להוראה וניטל מהם התפקיד החשוב ביותר - חינוך". כעת התפקיד שנדרש מבית הספר, ממנהליו וממוריו היה לתבוע מהתלמידים עבודה מרוכזת, חינוך איטי וראוי שיצמיח חניכים התורמים לעם ולציונות - ובשלב זה של החינוך העברי החל ד"ר בירם את תפקידו.
בתי הספר של "עזרה" ביפו ובירושלים לא בוטלו לאחר החרם הכללי שהוטל מטעם הוועד הפועל הציוני, היות שרק חלק מהתלמידים עבר לבתי ספר עבריים. בתי ספר אלו הוחזקו באופן זמני על ידי הקרן לשעת חירום והועברו בהמשך לרשות המוסדות הציוניים. אחד העם כותב על בתי הספר ביפו: "בתי הספר ביפו נוסדו בשנת תרנ"ג – נוסדו, ככל שאר מוסדי היישוב החדש בא"י, בדרך מקרית: בלי מטרה מוגבלת, בלי תוכנית ברורה, בלי פּרוֹגרמא מושׂכּלת, בלי מקורי-הכנסה בטוחים."[2] בניגוד להם, בית הספר הריאלי העברי בחיפה סימן מפנה בתולדות החינוך העברי בארץ ישראל כשזכה להכרה כבית ספר לאומי בעל מסגרת, כיוון מבוסס לעתיד ועמדה עברית-ציונית המגובה בממון.
בית הספר במלחמת העולם הראשונה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, נפרד בירם מבית הספר לחמש שנים והתגייס לצבא הגרמני, שבמסגרתו שירת בתחנת הרכבת בעפולה. במקומו מונה למנהל בספטמבר 1914 יוסף עזריהו (עוזרקובסקי). במהלך שנות ניהולו, הושלם מבנהו של בית הספר כבית ספר תיכוני. עזריהו הכניס למוסד גם בנות (עד אז מטרת בית הספר הייתה הכשרת בנים המתעתדים לרכוש השכלה טכנית גבוהה), ובכך הפך אותו לדומה לשאר הגימנסיות העבריות שפעלו בארץ ישראל באותה תקופה.
אותותיה של המלחמה באירופה והשפעותיה על ההתרחשויות הפנימיות ביישוב היהודי בארץ ישראל השפיעו על התפתחות החינוך הארץ-ישראלי שהגיע לימי שפל לאחר תקופה של צמיחה, שכללה את הקמת בית הספר. מצבו הרע של בית הספר הושפע מגזרותיו של ג'מאל פאשה שאסר על כל פעילות ציבורית עברית וביטל את האוטונומיה של היישוב. בשנת 1918 נאסר עזריהו, מנהל בית הספר, בעקבות גילוי של אי-סדרים בתעודותיו של אחד המורים בבית הספר בהקשר של מילוי חובותיו הצבאיות. לאחר מספר שבועות, בהם ישב במאסר בחיפה, הועבר לבית הכלא בנצרת והואשם בהשתתפות בריגול, ככל הנראה גם בעקבות קשריו המחקריים עם אהרון אהרונסון. לאחר כחודש בכלא נצרת שכללו איומים בעינויים ובעונש מוות, שוחרר לפתע.
ספר הפרוטוקולים הקצר משנים אלה מצביע על קשיי המורים בהמשכת העבודה הסדירה ובריסון התלמידים: בעוד שלפני המלחמה תפסו מקום רחב בסדר היום של מועצות המורים תוכניות לעתיד ועניינים כלליים הנוגעים לסדרים בבית הספר ולקידומה של העבודה החינוכית, הרי עתה הצטמצמו הדיונים לענייני יום-יום הקשורים ברעב שבעיר, במצב התלמידים ובצרות המשמעת הלקויה. גם הצורה החיצונית של הפרוטוקולים נשתנתה. אין למצוא עוד אותו סדר והקפדה בכתיבת כל פרוטוקול, שהיו נהוגים קודם לכן. נוסף על כך, בשל חוסר באמצעים נאלצו לפטר את הרופאה של בית הספר ובשל מחסור בספרי לימוד, היה קושי להספיק ללמד את מלוא החומר לפי תוכנית הלימודים. הקשיים שחוו המורים והתלמידים כללו קושי לנוע ברחובות העיר, רעב וגיוסים לצבא של אנשי היישוב העברי. פחד הגיוס אפף בעיקר את תלמידי הכיתות הגבוהות בבית הספר, שהיו אמורים להישלח לבית ספר צבאי בטורקיה, אך לא רצו לעשות זאת ונחשבו לעריקים בעיני המשטרה הטורקית. כדי להקטין את הסכנה לתפיסת התלמידים, הופרדה הכיתה העליונה פיזית מבית הספר ברחוב יפו ועברה לבית הכנסת שבשכונת הרצליה, שבנייתה החלה ב-1907. כדי להיזהר גם שם מהמשטרה הצבאית הטורקית, עשו התלמידים את דרכם לבית הספר דרך חצרות וגדרות ואת הכביש הראשי היו עוברים רק בהינתן אות שהדרך פנויה מתלמיד-צופה. למרות הקשיים המרובים, מעידות המחברות המסודרות שנשתמרו מתקופה זו בבית הספר, על האווירה הרצינית ועל התעניינות התלמידים בלימודים ושקידתם הרבה. כמו כן תלמידים רבים נראו סביב המפות הגדולות שנתלו במשרד שפתחו בחיפה גדודי הצבא של מדינות הציר, שבהן עקבו בערנות אחר המתרחש מעבר לקווי האויב והתווכחו על סיכויי הניצחון.
באוקטובר 1917 לאחר הגעתן של ידיעות על הצהרת בלפור ועל פריצת הצבא הבריטי את החזית הטורקית-גרמנית שליד באר שבע, הצטרפו חלק מבוגרי המחזור הראשון של בית הספר לגדוד העברי, ומיד שימשו שם כמדריכים.
בשמחת תורה תרע"ט, ספטמבר 1918 שוחררה חיפה בידי האנגלים. במרץ 1918 הגיעו לארץ חברי "ועד הצירים לארץ ישראל" שהיה אמור לתקן את הריסות המלחמה ולחזק את החינוך העברי. פעולותיהם היו בקנה מידה קטן מאוד וכמעט שלא סייעו לבית הספר הריאלי. אולם עם החלתו של המנדט הבריטי על ארץ ישראל, עברו לרשות ההסתדרות הציונית כל בתי הספר של חברת "עזרה"[3] ובכללם גם בית הספר הריאלי שהיה נתון לפיקוח מסוים מצד הוועדים הציוניים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה
בשנת 1919 חזר בירם לנהל את בית הספר. בשנות העשרים נוסד שבט הצופים "משוטטי בכרמל". בשנת 1924 נפתחו שתי כיתות עליונות (י"א ו-י"ב) ונפתחה מגמה הומניסטית (במקביל למגמה הריאלית). לקראת שנת 1920 נפתחה אגודת "ידידי בית הספר", שתפקידה היה, בין השאר, לשכלל את המוסד, לדאוג לאספקת צורכי לימוד ומכשירים שונים, להרחיב את הספריות וכדומה. פעולותיה של האגודה הצליחו, שכן הודות לעבודתן בית הספר יכול היה לרכוש מכשירים רבים, רהיטים וכלים לעבודה בעץ ובמתכת[3].
עד שנת 1921 נפתחו בארץ ישראל שלושה בתי ספר תיכוניים עבריים בלבד: הגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב, הגימנסיה העברית ירושלים ובית הספר הריאלי העברי בחיפה[3]. שלושה אלו היו תחת פיקוחם של המוסדות הציוניים בארץ ישראל, ומטרתם משותפת - הכשרת הנוער לעבודה בארץ וללימודים גבוהים. בדין וחשבון על אודות החינוך בארץ ישראל, נמסר כי בשלושה מחזורים בבית הספר הריאלי סיימו 19 תלמידים. 13 מהם נמצאים בארץ והם עוסקים: 7 בפקידות, 4 בחקלאות, 2 בעבודות טכניות. 6 מהם לומדים באקדמיה בחו"ל - 2 באירופה ו-4 באמריקה[3].
