Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'אן-ז'וזף-קאמיל הויסמנס (Jean-Joseph Camille Huysmans; שמו בלידה: ז'אן-ז'וזף-קאמיל האנסן, Jean-Joseph-Camille Hansen או Camiel Huysmans 26 במאי 1871, בילזן – 25 בפברואר 1968, אנטוורפן) היה פוליטיקאי ועיתונאי סוציאל-דמוקרט בלגי ממוצא פלמי, ראש ממשלת בלגיה בין 3 באוגוסט 1946 ל-20 במרץ 1947. אחד ממנהיגיה הבולטים של התנועה הסוציאל-דמוקרטית הבלגית והאירופית במחצית הראשונה של המאה ה-20 (מזכיר של לשכת האינטרנציונל הסוציאליסטי בין השנים 1905–1922 ויושב ראש לשכת האינטרנציונל הסוציאליסטי של הפועלים בשנים 1940–1944). בנוסף היה אחד מפעיליה המתונים של התנועה הלאומית הפלמית. בהכשרתו היה פילולוג ואיש חינוך - מורה לשפה הגרמנית. כיהן כשר החינוך של בלגיה בשנים 1925–1927 ובשנים 1947–1949, כשר המדינה (Minister van Staat) ב-1945. כמו כן היה יו"ר בית הנבחרים הבלגי בשנים 1936–1939 ו-1954–1958, וראש העיר אנטוורפן בין השנים 1933–1940 ו-1944–1946. הויסמנס היה חבר האקדמיה המלכותית הפלמית ללשון וספרות, וחבר האקדמיה הפלמית למדעים, ספרות ואמנות של בלגיה.
ערך מחפש מקורות | |
צילום מ-1947 מאת הצלם אברהם מלבסקי | |||||
לידה |
26 במאי 1871 בילזן, על יד לימבורג, בלגיה | ||||
---|---|---|---|---|---|
פטירה |
25 בפברואר 1968 (בגיל 96) אנטוורפן | ||||
מדינה | בלגיה | ||||
מקום קבורה | בית הקברות סחונזל באנטוורפן | ||||
השכלה | אוניברסיטת לייז' | ||||
מפלגה | המפלגה הסוציאליסטית הבלגית | ||||
בת זוג | מרתה לבית אספאן (בין 1897–1955), אידה סמיסן (בין 1968-1957) | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
פרסים והוקרה | |||||
קאמיל הויסמנס נולד בשנת 1871 בעיר בילזן שבלימובורג, בשם ז'אן-ז'וזף-קמיל האנסן. הוא היה בן בלתי חוקי (מקשר ללא נישואין) של יואנה קתרינה האנסן (1924-1848), בתו של המודד דוד האנסן (1822–1881) שהיה במקור ממילן. ידוע כי אביו הביולוגי היה צעיר בשם אודומאר פרנקן מן העיר טונגרן, שלמד רוקחות בליאז' וסירב להתחתן עם קתרינה האנסן.[1] קאמיל גדל בבית הורי אמו עד למות סבו בשנת 1881. אז התחתנה אמו עם גבר בשם אוגוסטינוס גודפרידוס הויסמנס, שאימץ את הילד. לבני הזוג נולדו עוד שלשה ילדים – שתי בנות (אנרייט וארנסטין) ובן. הבן, אוגוסט, נבחר לימים לראש העיר בילזן מטעם המחנה הליברלי.
בצעירותו היה קאמיל הויסמנס פעיל בחוג לתיאטרון בעירו והתעניין במוזיקה. בסופו של דבר למד פילולוגיה גרמנית באוניברסיטת ליאז', ואחר כך בשנים 1893–1897 עבד כמורה לגרמנית. תוך כדי כך חזר ללמוד באוניברסיטה, ובשנת 1895 סיים בה את הדוקטורט. בגלל דעותיו הפוליטיות הסוציאליסטיות פוטר בשנת 1897 ממשרד החינוך.[2] באותה שנה פרסם יחד עם חברו יוזף קובייה עבודה בפלמית המוקדשת לטופונימים באזור בילזן. לימד במכללה באיפר, מאוחר יותר באתנאום באיקסל ובאוניברסיטה החדשה בבריסל.
מגיל צעיר היה הויסמנס פעיל במסגרת מפלגת הפועלים הבלגית (Belgische Werkliedenpartij, BWP) שהפכה אחר כך למפלגה הסוציאליסטית הבלגית (Belgische Socialistische Partij, BSP). בשנת 1905 נבחר למזכיר האינטרנציונל הסוציאליסטי שמושבו היה בבריסל, וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1922. כמנהיג הארגון, היו לו מגעים בשנת 1911 עם לנין, שאתו ניהל גם התכתבות, ועם מנהיג המהפכה הדמוקרטית בסין, הד"ר סון יאט-סן.
