Loading AI tools
ניב של השפה העברית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לשון חז"ל או עברית משנאית (נקראת גם לשון חכמים) היא ניב של השפה העברית, שהגיע לשיא תפוצתו בקרב יהודים שחיו בין המאה הראשונה למאה החמישית לספירה. לשון חז"ל נחלקת לשני רבדים עיקריים: "לשון חכמים א'", שבה נכתבו המשנה והתוספתא, ו"לשון חכמים ב'", שבה נכתבו חלקים מן התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי ההלכה והאגדה.
 | |
| אזורים | ארץ ישראל תחת שלטון הרומאים והביזנטים |
|---|---|
| דוברים | אין |
| שפת אם | אין |
| כתב | אלפבית עברי |
| משפחה |
|
| לאום | יהודים |
| ראו גם | שפה • כתב • רשימת שפות |
  | |
ההבדל בין העברית של התנ"ך, המכונה "לשון המקרא", לבין לשון חז"ל ניכר מיד לעין, ושימש נושא למחקר של הבלשנים לאורך הדורות. הבדל זה היה ידוע גם לדוברי הלשון עצמם, שאמרו: ”לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמה”.[1]
| מן הדוגמאות ל"תרגום" של לשון המקרא ללשון חז"ל שהציג אבא בנדויד בספרו "לשון מקרא ולשון חכמים" | |
| לשון המקרא[2] | לשון חז"ל |
| ויאמר דוד אל עבדיו: המת הילד? ויאמרו: מת. | אמר להם דויד לעבדיו: מת התינוק? אמרו לו: הן. |
| ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלתו, | מיד עמד דויד מן הארץ, רחץ וסך ושינה כליו. |
| ויבא בית יהוה, וישתחו | בא לו למקדש ונשתחווה |
| ויבא אל ביתו וישאל וישימו לו לחם ויאכל. | ונכנס לביתו, ביקש ונתנו לפניו פת וסעד. |
| ויאמרו עבדיו אליו: מה הדבר הזה אשר עשיתה? | אמרו לו עבדיו: מה ראית לעשות כן? |
| בעבור הילד חי צמת ותבך, | בשביל תינוק החי היית מתענה ובוכה |
| וכאשר מת הילד, קמת ותאכל לחם! | ועכשיו שמת אתה עומד וסועד! |
| ויאמר: בעוד הילד חי, | אמר להם: כל זמן שהיה התינוק קיים, |
| צמתי ואבכה, | הייתי מתענה ובוכה, |
| כי אמרתי: מי יודע, | כסבור הייתי: מי יודע, |
| וחנני יהוה וחי הילד; | אפשר המקום חן אותי והתינוק חיֶה. |
| ועתה מת, למה זה אני צם? | עכשיו שמת, תענית למה לי? |
| האוכל להשיבו עוד? | וכי יכול אני להחזירו? |
| אני הולך אליו, והוא לא ישוב אלי. | אני הולך אצלו, והוא אין חוזר אצלי. |
רוב העדויות מן המקרא ומספרות חז"ל מורות על כך שלשון חז"ל היא התפתחות הדרגתית מאוחרת ללשון המקרא, אך יש גם עדויות לקיום מקביל ועתיק של ניב ובו יסודות קדומים של לשון חז"ל, שהתקיימו או השתמרו בניב המקביל מהשפה הקדומה, בעוד שבעברית המקראית המוקדמת אבדה או השתנתה. המעבר בין שני הכרונולקטים – עברית מקראית ולשון חז"ל – היה הדרגתי.[3] תחילתו של מעבר זה ניכר כבר בספרי המקרא המאוחרים, שללשונם קווי דמיון מסוימים ללשון חז"ל, כמו בספר עזרא, דברי-הימים ואסתר.[4] כך גם לגבי הטקסטים שיש בידינו מהתקופה שבין חתימת התנ"ך לכתיבת המשנה, כמו מגילות מדבר יהודה והספרים החיצונים.
רוב מדקדקי העברית בימי הביניים ובראשית העת החדשה, סברו שלשון חז"ל היא התפתחות מאוחרת של לשון המקרא. כלומר, השפה העברית המקורית השתנתה בהשפעת לשונות זרות (בעיקר ארמית).