בטרם שנות העשרים הונהגה בבית הספר עבודה מעשית בפיזיקה ובכימיה - תוכנית לימוד ייחודית לבית הספר הריאלי, בנוסף לתוכנית הייחודית שהביא עמו ד"ר בירם מגרמניה - תוכנית ה-Realschule, שמטרתו הייתה להכין את התלמידים לטכניקום ולשים לב ללימודים הריאליים והמעשיים. לפיכך עיקר תשומת הלב ניתנה ללימודי מתמטיקה, טבע, ציור ועבודה. התוכנית הייתה מצומצמת יותר מזו של הגימנסיה ביפו (הגימנסיה העברית "הרצליה"), היות שמספר שנות הלימוד היה 10 בלבד, שנתיים נוספות על שנות הלימוד של בית הספר העממי. הודות לתרומותיהם של סוחרים ובעלי עסקים בעיר חיפה, בית הספר התרחב גם מבחינת תשתיותיו וניתן היה ללמד בו עבודות עץ ומתכת, לרכוש בזמן קצר אוסף גדול של מכשירים ולהרחיב את מקצוע ה"עבודה". בית הספר הריאלי היה היחיד בעת ההיא ששילב בין בנים לבין בנות בכל שכבות הגיל ועד שנת 1921 שימש כבית הספר עממי עבור השכבות הנמוכות. בשנת 1921 הופרדו חמש שכבות הגיל התחתונות של בית הספר והוא הפך לבית ספר "עממי" מבחינת הפיקוח עליו, וחמש המחלקות העליונות נשארו כ"בית ספר ריאלי" תיכוני[3].
במהלך שנות השלושים הגיע מספר התלמידים ליותר מאלף, נפתחו סניפים חדשים - יסודי במרכז הכרמל ותיכון באחוזה, ונרכשו אדמות בהדר ובאחוזה. בשנת 1936 החלו שיעורי הגדנ"ע, ובשנת 1938 הונהגה תלבושת אחידה. בשנים 1940–1948, עקב מלחמת העולם השנייה והמאבק להקמת המדינה, הלימודים התקיימו במשמרות, והתלמידים הבוגרים גויסו לשנת שירות.
הפנימייה האזרחית
השקפת בירם הייתה שחינוך שלם אפשרי רק אם התלמידים נמצאים במשך כל שעות היום באווירת בית-הספר. שאיפה זו הוגשמה בפנימיית בית-הספר. הפנימייה נפתחה בשנת 1923[4] בפעילותה של המורה למשק, גברת חנה טומשבסקי, בשני אוהלים גדולים שנשלחו מגרמניה - אחד ללינה ואחד לחדר אוכל. בשנת 1924 הונחה אבן הפינה לבניין הפנימייה וכעבור שנה, עברה הפנימייה לבית הקבוצה ב"בית וולפסון" (בשנות האלפיים, בקצה רחוב שמריהו לוין).
גברת טומשבסקי נישאה לארתור בירם ועזרה לו בדאגתו למוסד. יחד עם ניהול העבודה המשקית דאגה גברת בירם לחיים הפנימיים בפנימייה.
לאחר שבית הספר קיבל לרשותו את בית פבזנר, נוסד סניף של הפנימייה שיועד לבנות.
למרות הקשיים התקיימה הפנימייה עד מלחמת העולם השנייה. היא הוסיפה תלמידים לבית-הספר, עזרה לאיזון תקציבו ובמיוחד קירבה נוער עברי מחוץ-לארץ להווי הארץ וקישרה אותו אליו. חלק ניכר מבין אלה שהתחנכו בפנימייה נשאר אחר-כך בארץ ונקלט בה.
לאחר קום המדינה
בשנת 1948 פרש בירם מניהול בית הספר (בגיל 70), ומונה ליו"ר מועצת המנהלים. במקומו מונה יוסף בנטוויץ'. במהלך שנות החמישים הוקם סניף בית בירם (החטיבה העליונה), ולמנהלו הראשון התמנה שמחה נהיר. בשנת 1953 נוסדה הפנימייה הצבאית לפיקוד.
בשנת 1955 פרש בנטוויץ', ובמקומו מונה למנהל יצחק שפירא, אחיו של הסופר ש. שלום. במהלך שנות כהונתו, שונה מבנה בית הספר לשש כיתות יסוד ושש כיתות תיכון. בנוסף לכך, בימיו של שפירא כמנהל, הוענק מעמד של כיתות מוכרות לכיתות היסוד, החלו לפעול מגמות לימוד נוספות והונהגו "לימודים מוגברים" בחטיבה העליונה, בבית בירם נחנכו בניינים ובהם כיתות תיכון, מעבדות, אולם כנסים וספרייה חדשה. אגפים חדשים נפתחו אז גם בסניפי הכיתות היסודיות והתיכוניות באחוזה.
השנים המאוחרות
בשנת 1983 שפירא פרש, ומונה לנשיא בית הספר. במקומו מונה למנהל ד"ר ישעיהו תדמור, בוגר בית הספר. בתקופת כהונתו פותחו תוכניות חינוכיות לדמוקרטיה, ציונות והכנה לשירות בצה"ל. בתחום יחסי יהודים-ערבים נפתח הפרויקט "דו קיום", בשיתוף עם בית הגפן – מפגשי תלמידות תלמידים מהחטיבה העליונה של בית הספר עם תלמידות ותלמידים מבתי ספר ערביים בעיר ומחוצה לה, וכן פרויקט ימ"י (ילדים מלמדים ילדים) - מפגשי תלמידות ותלמידים מכיתות היסוד וחטיבות הביניים של בית הספר ובתי ספר ערבים, אלה מלמדים את אלה ערבית, עברית ומנהגים שונים.
בתקופת תדמור הוחלפה "שיטת מגמות הלימוד" שחייבה מקבצי מקצועות קבועים ל"שיטת צירופי המקצועות", שיטה המאפשרת בחירה חופשית רחבה של צירופים מכלל מקצועות הלימוד. בין היתר התאפשרה הרחבה של מקצועות לימוד נוספים כגון מדעי המחשב, אמנות, לימודי המזרח התיכון, תקשורת ומחשבת ישראל.
בתחום התרומה לחברה המשיך תדמור ביתר שאת את פרויקט הרפורמה שהחל בתקופתו של שפירא. בית הספר קלט בראשית שנות ה-2000, מאות תלמידים נוספים בקטגוריה זו מעולי ברית המועצות, מבלי לגבות מהם שכר לימוד, כמעשה ציוני-חברתי[דרוש מקור]. עם זאת, בוטלה חלוקת תלמידי הרפורמה להקבצות, להוציא קבוצה אחת אשר כללה תלמידים בעלי צרכים מיוחדים, שהיו זקוקים לטיפול מעמיק יותר.
בתחום הפעילות בקהילת בית-הספר פעל תדמור, לראשונה בתולדות בית הספר, לקיום תהליך ליצירת "אני מאמין" מעודכן ומפורט לבית הספר, תוך שיתוף הצוות החינוכי, נציגי הורים ובוגרים. הוא גם הקים את "צוות כיוונים", שכלל את כל צוותי החינוך העל-יסודי, קבוצת מורים מקצועיים ותלמידים מהחטיבה העליונה שנבחרו על ידי חבריהם. צוות כיוונים היה למסגרת של שיח בקרב מורים ובין מורים ותלמידים בנושאים חשובים אשר היו להם השלכה על כלל החיים בבית-הספר.
