Loading AI tools
ארגון שמטרתו הייתה לאחד את תעשיית הפחם והפלדה האירופי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קהילת הפחם והפלדה האירופית (בראשי תיבות: ECSC) הייתה ארגון שמטרתו הייתה לאחד את תעשיית הפחם והפלדה האירופי תחת ארגון בינלאומי בין ממשלתי של אינטגרציה אזורית, שעתיד להפוך לגוף על לאומי. הוגה הרעיון היה רובר שומאן, בהשראת מסמך שהגיש לידיו ז'אן מונה בשנת 1950. שומאן, בהשראת מונה, ביקש ליצור סולידריות בין המדינות על ידי ארגון משאבים אלו, לאחר מלחמת העולם השנייה. קהילת הפחם והפלדה כוננה באמנת פריז בשנת 1951 ונכנסה לתוקף 23 ביולי 1952. האמנה נחתמה על ידי צרפת, מערב גרמניה, איטליה, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג. הקהילה מנתה מוסדות שונים אשר ישבו בלוקסמבורג. בשנת 2002 אמנת פריז הגיעה לסופה וקהילת הפחם והפלדה התייתרה לאור השינויים הטכנולוגיים והתעשייתיים ועלייתו של האיחוד האירופי[1] הקהילה ביקשה לשקם את הכלכלות של המדינות החברות בה, לחזק שוק משותף וסחר חוץ, לכונן קהילה חזקה ורחבה. בנוסף, היא הייתה אחת מהגורמים המשפיעים על החזרת גרמניה המערבית לחברה ולחיזוק כלכלות שהיו במערב אירופה[2]
האינטגרציה האירופית הייתה תהליך ארוך שנעשה על ידי משא ומתן, אמנות והסכמים בין מדינות. ניתן להצביע על כך שקיומה של מלחמת העולם השנייה הייתה אחת מן הגורמים המרכזיים שהניעו את האינטגרציה. אחרי מלחמת העולם הראשונה האווירה ששררה באירופה הייתה אווירה של שבר וכישלון, אך התחושות האלו לא הספיקו בשביל להוציא צעדים בפועל למען האינטגרציה. לאחר מלחמת העולם השנייה, תחושות השבר הקשות שהיו הפכו לתובנות, לקבלת הגורמים שגרמו להרס ביבשת ולרצון לפעול בנושא. כך התחילו תנועות, מנהיגים ומפלגות להזכיר ולהעלות את הרעיון לאינטגרציה האירופית. קהילת הפחם והפלדה הייתה דריסת הרגל הראשונה באינטגרציה האירופית. אחת ממטרותיה הייתה הצלחה כלכלית למדינות החברות שלה, הצלחה כלכלית שבסופו של דבר תחזיר את הלגיטימיות שאבדה למדינות במרוץ השנים.[3]
מטרה נוספות בהקמת קהילת הפחם והפלדה הייתה הבאת תמריץ למדינות לשתף פעולה ביניהן לאחר משבר ביחסים, משום שלאחר המלחמה היה פיצול ביבשת; בין המזרח והמערב. ההבנה הייתה שאם יהיה תחום מסוים שבהן המדינות יצטרכו לקבל החלטות משותפות ולהיות תלויות אחת בשנייה, היריבויות יופסקו ותהיה הצלחה בשיקום היחסים. לכן, ההצעה הייתה להתמקד בתחום הפחם והפלדה שכן זה תחום שלמדינות יש עניין בו, יש את הציוד המתאים, חוסר בתלות בגורמים חיצוניים ורצון לשקם את עצמן בעזרת משאבים אלו.[4]
הצהרת שומאן הייתה תוכנית לשיתוף פעולה כלכלי אירופי אשר הוצגה במסיבת עיתונאים ב-9 במאי 1950 בפריז, על ידי רובר שומאן. ההצהרה כללה מספר צעדים שנועדו ליצור מיזוג אינטרסים וסולידריות בקרב מדינות מסוימות ובנוסף לכך, שיתוף פעולה אשר יתרחב עם הזמן לעוד תחומים. חלק מהצעדים היו ניהול משאבי הפחם, פלדה, הברזל והמתכת של צרפת, גרמניה ועוד מדינות שיבקשו להצטרף על ידי הרשות הבין לאומית. דבר זה היה ביקש להביא לתוצאה של אספקה שוטפת של המשאבים לקהילת המדינות, מודרניזציה ותנאי עבודה מטיבים יותר.