חלק מן המדקדקים, כגון מנחם בן סרוק, החשיבו את השינויים ששינתה לשון חז"ל מלשון המקרא כשיבושים של השפה, והתייחסו ללשון חז"ל כאל שפה מקולקלת ומשובשת.[5] יחס זה נמשך גם אצל הכותבים בתקופת ההשכלה, שהקפידו לכתוב את ספריהם אך ורק במילים שישנן כבר במקרא ולא במילים שהתחדשו בפי חז"ל, מתוך רצונם להיבדל מהאוחזים במסורת הרבנית.[6]
כנגד הדעה שזלזלה בלשון חז"ל קמו הסוברים שיש ללשון חז"ל מעמד ראוי. דוגמה מפורסמת לנושא שהיה שנוי במחלוקת הוא השורש תר"ם. במקרא המילה "תרומה" היא משורש רו"ם (כמו המילים הֵרים, הרמה). חז"ל יצרו את השורש התנייני תר"ם, וחידשו את הפעלים תרם ויתרום. בן סרוק וסיעתו סברו שהפועל הזה משובש ולא תקני. החולקים עליהם (למשל יונה אבן ג'נאח) טענו שיצירת שורשים תנייניים היא תופעה לשונית אותנטית ולגיטימית, ולכן השורש תר"ם מותר בשימוש. בין הסוברים כך היה הרמב"ם, שכתב בפירוש המשניות שלו:
אמרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום מקשים עליו הבלשנים החדשים, ואומרים שהעיקר הרים ומרים וירים. ואינו קשה באמת, כיון שהעיקר בכל לשון חוזר למה שדברו בו בעלי אותו הלשון ונשמע מהם, ואלו בלי ספק עבריים בארצם, כלומר בארץ ישראל, והנה נשמע מהם תרם וכל מה שהופעל ממנו. וזו ראיה שזה אפשרי בלשון, ושזה מונח מכלל המונחים העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שחושב מן החדשים שלשון המשנה אינו צח ושהם עשו פעלים שאינם נכונים באיזו מלה מן המילים. והיסוד הזה שאמרתי לך נכון מאוד אצל המלומדים השלמים המדברים על העניינים הכלליים הכוללים כל הלשונות כולם.[7]
בתנועת ההשכלה: בין חוקריה המודרניים הראשונים של הלשון העברית, דוגמת שלמה לויזון (שמאמרו על דקדוק לשון המשנה נדפס בתחילת מהדורת המשניות הגדולה של דפוס ראם) ואברהם גייגר, רווחה הדעה כי לשון חז"ל היא עברית מעורבת בארמית. לויזון היה כה איתן בדעתו זו, שכתב:
ולו ארכו ימי שקט הבית השני אשר רוב התלמידים היו אז מכירים עוד בטיב שפת עבר... אזי התהוה ברבות הימים מהרכבת לשון עברי וארמי לשון חדשה... כאשר התהוה... לשון חדשה מהרכבת לשון רומי עם לשון עם גאלליא ומזה יצא לשון איטלקי.[8]
עם השנים הוכיחו חוקרי לשון חז"ל שיש בה מאפיינים לשוניים מקבילים ואף קודמים ללשון המקרא. דעה אחת גורסת, כי לשון חז"ל מייצגת ניב מקביל ללשון המקרא, שהיה קיים בעברית מראשיתה (חיים רבין, יחזקאל קוטשר).[9] משערים שהניב היה קיים כשפה מדוברת, ולכן אין לו ביטוי במקרא; ורק בתקופת חז"ל הוא נכנס ללשון הספרות והיה לשפה שבה נכתבו המשנה, התלמודים והמדרשים. ניתן למצוא מאפיינים של לשון חז"ל אף בכתובות מתקופת המקרא. כך למשל, נפוצות בכתובות חילופי ב-פ, צורת העבר הנסתרת "הָיָת" (קיימת מעט במקרא ונפוצה מאוד בחז"ל), ואחרות. דעות אחרות (משה צבי סגל) גורסות, כי מדובר בהתפתחות טבעית של השפה העברית, שיש בה השפעות ניכרות של שפות שבאו במגע עם העברית בתקופות מאוחרות, כגון ארמית ויוונית.[10]
