Loading AI tools
סופרת ישראלית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שולמית שחר (נולדה ב-18 ביוני 1928) היא פרופסור אמריטה בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, וכלת פרס ישראל להיסטוריה לשנת תשס"ג.
 | |
| לידה |
18 ביוני 1928 (בת 96) ריגה, Interwar Latvia  |
|---|---|
| שם לידה |
שולמית וינשטוק |
| ענף מדעי | היסטוריה |
| מקום מגורים | ישראל |
| מקום לימודים | |
| מוסדות |
אוניברסיטת תל אביב |
| פרסים והוקרה |
פרס ישראל (2003) |
| צאצאים |
מאיר שחר |
| תרומות עיקריות | |
| חקר החברה האירופית של ימי הביניים | |
  | |
שולמית שחר נולדה בריגה שבלטביה כשולמית וינשטוק, ועלתה לארץ ישראל בגיל חמש. אביה היה תעשיין אמיד. למדה בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, אותו סיימה במחזור כ"ז (1946). בגיל צעיר התגייסה ל"הגנה", ובמלחמת העצמאות שירתה בש"י. לאחר מכן הצטרפה זמנית לקיבוץ מעגן מיכאל. עשתה תואר ראשון בהיסטוריה ובספרות אנגלית ותואר מוסמך בהיסטוריה כללית ובהיסטוריה של עם ישראל, שניהם באוניברסיטה העברית. עבודת הדוקטורט שלה נעשתה באוניברסיטת הסורבון בפריז בהדרכתו של פרופסור מישל מולה (צר') עסקה בתאוריה הפוליטית בצרפת במאה ה-14, במיוחד זו שדנה במעמד המלוכה. היא קיבלה את הדוקטורט ב-1965. בשובה לישראל החלה ללמד את תחום ימי הביניים בחוג להיסטוריה כללית שבאוניברסיטת תל אביב. ב-1990 קיבלה דרגת פרופסור מן המניין.
היא שימשה כחברת מערכת כתב העת "היסטוריה"; כראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב; כראש תוכנית לימודי הבי.אי. הכללי באוניברסיטת תל אביב. היא חברה בהנהלת "החברה ההיסטורית הישראלית"; בוועדה לספרות עיון ב"מוסד ביאליק"; מתנדבת מאז שנת 1993 ב"עמותת אישה לאישה. המקלט לנשים מוכות בירושלים".
בשנת 2003 נבחרה לקבל את פרס ישראל בתחום חקר ההיסטוריה. מנימוקי ועדת הפרס: ״פרופ' שולמית שחר היא היסטוריונית פורצת דרך. מחקריה על נשים, על ילדים ועל עולם הזקנה בימי הביניים באירופה התקבלו בעולם כאבני יסוד לחקר ההיסטוריה החברתית ולא איבדו מחשיבותם גם לאחר שהעיסוק בנושאים אלו הפך לאופנתי. במחקריה המעמיקים, המקיפים אזורים נרחבים ותקופות ממושכות, היא הפנתה את הזרקור לקבוצות שוליים שהיו עד אז חסרות קול. נוסף לספריה על נשים, על זקנים ועל טף חקרה מיעוטים כגון מינים, מצורעים ולאחרונה גם צוענים. פרופ' שחר פתחה צוהר לשיטות מחקר חדשניות בהעמידה את הפרט ואת חייו במרכז הבמה של הכתיבה ההיסטורית מתוך אמפתיה ורגישות חברתית עמוקה. בהתרכזותה במעגלי החיים במשפחה עלה בידה לקעקע כמה הנחות יסוד שגויות של חוקרים ידועי שם ואף להוביל לבדיקה מחודשת של נושאים אלה בתקופות נוספות. הודות להתבוננות בפרטים ולסרטוט הדרמה של חיי הדמויות שהיא העלתה מיוון השכחה הצליחה פרופ' שחר לקרב את הוויית ימי הביניים אל הקורא בן ימינו.״[1]
היא אלמנתו של הסופר דוד שחר שהלך לעולמו ב-1997; אם לשני ילדים: מאיר, סינולוג, פרופסור באוניברסיטת תל אביב; דינה, מעצבת; וסבתא לשלוש נכדות ונכד. בין תלמידיה ניתן למנות היסטוריונים ישראליים מובילים, בהם: מרים אליאב פלדון, יצחק חן, אביעד קליינברג, רון ברקאי, גדי אלגזי, מירי רובין ורבים אחרים.