אחרי שנבחר למועצת העיר בריסל, החל משנת 1910 נבחר לפרלמנט הבלגי מטעם הבירה, ומאוחר יותר (מ-1921), מטעם אנטוורפן, היה חבר בפרלמנט במשך 55 שנה עד שנת 1965. קרוב ללבו היה המאבק למען הכרת מעמד השפה והמורשת הפלמית במחוזות שבהם היא מדוברת; כך למשל, בשנת 1911 נמנה עם ראש המאבק למען הוראה בשפה הפלמית באוניברסיטת גנט. יחד עם חברי הפרלמנט הנוצרים-דמוקרטים פראנס ון קאוולארט ולואי פרנק הגיש הצעת חוק להקמת אוניברסיטה פלמית בגנט. מלחמת העולם הראשונה עיכבה את הפרויקט עד לשנת 1930.
הויסמנס ניהל פעילות אינטנסיבית גם באיגודים המקצועיים וגם כעיתונאי בעיתון בורגני כמו Le Petit Bleu ("לה פטי בלה") של ז'ראר הארי, שבו עבד כעורך לעניינים פרלמנטריים,[3]ואחר כך בעיתונים סוציאליסטים, בין השאר "לה פפל" Le Peuple ("העם"). בשנת 1914 ניסה יחד עם ז'אן ז'ורס, רוזה לוקסמבורג, הוגו האזה, ומנהיגים סוציאל-דמוקרטים נוספים לארגן הפגנות המוניות של פועלים על מנת למנוע את פרוץ מלחמת העולם, ניסיון שנכשל לבסוף. בשנת 1917 בוועדת האינטרנציונל הסוציאליסטי שהתכנסה בסטוקהולם עשה מאמץ למצוא דרך להפסקת שפיכות הדמים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה הקים את העיתון הפלמי "פולקסגזט" Volksgazet באנטוורפן, והיה מנהלו והעורך הראשי שלו בין השנים 1927–1933. לקח חלק בהקמת הסניף של המפלגה הסוציאליסטית באנטוורפן. כחבר במועצת העיר היה אחראי לאגף החינוך. בשנים 1925–1927 כיהן בממשלה כשר החינוך והתרבות. מתוקף תפקיד זה עודד את הוראת השפה הפלמית במחוזות הפלמיים. בשנת 1926 אישר הקמת בית הספר לאמנות חזותית ואדריכלות "לה קאמבר" בבריסל, תחת ניהולו של אנרי ואן דר וולדה. בשנת 1933 הויסמנס נבחר לראש העיר אנטוורפן ונשאר בתפקיד זה עד שנת 1940. בשנים 1936–1938 כיהן במקביל גם כיושב ראש של בית הנבחרים הבלגי.
אחרי פלישת כוחות גרמניה הנאצית לבלגיה יצא לגלות בלונדון בין השנים 1940–1944, שם מילא את תפקיד סגן-יו"ר הוועד הפרלמנטרי המייעץ הבלגי. בשנת 1940 היה יושב ראש לשכת האינטרנציונל הסוציאליסטי של הפועלים.
אחרי השחרור בספטמבר 1944, הויסמנס חזר להיות ראש העיר אנטוורפן עד 1946. בעת כהונתו במשך כחצי שנה העיר חיה את אימת הטילים V1 ו V2 הגרמניים. יחד עם פול אנרי ספאק, הויסמנס התנגד לחזרתו לבלגיה של המלך לאופולד השלישי שהוכיח גישה פשרנית כלפי הנאצים. בין השנים 1946–1947 עמד בראש ממשלת קואליציה שכללה גם קומוניסטים וליברלים. בהמשך בין 1947–1949 היה שר החינוך בממשלה בראשותו של פול-אנרי ספאק. בשנים 1954–1958 כיהן פעם שנייה כיושב ראש בית הנבחרים.
בשנת 1965, בגיל 93 רצה להיכנס עדיין לפרלמנט וכשמפלגתו לא תמך בכך בגלל גילו המופלג, הוא הציג את מועמדותו בבחירות מטעם סיעת "הסוציאליסט", השיג מעל 14000 קולות, אך לא הצליח להיבחר מחדש.