שאלה שיש לה זיקה לאותו נושא היא האם לשון חז"ל הייתה שפה מדוברת או שהייתה רק שפת כתב וספר, בשעה שהשפה המדוברת הייתה ארמית. הדעה שהייתה שלטת במחקר לאורך המאה ה-19 היא שלשון חז"ל היא שפה מלאכותית שלא שימשה לדיבור אלא רק לכתיבה, כמו הלטינית באירופה של ימי הביניים המאוחרים.[11] אברהם גייגר היה אחד המחזיקים בדעה זו. בתחילת המאה ה-20 פרסם משה צבי סגל מאמר ארוך ובו ניסה להוכיח שלשון חז"ל הייתה שפה מדוברת וחיה, לפחות בתקופת התנאים.[דרושה הבהרה] אליעזר בן-יהודה פרסם בכרך המאמרים של מילונו מאמר, שבו הוא מראה שלשון חז"ל הייתה מדוברת עד סוף תקופת המשנה. ייתכן שהמחלוקת לגבי השימוש בעברית בתקופת חז"ל לא נבעה רק מניתוח בלשני, אלא גם מהתנגדותם של חוקרים שהיו שייכים לתנועת ההשכלה, לתפיסת עולמם של חז"ל, ומאידך לתמיכתם של חוקרים ציוניים, בתחיית הלשון העברית. בשנות ה-60 נתגלו במערת האיגרות מכתביו של בר כוכבא מהמאה השנייה לספירה. במכתבים אלה פונה בר כוכבא אל חייליו בעברית ובארמית, ויש ללשונו מאפיינים מובהקים של לשון חז"ל. למרות זאת, לשימוש בעברית בהקשר זה יש מניע לאומי, והמחלוקת על היקף השימוש הרגיל בעברית לא תמה. היום מוסכם שהדיבור בלשון חז"ל נמשך לפחות במאה הראשונה, וכנראה גם במאה השנייה לספירה, אך פסק בהדרגה. בתקופת התלמוד אכן הייתה לשון חז"ל בעיקר שפה כתובה, אולם בכמה כפרים קטנים בארץ ישראל נמשך הדיבור בעברית אפילו עד הכיבוש הערבי במאה השביעית.
חנוך ילון שיער שבתקופת הדעיכה של לשון חז"ל, הייתה העברית מדוברת בעיקר בפי פשוטי העם והילדים, ואילו המעמד הגבוה והמשכיל דיבר בלשון בינלאומית – ארמית (בבבל) או יוונית. במספר סיפורים בתלמוד מתואר כיצד הילדים או המשרתים מדברים עברית, ואילו החכמים משיבים להם בארמית. בסיפור אחד מבארת שפחתו של רבי יהודה הנשיא מילים עבריות שהתלמידים שלו לא הכירו.[12]
לשון חז"ל הושפעה רבות משפות זרות שהיו מדוברות ביחד איתה. ההשפעה החזקה ביותר הייתה של הארמית; יש מי שחושב שדוברי לשון חכמים היו דו־לשוניים, ובארץ־ישראל דיברו ארמית ועברית כאחת. לעומתם, יש הסבורים שהיו אזורים שלא דיברו בהם אלא אחת משתי הלשונות, אבל הדוברים היו חשופים גם ללשון האחרת (ובאזורים מסוימים היה גם ציבור שדיבר יוונית). המגע הזה בין העברית לארמית ניכר היטב בלשון חז"ל הכתובה. יש חוקרים הנוטים להפריז בהשפעת הארמית על לשון חכמים, ויש המצמצמים אותה ביותר. הארמית השפיעה בעיקר באוצר המילים, אבל גם בתחום הדקדוק: ביצירת צורות חדשות (כמו משקל קָטוֹל – פעוט, לקוח; בניין נִתַּפְעַל) בשטח ההגייה ובשטח התחביר. דרך הארמית הגיעו ללשון חז"ל גם מילים מן האכדית ומן הפרסית, למשל המילה אתרוג, שאינה קיימת במקרא ומוצאה פרסי.
שפות נוספות שהשפיעו על לשון חז"ל, בעיקר בתחום אוצר המילים, הן היוונית והלטינית, בהשפעת השלטון ההלניסטי ואחריו הרומי בארץ. לשון חז"ל משופעת במילים יווניות – סנדל, בסיס, סנהדרין, פנקס ועוד, וגם בכמה מילים לטיניות, למשל ספסל[13] (subsellium), לבלר (libellarius).