אחותה נעמי נישאה לאלוף מאיר זורע.
מחקריה של שחר עוסקים בחברה האירופית של ימי הביניים, בעיקר במאות ה-15-12. הם מתמקדים בקבוצות שוליים בחברה האירופית דאז: נשים, ילדים, זקנים ושאר שוליים בעת החדשה המוקדמת כמו הצוענים. הם מבוססים על קריאה משווה של מקורות מרחבי אירופה השונים לאורך מאות בשנים.
שחר בולטת בכך שבניגוד לחוקרים רבים באקדמיה הישראלית שכותבים באנגלית, היא כותבת את ספריה בעברית בלבד והללו מתורגמים אחרי כן לשפות זרות.
ספרה זה של שחר ראה אור לראשונה בעברית בשנת 1983 (התשמ"ג) בהוצאת דביר והוא תורגם לאנגלית, גרמנית, הולנדית, הונגרית, סינית וקוריאנית, זהו ספרה המצוטט ביותר. רוב ההיסטוריה שנכתבה היא היסטוריה של גברים וזהו ניסיון לכתוב את ההיסטוריה של הנשים: מעמדן, זכויותיהן של נשים משכבות חברתיות שונות. היו אמהות בתי מנזר שהיו נשים חזקות וחופשיות, שניהלו לפעמים קהילה גדולה עם רכוש. בשכבה השלטת היו נשים שירשו פיאודום שיש והיה כרוך בסמכויות פוליטיות וכלכליות משמעותיות ביותר. הנשים איבדו מקור סמכות זה כשבא הקץ לפיאודליזם הפוליטי והמשטר האבסולוטיסטי החל להתגבש. היה פער גדול בין חיי הנשים בשכבות החברתיות השונות, אולם היה גם מכנה משותף: בכל שכבות החברה היו זכויות הנשים מצומצמות בהשוואה לאלה של הגברים בשכבות החברתיות. גם לפני שחר נכתב על היבטים שונים בחיי הנשים ובמעמדן בתרבות ימי הביניים, אולם זהו הספר הכללי המקיף הראשון.
ספרה זה של שולמית שחר יצא לאור בהוצאת דביר ב-1990. ספר זה הוא אנטיתזה למחקרו של פיליפ אריאס שגישתו שלטה עד אז במחקר. אריאס פרסם את ספרו בשנת 1960 ובו טען שכתוצאה מתמותת הילדים הרבה בימי הביניים, ההורים חיסנו עצמם רגשית בכך שהם נמנעו מלעסוק בילדים ולהתבונן בהם, דבר שגרם לאיבוד כמעט מוחלט של הילדות ולזיקה אליה. שחר סקרה חיי ילדים, בנות ובנים בשלבים שונים של חייהם באזורים רבים ובקרבן של קבוצות שונות בחברה. היא מביאה שלל עדויות המנסות להפריך את טענתו של אריאס והמורות על כך שהיה קיים עולם ילדות, שילדים היו יקרים להוריהם והופיעו בכתבי מחנכים, שליטים והוגים. הורים השקיעו ממון וזמן רב והסתכנו במסעות ארוכים לקברות הקדושים על מנת להביא ילדים לעולם ובגידול ילדיהם והיו רגישים מאוד לסבלם או למותם. היא מסתמכת בין השאר על חיבורים הגיוגרפיים, שבהם מתוארת ילדותו של הקדוש, שחר מניחה שמכיוון שילדותו של הקדוש חשובה פחות לקריירה שלו משלבים מאוחרים של חייו, תהיה השפעתה של הסוגה חלשה יחסית ומכאן תהיה חזקה האמינות ההיסטורית. הספר תורגם לאנגלית, גרמנית והונגרית. (ראו גם: ילדות בימי הביניים)