בשנת 1996 סיים תדמור את תפקידו, על רקע ביקורת קשה מצד הורי התלמידים, בנושאים כספיים וניהוליים. במקומו מונה רון כתרי, בוגר בית הספר למנהל הכללי של בית הספר. בתקופת כהונתו נערכו שינויים במבנה הניהולי של בית הספר, טופח מערך המחשוב, והושם דגש על עקרונות השיתוף, השקיפות והפתיחות.
בשנת 2000 מונה רון כתרי לתפקיד דובר צה"ל, בדרגת תא"ל. במקומו מונתה למנהלת הכללית נילי אלדר, אשר נותרה בתפקידה שנה אחת בלבד. עד לחזרתו של רון כתרי לתפקיד המנהל, ביולי 2002, איישו את התפקיד שני הסמנכ"לים שפרה גורדון ויצחק שלו-שלבי.
לאחר ההצלחה שנחל "ריאליגן" - גן ילדים לגילאי 5–6 בסניף של כיתות היסוד באחוזה, בסוף שנת 2007 החלה בנייתו של אשכול הגנים הירוק של "ריאליגן", סניף גן נוסף של בית הספר. אשכול גני "ריאליגן" נבנה בקמפוס בית בירם, בקרבת החטיבה העליונה של הריאלי, וכולל שלושה גנים לגילאי 3–6. בספטמבר 2008 נפתחה שנת הלימודים הראשונה של גני הילדים באשכול הגנים. העיקרון המנחה של אשכול הגנים הירוק בבית בירם הוא חינוך אקולוגי - חינוך הילדים למחזור פסולת, לחיסכון באנרגיה ובמשאבים ולטיפוח הטבע.
לקראת שנת 2012 הושלמו עבודות פיתוח נרחבות בקמפוס בית בירם וברחבי הסניפים האחרים. העבודות כללו בנייה של סביבות למידה מתקדמות ומתוקשבות, חדרים למורים וחדרי שיחה לקבוצות החניכה. סביבות למידה אלו נדרשות כדי לתמוך ב"מארג", תוכנית הפיתוח הפדגוגית שפותחה בבית הספר על ידי הסמנכ"ל לפדגוגיה, גדעון טרן, שהחלה לפעול בהדרגה כבר משנת 2009.
לקראת סוף שנת 2012, בחג החנוכה, ציין בית הספר מאה שנים לייסודו. בטקס רב משתתפים צוינה הפתיחה לשנת המאה במעמד נשיא המדינה, שמעון פרס. במסגרת האירועים לציון יובל המאה, נפתח מהלך שנקרא "הריאלי בשביל ישראל", ובמסגרתו מטיילת / צועדת כל קהילת בית הספר: תלמידים, מורים, בוגרים, עובדי מנהלה, הורים וכדומה, לכל אורך שביל ישראל במהלך מאה ימים[5]. ביוני 2013 חגג בית הספר את שנת המאה שלו בחגיגה רבת משתתפים שכללה את בוגרי בית הספר, תלמידיו, מוריו ועוד מבקרים רבים, באצטדיון קריית אליעזר.
לאחר שנת ה-100 לייסודו של בית הספר ועד ימינו
בינואר 2014 פרש רון כתרי. במקומו מונה למנהל הכללי ד"ר יוסי בן-דב, בוגר בית הספר במחזור מ"ט, שכיהן קודם לכן כחבר בוועד המנהל (הדירקטוריון) ובחבר הנאמנים של בית הספר.
בספטמבר 2014 נפתחה בחטיבה העליונה מגמת הנדסת מערכות, בעזרת תרומה מקרן סטף ורטהיימר. בית הספר הריאלי נבחר על ידי משרד החינוך, יחד עם גימנסיה הרצליה בתל אביב, להיות בית-ספר מדגים של נושא הטכנולוגיה בבתי-ספר עיוניים[6]. בספטמבר 2015 נפתחה קבוצת הרובוטיקה הראשונה של בית הספר הריאלי, המשתתפת בתחרות FIRST העולמית. הקבוצה, גלקסיה 5987, זכתה בשנה הראשונה לפעילותה בפרס ה-Rookie All Star, פרס הניתן לקבוצה המשתתפת פעם ראשונה בתחרות ומראה את הביצועים הטובים ביותר, הן בישראל והן בתחרות העולמית שנערכה באפריל 2016 ביוסטון, טקסס. בשנת 2018 שינתה הקבוצה את שמה ל"גלקסיה על-שם דודי זהר ז"ל", לזכרו של רס"ן (במיל.) דודי זהר, בוגר בית הספר וטייס הליקופטר שנהרג באוגוסט 2017[7]. באותה שנה זכתה הקבוצה בפרס ה-Engineering Inspiration בתחרות העולמית שנערכה באפריל 2018 ביוסטון, טקסס.
באוקטובר 2016 נחנכה הספרייה הריאלית ע"ש מנחם (מלמל) רייך, בוגר בית הספר והפנימייה הצבאית. הספרייה הוענקה כמתנה לבית הספר על ידי גיל אגמון, חברו בתקופת הלימודים בבית הספר ובפנימייה. הספרייה הריאלית נבנתה ועוצבה כסביבת למידה עתירת השראה אקדמית, ובה מרחבי עבודה ליחידים ולקבוצות. היא מממשת את התפיסה הפדגוגית של למידה כ"מעורבות בתהליך והבנה בתוצר".
בספטמבר 2017 נחנך מרכז "חדרים" - מרכז לתרבות יהודית-ישראלית שהוקם בעזרת עמותת "היכל אליהו" בסניף יסוד אחוזה, שמנוהל על-ידי דני שטיינר, וכן נפתח גן ילדים נוסף בסניף אחוזה. בנוסף נפתחו בתיכון הדר, במטו"ס וביסוד אחוזה מתחמי מייקרים Makers, שהוקמו בעזרת תרומה נדיבה שקיבל בית הספר מקרן משפחת אדלסון, כדי שבהם ילמדו שילוב בין עבודת כפיים בטכנולוגיות מסורתיות ומכשירי היי-טק מתקדמים לבין התפיסה הפדגוגית של הלמידה משולבת הפרויקטים (PBL) בבית הספר ושיטות הוראה-למידה-הערכה מתקדמות שהונהגו בו.
בספטמבר 2018 נפתחו מתחמי מייקרים גם בסניפים בתיכון אחוזה ובבית בירם. בבית בירם נפתחו גם שתי מגמות לימוד חדשות: "מערכות בריאות" ו"יזמות ועיצוב". כמו כן נפתח גן ילדים חדש בסניף מטו"ס במרכז הכרמל.
בעת מגפת הקורונה בישראל שודר לראשונה בשידור חי מבית בירם הטקס המסורתי של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, המארח מדי שנה את כל 4,200 תלמידי בית הספר, וכן אלפים רבים מהבוגרים[8].
בספטמבר 2021 נפתחו בקמפוס בית בירם 2 גני ילדים חדשים, ובכך עלה מספר הגנים ברשת ה"ריאליגן" ל-8. מספר התלמידות והתלמידים הלומדים בכלל המתחמים של בית הספר הריאלי הגיע בשנת תשפ"ב לשיא חדש של 4,300 תלמידים.
בשנת הלימודים תשפ"ג, שינה בית הספר את המבנה הארגוני שלו, למבנה של 4-4-4: 4 השנים הראשונות (שכבות א׳–ד׳) נקראות "מרחב הזריעה", 4 השנים הבאות (שכבות ה׳–ח׳) נקראות "מרחב הנביטה", וארבע השנים האחרונות (שכבות ט׳–י״ב) של החטיבה העליונה מחולקות ל"מרחב ההנצה" (שכבות ט׳–י׳) ו"מרחב הפריחה" (שכבות י״א–י״ב). כחלק מהשינוי הארגוני, הועברו כל התלמידות והתלמידים של שכבת ט לבית בירם, שהפך לתיכון ארבע־שנתי הכולל כ־1,900 תלמידות ותלמידים. בסה״כ למדו בביה״ס בשנה״ל תשפ״ג כ־4,500 תלמידות ותלמידים.