בדרך כלל תוחמים את לשון חז"ל בין תום תקופת הזוגות וחורבן בית שני (כלומר, בסביבות 50–70 לספירה) לבין חתימת התלמוד הבבלי (בערך 485 לספירה). לפני לשון חז"ל דיברו בלשון המקרא, ובדרך כלל בוחנים את לשון חז"ל לפי הדמיון והשוני בינה ללשון המקרא. בתקופה שבין חתימת המקרא למאה הראשונה לספירה אפשר להתייחס לשכבת לשון נוספת, שבה נכתבו מגילות מדבר יהודה וספר בן סירא.
אחרי חתימת התלמוד מתחילה תקופת הביניים של העברית, שבה נכתבו בעיקר פיוטים, מדרשים, ספרי הלכה, פרשנות המקרא ופרשנות התלמוד הבבלי, וספרי אמונה ומחשבת ישראל.[14]
בתוך לשון חז"ל מבחינים בשלוש תקופות משנה:
החומר האפיגרפי מתקופת חז"ל הוא מועט יחסית. מתקופת המשנה שרדו אגרות בר כוכבא. בכמה בתי כנסת עתיקים נמצאו עשרות רבות של כתובות מתקופות מאוחרות יותר, בעיקר מתקופת האמוראים, למשל כתובת ברעם, כתובת עין גדי, כתובת חמת טבריה וכתובת רחוב.
כתבי היד המוקדמים ביותר שקיימים לנו ללשון המשנה הם מהמאה השמינית, ורובם מהמאה העשירית והלאה, כך שקיים פער של כ-800 שנה בין עריכת המשנה לבין הנוסח שקיים לפנינו. אף על פי כן ניתן ללמוד הרבה מכתבי היד, וניכרים בהם הבדלים רבים מהנוסח המצוי היום בדפוסים.
כתבי היד החשובים של המשנה הם, בסדר יורד: כתב יד קאופמן, כתב יד פארמה א, כתב יד קיימברידג'-לו וכתב יד פריז. אלה כתבי יד של המשנה כולה, ויש גם כתבי יד טובים של חלקים מהמשנה, בהם כתב יד פארמה ב וכתב יד אנטונין. זאת מלבד מאות קטעים מגניזת קהיר, בהם כאלה המנוקדים בניקוד בבלי.
כתבי יד של ספרי תנאים אחרים – כתב יד ותיקן 32 לספרי וכתב יד ותיקן 66 לספרא.
הבעיה העיקרית של כתבי היד היא ה"תיקונים" שערכו בהם המעתיקים; אלה, שהיו רגילים ללשון המקרא, סברו שהצורות המיוחדות ללשון המשנה שנקרו לפניהם הן טעויות, ושינו את הנוסח לצורה שהכירו. בדפוסים הבעיה החמירה הרבה יותר, והמדפיסים הראשונים מתפארים שתיקנו את הנוסח המודפס "על פי הדקדוק" (כלומר, על פי הדקדוק של לשון המקרא).
חומר נוסף על לשון חז"ל אפשר לגלות על פי מסורות הקריאה של המשניות כפי שהתגלגלה לאורך הדורות. למשל, הכפלת האות ר בדגש חזק, שנעלמה מרוב כתבי היד ומכל הדפוסים בהשפעת לשון המקרא, השתמרה אצל התימנים ואצל חלק מעדות המזרח, כפי שהראה חנוך ילון.
עדויות עקיפות על לשון חז"ל אפשר למצוא בעברית של השומרונים; חוקרים (ובראשם זאב בן חיים) הוכיחו שהם קוראים את התורה בהגייה שדומה להגיית לשון חז"ל.[20] עדויות נוספות ניתן למצוא בתעתיקים של המקרא ליוונית וללטינית, למשל בהכספלה של אוריגינס שחי בקיסריה באמצע המאה השלישית, ובה שמות מקומות ואנשים וכן מילים ייחודיות לעברית שנרשמו באותיות יווניות, או בוולגטה של הירונימוס, שבה יש תעתיק של המקרא לאותיות לטיניות על פי מה ששמע, לפי עדותו, מפי יהודים בבית לחם במאה הרביעית לספירה באמצע תקופת חז"ל, כמאה שנה לאחר חתימת המשנה, בתקופת האמוראים.