הצהרה זו היוותה אבן דרך ראשונה ליצירה של עידן בו נוסדים מוסדות על לאומיים בעלי יכולות התערבות ותכנון נרחבות אשר ייצרו תשתית מסוימת להקמת פדרציה שתשמור על השלום באירופה שלאחר שתי מלחמות עולם.[2]
הצהרת שומאן הובילה לחתימה על אמנת פריז, בשנת 1951. אמנת פריז נכנסה לתוקף ב-23 ביולי 1952 ונמשכה חמישים שנה. האמנה הקימה בפועל את קהילת הפחם והפלדה האירופית[5] בתקופה בה הוצעה קהילת הפחם והפלדה, המדינות האירופיות פחדו מהמחסור של המשאבים ביבשת ופחדו כי גרמניה תנצל זאת ותשפיע לרעה על הכלכלה שלהן. ז'אן מונה חשב על האמנה והגה אותה מתוך ההבנה שהקהילה תוכל לחתור למגע בין לאומי, להקים מגזר שלם ובכך לפצות על המחסור של המשאבים[6]. התוכן של אמנת פריז, והמסמך שניסח ז'אן מונה שהיה הכוח המניע מאחורי האמנה, ביטאו דעות חלוקות בין המדינות השונות. המדינות קיימו משא ומתן ארוך שנמשך מ-20 ביוני 1950 עד אפריל 1951. חילוקי הדעות לגבי אמנת פריז נגעו בהרכבי המוסדות אך הבעיה העמוקה יותר הייתה קשורה בכך שהתעשיינים של צרפת ומערב גרמניה סלדו מהרעיון של ארגון על לאומי הקשור בפחם ובפלדה.[5]
במהלך המשא ומתן על הקמת הקהילה, המדינות לא הביעו רצון להקים מגזר משותף, אלא הביעו עניין במשאבים שיעזרו להן לבנות עצמן מחדש. כל מדינה משכה את המשא ומתן לכיוון שלה ולצרכיה; יצרנים צרפתים ביקשו גישה למשאבי גרמניה, חברות בלגיות, איטלקיות והולנדיות ביקשו זמן הסתגלות בשביל לבנות את התעשיות שלהן מחדש, וההולנדים דרשו להקים מועצת שרים שתפקח על הרשות העליונה של הקהילה.[6]
לבסוף הקמת קהילת הפחם והפלדה התממשה למרות ההתנגדויות שעלו בגלל האינטרסים השונים של התעשיינים. זאת משום שהייתה תמיכה פוליטית מארצות הברית, צרפת, ומערב גרמניה. בסוף המשא ומתן שש מדינות חתמו על האמנה, והן - בלגיה, צרפת, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, איטליה, לוקסמבורג והולנד. האמנה כוללת הקדמה וסעיפים חשובים שמכסים את המשימות ואת המטרות של קהילת הפחם והפלדה, קווים מנחים בנוגע לכלכלה ולחברה, סידורים הקשורים למוסדות ועוד הוראות כלליות.[5]
האמנה קבעה שקהילת הפחם והפלדה תימשך 50 שנה, ובהמשך ניתן לראות כיצד הקהילה סיפקה פלטפורמה ארגונית ליוזמות על-לאומיות דומות, כמו הקהילה הכלכלית האירופית, שנוצרה בשנת 1958. למעשה, אמנת פריז קבעה את האופי העל לאומי של קהילת הפחם והפלדה, בעלת האחריות לניהול שוק משותף למגזרי הפחם והפלדה. היא ייסדה את היחסים החדשים בין צרפת למערב גרמניה לאחר המלחמה וקבעה את התשתיות למערכת טרנס אטלנטית חדשה.[5]
מוסדות קהילת הפחם והפלדה היו הרשות העליונה שלצידה היה הייתה את הוועדה המייעצת, האספה המשותפת, מועצת השרים המיוחדת ובית המשפט לצדק.
בנוסף למוסדות, אמנת פריז קבעה מסגרת של כללים כדי שהשוק יתחזק ויבנה אופי תחרותי.
בשנותיה הראשונות של קהילת הפחם והפלדה, הציפיות ממנה היו גבוהות. העולם הזדקק לכלכלות חדשות אחרי המלחמה, היה ביקוש למשאבי הפחם והפלדה משום שמשאבים אלו עזרו לצרכים של העולם המפותח. כמו כן הייתה ציפייה סמלית; מדינות אשר מתחברות לקהילה בין לאומית המבוססת על משאבים מייצגות כוח ועוצמה. הביקוש לפלדה גדל בשני העשורים הראשונים של הקהילה. העולם חווה בניה מחודשת לאחר המלחמה ולכן לפלדה היה משקל חשוב בכלכלה הבין לאומית. ייצור הפלדה עלה בצורה משמעותית ושיתוף פעולה בין מדינות או חברות העלו זאת גם כן. בנוסף היו קהילות כלכליות קטנות בתוך קהילת הפחם הצליחו להרוויח משיתוף הפעולה בתחום ולהקים חברות גדולות. שש המדינות החברות היוו ביחד 16% מהייצור העולמי של פחם, ו-20% של ייצור פלדה. כמו כן, סחר החוץ, ייצוא וייבוא לעולם זכה להצלחה רבה לאחר שהיה שפל בתחום אחרי המלחמה. המדינות החברות עברו תהליך של הדרגה: עם השפל של הסחר הן סמכו על עצמן, לאחר מכן התחילו לסחור ביניהן, ועם הזמן החלו לפתוח את מדיניות הסחר לשאר העולם.[8]
