פול-אנרי (הנרי) שארל ספאק (בצרפתית: Paul-Henri Charles Spaak; 25 בינואר 1899 – 31 ביולי 1972) היה מדינאי ופוליטיקאי בלגי ששיחק תפקיד מרכזי בתהליך האינטגרציה האירופית לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא הגיע לעמדות בכירות בפוליטיקה הבלגית כחבר במפלגה הסוציאליסטית ואף מילא את תפקיד ראש הממשלה של בלגיה במספר קדנציות. בנוסף, הוא תמך במולטילטריזם (אנ') ולכן היה מהקולות הבולטים באירופה למען יצירת תהליכי איחוד אירופיים והיה מעורב ביצירת מוסדות וארגונים בין-לאומיים שהיוו את הבסיס לכינון האיחוד האירופי.[1] בין השאר היה הראשון למלא את תפקיד הנשיא של האספה הכללית של ארגון האומות המאוחדות (האו"ם), הנשיא הראשון של הפרלמנט האירופי, והמזכיר הכללי של נאט"ו. פעילותו העקבית והבולטת למען האינטגרציה האירופית הקנתה לו את התואר "מר אירופה".[2]
 | |
| לידה |
25 בינואר 1899 סכארבק, בלגיה  |
|---|---|
| פטירה |
31 ביולי 1972 (בגיל 73) ברן-לאלו, בלגיה |
| שם לידה |
Paul Henri Charles Spaak |
| מדינה |
בלגיה |
| מקום קבורה |
ברן-לאלו |
| תפקיד |
|
| מפלגה |
המפלגה הסוציאליסטית הבלגית, המפלגה הסוציאליסטית |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
ראשית חייו
ספאק נולד למשפחה בלגית ידועה שכללה מספר פעילים פוליטיים וחברתיים, ואף הוא הצטרף לעשייה הפוליטית כבר מגיל צעיר.[3] סבו מצד אימו, פול ג'נסון (אנ'), היה חבר במפלגה הליברלית, אימו, מארי ג'נסון (אנ'), הייתה סוציאליסטית והאישה הראשונה להיכנס לסנט הבלגי, ואביו, פול ספאק (אנ'), היה משורר ומחזאי. דודו מצד אימו, פול-אמיל ג'נסון (אנ'), היה ראש ממשלת בלגיה בשנים 1937–1938, ואחייניתו, קתרין ספאק (אנ'), הייתה שחקנית קולנוע.
בזמן מלחמת העולם הראשונה ספאק הצטרף לצבא הבלגי אך נתפס על ידי הכוחות הגרמניים מיד לאחר מכן ושהה במחנות שבויים גרמניים במשך שנתיים עד לסוף המלחמה.[4] עם תום המלחמה, ספאק שוחרר והחל ללמוד משפטים באוניברסיטה החופשית של בריסל. בזמן לימודיו הפך לפעיל חברתי בשמאל הרדיקלי.[5] לאחר שהוסמך כעורך דין עבד כסנגור, והגן בין השאר על פרננדו דה רוסה (אנ'), אנרכיסט איטלקי שניסה לרצוח את אומברטו, נסיך הכתר האיטלקי.