ללשון חז"ל מאפיינים לשוניים רבים מאוד, המבדילים בינה לבין לשון המקרא. כאן יובאו רק דוגמות מעטות.
מערכת הפועל הסדירה בלשון חכמים (על פי כתבי היד הטובים של המשנה) שונה ממערכת הפועל המוכרת מן העברית המקראית, מדקדקי ימי הביניים, והעברית החדשה. בהשפעת הארמית ושפות אחרות ניתן לראות בלשון חז"ל תהליך מיזוג של הפעלים החוזרים (רפלקסיביים) עם הפעלים הסבילים. יש הסבורים שלשון חז"ל משמרת את התהליך עצמו, שקפא באמצעו (ראו בעניין זה להלן). מערכת הפועל הסדירה בלשון חז"ל כוללת את הבניינים הבאים:
לצד ששת הבניינים הללו קיימים עוד כמה בניינים המופיעים לעיתים נדירות. בניין פֻּעַל המוכר מן המקרא ומן העברית החדשה לא קיים במערכת הזו בצורה סדירה. כמו כן, הסביל הכבד, הִתְפָּעֵל במקרא ובעברית חדשה, נמצא בלשון חז"ל בצורה "נִתְפָּעַל", כנראה על דרך "נִפְעַל". המשך לתהליך זה, שנפסק כנראה באיבו, נמצא בבניין נִתַּפְעַל, המצוי במשנה פעם אחת (”ניתוספו”,[22] ובמקומות נוספים בספרות התנאים והאמוראים. "אין שום ספק", כותב חנוך ילון במבואו לניקוד המשנה, "שצדק גייגר ואחרים ויש גם בלשון המשנה נִתַּפְעַל כמו בארמית וסורית. והרי זה ברוח דרכי ההתפתחות של שימוש הרפלקסיבים. בניין נפעל ירש במקרא את רוב מקומו של פועל (פסיב הקל בלא דגש בעה"פ), לשון המשנה ביטלה כמעט לגמרי את בניין פועל, פסיב הכבד בעבר ובעתיד, ובמקומו בא בניין נתפעל [...] מכאן פסיעה קלה לבטל גם את בניין הופעל ולהכניס במקומו בניין חוזר".[23]
בניין פֻּעַל (הסביל הכבד) קיים במשנה רק במסורות הנקדנים שהגיהו כתבי יד קדומים להם על פי מסורות קריאה "זרות" לכתבי היד. למעשה, על פי חנוך ילון ומשה בר-אשר, ניתן להסביר את רוב צורות פֻּעַל (סביל כבד) בצורה אחרת (למשל, מעתק u<a בצורה "תעובר צורתו", משנה פסחים ז,ט, חילופים גרפיים של י-ו או מעבר מעתקים פונטיים מסוימים). עם זאת, יש כמה צורות פועל "שרידיות" במשנה:
עם זאת, ההיכרות עם בניין פֻּעַל לא נעלמה בקרב דוברי העברית וכותביה. יוסף יהלום[26] מראה שצורות פֻּעַל רווחות מאוד בפיוטים. כמו כן, בבינוני קיימות צורות פועל סדירות: מקבל-מקובל, מקדש-מקודש. בניגוד לרווח ברוב כתבי היד של לשון חכמים, צורות בינוני מְפֻעַל כתובות לעיתים בכתיב חסר,[27] ולכן ניתן לקרוא אותן בינוני מְפָעֵל ולהוציאן מן הכלל הזה.
בניין נֻפְעַל מציב בעיה מסוימת בקשר לסיווגו. אין ספק כי הוא קיים בצורה "חזקה" בכתבי היד הטובים ביותר של ספרות חז"ל (נוטל,[28] הנוער בלילה,[29] בעיקר בגזרות פ"נ, פ"י וע"ו, אבל לא רק: שנוגאלו בלילה, ספרי דברים קכח בכ"י רומי 32. ילון סבור כי הצורה צמחה על מנת להבחין בין צורת פִּעֵל לצורות נִפְעַל בפעלי פ"נ (נטלתי, ט' דגושה ופתוחה בשני הבניינים). השורוק הובא מן הצורות הסבילות פֻּעַל והֻפְעַל.