הספר התפרסם ב-1995 בהוצאת דביר. קיימת כיום אידיאליזציה של היחס לאנשים הזקנים בעבר. אולם ממחקרה של שחר מסתבר שהיחס לזקן ותדמיתו לא היו חד משמעיים במערב אירופה של ימי הביניים. לצד תדמית הזקן בעל הניסיון והחכם שחובת הצעירים לכבדו קיימת גם תדמית הזקן הנלעג, והטרדן שכל חוכמתו אבדה לו ושב להיות כילד. קיימת כיום גם הדעה שכל הזקנים טופלו על ידי צאצאיהם במסגרת משפחה מורחבת, ולא היא. בדרום אירופה (ספרד, דרום איטליה וסיציליה) אכן מקובל היה ששלושה דורות יחיו תחת קורת גג אחת וזקן המשפחה שמר על סמכותו עד מותו. אולם בצפון אירופה קיימים היו הסדרים שונים אחרים בכל השכבות החברתיות. מהמחקר עולה בבירור שבניגוד לדיעה הרווחת שאנשים נחשבו בימי הביניים לזקנים בגיל 40, הרי שלמעשה אדם נחשב לזקן בגיל 60–70. אחוז הזקנים באוכלוסייה ללא ספק היה נמוך בהרבה מאשר בחברה המערבית של המאה ה-21, אולם גם אז היו אנשים שהגיעו לזקנה מופלגת. הספר תורגם לאנגלית.
ספר זה יצא לאור בהוצאת דביר בשנת 1997. שחר תרגמה את מכתבי אבלר ואלואיז מלטינית והוסיפה פתח דבר, אחרית דבר והערות.
ספרה זה של שחר יצא לאור בהוצאת מוסד ביאליק בשנת 2001. ספר זה הוא על שתי נשים שהיו חברות בתנועה הואלדנזית: אנייס ואיגט, שנעצרו ונשפטו בבית דין של האינקוויזיציה באוגוסט 1319. שחר מתארת את הקורות אותן ואת עולמן החברתי והרגשי. בספר זה ובמאמרים שונים של שחר ניסתה שחר לבדוק האם תנועת המינות תורמת להעלאת מעמדן החברתי של הנשים. שחר בדקה האם התאולוגיה או המעמד החברתי השולי של המינים קובע את מעמד חבריהם והגיעה למסקנה שלא התאולוגיה קובעת את מעמד הנשים בחיים הדתיים. מיעוט נרדף וולונטרי נוטה לקיים שוויון בין החברים וזה דבר שהקנה מעמד ריאלי גבוה יותר לנשים בתוך כתות המינות. אף פעם לא היה מעמדן שווה לזה של הגברים, אבל מעמדן היה טוב בהשוואה למעמדן בכנסייה ההגמונית. הספר תורגם לאנגלית.
שחר תרגמה שתי אוטוביוגרפיות מלטינית לעברית והם ראו אור בכרך אחד בהוצאת אוניברסיטת תל אביב בשנת 2003. אוטוביוגרפיה היא סוגה מאוד נדירה בימי הביניים, היו מעט מאוד אוטוביוגרפיות מ"הווידויים" של אוגוסטינוס ועד למאה ה-16, אז היא נהפכה לז'אנר מקובל למדי. האוטוביוגרפיות הן של הנזיר גיבר מנוז'ן ושל היהודי המומר יהודה-הרמן, הן פרק בתולדות האוטוביוגרפיה בתרבות המערבית ומקור לחיי החברה והתרבות של תקופת חבורו.