פעילות פוליטית בין שתי מלחמות העולם ובזמן מלחמת העולם השנייה
ספאק היה סוציאליסט וחבר במפלגת הלייבור הבלגית (אנ'), שם הגיע לתפקידים בכירים. בשנת 1935 הוא מונה לשר התחבורה בקבינט הבלגי ובשנת 1936 הפך לשר החוץ. בשנים 1938–1939 כיהן כראש הממשלה הבלגי בפעם הראשונה.[6] כראש ממשלה הוא קידם חקיקה סוציאלית, למשל בניית דיור בר השגה, הסדרת ימי חג בתשלום, הגבלת שעות עבודה בסקטורים שונים, והרחבת ההטבות והתמיכות בנפגעי עבודה במכרות ובבני משפחותיהם.[7]
כשר החוץ, ספאק תמך בעצמאות ובנייטרליות של בלגיה, ללא שיתוף פעולה צבאי רשמי עם צרפת ובריטניה וללא עוינות כלפי המשטר הנאצי. עם פלישת הגרמנים לבלגיה ב־10 במאי 1940, ספאק היה בין הגורמים בממשלה שרצו בהמשך הלוחמה אך המלך לאופולד השלישי נכנע ב־18 במאי 1940. ספאק וסיעתו בממשלה הבלגית עברו לצרפת עד לכניעתה ב־22 ביוני 1940. לאחר מכן נאלץ ספאק לגלות לבריטניה עם משפחתו עד לסוף המלחמה, שם שימש כשר החוץ בממשלה הגולה.[4] בתקופת הגלות בלונדון פיתח ספאק את החזון שהדריך אותו בהמשך הקריירה שלו באשר לשיתוף פעולה אזורי וקידם את יצירת איחוד המכסים של בלגיה, הולנד ולוקסמבורג (בנלוקס).[4]
פעילות פוליטית בבלגיה לאחר מלחמת העולם השנייה
לאחר המלחמה מילא ספאק מגוון תפקידים בכירים בממשלה הבלגית. בין השאר היה ראש הממשלה במשך שבועיים במרץ 1946, שר החוץ, ושוב מונה לראש הממשלה בשנים 1947–1949. בזמן כהונתו המשיך לקדם יוזמות לדיור בר השגה ותנאי עבודה טובים יותר לעובדים ובעיקר לכורים, פעל ליצירת תשתית לחינוך על יסודי, ובשנת 1948 חוקק חוק המעניק זכות בחירה לנשים.[8],[9]
ככלל, ספאק התנהל בפוליטיקה הרב מפלגתית הבלגית בחשדנות כלפי כל המפלגות, כולל אלה שאליהן השתייך, ותוך העדפה לקואליציות בעלות גוון סוציאליסטי (כלומר בין הסוציאל-דמוקרטים לבין הנוצרים הסוציאליסטים).[3] הוא ראה צורך לתמוך בקהילה דוברת הצרפתית בבריסל, שאותה ראה כמקופחת.[3] כסוציאליסט מושבע, ספאק רצה בשיתוף פעולה פורה עם ברית המועצות, אך המציאות הפוליטית אחרי מלחמת העולם השנייה הבהירה לו שלא יוכל לקיים יחסים קרובים עם ברית המועצות ובהנהגתו בלגיה הצטרפה לגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית.[10]
גישתו למדיניות חוץ בזמן ולאחר מלחמת העולם השנייה
תמיכתו של ספאק במולטילטריזם התבטאה בפעילות נרחבת בארגונים בין-לאומיים. בשנת 1945 נבחר ספאק ליו"ר האספה הכללית הראשונה של האו"ם, וזכה לתשומת לב בין-לאומית. ספאק הפך למקדם פעיל של שיתוף פעולה אזורי באירופה כולה, והיה מעוניין באיחוד אירופה. בשנת 1948 החל לפעול למען הקמת מועצת אירופה, ובאוגוסט 1949, משהוקמה המועצה, נבחר כראש המועצה המחוקקת של המועצה האירופית. הוא היה פעיל במועצת אירופה כשלוש שנים אך התאכזב לגלות שהמדינות החברות במועצה אינן מעוניינות להתקדם לקראת איחוד פוליטי נרחב יותר, והתפטר בשנת 1951. הוא המשיך לקדם את רעיון האינטגרציה האירופית על ידי חברות בארגונים כגון קהילת הפחם והפלדה, שם כיהן כנשיא האספה של הארגון בשנים 1952–1953.