באוגוסט 2022 התקיים טקס חנוכת ”בית הרוח והרעות” שנתרם על ידי אודי אנג'ל וענת כרם. הבניין הוקדש ל־314 הבוגרות והבוגרים של ביה״ס שנפלו במערכות ישראל ובפעולות איבה, כמו גם כהוקרה ל־74 מקבלי הצל"שים ול־45 הזוכים והזוכות בפרסי ישראל[9].
בימי מלחמת חרבות ברזל נוספו לבית הספר 13 חללים, בהם 7 בוגרי הפנימייה הצבאית לפיקוד, 5 בוגרי בית הספר ועובדת של בית הספר. מספר החטופים מקהילת בית הספר עמד על 3. אחת מהן נרצחה[10].
הפנימייה הצבאית
ערך מורחב – הפנימייה הצבאית לפיקוד
הפנימייה הצבאית לפיקוד היא מוסד חינוכי-צבאי להכשרת נערים ונערות בשנות התיכון, בתנאי פנימייה, לפיקוד על יחידות-שדה לוחמות בצבא הגנה לישראל. בוגרי הפנימייה מיועדים לתפקידי מפקדי פלוגות ביחידות השדה של צה"ל. הפנימייה הצבאית נוסדה בשנת 1953, לאחר פניית ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון אל ד"ר ארתור בירם, מנהל בית הספר. הפנימייה נקראה על שמו של אהרן בירם, בנו של ארתור, בוגר בית הספר הריאלי וטייס חיל האוויר, שנהרג בעת מילוי תפקידו ב-1951. תהליך המיונים לפנימייה מתקיים בכיתה ט', וההתחנכות בפנימייה מתחילה בכיתה י'. מקור המוטו של הפנימייה הצבאית "בהשקט ובבטחה", המופיע על סמלה, בספר ישעיהו, פרק ל', פסוק ט"ו: "כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם".
נכון לספטמבר 2022 מפקד הפנימייה הוא ערן מקוב.
מנהלי בית-הספר
להלן שמותיהם של מנהלי בית-הספר ושנות כהונתם בתפקיד:
| שם המנהל | תחילת כהונתו | סיום כהונתו |
|---|---|---|
| ד"ר ארתור בירם | 1913 | 1914 |
| יוסף עזריהו | 1914 | 1918 |
| ד"ר ארתור בירם | 1919 | 1948 |
| פרופ' יוסף בנטוויץ' | 1948 | 1955 |
| יצחק שפירא | 1955 | 1983 |
| פרופ' ישעיהו תדמור | 1983 | 1996 |
| רון כתרי | 1996 | 2013 |
| ד"ר יוסי בן-דב | 2014 | |
בשנת תרפ"ט (1929) הוחלט לקבוע סמל שיבטא ברמז את עקרונות בית הספר[11][12]. הסיסמה שנבחרה מתבססת על פסוק תנכ"י:
הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־יְהֹוָ֞ה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ׃
— ספר מיכה, ו', 8
ההתייחסות לאלוהים הושמטה על ידי בירם כדי לייחס משמעות רבה יותר לייסוד האנושי.
הסמל הוכן על פי ציורו של יצחק סירקין, המורה לציור, שבו צורת משולש כחול ובתוכו קו המתאר של מבנה בית הספר וסיסמת בית הספר: "והצנע לכת". בביטוי זה ביקש בית הספר לבטא את הרעיון שעל ברכיו מתחנכים תלמידיו - פשטות ואמתיות, התרחקות מדברי מליצה נבובים ועבודה נאמנה, בלי הגזמה של התלהבות מעושה.
החל משנת תר"ץ חולק הסמל לבוגרי כל מחזור סיום, כשהמנהל מלווה אותם בדברי פרידה חמים. לפי אחד הקוריוזים, באחד מטקסי הסיום, גדלה התרגשותו של המנהל בנאום הפרידה שלו, עד שקרא "ותתגאו בהצנע לכת!", ומאז התפשטה בדיחה שה-ו"ו של "והצנע לכת" בסמל בית הספר הריאלי אינה אלא ו"ו ההיפוך. עוד ביקורות על הסיסמה נשמעה מפי פרופסור שטרוק האמן, שהיה מידידי בית הספר. הוא בא בטרוניה אל המנהל על השמטת החלק השני של הפסוק בספר מיכה - "והצנע לכת עם אלוהיך". על אף הביקורת וההתבדחויות הפך סמל בית הספר לנכס יקר של כל בוגר בצאתו. הוא סימל לו את דרכו החינוכית של בית הספר, שעל פיה חינכוהו מוריו לדייק בקטנות ביום-יום ולבצע כל משימה בשלמות, להתאמץ ולהתגבר על קשיים ולהיחלץ לעזרת העם.
בשנת 1933 הוטל על תלמיד בית הספר, אז בכיתה ח', דב מדזיני, לעצב דגל לבית הספר. מדזיני, שהיה ידוע בכישרונו האמנותי, ביצע את המלאכה. העיצוב שהציע התקבל, ובקיץ אותה שנה נערך טקס בו הוצג הדגל לראשונה.
בית הספר רשום כחברה בע"מ, ומוכר כמוסד ללא כוונת רווח (חל"ץ - חברה למען הציבור). חבר הנאמנים הציבורי שלו מונה ארבעים חברים, והוועד המנהל מונה שמונה חברים. לצדו של המנהל הכללי מכהן סגן לפדגוגיה, העומד בראש המכלול הפדגוגי, ומנהל המינהל והכספים. בהנהלת בית הספר חברים גם חמישה מנהלי הסניפים (מתחם הדר, יסודי ותיכון באחוזה, סניף מטו"ס במרכז הכרמל, החטיבה העליונה בבית בירם ורשת הגנים - ריאליגן) וכן מפקד הפנימייה הצבאית ומנהלת משאבי אנוש של בית הספר.
נכון לשנת 2022, בבית הספר לומדים כ-4,500 תלמידים ב-143 כיתות - מגן ועד י"ב. סגל בית הספר כולל כ-540 מורים ועובדים, כ-80 מתוכם בוגרי בית הספר[13].
יחידות המטה
- המכלול הפדגוגי - גוף שבראשו עומד הסגן לפדגוגיה, זוהר גינוסר, ושייעודו להוביל את בית הספר כך שיממש את חזונו. מחלקות המכלול הפדגוגי כוללות: פיתוח פדגוגי, מדידה והערכה, טיפול במחוננים ובליקויי למידה; אחריות על: ייעוץ חינוכי, גדנ"ע, ספריות וכיוצא באלו.
- מחלקות המינהל והכספים - גזברות, רכש ותשתיות, שיווק והרשמה ותקשוב - הם הגופים שנמצאים בפיקוחו הישיר של מנהל המינהל והכספים, איתי אלוש.
- משאבי אנוש ופיתוח משאבים - בכפיפות למנהל הכללי של בית הספר
- מוזיאון בית הספר - נמצא בקמפוס בית בירם וכולל את "כיתת העבר" וכן מוצגים מהתקופות השונות של חיי בית-הספר
- ארכיון בית הספר - בניין הארכיון נמצא בקמפוס בית בירם ומרכז מידע על אודות בית הספר, החינוך בארץ ובחיפה, וכן מידע על המנהלים, המורים ותלמידיו של בית הספר מימיו הראשונים.
מתחמים
- הדר ("בית הספר הריאלי הישן") - כיתות א'-ח'. מתמקד במדעים ובאמנויות. מנהלת המתחם היא איריס וינקלר.
- מטו"ס - גן ילדים וכיתות א'-ח', הממוקם במרכז הכרמל. מתמקד בהוראת מדעים, טבע וסביבה. מנהלת המתחם היא זהבית זליג.