בנוסף, קהילת הפחם והפלדה חיזקה והראתה את היתרונות הקיימים במיזוג בין לאומי כלכלי, גרמה לכך שיש מעמד חדש המכיל תעשיינים ואנשי עסקים שהפכו להיות כוח מניע דומיננטי בתהליך המיזוג. וכן, אחד ממוסדות הקהילה, בית המשפט, יצר בסיס משפטי לקידום העתידי של המיזוג האירופי.[2]
אך, למרות ההצלחה בתחומים מסוימים והציפיות הגבוהות ממנה, קהילת הפחם והפלדה חוותה מספר קשיים בעשור הראשון שלה; בשנת 1958 צרפת שינתה את סביבתה הפוליטית והפסיקה לקבל את סמכותה העל לאומית של הקהילה, מגזר הפחם עבר משבר ונוצרו קהילות חדשות באקלים הפוליטי כמו סוכנות האטום האירופית והקהילה הכלכלית האירופית, קהילות שאיימו על קהילת הפחם והפלדה והיא הייתה צריכה לבסס את מעמדה מולה. במקביל לכל אלו הקהילה סבלה גם מחוסר לכידות בין חבריה ואף את עזיבתם של פקידים מתפקידם בקהילה למען ועדות של סוכנות האטום האירופית והקהילה הכלכלית האירופית.[9]
בסוף המלחמה היה מחסור בפחם באירופה, אך בסוף שנות החמישים מצב זה השתנה משום היה ייצור עודף של פחם. בין 1950–1970 צריכת הפחם ירדה והוחלפה בשימוש של פחמנים. בנוסף, בגלל הפחתה של העלויות של ההובלה הטראנס אטלנטי, נוצר מצב בו יותר משתלם וזול להשתמש בפחם אמריקאי ולכן המכירות של הפחם האירופי ירדו באופן משמעותי. כל אלו יצרו מצב של משבר במגזר הפחם שגרם להשלכות רבות. חלק מן ההשלכות היו פיטורים, סגירת מכרות וכורים שנאלצו לחפש הכשרה חדשה.[9]
משבר זה השפיע עמוקות על שש המדינות החברות, מה שגרם לרשות העליונה להיות זהירה במיוחד בצעדיה וזה השפיע על יחסיה עם מדינות צד שלישי. הרשות העליונה התמודדה עם משבר זה בכך שביקשה להכריז עליו כמשבר גלוי, ובכך האמנה אפשרה לה לעשות מגבלות על ייבוא ממדינות צד שלישי, לקבוע מכסות ייצור וצעדים נוספים על מנת לייצב את המצב. בשביל לנקוט בצעדים הללו הראשות העליונה הייתה צריכה את האישור של מועצת השרים. לאחר משא ומתן, בשל חוסר הסכמה של הממשלות השונות בביצוע פעולות, כאשר כל ממשלה הייתה עם דעה שונה ומשכה לכיוון שלה, מועצת השרים סירבה לאפשר את ההכרזה על המשבר הגלוי ואת השינויים שהרשות העליונה הציעה. בשל הסירוב של מועצת השרים, הרשות העליונה לא הצליחה לנקוט בצעד משותף עבור המדינות חברות והיא נתנה רק מספר המלצות לצעדים בנושא המשבר. בעקבות ערעור הממשלות של המדינות החברות על צעדי הרשות העליונה וסירובם של מועצת השרים בנקיטת פעולות שהוצעו על ידי הרשות, תפקידה ויעילותה של הראשות העליונה הוטלה בספק.[9]
ב-23 ביולי בשנת 2002 האמנה שהקימה את קהילת הפחם והפלדה הגיעה לסופה. ההיסטוריה עברה רבות מאז חתימת האמנה אך עדיין פג תוקפה מהווה נקודת ציון להיסטוריה של אירופה. אמנת קהילת הפחם והפלדה ייצגה את הניסיון הראשון ליצור קהילה גדולה והיוותה תשתית ומודל להקמת ארגונים על לאומיים. לפי החוק הבין לאומי, המדינות החברות המייסדות יכלו לקבל החלטה ולהאריך את משך זמן האמנה, אך ההחלטה שהתקבלה הייתה להגיע לקיצה. למרות שהאמנה הגיעה לסיומה, היא לא נכחדה לגמרי ועדיין ניתן לראות חלקים ממנה בקהילות אירופאיות שונות[10]
בתחילת שנות ה-90, כאשר תאריך התפוגה של האמנה התקרב, הייתה חשיבה על התמודדות ופתרון למצב זה. הפתרון שהוצע לסיום האמנה היה מעבר הדרגתי של פעילויות מגזרי הפחם לקהילה האירופית (EC). בהסכם ניס בשנת 2001 נקבע שכל הנכסים והמשאבים של קהילת הפלדה והפחם יועברו לקהילה האירופית בתאריך הסיום שלה. נקבע כי הנציבות תטפל בנכסים האלו באופן נפרד, ושכל ההכנסות מהנכסים האלו יוקדשו למחקר על קהילת הפחם והפלדה[11]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