קהילת הפחם והפלדה נוסדה על ידי גרמניה, צרפת, איטליה, לוקסמבורג, הולנד ובלגיה, מדינות שבראשן עמדו מפלגות דמוקרטיות – נוצריות שליבתן הייתה רעיונות של לכידות חברתית, פיוס וטובת הכלל. בבסיסה של קהילת הפחם והפלדה עמד עקרון על-לאומי, ומוסדותיה שיקפו את ההסכמה להקמת סמכות על-לאומית בעיקר בתחום הכלכלי. כאשר שש המדינות המייסדות של קהילת הפחם והפלדה לא הצליחו להרחיב את שיתוף הפעולה ביניהן על ידי אשרור האמנה להקמת קהילת הגנה אירופית, נראה היה שיש צורך להתקדם לקראת אינטגרציה על ידי אימוץ הגישה הדוגלת בסחר חופשי והורדת חסמים. הרעיונות לקדם את האינטגרציה האירופית על ידי שיתוף פעולה כלכלי והצורך לקיים מדיניות מתואמת בנושאי פיתוח האנרגיה הגרעינית היו בבסיסה של ועידת מסינה (אנ'), שלאחריה מונה ספאק, כשר החוץ הבלגי, לראש ועדה מיוחדת לצורך גיבוש אמנות חדשות. הוועדה בראשותו פרסמה את דו"ח ספאק באפריל 1956, על פיו יש להקים איחוד מכסים אירופי וקהילת אנרגיה אטומית. המנדט של ועדת ספאק הורחב והיא הכינה את הטיוטות לאמנות החדשות, שנחתמו לבסוף ברומא בשנת 1957. אמנות רומא היוו את הבסיס לאיחוד האירופי כפי שאנו מכירים אותו כיום.[1]
מחויבותו של ספאק למולטילטרליות הביאה אותו לתמוך בהקמת ארגון נאט"ו על פני סדרת הסכמים בילטרליים בין המדינות בגוש המערבי. הוא כיהן כמזכ"ל נאט"ו בשנים 1957–1961. בתפקידו זה התעמת באופן קבוע עם המנהיג הצרפתי שארל דה-גול, בו ראה ספאק מעכב של האינטגרציה האירופית והצפון אטלנטית, בעיקר על רקע מאמציו של דה-גול לחסום את הצטרפות בריטניה לארגון. עמדותיו של ספאק לגבי אינטגרציה אזורית אפיינו גם את תקופתו כמזכ"ל נאט"ו, כשניסה להפעיל את הארגון לקבוע מדיניות משותפת ברורה במזרח התיכון לאחר המשבר בתעלת סואץ (מלחמת סיני) בסוף שנות החמישים.[11] לצערו מדיניות כזו לא גובשה, בעיקר עקב אינטרסים של ארצות הברית ושל בריטניה, שהביאו אותן לפעול באופן בילטרלי או חשאי על מנת לקדם את מטרותיהן באזור. ספאק ריכז את עמדותיו בנושאי נאט"ו בפמפלט שכתב לרגל עשר שנים לארגון, שבו הוא מפרט כיצד נאט"ו תתרום לשלום על ידי אספקת הגנה למדינות החברות בה מפני תוקפנותה של ברית המועצות.[12]
ספאק פרש מהפוליטיקה בשנת 1966. שנה לאחר מותו ב־1972 הוקם מוסד פול-אנרי ספאק (אנ') המשמר את ארכיון ספאק וממשיך את פעילותו למען אינטגרציה אירופית וקשרים בין-אטלנטיים.
פרסים והוקרות
בשנת 1957 הוקרה עבודתו למען האינטגרציה האירופית בהענקת פרס קרל הגדול (אנ').
בשעת 1961 קיבל את מדליית החירות האמריקאית מידיו של נשיא ארצות הברית, ג'ון פ. קנדי.
בשנת 2002 נטבע דיוקנם של פול-אנרי ספאק, רובר שומאן וקונראד אדנאואר כשלושת החלוצים של האינטגרציה האירופית על גבו של מטבע ההנצחה המיוחד (אנ') הראשון של היורו, עשוי זהב.
הבניין הראשי של הפרלמנט האירופי ברובע האירופי בבריסל נקרא על שמו של פול-אנרי ספאק.[13]
חייו הפרטיים
ספאק היה שחקן טניס מוכשר והשתתף בגביע דייוויס בשנת 1922 כחלק מהמשלחת הבלגית, חובב תיאטרון ושחקן ברידג' נלהב.[5] ספאק היה נשוי למרגריט בשנים 1922–1964 עד למותה, ולזוג נולדו שלושה ילדים: פרננד, מארי ואנטואנט. בשנת 1965 נישא בשנית לסימון דיל.[5]
קישורים חיצוניים
- מאגר דיגיטלי המכיל תמונות, נאומים, סרטוני וידאו ופרסומים על פול-אנרי ספאק
- אוטוביוגרפיה של פול-אנרי ספאק The continuing battle: memoirs of a European, 1936-1966
- פול-אנרי ספאק, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- פול-אנרי ספאק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
פול-אנרי ספאק, באתר MusicBrainz (באנגלית)
פול-אנרי ספאק, באתר Discogs (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