- אחוזה - שני גני ילדים, וכיתות א'-ח'. מתמקד במדעים ובמנהיגות. מנהל המתחם הוא עמר בן-ארי.
- בית בירם - קמפוס החטיבה העליונה (כיתות ט' עד י"ב), אשכול גנים ירוק (חמישה גני ילדים) והפנימייה הצבאית לפיקוד. מנהל המתחם הוא מנדי רבינוביץ.
המבנים בבית הספר
בבית הספר הריאלי העברי נבנו במהלך השנים מבנים רבים המשמשים ככיתות לימוד, מעבדות, אולמות ספורט וכינוסים.
מבנים במתחם הדר
- בניין שפירא
- המבנה הראשון של בית הספר הוקם בהדר הכרמל ומשמש היום את חטיבת הביניים של סניף הדר. הקמת המבנה הושלמה ב-1913 על ידי האדריכל אלכסנדר ברוולד, כחלק מבניין הטכניון, המשמש היום את המוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל.
- בשני המבנים ניסה ברוולד למזג סגנון אדריכלי עם סגנון מזרחי של כיפות וקשתות. המבנה היה מוכן עוד ב-1913 אולם רק בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 נכנסו אליו התלמידים הראשונים שעד אז למדו במבנים מושכרים בעיר התחתית. הסיבה לעיכוב הייתה נעוצה במלחמת השפות בין הנהלת בית הספר וראשי הישוב העברי, לחברת עזרה שיסדה את בית הספר. סיבה נוספת לעיכוב הייתה הפקעת המבנה על ידי הצבא הבריטי למספר שנים. הצבא השתמש במבנה כבית החולים המרכזי שלו באזור הצפון.
- במאה ה-21 נקרא המבנה על שמו של יצחק שפירא, מי שהיה מנהלו הרביעי של בית הספר, בשנים 1955–1983. כיום במבנה נמצאות כיתות ה'-ח'.
- בניין וולפסון
- המבנה השני של בית הספר הוקם אף הוא בהדר בשנת 1925 ונקרא על שמו של דוד וולפסון, מי שהיה יורשו של בנימין זאב הרצל וכיהן בתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית. המבנה בלט זמן רב בסביבתו כאחד הבתים הנדירים בגודלם וביופיים, והוא שימש בין מלחמות העולם כמשכנה של הפנימייה האזרחית של בית הספר (להבדיל מהפנימייה הצבאית שהוקמה ב-1953) בה התגוררו תלמידים בנים שהגיעו מחו"ל או מערים אחרות בארץ ישראל. בשנות האלפיים, משמש המבנה את כיתות היסוד (א'-ב') של סניף הדר.
- בניין המאירי
- המבנה השלישי של בית הספר הוקם אף הוא בהדר לשירות כיתות היסוד בשנת 1933. לימים נקרא המבנה על שמו של אהרן חיינקין - המאירי, מורה ומחנך ותיק בבית הספר, חבר בהנהלת בית הספר ועוזרו הקרוב של בירם. המאירי נפטר ב-1950 והוחלט להנציח את זכרו באמצעות קריאת המבנה על שמו. בעשור השני של המאה ה-21, משמש המבנה את כיתות היסוד (ג'-ד') של סניף הדר.
סניף מרכז הכרמל (מטו"ס)
הסניף הראשון של בית הספר מחוץ לשכונת הדר הוקם על מגרש במרכז הכרמל בשנת 1936[14]. ראשית נבנו כיתות היסוד, והסניף נפתח בהנהלתו של עמנואל יפה, ולאחריו, בניהול ברטה דניאל. בשנת 1962 נבנה אגף כיתות נוסף וכן אולם כנסים מרכזי עבור אנשי הסניף. לקראת שנות השבעים הוחלט לבנות בניין עבור כיתות תיכוניות במרכז הכרמל, וזאת באמצעות שני מקורות מימון: הראשון, אותו יזם שמחה נהיר, סגן המנהל, הגיע ממכירת ביתו של שמואל יוסף פבזנר, מגרש שבו התקיימה האספה ההיסטורית של נכבדי העיר חיפה ומורי בית הספר נגד חברת עזרה והחלטתה ללמד בשפה הגרמנית; משהכסף לא הספיק, הוחלט למכור את עיזבונו של אחד המורים הידועים למתמטיקה ולמדעים בשנות העשרים והשלושים - המורה וויק. מכירת הנכס והעיזבון אפשרה להתחיל בבניית הבניין. בספטמבר 1971 הייתה מוכנה הקומה הראשונה והקמת השלב הראשון של הבניין הושלמה במשך שנת 1972. לאחר מכן נוספו עוד שתי קומות לבניין. פרשת הבנייה לא הייתה קלה, היות שבית הכנסת הפועל בצמוד לבית הספר, התנגד להעברת חומרי הבניין דרך שטחו, ולכן נבנה גשר עילי מיוחד מעל אדמות בית הכנסת אל הוואדי שבו נבנה סניף הכיתות התיכוניות. ועד בית הכנסת התנה שמעבר התלמידים לסניף החדש לא יהיה דרך אדמתו, ולכן עד היום המעבר אל סניף הכיתות התיכוניות עובר בחצר של כיתות היסוד במרכז הכרמל.
כבר במהלך דצמבר 1971 החלו לפעול שש כיתות תיכוניות במרכז הכרמל, בהנהלתו של בנימין מאיר, שקודם לכן ניהל את הכיתות התיכוניות באחוזה. בתחילה, למדו הילדים בבניין כיתות היסוד ולאחר מכן בבניין המיועד החדש. התלמידים הגיעו בהסעות מיוחדות ולמדו בקבוצות קטנות של 7–10 תלמידים, כשהם מחולקים לשלוש רמות.
מבנים במתחם אחוזה
בשנת 1936 נרכש מגרש בן 29 דונם בשכונת אחוזה. מגרש זה שימש החל משנת 1938 למכון לחינוך גופני (החג"ם) שהוקם על פי רעיונו של ד"ר בירם. בשנת 1937 נפתחו הכיתות התיכוניות של סניף אחוזה של בית הספר. בשנה הראשונה, מאיר חיינקין, חבר ההנהלה של בית הספר, קיבל על עצמו את תפקיד הריכוז ועצם ההקמה של כיתות היסוד באחוזה. הסניף נפתח כמבנה זמני, עד להשלמת הבניין הראשון במתחם בשנת 1938. בשנת 1950 נפתחו כיתות היסוד במתחם, והם פעלו במתחם אחד עם הכיתות התיכוניות, עד שבשנת 1953 הסתיימה בנייתו של בניין הכיתות התיכוניות. בשנת 1967 נוסף אגף חדש לבניין הכיתות התיכוניות, וחובר באופן הדוק לבניין הקיים. בשנת 1969 נוסף אגף חדש גם לבניין כיתות היסוד, כך ששני הסניפים שפעלו במתחם אכלסו כיתות לימוד וגם חדרים ספציפיים למקצועות לימוד שונים.
בשנת 2017 נחנך בניין "היכל אליהו" בסניף כיתות היסוד. הבניין מכיל 4 קומות: בקומה הראשונה גן ילדים ואודיטוריום משוכלל, בקומות האמצעיות שש כיתות לימוד ומרחבים מוגנים, ובקומה הרביעית אולמות "חדרים" - מרכז לתרבות ישראלית-יהודית ומשרדי המרכז וכן אולם רב-תכליתי שעשוי לשמש בית כנסת בשבתות ובחגים. מנהל המרכז הוא דני שטיינר, שמונה לתפקידו באוגוסט 2019.
מבנים בקמפוס בית בירם
- ערך מורחב – בית בירם
בשנת 1933 נרכש מגרש בן 70 דונם במעלה שכונת אחוזה. סניף בית בירם החל לפעול בשנת 1949 כאשר הקרקע והמבנה העיקרי והראשון שהוקם עליה הוחזרו על ידי צה"ל לרשות בית הספר. בקמפוס פזורים בניינים ומתחמים שונים: שישה בניינים מרכזיים שבהם כיתות לימוד, אולם כנסים גדול, ספרייה מודרנית, מעבדות, מרחבי למידה ומשרדים.