מערכת כבדה לא דגושה קיימת על דרך הגרוניות – אך גם בשורשים שלמים במספר מקומות במשנה, היא המערכת פָּעָל-פָּעֵל, פּוֹעַל ונִתְפָּעַל (ע' הפועל רפויה). פעלים מעין זה נדירים – אך קיימים במשנה (בהתאמה: מתלשון, יומא ו,ד ת' רפויה, ”מאוכלות”[30] כ' רפויה, ”ניתאכל הבשר”,[31] כ' רפויה). זוהי המערכת הכבדה "קלת העין" (לשיטתו של זאב בן חיים) או המערכת הקלה ששרדה מצורות קדומות של העברית או הושפעה מן הארמית (ששימרה את הצורות השמיות הקדומות) לבניינים קלים. משה בר אשר מראה כי הצורות הן צורות שהתגלגלו מן הפעלים הכבדים "והן חלופות של תבנית אחת מעיקרא".
צורות "קלות" אחרות הן הצורות פּוֹעַל ונִתְפּוֹעַל שגם במקרא[32] מצויות בתהליך היעלמות. הצורות הללו נשתמרו רק במעט כתבי יד, וייתכן שהן נובעות גם מטעויות גרפיות (חילופי י/ו), אך העקביות של הצורה נִתְיוֹאַש, למשל, בכ"י קאופמן, שאינה צורה שאולה מן המקרא כלל, מראה כי זו צורה "חזקה". ייתכן שחל בלשון חז"ל מעתק פונטי כללי מתנועות a לתנועות o (כך דעתו של שמעון שרביט), ואין אלו אלא צורות קל ונתפעל.
בניין אתפעל הארמי (גורם-סביל/חוזר) הגיח לשעה קלה אל לשון התנאים אך "קפא" בו: כך, בצורה "נתפעל" (פ רפה בשווא) נמצא ”ניתוספו”,[22] ומחוץ למשנה: ניתוקד, ניתוכח, ניתותר ובבבלי, על דרך הארמית מתוצאת (י,ב).
כמה "בניינים" נוספים נספגו לתוך לשון חז"ל כשורשים מרובעים (ומכאן לעברית החדשה) – שפעל/נשתפעל (שחרר, שעבד), הפעל, פ פתוחה ורפויה ("מהלקטין לתרנגולין".[33] צורה נוספת, "נתַפיעַל" היא הגייה וריאנטית של בניין ניתפעל (פ' וע' בפתח).
התחביר של לשון חז"ל שונה במובהק מתחביר לשון המקרא. תחביר לשון המקרא הוא תחביר פַרַטקטי, המבוסס על איחוי של משפטים העומדים בפני עצמם בעזרת מילות חיבור. לעומת זאת תחביר לשון חז"ל הוא תחביר היפוטקטי, המבוסס על משפט שיש בו משפט עיקרי ופסוקיות המשועבדות לו באמצעות מילות קישור וכינויי זיקה. בהקשר זה תופסת מקום חשוב בלשון חז"ל מילת הקישור "שֶ" ונגזרותיה: מפני ש, כדי ש, אף על פי ש וכיוצא בזה – שימוש שאינו נמצא כמעט במקרא, גם לא בצורה המקראית "אשר".
| לשון המקרא | לשון חז"ל |
| ילד | תינוק |
| עץ | אילן |
| זקן | קשיש |
| חיכה | המתין |
| קנה | לקח |
| אנחנו | אנו |
תחום אוצר המילים הוא התחום שבו ניכר ביותר ההבדל בין לשון המקרא ולשון חז"ל. בטבלה משמאל מובאות מילים מקבילות, שיש להן אותו פירוש, בלשון המקרא ובלשון חז"ל. מלבד זאת מילים רבות מאוד שינו את משמעותן בדרך של הרחבה, צמצום או גיוון בין לשון המקרא ולשון חז"ל, למשל המילה "גר" בלשון המקרא משמעה אדם בארץ זרה, ואילו אצל חז"ל משמעה מי שהצטרף לעם היהודי. הפועל "סָתַם" במקרא פירושו סגר, ובחז"ל פירושו – לא הסביר.