ספרה זה של שחר ראה אור בהוצאות מפה ואוניברסיטת תל אביב בשנת 2006. ספר זה עוסק בצוענים באירופה בעת החדשה המוקדמת. שחר ניסתה לבדוק מדוע מצבם של הצוענים גרוע כל כך, כפי שאנו מבחינים בו כיום, בעיקר בארצות מזרח אירופה. היא חקרה את התפתחות היחס אליהם והמעמד שלהם, בראשית הופעתם במערב אירופה, ולאיזה כיוון התפתח, וגילתה שמצבם לא השתפר וניסתה לבדוק למה החברה הסובבת אותם מפלה אותם. לפי מחקרה לא היו צוענים במערב אירופה בימי הביניים, הם מגיעים לאירופה המערבית בראשית המאה ה-15. הצוענים נוטים בכל ארץ לקבל את דת הרוב ההגמוני, לכן הצוענים בירושלים הם מוסלמים, וכשהם הגיעו לביזנטיון הם היו נוצרים-אורתודוקסים ובארצות הקתוליות הם היו קתולים ואחרי הרפורמציה בארצות הפרוטסטנטיות היו לפרוטסטנטים. הם אף לא היוו תחרות פוליטית או כלכלית, ובכל זאת נרדפו. המחקר מנסה לענות על השאלה מדוע. הספר עומד לראות אור בתרגום לאנגלית.
ספר זה תרגמה שחר מהמקור הצרפתי והוא ראה אור בשנת 2008 בהוצאת כרמל. קריסטין דה פיזאן (1430-1364) נחשבת לסופרת הצרפתית הראשונה. היא הייתה אוטודידקטית; אישה חילונית ואם לילדים שהתפרנסה מהכתיבה. כתביה התקבלו בחוגי החצר והיא זכתה לכבוד להיבחר לכתוב את הביוגרפיה של המלך שארל החמישי.
המאמר הזה הופיע בתרביץ בעברית ובמקביל בצרפתית בכתב העת אנאל. הקאתאריזם היווה את אחת מתנועות המינות הגדולות ביותר שהאריכה ימים בימי הביניים. היא הייתה דואליסטית באמונתה והחזיקה באמונה שלא היה אל אחד, כי אם שני כוחות, כוח הטוב וכוח הרע. בעת התפשטות הקאתאריזם בדרום צרפת, מתחילה הקבלה היהודית כתופעה היסטורית באותו הזמן ובאותו המקום. זוהי תקופה שבדרום צרפת מצב היהודים הוא טוב למדי, הם אינם כל כך מוגבלים כמו בצפון צרפת ולכן שחר סברה שייתכן והייתה השפעה של צד אחד על השני או השפעה הדדית במאות ה-12–13. שחר השוותה את הטקסט הקבלי המוקדם "ספר הבהיר" לכתבים קאתאריים מאותה תקופה ומראה שקבוצת טקסטים דומים התפתחו במסגרות דתיות שונות. יש כמה תפישות תאולוגיות-פילוסופיות וכמה סיפורי מיתוסים שהיו מקובלים על שניהם.[2]
פרופסור משה אידל במאמרו "האם הושפע אברהם אבולעפיה על ידי הקאתארים" (בספרו "פרקים בקבלה נבואית") סתר את התיזה של שחר. אידל הוכיח שהקשר בין ראשית הקבלה (לפחות זו של אבולעפיה) איננו קיים, אף לא ברמה השטחית. [3]
הסובוטניקים היו קבוצה של רוסים שבראשית המאה ה-19 אימצו חלק ממצוות היהדות. שמם "סובוטניקים" לקוח מהמילה "סובוטה", שפירושה ברוסית "שבת". מתוכם קמו גם גרים שמהם עלו לארץ ישראל. מי שנשארו סובוטניקים ולא התגיירו, ראו בעצמם רוסים המקיימים את דת משה.[4]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