משמעת
מאז פתיחתו של בית הספר הוגדרו דרישות מחמירות למשמעת ולהתנהגות נאותה מצד התלמידים. הללו יצרו מתח בלתי נמנע ביניהן לבין נטיית הנוער למעשי קונדס ולשובבות. בירם היה זה שהתווה את הקו התקיף של המשמעת, והיו מי שאמרו שהנהיג בבית הספר משמעת פרוסית נוקשה ובלתי מתפשרת. המשמעת הנוקשה שהונהגה בבית הספר באה לידי ביטוי בסיורים שהיו עורכים המורים ברחובות חיפה בשנות העשרים, כדי למנוע שוטטות ומעשים אשר נראו להנהלה כלא יאים לדור הצעיר. משמרת המורים הופסקה בשנות השלושים בשל הגידול המשמעותי שחל באוכלוסייה בחיפה.
תמר אבידר שלמדה בבית הספר בתקופה שלפני קום המדינה, סיפרה כי בבית הספר הייתה קיימת שיטה לבקרת התנהגות התלמידים באמצעות מתן הערות לתלמידים ביומן הכיתה. היו שלושה סוגים של הערות: "הערת התנהגות", "הערת חריצות" ו"הערת סדר". תלמיד שצבר חמש הערות מכל סוג שהוא, נזקפה לחובתו "נזיפה". תלמיד שצבר שתי נזיפות היה צריך להביא לבית הספר את אחד ההורים ובנוכחותו היה מוזהר כי צבירה של שלוש נזיפות תגרור "העפה" מבית הספר. התלמידים קראו לכך: "לעוף בלי כנפיים".
היו מספר התנגדויות מצד התלמידים למשמעת הנוקשה ולבקרה שהפעילו המורים על חיי התלמידים. לדוגמה, בשנת 1927, לאחר מקרה שבו סטרה המורה חנה טומשבסקי לתלמידתה, התקיימה שביתה של התלמידים, אשר הולהטה בידי הארגונים הקומוניסטים בחיפה, "נגד הכאת ילדים". רק לאחר שעבר שבוע, ואולטימטום שהגישו ההורים והנרייטה סאלד, שכממונה על החינוך מונתה מטעם משרד החינוך של ממשלת המנדט לטפל במשבר[דרוש מקור], החליטו התלמידים להפסיק את השביתה.
עם מפעליו הגדולים של בית הספר, שהחלו כיוזמות פדגוגיות מקומיות והורחבו לכל הארץ, ניתן למנות את הקמת תנועת הצופים העבריים, ה"מסעות" (הטיולים השנתיים), לימודי האזרחות, חברת התלמידים, הגדנ"ע והכנסת "החיבור השנתי" (עבודת גמר).
טיולים
מראשית ימיו של בית הספר הושם דגש מרכזי על פעילויות של מורים ותלמידים מחוץ למסגרת הלימודים ומחוץ לחצר בית הספר. במסגרת זו החלו לארגן טיולים יומיים, יציאות לים וטיולים שנתיים גדולים באזורים מרוחקים מחיפה, ולעיתים אף מחוץ לארץ ישראל.
.jpg)
- תוכנית טיולים יומיים
- בטיולים שהתקיימו בימי שבת, נהגו התלמידים והמנהל לטייל בסביבות חיפה. בתחילה הסיורים התרכזו באזור המושבה הגרמנית וחורשת הזיתים שמחוץ לעיר, ולאחר מכן היו עולים גם לאזור הכרמל. הטיולים השבועיים הללו היוו בסיס להתפתחות טיולים ממושכים יותר בימות החול.
- הטיול הגדול הראשון של בית הספר התקיים בפסח תרע"ד (1914), ונודעה בו חשיבות יתרה להכנות והארגון לקראת הטיול: לאחר שקיבלו התלמידים הוראות ברורות כיצד עליהם לנהוג ומהו הציוד שעליהם להביא עמם, היה עליהם להגיע יומיים לפני הטיול לבית הספר יחד עם תרמיליהם וציודם המלא לשם בדיקה קפדנית של האחראים, בדרך כלל מטעם הכיתות הגבוהות יותר, שהיו מדריכים-מפקדים של הצעירים במהלך הטיולים. אותם תלמידים שלא עברו את הבדיקה, נקראו לשוב לבית הספר ביום שלמחרת לבדיקה נוספת. הנפסל בביקורת זו לא יכול היה להשתתף באותו טיול. בשאיפה לשוות לטיול פעולה נאה ומסודרת של בית הספר, קבעו המנהל בירם ו"מפקדיו" הצעירים כי חצר בית הספר, המשמשת נקודת מוצא לכל טיול, תהא גם מקום המפגש האחרון בשעת סיום הטיול. בסיומו של כל טיול נערך בה מפקד קצר שתכליתו היא סיכום החוויות וההישגים המשותפים של המטיילים, וכן לחינוך לריסון עצמי ולאחריות קולקטיבית, כאשר התלמידים נזקקו להתנהג בצורה נאותה על אף עייפותם.
- בשנים הללו, טיול בקבוצה, ובמיוחד טיול של ילדים, לא היה דבר קל, היות שהדרכים היו משובשות וסכנות שונות ארבו למטיילים. לכן הוחלט בבתי ספר אחרים לטייל במרכבות הרתומות לסוסים. בירם הנהיג הליכה ברגל ותכנן טיולים בהליכה רצופה במשך שישה ימים. המטיילים נעו בשורות מסודרות, כשהם מצוידים במוטות ובתרמילים ובפיקודם של ראשי הקבוצות, הלוא הם תלמידים מבוגרים יותר המשמשים כמפקדים לצעירים. בדרך זו הונחו כבר בשנת 1914 היסודות החינוכיים-ההגנתיים, שכעבור 25 שנים הוכנסו למסגרת הפעולה של החג"ם והפכו לנחלת כל הנוער הלומד בארץ.
- הליכה בצוותא ורחיצה בים
- לקראת הקיץ נהגו המורים והתלמידים לצאת אחר הצהריים דרך חיפה הערבית והמושבה הגרמנית אל חוף הים. שישים תלמידים צעדו בטורים מסודרים בסדר צבאי, הצעירים צעדו בראש ואחריהם צעדו הבוגרים, כשכולם שרים פזמונים עליזים, על אף הסכנות שנשקפו להם בדרכם מצד מתנפלים ערבים. מחד גיסא, ההליכה והרחיצה המשותפות בים השרו אווירה חברתית ערה ותרמו לגיבוש החברתי בבית הספר, ומאידך גיסא הייתה זו דרכו של בירם להגשים בארץ הלכה למעשה את עקרון ההתגוננות העצמית, בעצם הארגון והיציאה המשותפים. ניתן לומר כי היה זה הבסיס הראשוני שעליו חונכו הילדים וההכשרה הטרום-צבאית הראשונה, שמהם הגיעו למלא תפקידים אחראיים במערכות ההגנה של ישראל[15].