שינויי המשמעות ואוצר המילים הם גם תוצאה של שינויים פנימיים בתוך השפה (ומכאן אחת הראיות שהיא הייתה שפה מדוברת), וגם השפעה של שפות זרות, בעיקר ארמית, יוונית ופרסית, כפי שכבר הוזכר.
כתיב לשון חז"ל מלא יותר מן הכתיב של המקרא. התנועות u,i מלאות כמעט תמיד, והתנועות e,o מלאות בחלק מן המקרים. עם זאת, במילים שהן נפוצות במקרא נשאר בדרך כלל הכתיב המקראי החסר.
לאחר הפסקת הדיבור בלשון חז"ל לא פסק השימוש בה. במהלך תקופת הביניים של העברית התקיימו גישות שונות ביחס אליה כמקור לכתיבה ספרותית. בעוד מחברים כמו רס"ג במזרח או משוררי ספרד בסוף מערב העניקו יוקרה רבה ללשון המקרא ופסלו את לשון חז"ל לשימוש בשיריהם, הנה בספרות ההלכתית ובעברית הרבנית נמשך השימוש בלשון חז"ל, תוך עירוב יסודות ארמיים והשפעות משפות נוספות. לשון חז"ל כפי שהתבטאה בספרות הרבנית סבלה מחוסר אחידות הן בדקדוק והן באוצר המילים, בין השאר בגלל השפעה כבדה של דקדוק לשון המקרא ובשל השימוש במקורות לשון חז"ל על פי דפוסים משובשים. לשון חז"ל המשיכה להתקיים בימי הביניים גם באמצעות נוסח התפילה וטקסטים ליטורגיים אחרים, אם כי בראשית העת החדשה היו מדקדקים (כגון ר' שלמה סופר, ר' שלמה זלמן הנאו ויצחק סטנוב) שביקשו לתקן את לשון התפילה על פי דקדוק לשון המקרא.
בתחילת תקופת הספרות העברית החדשה, פסלו אנשי תנועת ההשכלה באופן גורף את לשון חז"ל כלשון ספרות, למעט יוצאי דופן כגון מנחם מנדל לפין. רק לאחר שקיעת תנועת ההשכלה פרץ מנדלי מוכר ספרים את האיסור וחידש כתיבה שבה סינתזה של כל רובדי הלשון העברית. הסופרים העבריים שבאו אחריו – כגון ברנר, גנסין והזז – המשיכו את הכתיבה בעירוב לשון המקרא ולשון חז"ל, ובדורות הבאים כבר התקרבה העברית הכתובה לעברית המדוברת. שונה מכל בני תקופתו היה ש"י עגנון, שהציג כתיבה ספרותית המבוססת על לשון חז"ל בטהרתה.
מחיי העברית לא היססו להשתמש בלשון חז"ל כמקור לשוני לשפה המתחדשת, ויוסף קלוזנר אף הציע להשתית את כל העברית החדשה על לשון חז"ל, בבחינת "תפוס לשון אחרון". העברית המודרנית כפי שהתגבשה לבסוף מכילה יסודות דקדוקיים ומילוניים מלשון המקרא, מלשון חז"ל וממקורות אחרים במינונים משתנים.
מחקר של ממש בלשון חז"ל לא התקיים עד המאה העשרים. מדקדקי העברית בימי הביניים עסקו באופן בלעדי כמעט רק בלשון המקרא, וכל ספרי הדקדוק והמילונים שנכתבו בימי הביניים – למעט ספר הערוך של רבי נתן מרומי – התייחסו ללשון המקרא. עם שינוי היחס ללשון חז"ל פנו גם החוקרים לעסוק בה. בין החוקרים שחקרו את לשון חז"ל מראשית המאה העשרים ניתן למנות את משה צבי סגל, יחזקאל קוטשר, חנוך ילון, יעקב נחום אפשטיין, משה בר אשר, גדעון הנמן, ועוד רבים, והמחקר נמשך בתנופה רבה גם בראשית המאה העשרים ואחת.
יחזקאל קוטשר, השפעת היוונית על הלשון העברית, באתר הספרייה הווירטואלית של מטחSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