קאמיל הוימאנס היה בונה חופשי והחל משנת 1908 חבר בלשכה "החברים הנדבנים" Les Zélés Philanthropes) Les Amis Philanthropes) של הזרם "גראן אוריאן דה בריסל" Grand Orient de Bruxelles ("המזרח הגדול מבריסל). בין השנים 1914–1918 בלונדון פעל במסגרת הלשכה ע"ש אלברט הראשון, מלך הבלגים.
הויסמנס נפטר בשנת 1968 באנטוורפן בגיל 96, והובא לקבורה בבית הקברות סכונסלהוף באנטוורפן.
קאמיל הויסמנס היה נשוי למרתה אספאן (Martha Espagne, בערך 1875–1955) החל משנת 1897 .לזוג נולדו שלשה ילדים, מארת, פול ושרה. אחרי מות אשתו מארתה בשנת 1955, הויסמנס התחתן שנית בשנת 1957 בגיל 86, עם אידה סמיס (2001-1922), מורה, שהייתה בת 35 בלבד.
הויסמנס נמנה עם מייסדי "הוועד הסוציאליסטי למען הפועלים של פלשתינה" (בראשות ונדרוולדה) שהוקם ב-1928 באירופה ביוזמת תנועת "פועלי ציון", לצדם של ונדרוולדה, לאון בלום, אדוארד ברנשטיין, דה ברוקר ואחרים. הוועד התכוון לגייס תמיכה בקרב ארגוני הפועלים באירופה לטובת הציונות סוציאל-דמוקרטית בה ראה גורם המקדם את כלל החברה בארץ ישראל, כולל זו הערבית.[6] כמו מנהיגים סוציאל-דמוקרטים אחרים, הויסמנס גינה את הפרעות הערביות שפרצו בשנת 1929 בארץ ישראל וראה בהן תוצאה של מניפולציית ההמונים על ידי האפנדים והמנהיגים הדתיים המוסלמים.[7]
הויסמנס הביע תמיכה בזכות להגדרה עצמית של העם היהודי ובמפעל הציוני בארץ ישראל, ודחה את טענות עמיתו לתנועה הסוציאל-דמוקרטית, קרל קאוטסקי, ששלל את זיקת היהודים לארץ ישראל. הוא רמז שעל אף תרבותם ה"אירופית" של המיעוט היהודי באירופה, קיימים קשיים אף בקליטתם במערב.[8]
עוד ב-1933 בהיותו ראש עיריית אנטוורפן, סייע לדוד הכהן להבריח נשק ותחמושת באוניה לנמל חיפה, אף על פי שהדבר היה מנוגד לחוק. בתקופה שלפני הפלישה הנאצית לבלגיה, פעל הויסמנס יחד עם יועצו לתחום היהלומים, לאופולד גולדמינץ, ואחיו, רומי גולדמינץ, על מנת לשכנע את ראשי היהודים באנטוורפן המעורבים בתעשיית היהלומים להתפנות עם עסקיהם למקום בטוח יותר באנגליה, בהסכמת הממשלה הבריטית. גורמים בנקאיים ייעצו ליהודים שלא להיענות לקריאה. לבסוף הממשלה הבלגית שנמצאה בשנת 1940 עדיין בגלות בצרפת הסמיכה ב-15 ביוני 1940 את הויסמנס לסייע בפינוי יהודי אנטוורפן לאנגליה אבל הדבר היה מאוחר מדי. חלק מהיהלומים הועברו למקום בטוח בעזרתם של הויסמנס והממשלה הבריטית, על ידי המשרד Correspondence Office for the Diamonds Industry בניהולם של רוני גולדמונץ והרמן שאמיסו. גם בהמשך ניסה הויסמנס לעזור ליהודים באופן פרטני בהשגת אשרות כניסה לארצות מקלט ולהקים מוסדות לסיוע לפליטים יהודים.
(יאן הונין - הילד הנורא קאמיל הויסמנס, הוצאת מלנדורף, אמסטרדם, 1999) (בהולנדית)
Dan Mikhman - Belgium and the Holocaust:Jews,Belgians,Germans Yad Hashem, Jerusalem, with cooperation with Chair Abraham and Edita Spiegel at Bar ILan University 1998 p.304-305, (דן מיכמן - "בלגיה והשואה:יהודים, בלגים, גרמנים" - יד ושם, ירושלים, בשיתוף פעולה עם הקתדרה ע"ש אברהם ואדיתה שיפגל באוניברסיטה בר-אילן, 1998
Eliane Gubin et al red)= Dictionnaire des femmes belges Editions Racine, Bruxelles, 2006
International Review of Social History, 1996 - cambridge.org
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.