- טיולים ברחבי הארץ ומחוצה לה
- בוגרים רבים זוכרים את הטיולים הארוכים בארץ ישראל שהיו מנת חלקם של הלומדים בבית הספר הריאלי, כחוויות משמעותיות ביותר עבורם כתלמידים, כבר בתקופה שלפני הקמת המדינה. מתקופה זו ראויים לציון:
- הטיול לירושלים לטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בשנת תרפ"ה (1925), שנועד לתכלית לימודית-גאוגרפית וחינוכית גם יחד: הכרת שומרון ועתיקותיה בדרך לירושלים ולקיחת חלק במאורע ההיסטורי של פתיחת האוניברסיטה בירושלים. המטיילים יצאו לדרכם בתחנת הרכבת סמח, ירדו לחניה ראשונה בבית אלפא ובליווי פרש עלו אל הר הגלבוע. משם המשיכו המטיילים לצעוד כשהם עמוסים בציוד מלא, כולל שמיכות ואוהלים, לפי מסורת ההליכה של בית הספר: שורה צבאית עורפית ישרה ומתקדמת, ובשדות הלכו בפיזור בין סיירים-חלוצים שצעדו בהתחלה, ומאספים שצעדו בסוף. לאחר מכן סיירו בעיר ג'נין, ואחד השדות שלצידה הקימו מחנה אוהלים לשינה בלילה. למחרת ביקרו בעתיקות שומרון העתיקה, ובזמן הסיורים קיבלו הסברים היסטוריים מפי ד"ר יצחק ברוור, המורה להיסטוריה שליווה אותם בהסבר ובהדרכה לגבי כל אתר היסטורי שנקרה בדרכם. כשהגיעו לירושלים, סיירו המטיילים בעיר העתיקה ולמחרת עלו להר הצופים לטקס הפתיחה. בין האורחים התרגשו המטיילים לפגוש את שאול טשרניחובסקי, אשר מצדו שמח לשוחח עם נוער עברי ואף להצטלם עמו. מבחינת הגנה בזמן הטיול, המטיילים צוידו מראש באמצעי הגנה וכן משטרת המנדט שידעה על הטיול, פקחה עליהם עין.
- ה"טיול הרטוב" לגליל בערב פסח תרפ"ו (1926), היווה מבחן ודוגמה מבחינתם של המורים בבית הספר ותלמידיהם, לכך שהנוער הלומד בבית הספר הוא בעל משמעת פנימית ורצון ויכולת לדאוג לזולת. התלמידים, שיצאו לטיול בבגדי קיץ קלים - מכנסי חאקי קצרים וכותנות דקות, הופתעו על ידי גשם שנמשך שלושה ימים רצופים ללא הפוגה והמשכו בשלג שירד באזור הגליל. התלמידים נשארו בסמוך לקבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון, ללא אוכל וללא בגדים חמים. בירם דאג שהתלמידים יועברו בהקדם לצפת, על אף קשיי התחבורה, ושם הוחזקו ליד תנורים שדלקו 24 שעות. בתום הטיול, הבינו התלמידים את מהותה של הקבוצה כמשמעת פנימית, לגבי היחיד; וכדאגה לאחר, לגבי הזולת.
- הטיול למצרים בשנת תרפ"ז (1927), שנועד להראות לתלמידים את עתיקותיה המפורסמות של מצרים, וביניהם קבר תות ענח' אמון, שנתגלה באותם הימים. המטיילים נתקבלו במצרים בכבוד גדול, כשפקיד מיוחד מטעם מחלקת החינוך הממשלתית דאג להם והדריכם בתוכניותיהם. הם ביקרו בקברים ובפירמידות וראו את ההירוגליפים, שעליהם למדו בשיעורי ההיסטוריה, וכן במוזיאון של קהיר ובגן החיות בקהיר, שהיה אז מגדולי גני החיות בעולם.
רבים מבוגריו של בית הספר מצויים בעמדות מפתח בחברה הישראלית. ביניהם ניתן למצוא שלושה שופטים עליונים, ארבעה רמטכ"לים, ראש עיר, חברי כנסת ומאות רבות של אנשי מעש בתחומי המדע, התעשייה, החינוך, האמנות, התקשורת, הביטחון והאקדמיה.
את רשימת הבוגרים הבולטים ניתן למצוא כאן.
במהלך השנים, בוגרי בית הספר עוטרו ב-74 עיטורים ובציונים-לשבח מטעם צה"ל. ארבעה מהבוגרים עוטרו פעמיים[16][17]. יותר מ-300 מבוגרי בית הספר הריאלי נפלו במלחמות ישראל[18].
בית הספר הריאלי ופרס ישראל
מאז החלו לחלק את פרס ישראל בשנת 1953, זכו בו 45 מנהלים, מורים ובוגרים של בית הספר הריאלי העברי בחיפה.
מייסדו של בית הספר ומנהלו הראשון, ד"ר ארתור בירם, שהיה הראשון מקהילת בית הספר לזכות בפרס ישראל, זכה בשנת 1954 בפרס בתחום החינוך. גם המנהל השלישי של בית הספר, יוסף בנטואיץ', זכה בפרס ישראל בתחום החינוך בשנת 1962. הבוגר הראשון של בית הספר שזכה בפרס ישראל הוא בנימין שפירא, בוגר מחזור י"ג (תרצ"ב, 1932), שזכה בפרס ישראל בתחום מדעי הרפואה בשנת 1955.
ארבע פעמים זכו שלושה נציגים של בית הספר הריאלי לקבל את פרס ישראל יחדיו: בשנים 2000, 2005, 2010 ו-2012. שש פעמים זכו שני נציגים של בית הספר הריאלי לקבל את פרס ישראל יחדיו: בשנים 1982, 1993, 2003, 2011, 2016 ו-2023.
לשמונה מחזורי בוגרים קיימת נציגות של שני בוגרים, שזכו בפרס ישראל: מחזור י"ג (תרצ"ב, 1932), מחזור י"ד (תרצ"ג, 1933), כ’ (תרצ"ט, 1939), כ"ה (תש"ד,1944), כ"ז (תש"ו, 1946), כ"ט (תש"ח, 1948), מ"ב (תשכ"ב, 1961) ומחזור מ"ג (תשכ"ג, 1962).
התחום הבולט ביותר בו זכו נציגי בית הספר הריאלי בפרס ישראל הוא תחום המזרחנות.
הזוכה הצעיר ביותר שקיבל את פרס ישראל הוא פרופ' בנימין שפירא, שקיבל את הפרס בגיל 42, והזוכה המבוגרת ביותר היא ירדנה כהן, שקיבלה את הפרס בגיל 100.
הרשימה המלאה של מורי בית הספר ובוגריו שזכו בפרס ישראל:
| שנה | מקבל/ת הפרס | התחום | הקשר לבית הספר |
|---|---|---|---|
| 1954 תשי"ד | ארתור בירם | חינוך | מייסד, מנהל ומורה |
| 1955 תשט"ו | בנימין שפירא | מדעי הרפואה | בוגר מחזור י"ג (1932) |
| 1958 תשי"ח | יחזקאל קויפמן | מדעי היהדות | מורה |
| 1961 תשכ"א | יהודה בורלא | ספרות יפה | מורה |
| 1962 תשכ"ב | יוסף בנטואיץ' | חינוך | מנהל ומורה |
| 1967 תשכ"ז | עקיבא ארנסט סימון | חינוך | מורה |
| 1972 תשל"ב | דוד איילון (נישטדט) | מדעי הרוח | בוגר מחזור י"ג (1932) |
| 1973 תשל"ג | אריה דבורצקי | מדעים מדויקים | בוגר מחזור י"ד (1933) |
| 1976 תשל"ו | גבריאל בר | בלשנות ערבית | בוגר מחזור י"ז (1936) |
| 1981 תשמ"א | מאיר יעקב קיסטר | בלשנות ערבית ומזרחנות | מורה |
| 1982 תשמ"ב | זאב וילנאי | הקניית ידיעת הארץ ואהבתה | מורה |
| 1982 תשמ"ב | רות עמירן (ברנדשטטר) | חקר ארץ ישראל | בוגרת מחזור י"ד (1933) |
| 1992 תשנ"ב | דוד ארליק | מדעי החיים | בוגר מחזור ט' (1928) |
| 1993 תשנ"ג | חוה לצרוס-יפה | חקר ההיסטוריה | מורה ובוגרת מחזור כ"ט (1948) |
| 1993 תשנ"ג | יהושפט הרכבי | חקר מדע המדינה | בוגר מחזור כ' (1939) |
| 1994 תשנ"ד | מיכאל ברונו | חקר הכלכלה | בוגר מחזור ל"א (1950) |
| 1995 תשנ"ה | מיכאל רבין | חקר מדעי המחשב | בוגר מחזור כ"ט (1948) |
| 1998 תשנ"ח | אהוד מנור | הזמר העברי | בוגר מחזור מ' (1959) |
| 1999 תשנ"ט | בצלאל נרקיס | חקר תולדות האמנות | מורה |
| 2000 תש"ס | שאול שקד | חקר הבלשנות | בוגר מחזור ל"ב (1951) |
| 2000 תש"ס | ירמיהו יובל | חקר הפילוסופיה הכללית | בוגר מחזור ל"ד (1953) |
| 2000 תש"ס | יוסף זינגר | חקר ההנדסה | בוגר מחזור כ"ב (1941) |
| 2002 תשס"ב | אברהם בירן | חקר הארכאולוגיה | בוגר מחזור ח' (1926) |
| 2003 תשס"ג | שולמית שחר (וינשטוק) | חקר ההיסטוריה הכללית | בוגרת מחזור כ"ז (1946) |
| 2003 תשס"ג | יהודית הנדל | ספרות - יוצרים | בוגרת מחזור כ' (1939) |
| 2005 תשס"ה | מרים ארז (מרקל) | מדעי המינהל-מינהל עסקים | בוגרת מחזור מ"ב (1961) |
| 2005 תשס"ה | יחזקאל דרור (ארתור פרימן) | מינהל ומדיניות ציבורית | בוגר מחזור כ"ז (1946) |
| 2005 תשס"ה | בן-עמי שרפשטיין | חקר הפילוסופיה הכללית | מורה |
| 2006 תשס"ו | מרים בן-פרץ (רבין) | חקר החינוך | מורה ובוגרת מחזור כ"ה (1944) |
| 2008 תשס"ח | נגה אלון | מתמטיקה | בוגר מחזור נ"ה (1974) |
| 2009 תשס"ט | עמיחי מזר | ארכאולוגיה | בוגר מחזור מ"א (1960) |
| 2010 תש"ע | אהרון ידלין | מפעל חיים | בוגר מחזור כ"ה (1944) |
| 2010 תש"ע | ירדנה כהן | מפעל חיים - ריקוד ומחול | בוגרת מחזור י’ (1929) |
| 2010 תש"ע | יהושע קולודני | חקר כדור הארץ | בוגר מחזור ל"ו (1955) |
| 2011 תשע"א | רות גביזון | משפטים | בוגרת מחזור מ"ג (1962) |
| 2011 תשע"א | מיכאל שוורץ | מחשבת ישראל | בוגר מחזור כ"ח (1947) |
| 2012 תשע"ב | יואב בנימיני | חקר הכלכלה והסטטיסטיקה | בוגר מחזור מ"ז (1966) |
| 2012 תשע"ב | שלמה בנטין | חקר הפסיכולוגיה | בוגר מחזור מ"ו (1965), ובוגר הפנימייה הצבאית, מחזור י"א |
| 2012 תשע"ב | עזריה אלון | מפעל חיים - טבע וסביבה | בוגר מחזור י"ז (1936) |
| 2016 תשע"ו | יוחנן פרידמן | חקר המזרח הקרוב | בוגר מחזור ל"ה (1954) |
| 2016 תשע"ו | דורון אלמוג | מפעל חיים | בוגר מחזור נ' (1969), ובוגר הפנימייה הצבאית, מחזור ט"ו |
| 2018 תשע"ח | רון בן ישי | תקשורת | בוגר מחזור מ"ב (1961), ובוגר הפנימייה הצבאית, מחזור ז' |
| 2019 תשע"ט | דבורה ברנשטיין | חקר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה | בוגרת מחזור מ"ג (1962) |
| 2023 תשפ"ג | זמירה מברך | חקר החינוך | בוגרת מחזור מ"ד (1963) |
| 2023 תשפ"ג | דב שוורץ | מחשבת ישראל, פילוסופיה וקבלה | בוגר מחזור ס (1979) |
בית הספר הריאלי ופרס א.מ.ת
מאז החלו לחלק את פרס א.מ.ת בשנת 2002, זכו בו 9 בוגרים של בית הספר הריאלי העברי בחיפה:
| שנה | מקבל/ת הפרס | התחום | הקשר לבית הספר |
|---|---|---|---|
| 2003 תשס"ג | רות גביזון | משפטים | בוגרת מחזור מ"ג, 1962 |
| 2004 תשס"ד | מיכאל רבין | מדעי מחשב | בוגר מחזור כ"ט, 1948 |
| 2005 תשס"ה | אפרים שטרן | ארכאולוגיה | בוגר מחזור ל"ג, 1952 |
| 2011 תשע"א | נגה אלון | מתמטיקה | בוגר מחזור נ"ה, 1974 |
| 2014 תשע"ד | שלמה אהרונסון | אדריכלות | בוגר מחזור ל"ו, 1955 |
| 2015 תשע"ה | מרים בן פרץ | חינוך | בוגרת מחזור כ"ה, 1944 |
| 2019 תשע"ט | חנה עמית-כוכבי | תרגום, שירה ופרוזה | בוגרת מחזור מ"ה, 1964 |
| 2019 תשע"ט | עזר גת | מדעי המדינה ואסטרטגיה | בוגר מחזור נ"ח, 1977 |
| 2020 תש"ף | דבורה דימנט | מקרא | בוגרת מחזור ל"ח, 1957 |
בית הספר הריאלי ופרס רוטשילד
מאז החלו לחלק את פרס רוטשילד, זכו בו 7 בוגרים ובוגרות של בית הספר הריאלי העברי בחיפה:
| שנה | מקבל/ת הפרס | התחום | הקשר לבית הספר |
|---|---|---|---|
| 1973 תשל"ג | מיכאל רבין | מתמטיקה | בוגר מחזור כ"ט, 1948 |
| 1973 תשל"ג | מיכאל ברונו | מדעי החברה | בוגר מחזור ל"א, 1950 |
| 1975 תשל"ה | דוד איילון | מדעי הרוח | בוגר מחזור י"ג, 1932 |
| 1988 תשמ"ח | מאיר יעקב קיסטר | מדעי הרוח | מורה בבית הספר |
| 2016 תשע"ו | נתן ליניאל | מתמטיקה/מדעי המחשב והנדסה | בוגר מחזור נ"א, 1970 |
| 2016 תשע"ו | יוחנן פרידמן | מדעי הרוח | בוגר מחזור ל"ה, 1954 |
| 2024 תשפ"ד | תמר ציגלר | מתמטיקה | בוגרת מחזור ס״ט, 1988 |
 |
ראו גם פורטל חיפה |
בית הספר הריאלי העברי (חיפה), דף שער בספרייה הלאומית
אתר האינטרנט הרשמי של בית הספר הריאלי (בעברית, באנגלית ובערבית)- נדב מן, ביה"ס הריאלי בחיפה: שיעור בהיסטוריה של מוסד, באתר ynet, 24 בפברואר 2012
- עופר אדרת, 100 שנות ריאליזם, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2012
- עומר יגאל, מאה שנות מסע בארץ ישראל, באתר ynet, 5 ביוני 2013
- אורן נהרי, "הישגיו למטה מיכולתו": כשאורן נהרי חזר לבית הספר, באתר וואלה, 30 באוגוסט 2018
שלי קלינג, הוא נראה כמו אחוזת נופש ברמת חמישה כוכבים, אבל האם בית הספר הריאלי בחיפה מצדיק 26 אלף שקל בשנה?, באתר TheMarker, 29 בספטמבר 2023- תמונות מאוסף בית הספר הריאלי העברי בחיפה מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
- תמונות האוסף מאגר בית הספר הריאלי העברי בחיפה מאת נדב מן, אתר ביתמונה, ישראל
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
